לפני שעילם נולד, אני וליאת ממש השקענו בחווית הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (עם שרון צ׳רקהאם המעוליסטית), הלכנו לבקר בבתי חולים שונים כדי להתרשם מהמחלקות, אפילו השוותי סטטיסטיקות של שיעורי התערבות בלידה בין בתי חולים. היו מבין חברינו, אלה שכבר ישלהם ילד או שניים, שהסתכלו עלינו בשעשוע קל. ״זה לא שלידה זה לא דבר חשוב״, הם אמרו, ״אבל אתם יודעים, בשלב מסויים זה נגמר ואז יש… תינוק. שם מתחיל האקשן.״. ליאת ואני הנהנו בהבנה, אך לא באמת הבנו על מה הם מדברים. מבחינתנו, האבן הגדולה הבאה היתה הלידה. ברור שזה הדבר החשוב.

לפני שנה התחלתי את המסע הזה, עם ג׳ימיני, הסטראט אפ שלי. הפכתי ליזם, אחרי המון שנים של ישיבה על הגדר. ורוב הזמן הזה חשבתי שאני עושה, ובכן, עושה סטרט אפ. מיזם. עם יותר טעויות, עם פחות טעויות, אבל הייתי בטוח, בשנה הקרובה, שזה העייסק. אם נהיה כנים, עשינו המון דברים בשנה האחרונה, זאב, אורן, ואני, אבל באמת באמת, גייסנו. גייסנו כסף ממשקיעים. וכאמור, הייתי בטוח שזה העייסק. אבל רק כשהצלחנו, הבנתי שזה נחמד מאוד מה שעשינו, אבל בגדול התכוננו בשנה האחרונה ללידה. ואז נולד לנו סטרט אפ. ושללדת סטרט אפ, ואשכרה לגדל אותו, להפוך אותו ליישות אמיתית, זה מרחק של שמיים וארץ בערך כמו ההבדל בין ללדת תינוק ולהפוך אותו לבן אדם.

ההפיכה ליזם שניה רק להורות בתחרות על התואר ״המסע הגדול ביותר שעשיתי כאדם בוגר.״. ואולי אפילו יותר מהורות, היא לימדה אותי להתעמת עם חלק מהסיפורים, והשדים, הכי גדולים שלי. להיות יזם, כמו הורות, זה משהו די בודד. נכון שיש מסביבך עוד אנשים באותו מצב, ויש לך שותף או שותפים, אבל בסופו של דבר, יש אינסוף מקרים שבהם אתה, אתה צריך לקבל את ההחלטה, ואתה פשוט לא יודע מה נכון. ההרגל הזה, של להסתכל שמאלה וימינה ולחפש את המבוגר האחראי ואז להזכר שזה אתה, הוא חוויה יום יומית גם בהורות וגם ביזמות. אבל הצד השני של להיות בראש הפירמידה, היא שאתה נמצא במציאות האופטימלית לעצב את המציאות כרצונך. שכמות האנשים שצריך לשכנע היא הכי קטנה.

כשסגרנו את הסיבוב, והבנו שפתאום יהיה כסף לחברה, השיחה הראשונה שזאב ואני עשינו היתה על התרבות של החברה. והחלטנו שבמקום לתת לעובדים תןביס, פשוט נבשל. גם אני וגם זאב ממש אוהבים לבשל, ויש לנו מטבח די טוב במשרד. וכך היה. אנחנו מוציאים כמעט כל יום

ארוחות מדהימות, בריאות, טעימות בטירוף לכ-6-12 אנשים. וזה עולה לנו אותו דבר, אם לא פחות, מאם היינו מנפקים תןביס. כן, גם בזמן. זה מהרעיונות האלה שהם טירוף. שאף אחד לא עושה אותם, ואתה אומר לעצמך זה בטח מסיבה טובה. והיכולת להקשיב לקול הפנימי שלי, ולהגיד ״אז מה אם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה ומקסימום נכשל״, היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה של להיות יזם.

