פוינטר

זה מצחיק שדווקא בסוף השבוע שבו בדה-מארקר יש כתבה גדולה על איך אין דיור נורמלי לשכירות ארוכת טווח, עזרתי להורי להתכונן למעבר הדירה שלהם. אחרי כמעט עשרים שנה של מגורים בשכירות באותה דירה בכפר סבא, הם החליטו שהגיע הזמן לקנות דירה. בעוד חודש ומשהו הם עוזבים, ואני נקראתי לדגל לעזור למיין חלק מערימות ה-Stuff שהצטברו במחסניהם הנדיבים. 

אחד ממטבעות הלשון החמים בשנות התשעים המאוחרות היה "ביטים אל מול אטומים". ניקולס נגרופונטה, שהיום מנסה למכור לכם לפטופ בשנקל אבל אז היה ראש מעבדת המדיה ב-MIT טבע אותו בספרו המהפכני-אז (וייתכן שחכם גם היום, צריך לקרוא שוב…), "Being Digital", ולא היה גליון של Wired שבו לא השתמשו בו. הרעיון הוא שהדברים בעולם מורכבים מאטומים, קרי, חפצים עם ממשות פיזית, או ביטים – מידע. בחלק מהמקרים, כמו בתקליט או דיסק, הביטים מגיעים על אטומים. אבל האטומים הם לא הדבר החשוב. הם העצים המתים, הם חתיכות פלסטיק. מה שחשוב זה השיר, הסיפור.

בשנים האחרונות הקשר בין אטומים וביטים נהיה רופף יותר. מדיה פיזית הולכת ונעלמת מהעין. קודם היו אלה הקלטות והדיסקטים, אחר כך הדיסקים. היום נשאר לנו דיסק און קי כזה אבל בעצם רובנו עובדים עם ביטים אמורפיים, שחיים להם בענן. זה מצחיק שלמרות שאוסף המוזיקה הדיגיטלית שלי נמצא כבר הייטב בעשור השני לחייו, את המכה האמיתית לגבי מות האטומים קיבלתי עם הקינדל שלי.  דיסקים כנראה תמיד נחשבו בעיני כמשהו דיגיטלי, ולכן זה שהביטים הפסיקו לחיות בעיגולי פלסטיק כסופים ועברו למחשב שלי  כנראה לא היה פלא גדול מדי. אבל ספרים? האסימון שנפל לי כשהבנתי שכל ספרי העולם, כמעט, נמצאים במרחק כמה קליקים לאמאזון, ושהספרייה המפוארת שלי מקבילה ברלוונטיות שלה לאוסף הדיסקים המפואר שלי היה אסימון גדול ומצלצל (דרך אגב, גם אסימון הוא סוג של ביט-באטום, כשחושבים על זה.). למרות הנטייה הרומנטית שלי למסורות של פעם, איכשהו אין לי באמת סנטימנטים מיותרים לספרים או לדיסקים. רוב האנשים שאומרים "אוי, לקרוא ממחשב זה פשוט לא אותו דבר" אף פעם לא החזיקו ביד קינדל.

אתמול, בבית הורי, עמדתי מול ארגזים, והרגשתי איך אני נקרע מבפנים. חלק מהארגזים היו מלאים בספרים. ערב רב שרובו ספרי פנטזייה/מד"ב דרג ז' שלעולם לא אקרא שוב, מנוקד בכל מני מדריכי טיולים, לקסיקונים לפרחי ארץ ישראל, ספר החזרה בתשובה שאיכשהו התגלגל לספרייה שלי לפני המון שנים ואז הודח חזרה לארגז במחסן של ההורים שלי. אבל לא רק ספרים. כל מני צעצועים ישנים, עבודות שכתבתי בבית הספר היסודי, שמונצעס משנות הילדות, נעורים והעשרים המוקדמות שלי. ואני, בפוזיציה של הסלקטור. מה לפח,  ומה להמשך איחסון.

 ואז הבנתי שהאטומים שאת גורלם אני חורץ מחזיקים ביותר מסט אחד של ביטים. זה לא רק הסיפור שכתוב בספר, או מה שכתבה לי מעיין על פתק כשאירגנו ביחד סמינר על זכויות אדם בכיתה י"א. הכתב הומצא כדי להרחיב את הזכרון, לשמר דברים שאי אפשר לשמור באמצעות מוח אנושי. השמונצעסים האלה הם פוינטרים. הם לא משמרים מידע, אלא עוזרים לי לאחזר מידע. זה מדהים בעיני. הזכרונות שהשמונצעס האלה הציפו בי היו שמורים בתוכי, ימשיכו להיות שמורים בתוכי כנראה עד שיגיע האלצהיימר. אבל הייתי זקוק לאטומים האלה, כמו אמצעי כישוף, כדי להצליח לגשת אליהם, להיות מודע בכלל לקיומם.

