המפגש עם המוות כאן הוא בלתי אמצעי בצורה מפתיעה. לפני כמה ימים, בסיבוב שעשינו בחווה שאליה ברחנו, מצאנו גולגולת של צבי. אתמול, בטיול ביער, מצאנו שאריות של פרה, שלד כמעט שלם. פה ושם, על רצפת היער, בין מחטי האורן והענפים המכוסים בטחב, מבצבץ מקל שבמבט שני מתגלה כעצם. בעוד שאני וליאת קצת נרתעים מזה, את הילדים זה כמעט מגניב. אירוע יוצא דופן. 
חילצנו צפונה, לקדיתא, כדי לקבל קצת מרחב בתוך כל הכאוס הזה. זה אחד המקומות היפים בישראל, אולי היפים שהייתי בהם בעולם, ובעיקר אפשר, כשלא שש מעלות וגשום עד מאוד, לצאת לטבע בלי להתאמץ בכלל, ובלי להפר שום סגרים. אנחנו פה לבד, בגדול, מלבד מיקה ודורון שעלו פה על הקרקע לפני כארבעים שנה ובנו את המקום הזה במו ידיהם.
בתוך כל החרדות, אני מנסה להקפיד לעצור ולהיות אסיר תודה על כל מה שיש לנו. זה מנהג שהתחלתי לעשות בחודשים האחרונים עם מים, לעצור ולהעריך את העובדה שאני חי בעידן קסום שבו אני מסובב את הברז ויוצאים מים חמים או קרים, ואני לא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה. אבל בשהות פה בקדיתא אני מסתכל גם רחב יותר, על הפריווילגיה העצומה שיש לנו בסיטואציה הזו שמאפשרת לנו לקחת את החיים ולדלג לצימר לשבוע שבועיים, וגם להיות בטיפה, טיפה פחות חרדה מהעתיד של העולם שאחרי.
לקח לי גם זמן להבין שאני לא כל כך חושש מסגר ברמה האישית. אני חושב שאם הייתי בלי ילדים, הייתי יכול לעשות את זה בעמידה על הראש, אפילו להנות. החרדה שלי היתה, ועודנה, מה יהיה עם הילדים. הילדים, מבחינתם, שמחים לעשות בינג׳ על נינג׳ה ישראל לילדים, והדבר שאני באמת צריך להתמודד איתו זה תחושת ה״איזה הורה גרוע אני שהילדים שלי מבלים מול מסכים כל היום״, שמהדהדת למרות שאני יודע שזה לא רק לגיטימי, אלא אפילו מומלץ בימים אלה. יהיה בסדר, וכל עוד אפשר לצאת החוצה טיפה, רק לנשום אוויר, נראה לי שנסתדר גם כשנחזור לעיר. בשנה האחרונה גיליתי שאני פרפקציוניסט, והנה מסתבר שבנסיבות מסויימות, אני גם קלסטרופוב. 
במובנים רבים, Covid-19 היא ״מגפה מושלמת״ – אין חיסון, אין תרופות, זמן דגירה ארוך שבו מדבקים, מקדם הדבקה גבוהה, ואחוזי תמותה גבוהים, אך לא גבוהים מדי מכדי לפגוע בהפצה של המחלה. אז בפינה הימנית יש לנו את הוירוס הקשוח ביותר שהאנושות התמודדה איתו, ובפינה השמאלית יש לנו, ובכן, את האנושות. אף פעם אין זמן טוב למחלות חובקות עולם, אבל בקרב מול מחלה חדשה, האנושות מעולם לא היתה במצב כל כך טוב. בשנות השמונים לקח יותר משנתיים למדענים להבין מה הגורם לאיידס. עם הקורונה, לקח עשרה ימים מזיהוי המקרה הראשון, למיפוי הגנום של הוירוס. ואל מול הוירוס המושלם, עומד צבא, ממש צבא, של האנשים הכי חכמים בכדור הארץ, שמפעילים את כל הידע והיכולות של האנושות, כדי לנצח את החרא הזה. רתימה מסיבית של הבינות הטבעיות והמלאכותיות הטובות בעולם, מחוברים ביחד ברשתות שפעם אפשר היה רק לחלום עליהם. יש בערך 10 ניסויים קלינים שרצים עכשיו לשימוש בתרופות קיימות, כולל אחד שנראה מבטיח בתרופה וותיקה, בלי פטנטים ובלי שטויות. מספיק שאחד או שניים מהם יצליחו, ושרמת הקטלניות של הוירוס תרד, ופתאום מסוף העולם, זה יהפוך להיות סתם עוד שפעת בת זונה. Showdown. הוירוס המושלם מול מוח הכוורת של האנושות. ואנחנו עכשיו בסצינת המונטאז׳ אימונים.
