כבר כמה זמן ש"ארומה" מעסיקה אותי. "ארומה" ו"אילנ'ס" ו"דומינו'ס פיצה". לא מעסיק אותי היותם רשתות-תאגידיות-חסרות-רגש. מעסיק אותי כמה זה היה לי טעים פעם. לאילנ'ס יש עדיין קפה טוב, אבל הוא מחוויר לעומת כמה הוא היה טוב כשהייתי צעיר יותר. דומינו'ס פיצה היתה לי פעם ממש ממש טעימה, וגם ארומה. היום ארומה ודומינו'ס פיצה חיים במרחב שנכנה "חלל הבונז'ור" – כשאתה בתוך הרגע (במקרה של בונז'ור – בתוך הסופרמרקט, וכשזה יוצא חם מהתנור), זה טעים. אבל דקה אחרי זה מבחיל, ואתה לא מבין איך אכלת את זה.

יש שתי אפשרויות לפער העצום בחווית הטעם, שבין טל הצעיר וטל הבוגר יותר. הראשונה היא שדומינו'ס פיצה היו פעם טובים, והפכו לגרועים. שפעם, כשהיה להם סניף בודד בירושלים, ארומה באמת היה טעים, ואז בגלל שהם התמסדו והפכו לרשת תאגידית חסרת לב, הם התחילו לעגל פינות ולכן ללחם שלהם יש עכשיו טעם של פוליאוריתן מוקצף. זאת אפשרות קיימת, שאני לא פוסל. האפשרות השניה, היא שהטעם שלי, שלנו, השתפר. שסטנטדרטי האוכל שלנו עולי ואנחנו נהיים אנינים יותר עם הזמן. האפשרות הזאת ריאלית מאוד גם היא, ומטרידה אותי.

עד שרפא"ל לא יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם, אין לנו דרך אמיתי ואובייקטיבית לבדוק איזה מהשניים נכון, אבל בסוף השבוע הזה קיבלתי רמז. ראינו, ליאת ואני, את "היפה והחיה" של דיסני. לא ראיתי את הסרט כשמונה שנים, מאז שלקחתי ידידה בדכאון לראות אותו על מסך IMAX ענק בניו-יורק, והוא היה זכור לי כפנינת-חמד, בעלת איכויות מדיצינליות יוצאות דופן. את "Be our Guest" הייתי נוהג לנגן בתיקלוטי השונים. להגיד שהתאכזבנו? לא. זה עדיין סרט חמוד, עם שירים מעולים. אבל מה לעשות, האנימציה נראתה… מיושנת, גסה. הסרט נשאר אותו דבר, אי אפשר להאשים את החמדנות התאגידית שחתכה פינות ושינתה את המתכון. זה אנחנו, אנחנו נהיינו אנינים יותר. וזה מטריד אותי.

על פניו, למה שזה יטריד אותי? הרי אני אחד האשמים בכל הסיפור הזה בכלל, של האנינות הבלתי פוסקת באוכל. אני וחברי הפלצנים שכל הזמן מחפשים את העונג הבא, את הסינגל-מאלט המיוחד, את המסעדה הפיליפינית עם האוכל האותנטי, את הפיצרייה בדיוק כמו ברומא. ועל פניו זה עובד לנו. מעולם לא היה בארץ היצע כזה משובח של אוכל – מסעדות, גלידריות, פיצריות. טוני ווספה באמת לא נופל מפיצה-א-טאליו שאכלנו ברומא לפני כמה חודשים. וכאן זה נהיה מפחיד. מה יהיה בעוד שנתיים? האם גם טוני ווספה יפלו למחזור הפלצנות שלנו? האם בעוד שנתיים או ארבע כשמישהו יגיד "טוני ווספה", אז כולם יגלגלו את העיניים וימלמלו "אוי, אין לי מושג איך אכלנו את הזבל הזה…"? האם יש גבול לשאיפה הזאת ל"טוב יותר", ל"אותנטי יותר"? מה יקרה חמש שנים אחרי שהאופה הכי אותנטי מנאפולי יפתח את הפיצרייה שלו בדיזנגוף-בן-גוריון? האם זה יספיק לנו, או שכולנו נשאף הלאה, לאיזה נקודת סינגולריטי-איכות שמעבר?

הכמיהה הזאת לאותנטי מזכירה לי הרבה פעמים את התגובה שקיבלתי כשסיפרתי לידידה שמצאתי מסעדה סינית סופר-אותנטית בלונדון, כזו שבה אוכלים סינים והשלטים בשירותים כתובים בסינית. היא משכה בכתפיים ושאלה "רגע, ואותנטי זה אומר גם טעים יותר?". היינו רוצים להגיד שכן, אבל כל מי שהיה בהודו מדווח שהאוכל האותנטי הוא, ובכן, אוכל של אנשים עניים שאין להם כסף להשקיע באוכל, והאוכל הטעים הוא במסעדות יותר יקרות. כשאנחנו בתל אביב ורוצים לאכול אוכל הודי אותנטי אנחנו לא רוצים באמת לאכול את המעט דאל ואורז שמשפחת עוני ממוצעת אוכלת. יש גבול לכמה מציאותית אנחנו רוצים את החוויה שלנו.

