בתור לקופת חולים מאוחדת, רחוב שפרינצק, תל אביב

אני יושב בתור לרופאת המשפחה, בקופת חולים ברחוב שפרינצק. ביום שישי התחיל לכאוב לי הגרון. עילם היה חולה עשרה ימים, עם חום גבוה, ועכשיו אני משער שזה אצלי. בדרך כלל אני פשוט מחכה שזה יעבור אבל אנחנו כבר לא נהיים צעירים, ושווה לבדוק, וימי מחלה וכו׳. יש לי רופאה נחמדה. שנים לא היה לי רופא משפחה מסוג כלשהו. גם לא ממש הייתי חולה. מלבד ב-2006. אז הייתי חולה הרבה.

יש המון מתח בתורים לרופאים. מי לפני. מי אחרי. מי נכנס. יש מישהו. כל שאלה היא בעצם תחרות סמויה. מי מנסה לדפוק אותי, מי מנסה לעקוף אותי. אתמול, הלכתי לאסוף מרשם לעילם מרופא הילדים שלו. שאלתי אב שחיכה להכנס אם זה בסדר שרק אקח מרשם לפניו. הוא הזעיף אלי פנים ואמר שלא, זה לא בסדר. או שכן, כן איכפת לו. ושהוא מחכה כבר עשרים דקות איחור, ושלמה אנשים לא קובעים תור, והנה הוא צריך להכניס את כולם וכל אחד זה רק דקה, אז שאני אחכה עד סוף התור. ניסיתי להסביר לו שאני באמת רק צריך מרשם, אבל ראיתי שהוא לא במצב להקשיב. ״הילדה שלי יותר חשובה מהזמן שלך״. הסתכלתי עליו. הוא כל כך צדק, ונזכרתי בשיר ההוא של עמיחי על המקום שבו אנו צודקים. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, מוצא את הסמל להתנגח בו, והנה הפכתי לסמל בעצמי. חייכתי, ונחתי.

מולי מתיישבת בחורה צעירה, חמודה. סוף שנות העשרים, ממוצא רוסי. עיניים כחולות ושיער שחור. היא לפני בתור. ויש מישהי בפנים, לפניה. אין בעיה. העולם שלי מסודר עכשיו בשרשרת לוגית טובה. אני יודע מי לפני, ומי לפניו. אפשר להרגיש את המתח באוויר בתור לקופת חולים. גם אם הוא לא מאיים עלייך. גם אם העולם שלך מסודר כבר. מצד ימין אנשים כועסים. קולות של צקצוק, אנחות כבדות של ״נו״, משיכות כתפיים מיואשות קולניות. מדי פעם מישהו זורק לאוויר יחידת זמן. ״כבר עשרים דקות!״.  והנה, עוד כמה דקות והנס קורה. הרופא מגיע. המתח אמור להשתחרר. אמור.

הוא גבוה, לבוש בחליפת טרנינג שחורה עם ״מובילי דרור״ בכיתוב כתום. הוא לא מגולח, והפנים שלו מעוותות בתסכול עמוק. הוא מנסה להכנס לחדר של הרופא, מחזיק ביד פתק כלשהו, והרופא לא מרשה לו. הוא מציע לשלם – לא ברור אם הוא מציע שוחד לרופא או חושב שזה פשוט הפרט הבירוקרטי שמונע ממנו להשיג את מטרתו, או שלאנשים שמשלמים יש חוקים אחרים. הרופא לא מוכן, מסלק אותו. הוא כועס, מתוסכל, צועק. אני רואה את האומללות שלו, את חוסר האונים אל מול המצב, את הקיטור נבנה. אני רואה במקביל גם איך אפשר לראות אותו אחרת. כאיש אלים, שצועק, ושלא מכבד את הגבולות שהמערכת שמה.