 

Upādāna

ביוני 1997, חודש לפני שהתגייסתי, קיבלתי בדואר את ה-Wired החודשי שלי. Wired היה, ועודנו במידה מסויימת, המגזין של המגניבים (במלעל) של האינטרנט. הוא תמיד היה על טכנולוגיה, אבל לא בצורה המשעממת ש-PC Magazine היה. הייתי מנוי עליו בשנותיו הראשונות, וספגתי ממנו מנה גדושה של טכנו-אופטימיזם ליברלי, שעדיין נמצא שם מתחת לניאו-מרכסיזם המצולק שהתווסף כשגדלתי.

על השער של גליון יוני 97 היה תפוח. תפוח רב צבעי מוקף בגדרות תייל. מתחתיו התנוססה מילה בודדת: Pray. אפל היתה אז במצב רע. רע מאוד. סטיב ג'ובס חזר אליה אחרי עשור שבה היא הפכה מחברה סופר מגניבה לחברה כושלת. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל היה חשש רציני מאוד לחייה של אפל, למרות חזרתו של ג'ובס.

סביב אותה תקופה, אפל העלתה קמפיין חדש. המסר, והסלוגן, היה Think Different. המודעות הראו צילומים יפהיפיים של אנשים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה. ריצ'ארד פיינמן, ג'ים הנסן, מרת'ה גרהאם, מיילס דיוויס, גנדי. ייתכן וגם תקעו שם תמונה של ג'ובס עצמו. אני כבר לא זוכר. והיה טקסט.

Here’s to the crazy ones. The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes. The ones who see things differently. They’re not fond of rules. And they have no respect for the status quo. You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can’t do is ignore them. Because they change things. They push the human race forward. While some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do.

סטיב ג'ובס, עם כל הביקורת עליו כדיקטטור, חשב אחרת. אבל כולנו חושבים אחרת בהתחלה. עד שבגן מסבירים לנו שטעינו, ושהאחרת שלנו הוא בעצם "לא נכון". הדבר המדהים בג'ובס הוא שהוא הצליח לחשוב אחרת למרות כמות הכשלונות שהוא חווה. ג'ובס, שכל כך מזוהה עם המק, בכלל לא רצה אותו. הוא הצטרף השתלט על פרוייקט המקינטוש אחרי שהנסיון שלו ליצור מחשב עם ממשק גרפי, ה-Apple Lisa, נכשל ב-1982. ב-1985 הוא פוטר מהחברה שהוא ייסד על ידי ג'ון סקאלי, המנכל שהוא בעצמו שכנע לבוא לאפל מפפסיקו. החברה שהוא ייסד אחר כך, NEXT, בנתה מחשב מתקדם שאף אחד לא רצה לקנות, וכו', וכו'. הפשפש הוא החיה שקפוצת הכי גבוה ביחס לגודלה. אם תיקחו כמה פשפשים ותשימו אותם בצנצנת סגורה (עם חורי אוויר, כמובן!), יקרה דבר מאוד מעניין: הפשפשים יקפצו בכיף שלהם, יקבלו מכה בראש מהמכסה, וימשיכו לקפוץ. אחרי יומיים, כך אומרים, אם תפתחו את המכסה, תראו שהפשפשים לא קופצים גבוה יותר מהמכסה, שכבר לא שם. סטיב ג'ובס לא נתן למכסה שבעבר להפריע לו. לרוב האנשים זה קשה. העדר היצירתיות, אצל רובנו, היא מחלה אוטו-אימונית. אנחנו הורגים את הרעיונות שלנו כי אנחנו מפחדים מהמכה בראש של המכסה. כי נכשלנו בעבר. אנחנו מפחדים להעז, לחלום בגדול, כי ההורים לימדו אותנו שצריך להיות מציאותיים, והחיים למדו אותנו שכשלונות הם כואבים.

