החידה הפיליפינית ממשיכה גם מעבר לארכיטקטורה קונטיננטלית, ומתרחבת, בין השאר, גם לפילוסופיה באיים הבריטיים. הפילוסוף הבריטי דיוויד יום היה לא רק חובב ספינות, אלא גם דש רבות בשאלת האינדוקציה: כמה אפשר לחזות את העתיד בהתבסס על העבר. האם בגלל שהשמש זרחה היום בבוקר, ניתן להניח שתזרח גם מחר? אחד הדברים המתעתעים מאוד במנילה, הוא העובדה שחוש האינדוקציה שהיא משרה בך הוא, בהעדר מילים אחרות, מקולקל.

על מנת לחגוג את סיום השבועיים האחרונים, נסענו, קבוצת האחים לנשק, לחגוג כמו שגברים אמורים לחגוג במזרח הרחוק. בקריוקי. וכך יצאנו לנו לראשונה מרובע מאקאטי המוגן והיוקרתי, בדרך להיכל הקריוקי הנחשק. בדרך עברנו מדגם מייצג ומופרע של שכונות מנילה השונות, שכולן משתינות בקשת על הפילוסוף הסקוטי. המעבר בין שכונות יוקרה לסלאמס מטורפים היא כל כך חד שאם הייתי ממצמץ קצת (דבר שחדלתי לעשות כלל מאז שהגעתי לכאן, אבל זה סיפור אחר), יכול להיות שהייתי מפספס אותו. אנחנו רגילים שהמציאות משתנה לנו בצורה הדרגתית. בשכונה ענייה יהיו בתים עניים, וכל בית יהי פחות או יותר ב"רמתו" של הבית שבא לפניו. במנילה, אף אחד לא שמע על החוק המטופש הזה, ולכן תופעות כמו פחון-פחון-פחון-פחון-ווילהמטורפת-פחון-פחון-צריף-ווילה-פחון יכולות ללוות נסיעה ממוצעת בבירת הפיליפינים. מיותר לציין שלבעלי חוש מציאות מערבי הדבר יכול לגרום לסחרחורת קלה.
ואם כבר מדברים על סחרחורת – לי אישית יצא כמה פעמים לאבד שיווי משקל בגלל שמשכתי משהו שחשבתי שיהיה כבד מאוד, אך התברר כקל בצורה משמעותית. היכולת של העין שלנו לאמוד מידות – משקל, לדוגמה, או נפח, היא מוגבלת, אבל לרוב אנחנו מצליחים להגיע לאיזשהו שיווי משקל בין ההערכות שלנו למציאות. גם החוש הזה הולך לאיבוד קצת בפיליפינים. הכוונה היא לא לאובייקטים פיזיים – כוח המשיכה עובד בפיליפינים בדיוק כמו בישראל (אם כי בצורה לחה יותר). הכוונה היא ליכולת להעריך דברים על פי צורתם, ככלל. נכון שלא אמורים לשפוט ספר על פי העטיפה, אבל במנילה, איך לומר, הם ממש ממש טובים בעטיפות. מנילה היא דוגמה חיה לכוח שפוטושופ וקצת מיומנות מעניק למי שיוד להשתמש בו בצורה חכמה. מעל הדוכן הכי מג'ייף שמוכר סחלה אפשר למצוא שלט מדהים שמנוסח באנגלית צחה ומסביר איך המקום מוכר את המעדנים הטובים ביותר במנילה. מסעדות כאן מעוצבות בצורה יפהפייה, עם תפריטים, לוגואים, סמלים, ססמאות – מנילה נראית, במקומות מסוימים, כמו מיליון דולר. הפיליפינים הם עם שאוהב לפרסם, ולכן הרחובות מלאים במסרים פרסומיים לכל דבר – החל מקורסים בהתכתבות וכלה בפרסומות לשמפו מקומי. כל הפרסומות מנוסחות להפליא, נראות מיליון דולר, מבטיחות חיים נוצצים וזוהרים. כמו כל הפרסומות בעולם. אבל כשהן ניצבות על הרקע של העוני הפיליפיני, זה נראה ריק כפליים.

השילוב של כל הנ"ל היה מספיק מכהה חושים, כדי שנמצא עצמנו בקריוקי. אני חייב להודות שמעולם לא הייתי בקריוקי. אם אדחק לקיר, אודה שעברתי חוויות גרועות מזה בחיי. מה שכן, רוב הסיכויים שאספר את כל הידוע לי על סודות מדינת ישראל לפני שאתן למישהו לראות את תיעוד הווידאו של אתמול בלילה.  כולם, חוץ מבובי טבימינה מתפדחים לשיר בהתחלה. הפתרון לזה הוא דו שלבי. השלב הראשון: אלכוהול. השלב השני? ובכן,  מאחר וכל אחד שר במנעד אחד, אבל הסולם של השירים בקריוקי קבועים, אז מישהו תמיד יזייף. דווקא יש משהו מאוד מנחם בזה שכולם מזייפים – ברגע שאתה מבין את זה, הלחץ יורד. מה שהכי הפליא אותי, לעומת זאת, היה הווידאו שרץ ברקע של השיר, מאחורי המילים. זה נראה כאילו מישהו פשוט צילם את החופשה שלו בכל מני מקומות בעולם, והחליט באופן אקראי להצמיד להם שירים. זה לא שאנחנו לא אוהבים לראות את אשתו בביקיני, או את כיכר טראפלגר בלונדון, אני פשוט לא מבין מה זה קשור ל-“Nothing Else Matters".