אני נזכר במקרה לפני כמה שנים, ב-JFK אם אני זוכר נכון, של האזרח הרוסי שמת כשירו בו המון פעמיים בטייזר, כדי להשתלט עליו, אחרי שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר אנגלית, ומרוב תסכול רק נהיה יותר ויותר אלים, וברגע שאתה אלים אז האמריקאים צריכים להפעיל נוהל ריסון חשוד. חייכתי אל ההוא מדרור הובלות, וניסיתי לעזור, להרגיע, בעיקר להראות לו שמישהו רואה אותו, כאדם, רואה שקשה לו.

הבחורה שישבה מולי קומה ועברה לשבת לידי. דיברנו כמה משפטים, על כמה קשה לאנשים להסתדר עם המערכת, ואיך פעם זה היה רק של זקנים, התסכול הזה של לא להיות מסוגלים להבין איך לתפעל את העולם, ואיך היום אנשים צריכים פתקים של יום מחלה, וזה יכול להיות עניין של חים ומוות עבורם. לא הסכמתי בדיוק על החיים ומוות, אבל לא התווכחתי. נגמרו לנו הדברים לדבר, אז שתקתי.

הקונצרטה עדיין פעלה יופי, אז פשוט בהיתי בחלל, מקשיב למה שקורה בחוץ ובפנים. על הדלת של הרופאה שלי היתה טקסטורה דמויית עץ, מרובת עיניים. איפשהו למטה, היה כתם שנראה כמו טיפקס. הסתכלתי עליו. הבחורה שלידי הוציאה טלפון, והתחילה לעשות איתו דברים שעושים כשאתה מחכה בתורים. ואני לא. ופתאום הרגשתי כמה אני מוזר, כמה מוזר אני, שאני לא עושה משהו בזמן שאני מחכה לתורי.

דלדולה של הרוח סביב דיזנגוף-ארלוזורוב

הפרעות הקשב והריכוז שלי אובחנו ב-2007, כמעט לפני ארבע שנים. הטיפול שהתחלתי אז היה אחד הדברים המדהימים ביותר שחוויתי בחיי הבוגרים. תוך שלושה חודשים גמרתי את התואר שסחבתי שש שנים, ונכנסתי לתוך אחת מהתקופות הפוריות ביותר בחיי. כתבתי, לימדתי, שרתי במקהלה האפריקאית של אודי, הרצתי, הייתי מעורב במיליון  פרוייקטים. עבדתי כמו מכונה משומנת בריטלין וקוצ'ינג. ובשלב מסויים המעטפת התחילה להתלונן. חלק מזה היה האינטנסיביות – טענתי שאני מרגיש כאילו דחפו לחיפושית מנוע של פורשה. אבל חלק מזה היה ההשראה. הרגשתי שאני צריך דלק כדי להמשיך הלאה. איכשהו קפץ לי אז, ונשאר, התמונה של Mr Fusion, מ"בחזרה לעתיד 2". הסרט המקורי עסק כולו בנסיון לטעון את ה-Flux Capacitor ב-1.2 גיגהוואט באמצעות מכת ברק מתוזמרת הייטב. בסרט השני דוק בראון מגיע מהעתיד, זורק כמה חתיכות של משהו לתוך ה-Mr. Fusion, מכשיר שנראה כמו בלנדר גדול, ומר היתוך מייצר לו את אותם 1.2 גיגהוואט. איזי פיזי ג'פניזי. תכניס חומר בפנים, תקבל אנרגיה שמניעה את הדלוריאן. אני די טוב בלקבל השראה מדברים, בלחבר אתם לדברים אחרים. אבל הרגשתי שאני מנצל את האנרגיה בקצב מהיר משאני מצליח לייצר אותם, לא משנה כמה טוב ה-Mr. Fusion שלי.