ג'ובס היה בודהיסט. אפילו Fake Steve Jobs היה חותם על הפוסטים שלו ב-Namaste. אחת הפרקטיקות של בודהיזם היא היכולת להיות נוכח עכשיו. ברגע הזה. בלי attachment. להיות בהווה משמעו שאני משחרר את העבר שלי. אני לא נותן לו להכביד עלי בסיפורים מיותרים. אני חופשי לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, להתמסר לרעיון מגניב בלי להזכר שנפלתי בעבר. זה נשמע רוחניקי בשקל, וזה נוגד את כל מה שחינכו אותנו אליו, על החשיבות שבללמוד מטעויות. אבל אם לא היינו עושים את זה, טיפה, לפחות פעם בחיים, יש סיכוי שאכלוסיית העולם היתה קטנה בהרבה, כי לא היינו מעיזים לאהוב שוב, אחרי שפעם שברו לנו את הלב.

You can't always get what you want

שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.

מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA:  Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.

איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.

יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.

בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.

המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.

במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:

שובה של הבוקמרק

מהותו של הים התיכון, כך כתב ההיסטוריון הצרפתי פרננד ברודל, היא החלפה. Exchange. החלפה היא כשאני בוחר משהו לתת, ומקבל בתמורתו משהו שאני רוצה. ה-Exchange שמדבר עליו ברודל הוא לא רק החלפה של סחורות ומוצרים, אלא גם של רעיונות, סיפורים, דתות. על פניו, ההפך מ-Exchange היא האוטרקיה, הניתוק. כל אותם אנשים שגרים בבקתות במונטנה או בחוות בודדים בגליל, בלי אף אחד מסביבם, ומגדלים את הביף ג'רקי שלהם לבד.

הנקסוס הפיזי של ההחלפה הוא העיר. המקום שבו אנשים רבים ומגוונים מוצאים את עצמם ביחד, ומביאים איתם את התרבות, המנהגים, האוכל שלהם. נכון, אפשר להשאר סגור גם בערים גדולות, אבל מי שרוצה, האפשרות שם. הסיכוי שלך להתקל במסעדה פיליפינית ככה במקרה בכפר מבודד בגולן היא נמוכה (למרות שגם יש הפתעות כאלה בחיים).

"כן, תל אביב זה אחלה כשצעירים, אבל כשבאים הילדים, אתה רוצה לתת להם איכות חיים". את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות בחודשים האחרונים, לרוב עם איזשהו טון מוכיח קלות, על זה שהבהרתי לצד השני בשיחה שמאוד אשמח לגדל את ילדי בתל אביב. משום מה אנשים מאמינים שהבחירה באוטרקיה, בבדלנות של ד' אמותי, מועילה יותר לילדים ולנפשם. זה לא שהרצון הזה זר לי לחלוטין. אני מאוד אוהב להיות בבית שלי, ומבין איך אנשים הולכים ומשתבבלים. אבל אני גם מאוד אוהב את החיבורים.

החלפה, במיטבה, היא תהליך דו סיטרי. אני נותן משהו, ומקבל משהו. קשה לקרוא לזה החלפה כשמישהו משדר אלי בכוח, ואני אנוס להתמודד עם המידע שלו. תחשבו על דיאלוג עם חבר אל מול המכוניות הסופר-רועשות של הברסלבים שמטיחות בכם את השירים שלהם בווליום פלילי.

אני בטוח שרוב האנשים שעברו למודיעין לא חומדים בסתר ליבם בקתה במונטנה. רובם היו רוצים להרגיש מחוברים לזרם ההחלפה הראשי. ובדיוק כאן נכנסת הטכנולוגיה המעולה של שני העשורים האחרונים. על פניו, אוטוסטרדת הסופר היווי ששוטפת אותנו, אמורה לגרום לכולם להיות מחוברים. הנה, למה לדבר על בדידות – לכולם יש פייסבוק. וכל האינטרנטים של כולם נמצאים במרחק קליק אחד, לא משנה אם אני גר בק"ק שיקגו, או בשוהם.

החלפה אמיתי עם אנשים זה קשה. צריך להקשיב להם, לחפש מה אתה אוהב. להיות מאזין פסיבי זה קל.