אחרי שראינו את "היפה והחיה" ראינו את "מגנוליה". מדובר באחד הסרטים שהכי ריגשו אותי כשראיתי אותם לראשונה, ואני עדיין חושב שמדובר ביצירת מופת. ואחרי זה ראינו את ה"the making of", שצורף ב-DVD התוספות. ואז קרה מה שקורה בכל סרטי The making of: הכל נראה מוזר. כשאנחנו רואים סרט יש לו איזושהי איכות… סרטית. ויכול להיות שלפעמים נראה את אותה סצינה רק במסגרת סרט ה"The making of", וזה יראה לנו מטופש – כמו קבוצה של אנשים שעושה תיאטרון גרוע. הסיבה שזה יראה מטופש זה כי, במידה מסויימת, זה יותר "אמיתי" – מהצילום נעדר ה"פריים" (כך קוראים לזה, מסתבר), שכולא אותנו בשפה קולנועית, במציאות קולנועית, מתווך ביננו ובין ההתרחשות כפי שהיינו חווים אותה אם היינו על הסט, נותן לנו את הפילטר הזה למציאות שגורם לה לרדת טוב בגרון.

יכול להיות שאנחנו לא רוצים להגיע לסינגולריטי הזה, למרות הכל? יכול להיות שבעצם אנחנו צריכים את התיווך הזה ביננו ובין ה"מציאות"?

מייקרוסופט הוציאו לפני כמה חודשים לשוק את הקינקט – ממשק ל-Xbox שלוכד את התנועות גוף של השחקן, ומאפשר לך שליטה ישירה במשחק – בלי צורך בתיווך של ג'ויסטיק. על פניו מדובר בהתקדמות מדהימה במשחקים: כדי לרוץ בתחרות הריצה אני לא צריך ללחוץ הרבה פעמים על הכפתור של הג'ויסטיק – כל מה שאני צריך לעשות זה לרוץ, וכאן בדיוק אנחנו מתחילים להתחכך בגבולות האותנטי. כי מה הלאה? כדי להלחם בטרולים במשחק ההרפתקאות אני צריך לדעת באמת לסייף? או להתאגרף במשחק המכות? לרוץ זה קשה. לסייף ולהתאגרף זה מסובך. אם הייתי רוצה לרוץ אז הייתי… הולך לרוץ, לא? יש סיכוי שדווקא הקינקט, שמנסה לקשר אותנו ישירות לחוויה ה"אמיתית", הוא זה שילמד אותנו כמה אנחנו צריכים את התיווך, את ה"פריים".

זה מאוד פשוט. הגוף שלנו לא נועד לחיות בסביבה שבה אנחנו חיים, או יותר נכון, הסביבה שבה אנחנו חיים הוא הפנטזיה האולטימטיבית שהגוף שלנו לא חלם אפילו שאי פעם נגיע אליה, ולכן אנחנו לא מצליחים להתמודד. במקור, כשרק ירדנו מהעצים, אז דברים כמו שומן או מלח או סוכר היו נדירים בטירוף, ולכן אם כבר מצאנו כאלה, אז בבקשה לאכול כמה שרק אפשר, כי אין סיכוי שאי פעם יהיה יותר מדי. רק שיש. ככה בנינו את המציאות התזונתית שלנו בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. כאילו נתנו לילד בן 6 עם חיבה לממתקים לבנות את התפריט של חיינו, ולמרבה הפלא, לילדים בני 6 שמעצבים תפריטים יש אג'נדה מאוד פרטיקטלרית. וזה הורג אותנו.

מייקל פולן, שעליו היה לי קראש נוראי לפני כמה חודשים, מזכיר כל הזמן את מסורות האוכל של תרבויות העולם, שנעלמות – באם דרך רתימתם למערך המזון המהיר האמרקיאי, ובאם בגלל שהם ננטשות כי הם לא יכולות לעמוד מולו. פולן אוהב את המסורות האלה לא רק בגלל שהוא סמולני אפולגטי, אלא כי הוא מוצא בהם חוכמה רבה, ובצדק. המתכונים המסורתיים התפתחו לא רק מטעמי טעם וריח, אלא גם כי הם עושים שכל. את האורז אוכלים עם קטניות כי ככה מקבלים חלבון מלא. כשהקיץ מגיע לסופו בסיציליה כל הבית מכין שימורים מהעגבניות כי ככה נוכל לקבל ליקופן וויטמינים גם בימי החורף. הוא לא חוטא ברידיקציוניזם תזונתי, אבל הוא מראה שמדי פעם יש מחשבה מאחורי המסורת, גם אם היד שבוחשת בקדרה היא נעלמה.