בסופו של דבר לומדים לווסת. ועדיין, אם אני מסתכל על המתנות שקיבלתי, אחת הגדולות שבהן היא העובדה שעברתי, חוויתי, עשיתי המון דברים. ושכל אחד מהם משמש אותי כפרספקטיבה, כנקודת חיבור, כהשראה, כשאני מסתכל על דברים אחרים. יצא לי כבר להסתכל על העולם העסקי דרך העדשה של היסטוריה, על אומנויות לחימה דרך בישול, על היסטוריה יוונית דרך פריזמה של רשתות חברתיות. That's what I do, ולקח לי המון זמן להבין שעם המתנה הזאת אני צריך לעבוד. ואז לקח עוד טיפה זמן כדי לעצב מחדש את המציאות כדי שזה יקרה. ואחרי שזה קרה, חשבתי שזהו, שניצחתי. אבל מה שלא הבאתי בחשבון הוא את דלדולה של הרוח.

בעברית קראו לזה "דלדולה של הרוח באמריקה", וליאור שגב הניח לי את זה על השלחן עם מבט אניגמטי לפני למעלה מעשור ואמר "תקרא ותעביר הלאה". לא קראתי אבל כן העברתי הלאה. באנגלית קראו לספר The closing of the American mind. אין לי מה להגיד על התוכן של הספר, כי לא קראתי אותו. אבל השם שלו מלווה אותי בשנה האחרונה. כי אני מרגיש איך המוח שלי נסגר. הוא לא נסגר בצורה הקלאסית, של "עברתי את גיל שלושים אז כל דבר חדש שתספר לי הוא סוף העולם וקקי". הוא נסגר כמו שבלול, שבסופו של דבר, צר עולמו כעולם ה… שבלול. זה מופיע בכל מני צורות. אם פעם היתה את התחושה שהעולם מלא באנשים שיש להכיר, סיפורים שיש לחלוק, משקאות שיש לשתות, מוזיקה שיש לשמוע, אז היום אני מרגיש פחות צורך לצאת ולעשות דברים, להכיר אנשים חדשים.  אני יותר מכונס פנימה. אני כותב כאן פחות. לפעמים אני אפילו מרגיש כאילו נהייתי פחות רהוט. לא שהשליטה הלשונית שלי הדרדרה. אני פשוט מסתפק בעובדה שאני מבין מה אני רוצה, ופחות איכפת לי אם הצד השני הבין בדיוק את הטיעון שלי. יש תחומים שלמים שפשוט הפסיקו לעניין אותי. הכל מאוד מעודן, מאוד בניואנסים. לא הפכתי לאוטיסט בין לילה. אבל עכשיו לפעמים, באירועים חברתיים, אני יודע שיש לי את היכולת להיות shiny, להפוך למסמר הערב. אני פשוט לא מרגיש את הצורך, וטוב לי לשבת בצד ולדבר עם ליאת, או עם עצמי.

חלק מזה מגיע מהעובדה שאני יודע מי אני ומה מקומי, שאני לא צריך להתחפש או להוכיח את עצמי, שאני מספיק קשוב לעצמי כדי לדעת מה אני באמת רוצה לעשות, ומספיק מקורקע כדי שכמות הדברים שאני אעשה כי "לא נעים" או "כי חייבים" או כי זה "נחשב", היא מינימלית. זה מדהים, כשאתה מספיק רגיש לזה, כמה מהדברים שאנחנו עושים אנחנו עושים בגלל סיבות עקיפות. יכול להיות שהאתגר האמיתי מתחיל עכשיו, להיות מסוגל לשמור על חיי עשירים ומגוונים גם כשאין סיבות חיצוניות.  ואולי זכיתי בעוד מתנה,  ביכולת להיות קשוב לעצמי ולממש בהתאם.

מתנה או לא, הנירוואנה בשקל הזאת מפחידה אותי. היא מפחידה אותי כי, כמו שאמרתי, לחבר בין דברים is what I do, וכדי לחבר בין דברים אתה צריך… להשתפשף בהם, לא לשבת בבית, עשיר ככל שתהיה בקיומך ומבסוט ככל שתהיה ממצבך. על מנת להגיע לנירוואנה, צריך לשחרר, לוותר על הדברים האשלייתיים שאנחנו חושבים שהם חלק מהאני. אבל אני לא בטוח שאני רוצה לותר כל כך מהר. וזה מפחיד אתי, כי לפעמים ההסגרות הזאת, דלולדה של הרוח הגוטמנית, מרגישה פחות כמו נירוואנה, ויותר כמו ארצ'י באנקר.