על גליון מרץ  1997 של Wired התנוססה לה יד כחולה, וטקסט בסגנון "תעצרו את האינטרנט, הנה ה-דבר הבא". הדבר הבא היה טכנולוגיית Push – משהו בסגנון "אתה תבחר מה מעניין אותך ואנחנו נביא לך את זה ישר לדסקטופ/שומר מסך מסורבל בלי שתצטרך לבחור או לעשות כלום". חברות כמו Marimba ו-Pointcast התחרו עם מייקרוסופט ובניהן על מי יבזבז יותר כסף על השטות הזאת. כולם חשבו שזה יעבוד כי היי – כולם אוהבים שהטלוויזיה מחליטה בשבילי מה לראות, אז אולי זה גם יעבוד באינטרנט.

כשהרדיו משדר אלייך ואתה לא אוהב את מה שמשודר, אתה יכול להחליף ערוץ או לנגן מוזיקה שלך. אבל אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים במצבים שבהם אנחנו מחוייבים לשידור, כביכול בחרנו בו – אולי כי הוא החיבור שלנו ל-"exchange". במצבים כאלה, אתה מפתח מערכת יחסים עם השידור, שכוללת הרבה פעמים תחושות של אשמה ופחד מפספוס. אני לא יודע מי עוד זוכר איך, אבל כשהטלוויזיה הרב ערוצית רק הגיע לישראל, היינו בהלם ולא ידענו איך להתמודד עם ההיצע העצום הזה. חברות הכבלים יצאו אז בקמפיין חינוכי, שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעבור על לוח המשדרים ולמרקר את התוכניות שאנחנו רוצים לראות (לקוראינו הצעירים: אני לא ממציא את זה). אחרת אוי ואבוי – נפסיד משהו שמשודר, וזו תהיה אשמתנו.

כל פעם שאני מנסה להשתמש בקורא רסס, אני מקבל את אותה תחושה. אני נכנס, ויש לי 560 פוסטים בבלוגים שאני חייב לקרוא. מודגשים בבולד. אני מרגיש, פיזית, את הלחץ והאשמה על הפספוס, לוקח נשימה ארוכה, ומתחיל "לאפס את התור". אני שונא את זה. זה לא exchange – זה התמודדות עם אוטו-ברסלבים.

אחת הסיבות שלא הצלחתי לשרוד בפייסבוק יותר משבוע הפעם, היתה הפיד – השידור הבלתי פוסק הזה של הכלללל, שצריך להתמודד איתו. כן, אני יודע שאני יכול להסתיר אנשים מסויימים, אבל בסופו של דבר – הפיד ממשיך לשדר. ורבי נחמן likes תפילה בשמחה גדולה.

הגעתי למצב אבסדורדי, שאני לא קורא אף בלוג, כי כולם מרוכזים בקורא רסס שלי, שמפחיד אותי. ואז הבנתי שקורא הרסס יכול ללכת להזדיין. שאולי זה נוסטלגי נורא, אבל אני חוזר להשתמש בסימניות. אם יש בלוג שמוצא חן בעיני, אוסיף אוסיף אותו לאוסף הסימניות שלי, וכשיתשק לי לקרוא בלוגים, או כל דבר אחר, אני לא אנסה להתמודד עם שטף המידע המשדר, אלא פשוט אלך, מבחירה מודעת, לסימניה הרלוונטית ואבקר את הבלוג in person. אינטרנט במשיכה, ממש אולד סקול. וככה אני אבחר את מי אני ארצה לשמוע, ועם מי אני רוצה להחליף.

צדיקים, מלאכתם עשית בידי אחרים

חזרתי מרומא, ואני עדיין מעכל את כל מה שקרה שם. בינתיים, הפוגה פרנואידית קלה:

לפני כמה חודשים פירסמתי כאן את הפוסט "Fuck this, We're Going Amish".

חלק מהאנשים שקראו את הפוסט לא הבינו מה אני רוצה, מה החזון שממנו אני מפחד – ההפיכה של כל רגע בחיים שלי לאפיק פרסום.

אז תודה רבה לפרופסור ג'סי של, מאוניברסיטת קרנגי מלון, שפרט את התחושות שלי לחזון מדוקדק להפליא ומפחיד מאוד, למרות הנסיון העלוב לכסות אותו בעלה תאנה מוסרי בדקה האחרונה של ההרצאה. זה מתחיל להיות מפחיד בערך בדקה העשרים.