המתנה השניה, היתה היכולת להבין כמה החוזקות שלי חשובות, וכמה החולשות שלי לא. ההבנה הזו שיש דברים שאני עושה ממש ממש טוב, ברמה עולמית, ושזה שאני שוכר מישהו לעזור לי עם הנהלת חשבונות או עם תיוק מסמכים לא הופך אותי לעצלן או מפונק.

זה מצחיק, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במתנות האלה. היו לי בוסים בעבר שידעו לגדל את הרעיונות המטורפים שהתבשלו לי בבטן, ואני זוכר את ה-Aha moments שחוויתי סביב האבחון של ה-ADD, אבל ייתכן וזו הפעם הראשונה שזה מגיע ממני. מבפנים.

אני יושב בתור לרופאת המשפחה, בקופת חולים ברחוב שפרינצק. ביום שישי התחיל לכאוב לי הגרון. עילם היה חולה עשרה ימים, עם חום גבוה, ועכשיו אני משער שזה אצלי. בדרך כלל אני פשוט מחכה שזה יעבור אבל אנחנו כבר לא נהיים צעירים, ושווה לבדוק, וימי מחלה וכו׳. יש לי רופאה נחמדה. שנים לא היה לי רופא משפחה מסוג כלשהו. גם לא ממש הייתי חולה. מלבד ב-2006. אז הייתי חולה הרבה.

יש המון מתח בתורים לרופאים. מי לפני. מי אחרי. מי נכנס. יש מישהו. כל שאלה היא בעצם תחרות סמויה. מי מנסה לדפוק אותי, מי מנסה לעקוף אותי. אתמול, הלכתי לאסוף מרשם לעילם מרופא הילדים שלו. שאלתי אב שחיכה להכנס אם זה בסדר שרק אקח מרשם לפניו. הוא הזעיף אלי פנים ואמר שלא, זה לא בסדר. או שכן, כן איכפת לו. ושהוא מחכה כבר עשרים דקות איחור, ושלמה אנשים לא קובעים תור, והנה הוא צריך להכניס את כולם וכל אחד זה רק דקה, אז שאני אחכה עד סוף התור. ניסיתי להסביר לו שאני באמת רק צריך מרשם, אבל ראיתי שהוא לא במצב להקשיב. ״הילדה שלי יותר חשובה מהזמן שלך״. הסתכלתי עליו. הוא כל כך צדק, ונזכרתי בשיר ההוא של עמיחי על המקום שבו אנו צודקים. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, מוצא את הסמל להתנגח בו, והנה הפכתי לסמל בעצמי. חייכתי, ונחתי.

מולי מתיישבת בחורה צעירה, חמודה. סוף שנות העשרים, ממוצא רוסי. עיניים כחולות ושיער שחור. היא לפני בתור. ויש מישהי בפנים, לפניה. אין בעיה. העולם שלי מסודר עכשיו בשרשרת לוגית טובה. אני יודע מי לפני, ומי לפניו. אפשר להרגיש את המתח באוויר בתור לקופת חולים. גם אם הוא לא מאיים עלייך. גם אם העולם שלך מסודר כבר. מצד ימין אנשים כועסים. קולות של צקצוק, אנחות כבדות של ״נו״, משיכות כתפיים מיואשות קולניות. מדי פעם מישהו זורק לאוויר יחידת זמן. ״כבר עשרים דקות!״.  והנה, עוד כמה דקות והנס קורה. הרופא מגיע. המתח אמור להשתחרר. אמור.

הוא גבוה, לבוש בחליפת טרנינג שחורה עם ״מובילי דרור״ בכיתוב כתום. הוא לא מגולח, והפנים שלו מעוותות בתסכול עמוק. הוא מנסה להכנס לחדר של הרופא, מחזיק ביד פתק כלשהו, והרופא לא מרשה לו. הוא מציע לשלם – לא ברור אם הוא מציע שוחד לרופא או חושב שזה פשוט הפרט הבירוקרטי שמונע ממנו להשיג את מטרתו, או שלאנשים שמשלמים יש חוקים אחרים. הרופא לא מוכן, מסלק אותו. הוא כועס, מתוסכל, צועק. אני רואה את האומללות שלו, את חוסר האונים אל מול המצב, את הקיטור נבנה. אני רואה במקביל גם איך אפשר לראות אותו אחרת. כאיש אלים, שצועק, ושלא מכבד את הגבולות שהמערכת שמה.

