זה עוד פלאפל, בגבעתיים. פלאפל התימני, או משהו כזה. ממול יש כריך דרום אמריקאי שההורים של ליאת אכלו בו קודם והמליצו מאוד, אבל אין לי כוח להוציא שישים שבעים שקל על ארוחת צהריים מאוחרת. האביב כבר מפציע מה שאומר שחם, ולח, ודביק בתחילת מאי. שבוע או שבועיים לפני זה חזרנו מפריז, ואני עדיין מעכל כמה פרובינציה עלובה אנחנו, איך פעם התגאתי באורבניות של תל אביב ועד כמה לעומת פריז אנחנו שכונה של פח וחצי.

הפלאפל של התימני, יש בו גם שניצלים, וסביח, וגברתן, שלא נראה תימני בכלל אבל אולי אני סתם גזען, שכיאה לתפקידו מזיע כשברקע סיר ענק של שמן. אני מזמין פלאפל וזירו, יודע מראש שבקבוק של חצי ליטר זה יותר מדי לפלאפל, שתישאר לי שארית. ומחכה לפלאפל. ברקע, אמא נושאת ונותת עם הילדים הקטנים שלה על מה לשים במנה, אולי בכל זאת קצת ירקות.

הפלאפל בסדר. קציצות יבשות קצת, לא הכי חמות. אבל רחוק מאוד מהפלאפל הכי מגעיל שאכלתי. לא ניהלתי את תהליך הרכבת המנה כראוי, אז קיבלתי כמויות של חומוס שדולפות והופכות אותי, ואת שפמי, למפגע תברואתי. ליטל דיד איי נו, שכמאתיים מטר ממני, לביא עובר תהליך דומה עם גלידה בחסות סבא וסבתא.

אני מסיים את הפלאפל, שם את עטיפת הנייר מעוטרת החומוס בתוך הכולבויניק, חותך ימינה מהשביל שמוביל אל הפלאפל. ואכן, בצד, מהקיר, פורץ לו ברז, מעל כיור קטנטן. הידיעה הזו, שהברז יהיה שם, בדיוק איפה לחפש אותו, לדעת בדיוק מה תהיה צורתו, בפלאפל אקראי בגבעתיים, ההיכרות האינטואיטיבית הזו עם חוקי הפורמט. כוס עמק ישראל היא כל כך הבית שלי.

זה יהיה יומרני להגיד שחוויתי הארה היום. בכלל, נראה לי שסימן ברור לזה שלא חווית הארה, זה אם בא לך להגיד "חוויתי הארה". אבל היתה תחושה מאוד ברורה, כמו כשמסתכלים בתמונות התלת מימדיות המעצבנות הללו, ופתאום אוסף הקווים הרנדומלים הופך לספינה, או דולפין, או מעדן חלב (אם כי יש לציין שאני מעולם לא הצלחתי לראות שום דבור בתמונות הללו, ולדעתי מדובר בהונאה אחת גדולה, ווריאציה נפלאה על בגדי המלך החדשים).

ישבתי בחדר ישיבות, ומסביבי התנהל רב שיח – מבולבל – עשרה אנשים, שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. ואז, ברגע אחד בהיר, הבטתי מעלה, והבנתי שאני מוקף בנס. הסתכלתי מסביבי, וניסיתי לחשוב על המורכבות הבלתי נתפסת של הסביבה שלי. חדר פגישות: כמה ארונות, כמה מדפים, כמה תמונות, לא משהו יוצא דופן. משרד. אבל פתאום המצלמה כאילו זזה, והתחילה לעשות זום אין. הסתכלתי על הארון, ממש מקרוב. חתיכות של MDF, מצופות בפורמייקה, צבועה בדמוי עץ חום, עם ידיות מברזל, צבוע בצבע אחר. פתאום ניסיתי לדמיין את כל רשימת חומרי הגלם של הדבר הזה, הקטן והפשוט. איך ארון אחד, מורכב, בסופו של דבר, מחמישים פרטים שונים, שכל אחד מהם יוצר בעשרות צעדים שונים, ממאות חומרי גלם שונים, שאת חלקם היה צריך לייצר גם. רק התהליך שהברגים עברו מהברזל באדמה ועד הבורג הזה הוא מופלא, והבורג הזה הוא, הוא רק הבורג הקטן בארון. ארון חסר כל חשיבות בחדר דיונים סתמי במרכז הארץ, שמורכב מחומרים שהגיעו מאלפי קילומטרים, ושמאות, אולי אלפי אנשים היו מעורבים, בצורה זו או אחרת במסלול שלהם.

התחושה היתה של ורטיגו. אני יודע שמסחר זה לא דבר חדש. כבר בימי הביניים הבדים היו יכולים להיארג באנגליה, להיצבע בהולנד, ולהמכר באיטליה. בקנוסוס, הארמון המינואי מהאלף השני לפנה"ס מצאו לפיז לזולי, אבן חן שנמצאת, במקור, רק באפגניסטן וברזיל, ובכל זאת הצליחה לנדוד עד לכרתים. אבל אלה היו יוצאי דופן קיצוניים, והחלק שלהם בעוגה היה קטן מאוד. לפני שלוש-מאות שנה, בחדר שלנו היה בממוצע מעט דברים, וקרובים.

אם הייתי מנסה לעשות לזה וויזואליזציה, לשרטט מעין מפה שמתארת את המסע שכל רכיב של חפץ בחדר הישיבות האקראי הזה עשה משלב חומר הגלם ועד היום בצהריים, היינו מקבלים שרטוט כל כך מורכב, שייתכן שכדי לקרוא אותו, לספר את הסיפור שלו, ייתכן והיינו צריכים להקדיש ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים, כדי לגרוק את הכל במלאות. ובתוך הנס הזה, אנחנו חיים יום יום.

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.