The Golden Gate

To make a start more swift than weighty,
Hail Muse. Dear Reader, once upon
A time, say circa 1980,
There lived a man. His name was John.
Successful in his field though only
Twenty-six, respected, lonely,
One evening as he walked across
Golden Gate Park, the ill-judged toss
Of a red frisbee almost brained him.
He thought, "If I died, who'd be sad?
Who'd weep? Who'd gloat? Who would be glad?
Would anybody?" As it pained him,
He turned from this dispiriting theme
To ruminations less extreme."

(Vikram Seth, The Golden Gate 1.1)

ידידתי ק' אלאכזרי הכריחה אותי להתעמת, לפני כמה שנים, עם חיבתי הבלתי מסוייגת למה שהיא מגדירה "חורים אתניים מצחינים", ואני מתעקש לכנות "מסעדות אותנטיות". האינסידנט נסוב סביב חלון שהיה לגברת הנכבדת בלימודיה, ותשוקה עזה שהתעוררה בי לסינייה. כתוצאה מתשוקה זו, לא עשינו את הדבר ההגיוני, שהיה לאכול שקשוקה בקפה ליד האוניברסיטה, אלא ביימתי חטיפה של גברת ק' מגבעות רמת אביב, אל מסעדה נידחת משהו ביפו, שם הוגשה הסינייה המהבילה ואפופת הטחינה. ק' לא התרשמה מהנייטיבז, וטענה שזה חלק מהקטע שלי, החיבה הזאת למסעדות פרסיות בפסאג'ים בתחנה המרכזית.

לכולנו, הרי, יש את השאיפה למצוא את המקום ה"מיוחד" ההוא, האותנטי. ולמרות שרובנו כבר גדולים ויודעים שהוא לא באמת קיים, הפנטזיה עדיין שם. ואני חושב שלכולם, במיוחד לישראלים, יש את פנטזיית הדיינר. מאז שעזבתי את הסיביליזציה, בעוזבי את סיאטל, ועד חזרתי אליה לא מכבר בסאן פרנסיסקו המעטירה, יצא לי לחוות לא מעט דיינרים. המסקנה העיקרית היא שיש פנטזיות, כמו ריצת מרתון או תחתוני עור, שעדיף שישארו בגדר כאלה. בקטגוריה זו נופלים הדיינרים.

חדי הזכרון מבינכם זוכרים, בוודאי, שעזבתי את סיאטל כדי לנסוע למקום בעל השם הבלתי סביר "וואלה וואלה, וושינגטון". וואלה וואלה הוא חור בחצי ה"שני" של וושינגטון, זה שפחות אוהבים לדבר עליו. למי שאי פעם נסע או ינסע לשם – מדובר במחזה מרהיב. ברבע שעה האקלים משתנה מהרים מושלגים, מפלים והכל ירוק, למדבר. נקודה. ולא מדבר לייט – זה נראה כמו מצפה רמון. זה החלק ה"אחר" של וושינגטון, שבו לכולם יש רובים, והמאכל הלאומי הוא שומן.

נסעתי לשם, למי שתוהה, כדי להתאמן עם אחד מאמני הלחימה הבכירים בעולם, Master-at-arms ג'יימס קיטינג. דמיינו את ה-dude, רק שהיו בוחרים בסטיב-בושמי-גבוהה-למדי לשחק אותו, והיו מציידים אותו בזוג עיניים כחולות כחולות… יפה. עכשיו דמיינו שהוא יודע להשתמש הייטב בכל כלי נשק, קר או חם, שאתם יכולים להעלות בדעתכם – החל מקלאצ' וכלה במטפחת. יפה, עכשיו תוסיפו לזה הרצאה של כרבע שעה (שלא ביקשתם) על איך לנקז גופה, אם הצורך עולה. מעולה. עם הבחור הזה ביליתי יומיים. היה נהדר.

מלבד מר קיטינג, וואלה וואלה ידועה בבצלים שלה, ובשמה המטופש.

היכנשהו, בדרך לשם, עברתי את קו הזיתים. קו הזיתים הוא אחד מהחוקים הרבים שהצלחתי לאסוף לי על אוכל אמריקאי. חוק נוסף, לדוגמא, הוא חוק החביתה ההפוך. גודל החביתה שתוגש לך עומד ביחס הפוך לקרבה לסיביליזציה. לשיא הגעתי אי שם באורגון הכפרית, במקום שלדעתי לא היה לו אפילו שם (ייתכן ולמקום קראו "Motel, OR", או "Someplace, OR". אבל אני לא בטוח), שם קיבלתי חביתה כה גדולה שהיה לה שדה כבידה משל עצמה, שמשך את המלחייה וכמה קופסאות חלב לרחף במסלול סביבה.