The input is the message

פרופסור גבריאל וימן, מהחוג לתקשורת באוניבריסטת חיפה, נשאל, יחד עם שאר סגל החוג, עם מי היה רוצה לשתות קפה. התשובה שלו לא היתה מפתיעה, בהתחשב במקצועו (מרשל מקלוהן), אבל מה שהיה מקסים היה הפירוט: "הייתי גם מספר לו איך נסעתי לטורונטו, כסטודנט צעיר ותפרן כדי לשמוע הרצאה שלו. לא אני ולא אחד בקהל הבין הרבה מדבריו הדי מבולבלים אבל היה מעניין והוא היה מוקף, כגורו אקדמי, באלפי חסידים שוטים ונלהבים.".

באם חסידיו של מקלוהן היו או הינם שוטים, אני חושב שאין דוגמאו תטובות יותר לאיך "המדיום הוא המסר" מטוויטר, הפיד של פייסבוק והודעות SMS. אנשים מדברים על המהפכה הגדולה שבהפיכת כל פיפס בחייו של אדם לתוכן, שמשודר לכל העולם. העניין הוא, שהמהפכה הגדולה באמת, אבל באמת, עוד בדרך. מהפכת האינפוט.

אבן הרוזטה - כתיבה ללא רווחים

פול סנגר, היסטוריון של קריאה, טוען,  בסדרה של מאמרים ובספרו "The Origins of Silent Reading", שכשבעולם העתיק (המערבי, כמובן), אנשים קראו, הם עשו זאת בעל פה – באם בקול רם ובאופן ציבורי, או במלמול באופן פרטי. מתישהו בימי הביניים הדבר הזה השתנה. סנגר טוען שהשינוי הזה הגיע בעקבות שינוי הצורה בה טקסטים נכתבו, נכתבו פיזית.

בעולם העתיק, הטקסטים נכתבובלירווחביןהמילים. לטענת סנגר, השינוי בצורת הקריאה הגיע בעקבות התוספת של הרווח. הרווח מופיע לראשונה בטקסטים   באירלנד במאה השביעית, והמגמה נודדת ליבשת במאות שאחרי זה. הוספת הרווח שינתה משהו באופן הפיזי שבו אנשים קולטים ומעבדים את המידע, והובילה לקריאה דמומה. הקריאה "בלב" שינתה לחלוטין את עצם המושג "קריאה".  מדובר על סוג המהפכות הכל כך גדול, שאנחנו כבר לא מרגישים בהם, אך הן משפיעות עלינו בכל יום, למעשה – ממש ברגע זה, כשאתם קוראים את הטקסט הזה.

סטיב ג'ובס טוען שהאייפד הוא ה"דבר המהפכני ביותר שאי פעם עבדתי עליו", אבל אם הוספה של רווח בין אותיות על נייר יכולה לשנות צורת קריאה שונה, מה יקרה כשמישהו סוף סוף יעשה את הקפיצת מדרגה המתבקשת באיך שאנחנו הופכים את המחשבות שלנו לייצוגים גרפיים? המעבר מכתיבה בעפרון, לעט, לעט נובע, לעט כדורי, היתה הדרגתית. בחלק מהמקומות הרצף הזה קיים עד היום, נתיב חניכה כתיבתי. בבית הספר באנגליה בו למדתי היה ב-Desk מקום לכסת דיו, ואני זוכר את הפעם הראשונה (אך לא האחרונה, ע"ע ADD ואיבוד עטים) שהוכרזתי כילד גדול, והלכנו ל-W.H Smith לקנות לי עט נובע אמיתי, כדי שאוכל אחר כך לשכוח את הרפילים שלו במכנסיים שלי ולהרוס מכונות כביסה שלמות.

הקפיצה מעולם העטים והעפרונות לעולם ההקלדה והמסך –  על המהירות שלו, הסטנדטיזציה שלו, היכולת לנוע קדימה ואחורה ולשנות טקסט, הוא עצום, והוליד  צורות תקשורת-מבוססות טקסט שפשוט לא היו קיימות בעולם של כתב היד.

כשסיטב ג'ובס הציג את האייפון בפעם הראשונה, עם ממשק המולטי-טאצ' שלו, לרוב העולם נשמטה הלסת, ובמידה מסויימת של צדק. אבל בתכל'ס, מה שהיה באייפון, ויש באייפד, היה עכבר משוכלל. בכל הנוגע לאינפוט של טקסט, האייפון הציע לנו את מקלדת ה-QWERTY הישנה והטובה, רק על מסך מגע.