בשבועות האחרונים, יצא לי להרהר הרבה בבלוג שלי. ככלל אני ממעט לעסוק במטא-בלוגיניג, מאחר ואני מרגיש שדברים כמו התנצלויות "אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן אבל…" הם מעין ה-Jumping the shark של הרבה בלוגים. אבל אני חושב מחשבות אחרות לגמרי על הבלוג שלי. אני מת עליו. חשבתי על כמה אני נהנה לכתוב אותו, כמה אני נהנה מהאינטראקציה עם הקוראים שלי, וכמה אני גאה בתכנים שלו. תוך העדה מסיבית ואפולגטית-משהו על עיסתי, אני חושב שבשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי כמה טקסטים בני זונה כאן בבלוג: טקסטים עם רעיונות מעניינים, עם קישורים מקוריים, שכתובים יפה. אני יודע שאני לא הכי אובייקטיבי, אבל אני באמת חושב שמדובר בטקסטים טובים, שמחזיקים מעמד גם כמה שנים אחרי שהם נכתבו במקור. ובדיוק בגלל זה אני מתבעס. אני מבין שהפוסטים האלה לעולם לא יהיו חלק מהנצח. הם יהיו עוד ביטים בערימה ענקית של ביטים, טובה פחות וטובה יותר. מלבד ה-Stalker התורן המאוד מחמיא שמגיע פעם בחודש ומקדיש שעתיים לקרוא את כל הבלוג שלי (Thank you, stalker!), הסיכוי שיותר ממאה אנשים יקראו פוסט עבר טוב בבלוג שלי מהיום ועד שתגמר האינטרנט הוא נמוך מאוד.

ואני חושב לעצמי, ואולי זה לא אני? נגיד שהייתי כותב את אותה Heartbreaking work of staggering genius בבלוג, האם עדיין יותר מ-100 אנשים יקראו אותה אחרי שהיא תעבור לעמוד השני? או שאולי הגענו לתקרת הזכוכית?

מסורת היא פעמים רבות הדרך של התרבות שלנו להגיד לנו איך ראוי לדעתה לנהוג. איזה אוכל לאכול, אבל גם איזה ספרים לקרוא. הצורה שבה ספרים נכנסים ל"מסורת", באם זה מסורת דתית או מסורת אינטלקטואלית, היא לצבור הון תרבותי רלוונטי. היצירות שצברו מסה קריטית של הון תרבותי יתויגו כ"קלאסיות", וישרדו הלאה. אבל אני מנסה לחשוב על מקומות באינטרנט שיש להם הון תרבותי כזה, ולא מצליח. אין לנו קלסיקות באינטרנט – מקסימום דברים שאפשר לעשות מהם meme או רפרנס או נוסטלגיה. ויכול להיות שכמו שמסורות אוכל קורסות אל מול הג'אנק פוד, ככה גם בתוכן. האדם לא תוכנן לחיות בסביבה שבה יש כל כך הרבה תוכן, כל הזמן. ולכן המנגנונים המסורתיים של הון סימבולי מתפרקים.

כל מי שעבד קצת בעיתונות מקוונת יודע שבפרינט משלמים יותר. כמה יותר? במקרה הרע פי אינסוף, ובמקרה הרע-קצת-פחות, פי 3-10. תוכן שמגיע על עצים מתים עדיין נחשב בעיננו יותר, כי הוא כביכול עבר יותר תהליכים של וולידציה לפני שהוא הגיע אלינו: דפוס זה דבר יקר, אז אם מישהו הפעיל את זה בשביל החומר שאתה קורא עכשיו, זה כנראה שווה משהו. ספרים של מאיר שליו, או עמוס עוז או דוד גרוסמן צוברים להם הון סימבולי מכאן ועד ברלין, בין השאר בגלל שהם ספרים, שמודפסים על נייר.

כל מי שאכל פלאפל לאחרונה יודע כמה עניין הדפוס=איכות מינימלית מתחיל להשחק, אבל השאלה המעניינת היא לא האם מתישהו נשבור את ההתמכרות שלנו לנייר, אלא מה יקרה כשהנייר ימות, כשיהיה קינדל בכל בית, שדרכו נקרא גם את מאיר שליו וגם את הבלוג הזה. האם גם מאיר שליו ודוד גרוסמן יתקלו פתאום בתקרת הזכוכית של האינטרנט, או שאולי לי תהיה סוף סוף את ההזדמנות לפרוץ אותה?