 

 

ללא תיווך

אני אחד מהאנשים ברי המזל האלה, שהוא פחות או יותר אדון לזמנם. זה לא שאין לי אילוצי לו"ז – יש ויש. אבל בגדול אני יכול להגיע לעבודה מתי שאני רוצה. ככל שאני מתבגר והולך אני מבין כמה דברים לגבי איזה סוגי עבודה טובים לי ואיזה לא. עבודות שבהם צריך להגיע בשעה נקובה, למשל, לא טובות לי. אני גם מקפיד לישון. אני לא חזיר-שינה, וגם אין לי כמעט את היכולת לישון שנת צהריים, אבל בממוצע אני ישן 7-8 שעות. ואני מותש. אני מוקף כל הזמן בתחושה שאני נמצא במאמץ אינסופי. החיים שלי אינם נינוחים.יש קול שמלווה אותי, שכל הזמן אומר לי "תקשיב, אתה מתאמץ כל כך כל הזמן, אולי כדאי שתנוח". וזה לא שלנוח זה לא טוב, זה שניסיתי להבין מאיפה הקול הזה מגיע. כי אני לא מנתח או עורך דין שעובד 18 שעות ביום.

ניסיתי לחשוב על מקור התופעה. להבין למה הקול הזה שם. אז מעבר לאינטנסיביות המנטלית, ואולי גם הפיזית של הדברים השונים שאני עושה, גיליתי מקום נוסף: מקום שמרגיש שהחיים קשים לו. איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי, כמו נוח מ"יום הולדת שמח נוח", שכל הדברים הרגילים של החיים הם קשים. ללכת למשרד הפנים, להתקשר למס הכנסה, להזמין אינסטלטור, לעשות טסט לאוטו: כל אלה הם דברים מורכבים, פרוייקטים עצומי מימדים שיש להתמודד עמם, אבל אולי מחר. ואם כבר הצלחת, הקושי העצום שהיה כרוך בכך מחייב מנוחה.

הייתי שמח לכתוב כאן סדרה של חוויות (רישום בלשכת האבטלה, החלפת דרכון, טסט לאוטו) שבעקבותן למדתי שהשד לא כל כך נורא, וכך לאט לאט פיתחתי אומץ לגבי החיים. אבל לא. קודם כל לא בגלל שאם יש גיהנום, הוא נבנה על פי המודל של משרד הפנים בקריית הממשלה בתל אביב (בו יש קדם תור, כדי לקחת מספר לתור!). ודבר שני, שגם כשהצלחתי מדי פעם, וראיתי שהשד לא כל כך נורא, זה עדיין לא שינה לי את התפיסה הכללית שההתמודדות עם החיים זה דבר שעשוי להיות מעבר ליכולתי.

ואז שמעתי ברדיו פרסומת. הפרסומת היתה לקורס מדריכי תינוקות. ודברים התחילו ליפול לי. כי אני לא לבד, אתם מבינים. יש לי חשד שאני לא היחיד שמרגיש, במעמקיו, חסר אונים אל מול המציאות, כאילו היא גדולה ומסובכת מדי מכדי שאני אצרוך אותה בעצמי. כאילו אני מקולקל, לא מספיק טוב. צריך תיקון. צריך טיפול. צריך תיווך.

אחד הדברים המדהימים שהאינטרנט עושה, זה להפוך דברים להרבה יותר בלתי-אמצעיים. הרבה סוכנים, שתיווכו בנינו ובין דברים שונים, הולכים ונעלמים. זה נכון לגבי סוכני נסיעות וביטוח, אבל זה נכון גם לגבי חדשות. אני  כבר לא חייב את התיווך של סוכן התוכן "ידיעות אחרונות", כי אני יכול לגעת בבשר החי של המהפכה במצרים בעצמי, דרך טוויטר. אפשר להסתכל על שתי המגמות הללו בכל מני דרכים. אפשר להסתכל עליהם כסיבה ותוצאה – פתאום נעלמו לי המתווכים לעולם, ולכן אני מוצף בהרבה יותר פרטים, אז קשה לי להתמודד. אבל מעניין גם לנסות להסתכל מי באמת מרוויח מכל העייסק.

