האיום החמישי

אחת התכונות שמשקיעים הכי מעריצים אצל יזמים, היא hustle. אני לא סגור על איך לתרגם את זה לעברית בדיוק, אבל זה שילוב של חוצפה (במובן היידישי של המילה), ופלפל, ויוזמה. זה משהו שדי משולב באופן רצוף ב-dna הישראלי, אז אולי בגלל זה אין לזה מילה בעברית. בתאילנד, אי אפשר היה שלא להתרשם מכך שהתאילנדים הם עם מלא hustle. האבטלה בתאילנד נמוכה, כולם עובדים, כולם עסוקים. ועדיין, זו מדינה ענייה, עם פערים עצומים בין העשירים והעניים.
התרבות התאית היא בודהיסטית, ואושר, בלי קשר לעושר, הוא חלק מתפיסת העולם שלהם. ״סאנוק״ זו מילה מגניבה שאומרת ״תעשה את זה בכיף״, גם אם ״זה״ זה לשתול אורז בחום מטורף ושש מאות אחוזי לחותוויתושים עם רשיון ג'. יש שם גם נסיון להמנע מעימות, כמה שיותר, ויכול להיות שהדברים האלה עוזרים לשמר את המצב כפי שהוא, אבל זה מדהים. הקניונים מלאים במותגי יוקרה ורכבי על, אבל בהמון מקומות אין מדרכה אפילו.
יש לזה המון סיבות, אבל ממה שהבנתי, חלק מזה נובע מסולם ערכים שמקדש קודם כל את התא המשפחתי, על חשבון הכלל. אני עושה לביתי, וכשממשיכים עם זה הלאה, אז זה מתבטא גם בשחיתות קיצונית. יש לזה שם, מסתבר: The tragedy of the commons, ההתייחסות למשאבים משותפים כאילו הם נועדו לשרת רק אותי, אבל מבלי לדאוג לתחזק אותם. לצורך העניין, יש לי עדר של פרות והם מחסלות את כל הדשא במדשאה הציבורית. הישראלי המכוער, שמשאיר את הזבל שלו בים. Cows_on_Selsley_Common_-_geograph.org.uk_-_192472.jpg
דונאלד טראמפ הוא קצת גילטי פלז׳ר שלי. אני צופה בו כמו בתאונת רכבת של ארבע שנים, מוצא את עצמי מתענג על הגועל ורגעי ה״זה לא באמת קרה עכשיו״. בימים האחרונים, אני נכנס לרפרש את העיתונים מתוך איזושהי ציפייה סמויה לגלות שהוא פשוט התפוצץ. פוף. יש ז׳אנר שלם של ספרי ״הבית הלבן כבית משוגעים״, כמו Fear של בוב וודוורד. וכשקוראים אותם אז זה מפחיד לאללה לחשוב שהבית הלבן מתנהל ככה. אבל לפני כמה שבועות עשיתי טעות.
מייקל לואיס הוא אולי ה-non fiction storyteller הטוב ביותר שאני מכיר. הוא כתב את Moneyball ואת The Big Short, וגם את The Undoing Project, על הזוגיות המקצועית של כהאנמן וטברסקי, שממש כדאי לכם לקרוא. הוא כותב כל כך טוב, שהוא יכול לכתוב שלושים עמודים על תהליך צביעה של דירת ארבע חדרים בפרוייקט מחיר למשתכן בחדרה, וזה עדיין יהיה מרתק. אחרי שסיימתי את The Undoing Project, ראיתי שיש לו ספר על טראמפ, או כך חשבתי. הספר,  The Fifth Risk, הוא לא על טראמפ. הוא על מה קרה לממשל הפדרלי אחרי שטראמפ נבחר. וזה אולי אחד הספרים המבעיתים שקראתי.images