אני נזכר במקרה לפני כמה שנים, ב-JFK אם אני זוכר נכון, של האזרח הרוסי שמת כשירו בו המון פעמיים בטייזר, כדי להשתלט עליו, אחרי שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר אנגלית, ומרוב תסכול רק נהיה יותר ויותר אלים, וברגע שאתה אלים אז האמריקאים צריכים להפעיל נוהל ריסון חשוד. חייכתי אל ההוא מדרור הובלות, וניסיתי לעזור, להרגיע, בעיקר להראות לו שמישהו רואה אותו, כאדם, רואה שקשה לו.

הבחורה שישבה מולי קומה ועברה לשבת לידי. דיברנו כמה משפטים, על כמה קשה לאנשים להסתדר עם המערכת, ואיך פעם זה היה רק של זקנים, התסכול הזה של לא להיות מסוגלים להבין איך לתפעל את העולם, ואיך היום אנשים צריכים פתקים של יום מחלה, וזה יכול להיות עניין של חים ומוות עבורם. לא הסכמתי בדיוק על החיים ומוות, אבל לא התווכחתי. נגמרו לנו הדברים לדבר, אז שתקתי.

הקונצרטה עדיין פעלה יופי, אז פשוט בהיתי בחלל, מקשיב למה שקורה בחוץ ובפנים. על הדלת של הרופאה שלי היתה טקסטורה דמויית עץ, מרובת עיניים. איפשהו למטה, היה כתם שנראה כמו טיפקס. הסתכלתי עליו. הבחורה שלידי הוציאה טלפון, והתחילה לעשות איתו דברים שעושים כשאתה מחכה בתורים. ואני לא. ופתאום הרגשתי כמה אני מוזר, כמה מוזר אני, שאני לא עושה משהו בזמן שאני מחכה לתורי.

הפרעות הקשב והריכוז שלי אובחנו ב-2007, כמעט לפני ארבע שנים. הטיפול שהתחלתי אז היה אחד הדברים המדהימים ביותר שחוויתי בחיי הבוגרים. תוך שלושה חודשים גמרתי את התואר שסחבתי שש שנים, ונכנסתי לתוך אחת מהתקופות הפוריות ביותר בחיי. כתבתי, לימדתי, שרתי במקהלה האפריקאית של אודי, הרצתי, הייתי מעורב במיליון  פרוייקטים. עבדתי כמו מכונה משומנת בריטלין וקוצ'ינג. ובשלב מסויים המעטפת התחילה להתלונן. חלק מזה היה האינטנסיביות – טענתי שאני מרגיש כאילו דחפו לחיפושית מנוע של פורשה. אבל חלק מזה היה ההשראה. הרגשתי שאני צריך דלק כדי להמשיך הלאה. איכשהו קפץ לי אז, ונשאר, התמונה של Mr Fusion, מ"בחזרה לעתיד 2". הסרט המקורי עסק כולו בנסיון לטעון את ה-Flux Capacitor ב-1.2 גיגהוואט באמצעות מכת ברק מתוזמרת הייטב. בסרט השני דוק בראון מגיע מהעתיד, זורק כמה חתיכות של משהו לתוך ה-Mr. Fusion, מכשיר שנראה כמו בלנדר גדול, ומר היתוך מייצר לו את אותם 1.2 גיגהוואט. איזי פיזי ג'פניזי. תכניס חומר בפנים, תקבל אנרגיה שמניעה את הדלוריאן. אני די טוב בלקבל השראה מדברים, בלחבר אתם לדברים אחרים. אבל הרגשתי שאני מנצל את האנרגיה בקצב מהיר משאני מצליח לייצר אותם, לא משנה כמה טוב ה-Mr. Fusion שלי.