האפשור של הבלתי אמצעי ייתר חלק גדול מהמתווכים הישנים. אני בטוח שלא מעט סוכני נסיעות וביטוח איבדו את עבודתם, או הוחלפו בנציגי שירות טלפוני בשכר מינימום. זה סיפור שחיקתו של מעמד הביניים. אנשים עם השכלה ממוצעת פלוס מינוס, שעבדו בעבודות מכובדות פלוס מינוס והרוויחו בסדר פלוס מינוס, פתאום מוצאים את עצמם מיותרים.

עכשיו, זה מדהים לראות איך היד הנעלמה של המציאות עובדת. הבאסו קונטינואו של היצירה הזאת היא מערכת החינוך. מערכת החינוך מצליחה בצורה מרהיבה כמעט לא ללמד שום דבר שמכין את הכלואים בה להתמודדות עם החיים המודרנים. עכשיו לוואקום הזה תוסיפו את הבלאגן שנוצר משינוי העולם, ותוסיפו שכבת מעמד ביניים שמחפשת מה לעשות עם עצמה. ומה קיבלנו? את המרוויחים האמיתיים מכל הסיפור: תעשיית המטפלים, ובעיקר מי שעומד בראשה – מכוני ההכשרה.

מישהו מרוויח מזה שהוא גורם לאנשים לחשוב שהם לא מסוגלים להתמודד עם המציאות. שהם לא יודעים לבד איך לטפל בתינוק שלהם אז הם צריכים "מטפל תינוקות מוסמך". כל היומרה של "אימון" היא לפשט את המורכבות של החיים לחתיכות בליעות, שהמאומן, שלא מסוגל לחתוך לעצמו את האוכל לבד, יוכל לבלוע.

המישהו הזה הוא מי שמבטיח לאותם מתווכים לשעבר להיות שוב מתווכים. דשתי בנושא ההסמכה המון, אבל הנה תקציר: כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך של כמעט עשור, שבמהלכו אתה נדרש לקפוץ דרך יותר חישוקים בוערים מהמשתתפים בתרגיל של צבא ערבי. כדי להיות "מטפל" – בטנטרה, בשיטת גרינבאום, בתינוקות, באימון הוליסטי או רוחני או מה שלא יהיה, אתה בעיקר צריך סכום כסף חמש ספרתי, וכמות זמן שבדרך כלל לא עולה על שנה. השקעת את מה שצריך? ברכותי. אתה "מטפל", ואתה מוזמן לחזור לתווך בין המציאות ובין אנשים.

כביכול אין פה בעיה – אפילו פתרון! במקום ששכבה גדולה של סוכנים-לשעבר ישבו בבית, הם המציאו את עצמם מחדש, לא? לא. כי קודם כל, כמו מכוני ההייטק השונים שצצו סביב סוף שנות התשעים והבטיחו באורים ותומים תעסוקה לכל אחד מבוגרי קורס הסיסטם או מתכנתים שלהם, מדובר בתעשיית חלומות. על כל מאמן שמצליח לגרד פרנסה סבירה מאימון, יש עשרים שלא. ואין דבר עצוב יותר מאשר מישהו שמדבר על איך הוא יכול לעזור לאנשים להגשים את עצמם ולהצליח בחיים, שבקושי מצליח עם עצמו. אבל הבעיה השניה היא בעיית היומרה. כשקורס מטפלים דומה בהיקפו לקורס  שנועד לאפשר לאנשים להבין בביטוח מספיק כדי לתווך את התחום להדיוטות, אתה בבעיה. כי ביטוח, תחום רחב ועמוק ככל שיהיה, הוא פחות רחב ועמוק מ… החיים, או נפש האדם.