גם יכול להיות שלא. ויכול להיות שהעתיד שלנו, בחודשים הקרובים, הוא סגר, עד יבוא קיץ או חיסון. ויכול להיות שעשרים או שלושים אלף איש ימותו. אבל גם שם מתגנבת לליבי פרספקטיבה אופטימית. כי האנרגיות האלה, של מלחמת המפרץ, של יצירתיות ועשיה והתמודדות, הן אופטימיות. וגם כאן, האנושות מעולם לא היתה במקום טוב יותר להתמודד עם משבר כזה, עם משלוחי מזון ושיחות וידאו וכל קטלוג התרבות והבידור של האנושות בלחיצת כפתור. והאנשים שימותו, ובכן, אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל רובם היות מתים בשנים הקרובות גם ככה. זה לא הופך את זה לפחות טראגי, אבל זה נכון. והיסטורית, אחרי מגיפות כאלה, האנושות יודעת לצמוח ולפרוח ולשגשג.
אבל. יש אבל. כי במקביל לכך שאילו The best of times, מבחינת האנושות, אילו גם The worst of times. הסגר הנוכחי בנוי, יותר מכל, על היגיון של סולידריות חברתית, וסולידריות חברתית, איך נאמר, לא בשיא האופנה בשנים האחרונות. ביום הראשון כולם נרתמים במרץ. לשטח את העקומה. אבל ביום העשרים, כשנגמר הכסף, אז פתאום מתחילות מחשבות: רגע, בעצם אני כגבר צעיר, הסיכוי שלי למות מזה ממש ממש קטן. וההורים שלי כבר לא בסביבה. אז בעצם בשביל מי אני סובל את כל הסבל הזה? יאללה שילכו להזדיין, לא מוכן להקריב את כל העתיד הכלכלי שלי ושיפנו אותי מהדירה בשביל שאיזה סבא של מישהו לא ימות.
ייתכן וזה נשמע לכם מופרך, אבל אם כן, חכו עד שתראו תגובות של מתנגדי חיסונים לבקשות של מוחלשי חיסון, אנשים וילדים עם סרטן שמתחננים שאנשים יתחסנו כי חסינות העדר היא הרבה פעמים ההבדל בין חיים ומוות עבורם. ורוב התגובות הללו הם מסתם אנשים אידיאולוגים, לא כאלה שחייהם ופרנסתם תלויה בזה. אם הייתי הסופר שכותב את הסיפור הביזארי הזה, ייתכן וזו היתה הנקודה שהייתי מוסיף לעלילה, את הנבל השני, את המפיצים. את התנועה שתהיה בעד המחלה, מונעת מתערובת של קונספירציה, אקולוגיה, מיסטיקה וליברטרניות, ומחוזקת בקרוגר דאנינג עוצמתי. אתם יודעים שזה מגיע.
***בקשה מנומסת***
אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!
על השולחן לידי יש גולגולת של אייל, ותנים מיללים ברקע כי נו, אפוקליפסה. וכל הנסיעה לכאן, חששתי. כן אני יודע שזה מפגר, אבל אשכררה פחדתי כי נסענו 4 באוטו והיה כתוב שאסור. סופי עולם זה משהו שלא נתקלים בו ביום יום, אז אולי הוא יותר מפחיד אותי בעוצמה, אבל בתוחלת, הדבר שהכי מפחיד אותי הוא צירוף המילים Computer says no. 
קורות ממלכת עילם 