בסופו של דבר לומדים לווסת. ועדיין, אם אני מסתכל על המתנות שקיבלתי, אחת הגדולות שבהן היא העובדה שעברתי, חוויתי, עשיתי המון דברים. ושכל אחד מהם משמש אותי כפרספקטיבה, כנקודת חיבור, כהשראה, כשאני מסתכל על דברים אחרים. יצא לי כבר להסתכל על העולם העסקי דרך העדשה של היסטוריה, על אומנויות לחימה דרך בישול, על היסטוריה יוונית דרך פריזמה של רשתות חברתיות. That's what I do, ולקח לי המון זמן להבין שעם המתנה הזאת אני צריך לעבוד. ואז לקח עוד טיפה זמן כדי לעצב מחדש את המציאות כדי שזה יקרה. ואחרי שזה קרה, חשבתי שזהו, שניצחתי. אבל מה שלא הבאתי בחשבון הוא את דלדולה של הרוח.

בעברית קראו לזה "דלדולה של הרוח באמריקה", וליאור שגב הניח לי את זה על השלחן עם מבט אניגמטי לפני למעלה מעשור ואמר "תקרא ותעביר הלאה". לא קראתי אבל כן העברתי הלאה. באנגלית קראו לספר The closing of the American mind. אין לי מה להגיד על התוכן של הספר, כי לא קראתי אותו. אבל השם שלו מלווה אותי בשנה האחרונה. כי אני מרגיש איך המוח שלי נסגר. הוא לא נסגר בצורה הקלאסית, של "עברתי את גיל שלושים אז כל דבר חדש שתספר לי הוא סוף העולם וקקי". הוא נסגר כמו שבלול, שבסופו של דבר, צר עולמו כעולם ה… שבלול. זה מופיע בכל מני צורות. אם פעם היתה את התחושה שהעולם מלא באנשים שיש להכיר, סיפורים שיש לחלוק, משקאות שיש לשתות, מוזיקה שיש לשמוע, אז היום אני מרגיש פחות צורך לצאת ולעשות דברים, להכיר אנשים חדשים.  אני יותר מכונס פנימה. אני כותב כאן פחות. לפעמים אני אפילו מרגיש כאילו נהייתי פחות רהוט. לא שהשליטה הלשונית שלי הדרדרה. אני פשוט מסתפק בעובדה שאני מבין מה אני רוצה, ופחות איכפת לי אם הצד השני הבין בדיוק את הטיעון שלי. יש תחומים שלמים שפשוט הפסיקו לעניין אותי. הכל מאוד מעודן, מאוד בניואנסים. לא הפכתי לאוטיסט בין לילה. אבל עכשיו לפעמים, באירועים חברתיים, אני יודע שיש לי את היכולת להיות shiny, להפוך למסמר הערב. אני פשוט לא מרגיש את הצורך, וטוב לי לשבת בצד ולדבר עם ליאת, או עם עצמי.

חלק מזה מגיע מהעובדה שאני יודע מי אני ומה מקומי, שאני לא צריך להתחפש או להוכיח את עצמי, שאני מספיק קשוב לעצמי כדי לדעת מה אני באמת רוצה לעשות, ומספיק מקורקע כדי שכמות הדברים שאני אעשה כי "לא נעים" או "כי חייבים" או כי זה "נחשב", היא מינימלית. זה מדהים, כשאתה מספיק רגיש לזה, כמה מהדברים שאנחנו עושים אנחנו עושים בגלל סיבות עקיפות. יכול להיות שהאתגר האמיתי מתחיל עכשיו, להיות מסוגל לשמור על חיי עשירים ומגוונים גם כשאין סיבות חיצוניות.  ואולי זכיתי בעוד מתנה,  ביכולת להיות קשוב לעצמי ולממש בהתאם.