קו הזיתים הוא הקו שאחרי שעוברים אותו, אנשים מסתכלים עלייך בתמיהה כאשר אתה מבקש שמן זית לסלט. לא מדובר בבוז לצפונבון האשכנזי מהעיר. מדובר על תערובת של תמיהה והפתעה. כאילו ביקשתי לשים שם שמן ברקס, או שמן מנוע. למלצריות עבות הבשר, וותיקות השנים ומרובות הבלונד פשוט לא ברור מדוע מישהו ירצה לעשות דבר כה מטופש. מעבר לקו הזיתים על כל הטוסטים יש חמאה. כל הקפה הוא פילטר. עם כל המנות תקבלו מספיק תפוחי אדמה כדי להרגיע את המשבר ההומאניטרי בסודאן.

דיינרים זה כמו סוסים. זה נראה טוב בסרטים. אבל במציאות זה מעט מצחין ועושה שפשפת.

כל זה השתנה, עם המעבר לקליפורניה. קליפורניה היא פשוט… נהדרת. זה קצת מביך אותי לכתוב את זה, כי זה על גבול הקלישאה שאני אוהב את קליפורניה, אבל כן, זה נכון. הדבר הראשון שהרחתי כאן, עד כמה שזה מוזר, היה אקליפטוסים. עצרתי לנוח בתחנת מנוחה בצד הדרך, אחרי נסיעה של כ-1200 ק"מ. היה חמים, והאוויר נשא עמו ריח של אקליפטוס. זה מדהים כמה הריח של העץ מייבש הביצות הזה צרוב בתת מודע הקולקטיבי של כולנו. כמעט כל פעילות "חוץ" שחוויתי בתור ילד (ולא רק) – כל מחנה קיץ, כל טיול, בסופו של דבר מתנקזים למשהו שקשור לאקליפטוסים. אז יש אותם, משום מה, גם בקליפורניה, וזו רק עוד סיבה למה זה מרגיש פה כמו בבית.

אני מתאכסן כאן במלון ביתי קטן, שמאוכלס רק על ידי גברים. זוהי חוויה בלזאקית משהו, אבל ככל הנראה זה קשור למיקומו של המלון, באיזור שכונת קסטרו, השכונה הגאה מאוד של סאן פרנסיסקו. יש כאן יותר חנויות "עור" מאשר בארגנטינה, ולדעתי עושים עם זה דברים אחרים.

אין לי מילים לתאר כמה העיר הזאת יפה – מהבתים האירופאים, לרחובות-על-הגבעות (יש פה שבע, כמו ברומא. גבעות, לא רחובות), לפארקים, ולגשר הזהב הכל כך יפה. כמה האנשים ידידותיים. כמה למרות האובר-סמולניות המתפרץ, הכל פה עדיין בטוב טעם. שוטטתי במורד הייט ואשברי היום, וראיתי קבוצת אנשים בלבוש וויקטוריאני מלא. התביישתי לשאול אותם למה, אבל הם נראו ממש מבסוטים מעצמם, וקינאתי נורא. אם לא הייתי כל כך רב געגועים, יש סיכוי שהייתי נשאר כאן עוד.

 אבל… זה סופו של כל בלון. וכל מסע. מחר אני מתחיל את המסע ללוס אנג'לס, ומשם לתל אביב. כל מה שנשאר לי לעשות זה להבין איך אני דוחס כמה עשרות ספרים וזוג מגפיים עם חמורים עליהם לתוך המזוודה-סותרת-כל-חוקי-הפיזיקה-גם-כך שלי.

תמונות, כתמיד – בפליקר המנומס.

 

 

 

8 מחשבות על “The Golden Gate

  1. K. הגיב:

    כל מה שנותר לי לומר זה : Rock And Roll! הגיע הזמן שתחזור קצת מהמערב הפרוע אל המזרח התיכון הפרוע לא פחות. היידה, לדרך!

  2. קזבובו הגיב:

    את הבלוג שלך גיליתי רק לאחרונה, ואני מאוד נהנה . והרי זה פלא – אני עומד למצוא את עצמי בוואלה-וואלה בעוד מספר שבועות. האם זהו הגורל שכיוון את הרידר שלי על מנת שאוכל להכין את סותרי הצרבת מבעוד מועד?

  3. מה בשם האלים איבדת בוואלה וואלה?

    אם יוצא לך לראות שם סרט, שים לב לשקופיות-פאוורפוינט-של-משק"ית-החינוך שמקרינים לפני הטריילרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s