מה שלואיס עושה, בגדול, זה לשיר שיר הלל ל-unsung heroes של הממשל הפדרלי. הוא מסביר, בדרכו המרתקת, מה לעזאזל עושים כל מני משרדי ממשלה כמו ה-Department of Energy או ה-USDA, עד כמה חשובה העבודה שלהם למרקם החיים האמריקאי, ועד כמה רוב האנשים לא מודעים לזה. לדוגמא, ב-DOE, יש גוף שמתוקצב ב-2 מיליארד דולר בשנה שמטרתו לצוד פלוטוניום ואורניום מועשר שמסתובבים בעולם ושמהם אפשר לייצר פצצות, ולדאוג שלא ייצרו ממנו פצצות. מהחומר שהגוף הזה השיג בשמונה שנים האחרונות אפשר היה לבנות כ-160 פצצות. הוא גם אחראי על כל הפיקוח על הנשק הגרעיני בארצות הברית, ההכשרה של כל הפקחים של סב״אא, ומממן אחוז נכבד מה-basic research המדעי שנעשה בארצות הברית. יש לו גוף דמוי darpa שמממן פרוייקטים נסיוניים בתחום האנרגיה, וקרן דמוי המדען הראשי שמלווה כסף למיזמי אנרגיה גדולים, נגיד, Tesla. שני האחרונים, דרך אגב, הם ROI positive עד מאוד. ה-DOE הוא גוף של בערך 120 אלף עובדים, אנשים מסורים ומקצועיים, פיזיקאים ומדענים וכו׳. וזה רק משרד אחד מהכמה שלואיס ביקר בהם – גם ה-USDA וה-Department of commerce עושים דברים מופלאים וחשובים מאין כמותם. Trust me.
אחרי שאתה מתפעם ואומר ״וואו, לא ידעתי שכל הדברים האלה נעשים״, מתחיל הפחד. ב-DOE הכינו שתי קומות וציפו לכשלושים איש להתחיל חפיפות, יום אחרי הבחירה של טראמפ. כפי שקרה בתהליך ה-transition עם אובמה, ובוש הבן וכו׳. אף אחד לא הגיע. אף אחד לא הקשיב לאנשי המקצוע, לחפיפות ותהליכי לימוד שאמורים לקחת חודשים, הוקדשו שעה וחצי. וככה הספינה מנווטת. הקו הכללי של הספר מסביר איך בגדול חלק עצום מהמשרות החשובות בממשל הפדרלי או לא מאויישות, או מאויישות על ידי אנשים חסרי כישורים במקרה הטוב, ובעלי אינטרסים כלכליים מובהקים במקרה הרע, שמקבלים החלטות רעות. פרנק קלוץ, שהיה אחראי לתוכנית הנשק הגרעיני במשרד ההגנה (כן), פוטר והתבקש לעזוב, לפני שמונה לו מחליף כי באמת זה לא תפקיד כזה קריטי, נכון? הקרן של השבעים מיליארד דולר שמלווה כסף לחברות ושבלעדיה tesla לא היתה קמה? אין אותה יותר. הגוף דמוי ה-darpa? אין אותו יותרת. המעבדות הלאומיות שאחראיות ל-basic science? מקוצצות.
יש איזורים שלמים בארצות הברית שהיו נראים כמו תאילנד, אלמלא היד המוסתרת של הממשלה הפדרלית, של אנשים שדואגים ל-commons, כדי שלא תהיה טרגדיה. דאגה ל-commons זה גם השקעה במדע ומחקר, במחשבה ארוכת טווח. בישראל ביטלו את נציבות הדורות הבאים. בעולם של האחים קוך, שמתמננים את ידם לתוך הממשל הפדרלי, לא צריך להיות commons. יש בעלות פרטית. אם טראמפ יבחר שוב ב-2020, וההזנחה הזו תמשך, זו תהיה הזדמנות מרתקת. כי כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לחיות בתקופה שבה מעצמת על היחידה בעולם, הופכת למדינת עולם שלישי, בכוחות עצמה?