מתנה או לא, הנירוואנה בשקל הזאת מפחידה אותי. היא מפחידה אותי כי, כמו שאמרתי, לחבר בין דברים is what I do, וכדי לחבר בין דברים אתה צריך… להשתפשף בהם, לא לשבת בבית, עשיר ככל שתהיה בקיומך ומבסוט ככל שתהיה ממצבך. על מנת להגיע לנירוואנה, צריך לשחרר, לוותר על הדברים האשלייתיים שאנחנו חושבים שהם חלק מהאני. אבל אני לא בטוח שאני רוצה לותר כל כך מהר. וזה מפחיד אתי, כי לפעמים ההסגרות הזאת, דלולדה של הרוח הגוטמנית, מרגישה פחות כמו נירוואנה, ויותר כמו ארצ'י באנקר.

לאחרונה, התחלתי לעשות יוגה. כאילו המעבר לדירה-של-גדולים במרכז העיר לא מספיקה, עכשיו אני גם צריך להמשיך להחיות את הקלישאה התל אביבית על ידי הסתובבות עם המזרון המגולגל הזה, שכולו אומר "אני בדרכי לראות בחורות חטובות בפוזיציות על גבול החוקיות". קוראי הוותיקים בוודאי זוכרים שכבר ניסיתי פעם לעשות יוגה, חוויה שהתוצאה החיובית היחידה שיצאה ממנה זה שחיפשתי ומצאתי תמונה של דוב עושה יוגה. מלבד מעמד הקלישאה התל אביבית, הסיבה המרכזית לכך שאני מנסה שוב לעשות יוגה, היא הנסיון לנצח את רחוב סומסום.

בשנה האחרונה, שהיכולת שלי להיות נוכח באירוע, כל אירוע, הולכת ופוחתת. לא משנה אם אני במפגש עם חברים, או צופה בסרט שאני בחרתי, מהר מאוד, נשמע קול קטן שרוצה להיות במקום אחר, שרוצה להיות שם. זה יכול להתבטא בלגלוש במקביל, או להושיט יד לאייפון ולבדוק מייל, למרות שבדקת אותו לפני דקה. חלק מזה זה ה-ADD. אבל ADD יש לי הרבה זמן, ואין לי ספק שבזמן האחרון זה הולך ונהיה חריף יותר. וזה מפחיד, כי לחיות במצב אינסופי של "אני רוצה להיות שם" משמעו לחיות במצב אינסופי של חוסר סיפוק, כמו ג'אנקי ששום מנה כבר לא מרגשת אותו.

יוגה, לפחות מהמעט שיצא לי לחוות, קשה לעשות בלי להיות נוכח. בניגוד למדיטציה, שבה אתה יכול לשבת ולהתבדר עם המחשבות עד אינסוף, ביוגה יש פרקטיקה פיזית מאוד מאתגרת, וצריך (לפחות אני צריך) לשים כל הזמן לשים לב למה מבקשים ממך לעשות. וגם איכשהו אופציית הלחשוב על דברים אחרים פחות קורצת כשאתה מאזן את עצמך על כף יד שמאל ותנוך ימין, בתנוחת "נער הגלידה". יוגה, למי שתהה, זה קשה. יוגה היא רק חלק מהמאמץ. בשבועות האחרונים אני מנסה להיות פחות מול המחשב בשעות הפנאי, יותר לבהות בחלל.

תוך כדי עמידה על הראש, נפל לי עוד אסימון: זה לא המפגש הראשון שלי עם יוגה. אבל עד עכשיו יוגה תיפקדה ככתפי ענקים, ועכשיו אני זוכה לפגוש את כל הענק. חלקים ממכם אולי זוכרים את החיבה שלי לענפי ספורט מוזרים, שמתבטאת בין השאר באימון הקומקומים הרמת השרוני שלי. הקומקומים, או Kettlebells הם במקור צורה של אימון משקולות שמגיע מרוסיה. אבל אורי הירש, שמלמד את זה ברמת השרון, עירבב את זה עם כל הדברים שהוא יודע – פילאטיס, אימון פונקציונלי, וגם יוגה. מבחינת אורי, הוא מגיש לנו את המוץ, אחרי שסילק את התבן, זיקק את כל מה שהכי רלוונטי, הכי נכון, בלי כל הצעדים המיותרים והמקדימים שמסביב.