בינתיים אין בשורה גדולה בתחום האינפוט. אני לא יודע מה תהיה הקפיצה שתעשה את המהפכה. אני יודע להגיד שזה כנראה לא יהיה כתב יד, וגם לא דיבור. אפילו אם יציעו לי היום ממשק זיהוי דיבור מושלם, אני בספק אם הייתי מכתיב את הרשומה הזאת בקולי. סוג הקשר שיש לך עם טקסט שיש בהכתבה הוא פשוט משהו אחר מכתיבה שלו.

הגענו לשלב שבו הגודל של המקלדת הוא זה שמעכב את מזעור המחשבים. האנרגטיקה פחות בעייתית, הפלט פחות בעייתי (אפשר להקרין, באם על מסך ובאם ישר לעין). המקלדת, האינפוט. זה הבעיה. מתישהו, מישהו יפצח את זה. זה לא יהיה פשוט, יהיו מלחמות פורמטים ושיטות, אבל בשלב מסויים נמצא דרך (ישירות מהמחשבות? זיהוי תנועת אצבעות?) לקפוץ מדרגה באיך אנחנו כותבים. ויש לי הרגשה שהפול סנגרים של העתיד, עשויים לכתוב על הרגע הזה.

יועזר בר יין של האינטרנט

בשעה טובה ומוצלחת, עלה "מגזין אחר", לאוויר. "מגזין אחר" הוא היוזמה האמיצה של רון מייברג להקים אתר תוכן רציני, עם כותבים מהשורה הראשונה, שיעסוק בדברים שמעניינים את רון מייברג, שזה לא מעט. מישהו פעם אמר לי ש"יועזר בר יין" קיימת כי שאול אברון רצה מקום לשבת בו שיהיה בדיוק, אבל בדיוק מה שהוא אוהב. ב"יועזר" זה עבד. יש סיכוי שגם למייברג.

הפרוייקט של מייברג הוא אמיץ, כי בניגוד לעיתונאים אחרים מהשנתון של מייברג שקשה להם עם האינטרווב-סופר-הייוויי, מייברג מנסה לעשות מאמץ לא רק להשתלב בזרם, אלא להטות אותו לפי רצונו. מה שעוד אמיץ, הוא הכוונות של מייברג לקחת כסף על האתר שלו. אני החלטתי לשלם למייברג את השקל ליום עוד לפני שהאתר עלה, ואני יודע שאני לא היחיד.

מצד אחד, זה משמח מאוד: הוכחה שהנה, גם בכל ה"חינם" הזה, אפשר אולי עדיין להתפרנס ולפרסם תכנים איכותיים. מצד שני, זה גם עצוב, כי גם אם זה נכון, אז באינטרנט הכל עובד לפחות פעם אחת.

מה זאת אומרת הכל עובד לפחות פעם אחת? מי זוכר את Save Karyn? אי אז ב-2002 הרחוקה (אפקטים של סצינת פלאשבק לצלילי Rock Your Body של ג'סטין טימברלייק), גילתה קארין בוסנאק שהיא חייבת לחברות כרטיסי האשראי כ-20,000 דולר. אותם 20K דולר בוזבזו על שופינג וצעצועים, לא על תרופות לאביה החולה, מה שלא הפריע לה לבקש שאנשים פשוט ישלחו לה כסף, כדי לכסות את חובותיה. וזה עבד. הרעיון היה כל כך חדשני בזמנו, שאנשים פשוט נתנו לה כסף, והיא בתמורה סיפקה הצצה לחייה ואילו מאמצים היא עושה על מנת לצמצם את חובה.
שלוש שנים לאחר מכן, ב-2005 הרחוקה (לפני חמש שנים, אלוהים אדירים), אלכס טו עשה קצת יותר מיליון דולר מלמכור פיקסלים, בדולר האחד, ב-Million Dollar Homepage. זה היה רעיון חדשני ומגניב. היום יש הרבה אתרים כאלה, ואף אחד לא נותן להם שקל.

האינטרנט הוא מקום של ייצירתיות אינסופית, והיצירתיים הראשונים לרוב מתוגמלים על כך. האתר של מייברג, בתשלום והכל, כנראה יצליח. אבל באינטרנט, כאמור, הכל עובד פעם אחת.  ההצלחה של מייברג לא גואלת אותנו מבעיית ה"תוכן לפי הקילו" שאני וג'וני דשנו בה עד זרא פה בבלוג. אני לא יודע אם האנשים הבאים שיושבים עכשיו במטבח שלהם ומתכננים משהו במודל דומה, יכולים לבנות על ההצלחה הזאת.