מה רבו מעשיך

בניכוי רמת גן ושכונת בצרון, לא הייתי במזרח כמעט עשור. בפעם האחרונה נסענו להודו, ממנה ברחנו אחרי כעשרה ימים, תוך שאני מוטרד עמוקות שהמדינה הפארטצ׳ית הזו מחזיקה ארסנל של נשק גרעיני. הרומן שלי עם המזרח החל מאוחר ומוזר. הטיול הזה, בגיל 40, הוא הפעם הראשונה שאני בתאילנד. חלק מזה זה באשמת ליאת, שלפני תשע שנים, שכנעה אותי לנסוע להודו במקום לתאילנד בטיעון המפוקפק  ש״עזוב, תאילנד מפנקת, בוא ניסע להודו״, וחלק מזה הוא בגלל הרומן שלי עם הפיליפינים. אבל תאילנד תמיד היתה שם, מין יעד חלומי כזה, שבו החופים הכי יפים והאוכל מהמם והכל זמין ו-ובכן, מפנק. אחד הדברים שהיה מדהים לפגוש גם בתאילנד המפנקת, זה את הדוקהה, אותה אי-נחת, או סבל, שהבודהה טוען שהיא אחת מארבעת האמיתות הנאצלות, הבסיסיות, של החוויה האנושית, בתצורתה התאילנדית. עם כמה שתאילנד מפנקת, בתאילנד, הדוקהה איז אין יור פייס. החום והלחות קשוחים, ליתושים יש רשיון ג׳. אפשר לברוח לשייק צונן או טבילה בים, אבל היא כל הזמן שם, מזכירה לך את קיומה.

המקום הראשון אליו הגענו בקו-סאמוי היה מרהיב. זה כנראה המלון הטוב ביותר ששהיתי בו אי פעם. וילה של כמאה מטר, על הים, מעץ טיק. כל הפרטים הקטנים היו שם, כולל הדלי של מי גשם עם הכף מעץ קוקוס בכניסה לגינה הפרטית שלך, כדי לשטוף את הרגליים מחול הים לפני שנכנסים. מסוג המקומות שבאמת רואים רק בסרטים, שכוכבי קולנוע הולכים אליהם לחופשות. זה היה מעניין כל כך לראות כמה הדוקהה ערמומית. כי הכל כל כך יפה ומושלם עכשיו, אבל אנחנו כאן לרק חמישה ימים, ואז זה יגמר, נכון?

בחדר הטוב ביותר במלון המושלם הזה, למשפחה, עלה לנו בערך 500 דולר ללילה. כשסיפרתי את זה לחבורה של ישראלים בטיול אחרי צבא שפגשנו בהמשך, הם כמעט נחנקו. זה יקר אסטרונומית במונחים של תאילנד (המלון שבו שהינו בקופנגן עלה לנו עשירית מזה), אבל זה בערך המחיר ללילה במלון ממוצע באילת. וכשמצאתי את עצמי מרגיש קצת מבועס על מחירי האוכל במלון, זה עורר את סקרנותי. האוכל היה, ובכן, יקר. מה זה יקר אתם שואלים? היו מנות קארי שהגיעו ל-700 באט, שזה המחיר למנה כזו במסעדה בישראל. כשהצלחנו לחלץ מהריזורט וללכת למסעדה בשביל השכן, שילמנו על אותה מנה 70. חלק מהקסם של תאילנד, כך הרגשתי, זה שזה גן עדן זול. שהכל זמין. מסאז׳ של שעה בשלושים ש״ח, ארוחה שלמה ל-9 אנשים, ב-130 ש״ח. זה ריגש אותי, עדיין מרגש אותי. ובו זמנית, זה מביך אותי. זה מביך אותי כי יש לזה ריח לא בלתי עדין של אימפריאליזם. האדם הלבן נהנה מכוחו הכלכלי, וכל הילידים רוקדים לפניו עבור פרוטות. בילינו את רוב הזמן שלנו כאן, כשלושה שבועות, בווריאציות על גן עדן עם חוף, ואם זה מה שאתם אוהבים, המלצתי החמה ביותר היא לא להגיע לכאן. כי חופים לא פחות יפים, וריזורטים לא פחות מפנקים, יש לכם ביוון, ובכרתים. וכשמחשבים את עלות הטיסה (בטח כמשפחה), אז אפשר בקלות לבלות שבועיים בפינוק על, בסכום זהה או אפילו נמוך יותר. ושם אין יתושים ודאנגי ולחות בלתי נסבלת. סיפור של שייק בעשר ש״ח ומסאז׳ בשלושים זה פשוט משחק שאנחנו משחקים עם עצמנו. אולי הסייג המרכזי כאן, – זה מאפשר לנו להרגיש נוח להיות פראיירים, לא להתרגש מזה, כי  כשהכל זול, אז מחיר הטעות נמוך יותר ומתבעסים פחות. הזמנת מנה לא טעימה? לא נורא, היא עלתה 15 ש״ח. נהג המונית מנסה לעקוץ אותך? לא משנה, זה כולה 20 שקל, אבל אם סופרים את הסכום הכללי, אני חושב שבסופו של דבר נגיע למסקנה שכלכלית, זה פחות או יותר שווה ערך.