ותוך כדי שהאסימון נפל לי, הבנתי שאורי לא לבד. נזכרתי איך בראם פראנק היה מגיע להעביר סמינרי אומנויות לחימה פיליפיניות כאן בארץ, ומלמד מודולת לחימה פשוטה, שוב ושוב. מבחינתו – זה כל מה שהיה צריך, בגדול. אנחנו היינו משתגעים איך מישהו עם עשרות שנות נסיון באומנויות לחימה, לעומק וגם לרוחב, מחליט להתעסק רק עם השטות הזאת. זיהיתי את זה עכשיו, גם אצל גבי ניצן. גבי ניצן, שמעביר סדנאות כתיבה נהדרות, מתעקש לא להעביר שום ידע דידקטי – שום דיבור על "קצב" או "קונפליקט" או משהו כזה – מבחינתו הוא מצא את השיטה שלו, והוא לא רואה טעם ללמד את כל מה שמסביב.

העניין הוא, שכל אחת מהפיגורות הללו הם אנשים שאני מעריך מאוד. אני מעריך אותם לא רק כי הם מוכשרים, אלא כי הם עשו את המסע שלהם – מסע ארוך, מפרך. זה לא שהם הסתכלו על יוגה מהצד אמרו "זה בושליט, שלי יותר טוב". הם עשו יוגה, המון זמן, נהיו טובים בזה, ואז אמרו לעצמם "נראה לי שאפשר לקחת רק את החלק הזה והזה, ולהגיע לאפקט טוב יותר". והם צודקים, במובן מסוים: עקומת הלמידה בארניס היא מהירה יותר מבהרבה אומנויות לחימה אחרות. הסדנא של גבי היא סוג של נס – איך בשלושה ימים בלי משוב ובלי דיבורים על טכניקה, הכתיבה של אנשים משתפרת באופן פלאי.

אני לא יכול שלא לתהות, האם אני באמת יכול לקבל רק את הכתפיים של הענק? כל המורים האלה – האם הם מסוגלים לגרום לכתפיים לעבוד בגלל שהם עצמם טיפסו על כל הענק? האם אפשר, בסופו של דבר, להתחיל מהכתפיים? אני יודע שאחרי כמה שנים טובות בארניס, יש אנשים שמדגדג להם ללמוד משהו בסיסי כמו אגרוף. עכשיו שהתחלתי לעשות יוגה, אני רואה עוד צדדים של הענק מלבד הכתפיים, ויש בהם משהו. האם זה אומר שבשלב מסויים, אם נעמיק מספיק במשהו, נצטרך ללכת אחורה, לחזור למקורות? מצד אחד יש בזה משהו רומנטי. לחזור לעמידות הבסיס. לחזור להומרוס, לתנ"ך, לאפוסים השומריים. מצד שני, יש בזה גם קצת משהו פנדמטליסטי. זה אומר שסינתזה של ידע לא יכולה באמת ליצור ידע חדש שיחזיק מעמד בזכות עצמו. שבשלב מסויים הסינתזה תאלץ להשבר למרכיביה הראשוניים, ולכן אי אפשר להתמקצע באמת במשהו בלי לגעת באטומים שלו. אבל אם זה נכון, אז איך נוכל להתקדם קדימה? אם אנחנו לא יכולים להשען אלא על הקרקע, כנראה שיש גבול לכמה גבוה נגיע.

ואם באמת אין לנו ברירה אלא, בסופו של דבר להכיר את כל הענק ולא רק הכתפיים, אז מה הסדר הנכון? האם להתחיל מלמעלה זה טעות, כי אני לעולם לא אוכל לגשת אל היסודות נקי? או אולי להתחיל מלמטה זה טעות, כי עד שנתפס למעלה יעברו שנים?