יש לי רגישות להתפשטות של ממים. מתי ביטוי סלנג מתחיל להתפשט, לדוגמא. עקבתי בעניין אחרי הכניסה של המילים "מאמן" "קואצ'ר", ו"אימון", מאזכורים בודדים פה ושם למושג שנכנס הביתה לכולנו בפריים-טיים. ועכשיו, תנו לחלוק אתכם סקופ: "מנטור" זה ה"קואצ'ר" הבא. על פניו – אותה גברת בשינוי אדרת. מישהו שהולכים אליו כדי ללמוד מה לעשות כי לבד אנחנו לא יודעים. אבל למנטור אמור להיות טוויסט – המנטור הוא מנטור בגלל שהוא זקן וחכם, כמו המנטור המקורי, זה ששמר על טלמכוס כשאודיסיאוס יצא לרילוקיישן שלו לטורקיה. מישהו עם נסיון ללמוד ממנו על מקצוע – זה נשמע טוב, כמו פעם – כשאנשים היו שוליות והיה להם מאסטר. אני באמת מאמין במודל הלימוד הזה. אבל אני סקרן לאללה לדעת מתי נראה את קורס המנטורים הראשון, איך תעשיית החלומות תצליח לדלג מעל עניין ה"נסיון חיים" המעצבן הזה, בדרכה לייצור המונים של דור המתווכים בשקל הבא.

עדכון: הנה, זה כבר מתחיל.

 

קפיצת הדרך

לאחרונה, התחלתי לעשות יוגה. כאילו המעבר לדירה-של-גדולים במרכז העיר לא מספיקה, עכשיו אני גם צריך להמשיך להחיות את הקלישאה התל אביבית על ידי הסתובבות עם המזרון המגולגל הזה, שכולו אומר "אני בדרכי לראות בחורות חטובות בפוזיציות על גבול החוקיות". קוראי באמת. דוב עושה יוגה. הוותיקים בוודאי זוכרים שכבר ניסיתי פעם לעשות יוגה, חוויה שהתוצאה החיובית היחידה שיצאה ממנה זה שחיפשתי ומצאתי תמונה של דוב עושה יוגה. מלבד מעמד הקלישאה התל אביבית, הסיבה המרכזית לכך שאני מנסה שוב לעשות יוגה, היא הנסיון לנצח את רחוב סומסום.

בשנה האחרונה, שהיכולת שלי להיות נוכח באירוע, כל אירוע, הולכת ופוחתת. לא משנה אם אני במפגש עם חברים, או צופה בסרט שאני בחרתי, מהר מאוד, נשמע קול קטן שרוצה להיות במקום אחר, שרוצה להיות שם. זה יכול להתבטא בלגלוש במקביל, או להושיט יד לאייפון ולבדוק מייל, למרות שבדקת אותו לפני דקה. חלק מזה זה ה-ADD. אבל ADD יש לי הרבה זמן, ואין לי ספק שבזמן האחרון זה הולך ונהיה חריף יותר. וזה מפחיד, כי לחיות במצב אינסופי של "אני רוצה להיות שם" משמעו לחיות במצב אינסופי של חוסר סיפוק, כמו ג'אנקי ששום מנה כבר לא מרגשת אותו.

יוגה, לפחות מהמעט שיצא לי לחוות, קשה לעשות בלי להיות נוכח. בניגוד למדיטציה, שבה אתה יכול לשבת ולהתבדר עם המחשבות עד אינסוף, ביוגה יש פרקטיקה פיזית מאוד מאתגרת, וצריך (לפחות אני צריך) לשים כל הזמן לשים לב למה מבקשים ממך לעשות. וגם איכשהו אופציית הלחשוב על דברים אחרים פחות קורצת כשאתה מאזן את עצמך על כף יד שמאל ותנוך ימין, בתנוחת "נער הגלידה". יוגה, למי שתהה, זה קשה. יוגה היא רק חלק מהמאמץ. בשבועות האחרונים אני מנסה להיות פחות מול המחשב בשעות הפנאי, יותר לבהות בחלל.