יש איזה ציטוט שמסתובב לו באינטרנט, שמיוחס לאמברטו אקו אבל אתם יודעים איך הדברים האלה מתגלגלים, ש״קריאה מרפאת פאשיזם, ומסעות מרפאים גזענות״. אני מסכים מאוד עם הסנטימנט הכללי, אבל אני בהחלט יכול לראות איך אנשים מגיעים לתאילנד, שוהים בריזורט שלהם, ובגדול כל המפגש שלהם עם תאילנד הוא האנשים שמחליפים להם את המגבות, או אולי גיחה לקניון או לרכיבה על פילים. עם כמה שבאמת נהנתי מהפינוק, ומהמנוחה, הדבר הכי מדהים בתאילנד הוא תאילנד.

לרובנו יש את התבנית הזאת של מה זה אומר ״חיים אנושיים״ – איך נראה בית, מה זה אוכל, איך נראה מרחב ציבורי, ופתאום אתה מגיע למדינה כמו תאילנד ומגלה שהחיים זה דבר פי אלף יותר רחב ומגוון ואפשרי ממה שדמיינת, ומה רבו מעשייך, אדם. שאנשים יכולים לחיות, ולאכול, ולהתקהל, ולסחור ולהתנהל בדרכים שלא דמיינת. אתה מבין פתאום כמה החיים חזקים, ויצירתיים ומבעבעים, וכמה הצורה שבה אתה חי היא רק צורה אחת מני רבות.

אוכל הוא דוגמא מעולה – נדמה כי לכולנו יש מן מנעד כזה של מה זה אוכל – איזה חיות אוכלים, איך מבשלים אותם, ובאיזה הקשרים אוכלים אותם. ואז אתה מגיע לתאילנד, ואתה מגלה שכל מה שידעת על אוכל הוא ספקטרום צר ומוגבל. כי למשל, אם הייתם שמים אמריקאי כאן, הוא היה מצפה שכל המדינה תמות מהרעלת מזון. חתיכות של בשר לא מבושל שזרוקות להם על קרש בשלושים ושמונה מעלות חום ושש מאות אחוזי לחות, שהדבר היחיד שעומד בינו ובין צבא של זבובים הוא מין מאוורר חלש עם כמה בדים שמנפנפים מעל הבשר. מדינה שלמה שמתנהלת ככה, והנה לא כולם מתים בסוף היום. אפילו לא התייר הישראלי השמנמן שלא התאפק. או מנעד הדברים שאוכלים כאן – מביצי נמלים ועד תנינים, ומנעד הדרכים שאפשר לאכול כאן – ממסעדות יוקרה ועד שיפודים שירדו מדלי מלא גחלים ששוכן לו בשיפולי סירת-נהר קטנה, שמתפקדת כמו drive through, או יותר נכון sail through.

לפני כמה שנים, בעודי שוכב על ערסל בבקתה אלפינית מוריקה באוגוסט, כתבתי שחופשות של being טובות מחופשות של doing. ערסלים זה עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם. ביליתי לא מעט שעות על ערסלים בחופשה הזו, אבל הרגעים המרטיטים באמת, היו אלה שבהם הרגשתי את תפיסת האדם שלי מתרחבת, ובשביל זה צריך לרדת מהערסל מדי פעם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!