זהו, היום נגמרת הטרילוגיה הפיליפיני, ואנחנו מתחילים את המסע הארוך אל הארץ. בדרך עוברים בסיאול, כך שיכול להיות שאחדש את מסורת "לכתוב על ערים בהם הייתי פחות מ-24 שעות".
או שסתם נאכל קימצ'י.

הדמיון בין תרבות הקניונים הפיליפינית ובין ארכיטקטורה איטלקית לא מסתיים בשאיפתי הסודית להקמתו של מסדרון וואסרי בין גורד השחקים שלי ובין המרכז המסחרי הקרוב במאקאטי. הוא ממשיך, ומשתרע צפונה, לאיזור ליגוריה. ליגוריה נמצאת בצפון מערב איטליה, בערך איפה שהמגף מתחבר עם שאר אירופה. שם שוכנת Cinque Terra. Cinque Terra או "חמשת הארצות" הם חמישה כפרי דייגים קטנים, שיורדים מההרים ממש עד החוף. עד לפני כמאה שנה, הדרך היחידה להגיע אליהם, ולנוע בניהם היתה דרך הים, או בשבילי ההליכה המקסימים שמחברים אותם. מדובר, חברים, באחד המקומות היפים בעולם.

כמו כפרי הדייגים, כך גם הקניונים במנילה. מחוברים. בסוף השבוע, עוברים כמיליון וחצי איש בקניונים ליד הבית שלי. צורת הרבים כאן היא אולי מטעה – מדובר בממלכות אדירות – כל קניון הוא ענק, בלתי נתפס פשוט. וכל קניון מחובר לקניון אחר – מי בגשרי הולכי רגל, מי במעברים ממוזגים. אחד מהקניונים כאן נקרא Mall of Asia, ואין ספק שיום אחד אפשר יהיה לחצות חלקים נכבדים של אסיה בדילוג מקניון לקניון.

אחת התהיות הגדולות שלי, היא מי קונה את כל הדברים האלה. המחירים כאן זולים יחסית לארץ, אבל לא בצורה היסטרית, ומוצרי יוקרה שמעטרים כאן כל חור יקרים בכל קנה מידה. עם תל"ג לנפש של 3,500 דולר לשנה (15% מזה של ישראל, רק לשם השוואה), שבוודאות לא מתחלק בצורה מאוזנת, באמת אין לי מושג איך כל הקרקס הזה מתקיים. אבל ייתכן שזה מהדברים האלה שיש באסיה, כמו הנהיגה של ההודים, שלפי חוקי ההגיון והתיאוריה המקובלת לא אמורים לעבוד, אבל אף אחד לא סיפר להם את זה עדיין.

אבל בדיוק כמו שבטיטניק, במפלסים התחתונים של הספינה עמלו מעמיסי הפחם על מנת שהספינה תמשיך לנוע קדימה, גם ב-Cinque Centri Commerciali של מנילה יש את מעמד האומפה-לומפאים, שמניעים את גלגלי המסחר. וכשמשחררים אותם, או יותר נכון, אותן, המחזה מרהיב. דמיינו זרם בלתי נפסק של בחורות אסייתיות קטנות, לבושות כולן באותם מדי פסטל – רובם וורודים עם הבלחת טורקיז פה ושם, שנשפכות מאחת מחנויות הכל-בו שמרכיבות את קונפדרציית השופינג המנליאית. הן נראות כמו דיילות של שנות החמישים, וזה טוב מאוד, כי שנות החמישים מחכות להן: אל מול ההתנקזות הוורדרדה מחכה שורה ארוכה של גברים על אופנועים – חלקם באו לצוד, חלקם באו לאסוף את החברה שלהם. לכולם יש את מראה ה"יושבים על הברזלים" הזה, רק עם 125 סמ"ק.

התמונה הזאת הריחה לי יותר מכל כמו עוד מערכת אקולוגית-אורבנית. כמו הציידים-לקטנים החדשים, אוספי הבקבוקים של תל אביב, כך גם כאן נבנתה לה מערכת אקולוגית: הזכרים הצעירים יודעים היכן הנקבות הצעירות נמצאות, ומגיעים על מנת לנסות את מזלם, עם קטנוע קשוח, בחיבורים שבין ממלכת קניות אחת, לשנייה.