תוך כדי עמידה על הראש, נפל לי עוד אסימון: זה לא המפגש הראשון שלי עם יוגה. אבל עד עכשיו יוגה תיפקדה ככתפי ענקים, ועכשיו אני זוכה לפגוש את כל הענק. חלקים ממכם אולי זוכרים את החיבה שלי לענפי ספורט מוזרים, שמתבטאת בין השאר באימון הקומקומים הרמת השרוני שלי. הקומקומים, או Kettlebells הם במקור צורה של אימון משקולות שמגיע מרוסיה. אבל אורי הירש, שמלמד את זה ברמת השרון, עירבב את זה עם כל הדברים שהוא יודע – פילאטיס, אימון פונקציונלי, וגם יוגה. מבחינת אורי, הוא מגיש לנו את המוץ, אחרי שסילק את התבן, זיקק את כל מה שהכי רלוונטי, הכי נכון, בלי כל הצעדים המיותרים והמקדימים שמסביב.

ותוך כדי שהאסימון נפל לי, הבנתי שאורי לא לבד. נזכרתי איך בראם פראנק היה מגיע להעביר סמינרי אומנויות לחימה פיליפיניות כאן בארץ, ומלמד מודולת לחימה פשוטה, שוב ושוב. מבחינתו – זה כל מה שהיה צריך, בגדול. אנחנו היינו משתגעים איך מישהו עם עשרות שנות נסיון באומנויות לחימה, לעומק וגם לרוחב, מחליט להתעסק רק עם השטות הזאת. זיהיתי את זה עכשיו, גם אצל גבי ניצן. גבי ניצן, שמעביר סדנאות כתיבה נהדרות, מתעקש לא להעביר שום ידע דידקטי – שום דיבור על "קצב" או "קונפליקט" או משהו כזה – מבחינתו הוא מצא את השיטה שלו, והוא לא רואה טעם ללמד את כל מה שמסביב.

העניין הוא, שכל אחת מהפיגורות הללו הם אנשים שאני מעריך מאוד. אני מעריך אותם לא רק כי הם מוכשרים, אלא כי הם עשו את המסע שלהם – מסע ארוך, מפרך. זה לא שהם הסתכלו על יוגה מהצד אמרו "זה בושליט, שלי יותר טוב". הם עשו יוגה, המון זמן, נהיו טובים בזה, ואז אמרו לעצמם "נראה לי שאפשר לקחת רק את החלק הזה והזה, ולהגיע לאפקט טוב יותר". והם צודקים, במובן מסוים: עקומת הלמידה בארניס היא מהירה יותר מבהרבה אומנויות לחימה אחרות. הסדנא של גבי היא סוג של נס – איך בשלושה ימים בלי משוב ובלי דיבורים על טכניקה, הכתיבה של אנשים משתפרת באופן פלאי.

אני לא יכול שלא לתהות, האם אני באמת יכול לקבל רק את הכתפיים של הענק? כל המורים האלה – האם הם מסוגלים לגרום לכתפיים לעבוד בגלל שהם עצמם טיפסו על כל הענק? האם אפשר, בסופו של דבר, להתחיל מהכתפיים? אני יודע שאחרי כמה שנים טובות בארניס, יש אנשים שמדגדג להם ללמוד משהו בסיסי כמו אגרוף. עכשיו שהתחלתי לעשות יוגה, אני רואה עוד צדדים של הענק מלבד הכתפיים, ויש בהם משהו. האם זה אומר שבשלב מסויים, אם נעמיק מספיק במשהו, נצטרך ללכת אחורה, לחזור למקורות? מצד אחד יש בזה משהו רומנטי. לחזור לעמידות הבסיס. לחזור להומרוס, לתנ"ך, לאפוסים השומריים. מצד שני, יש בזה גם קצת משהו פנדמטליסטי. זה אומר שסינתזה של ידע לא יכולה באמת ליצור ידע חדש שיחזיק מעמד בזכות עצמו. שבשלב מסויים הסינתזה תאלץ להשבר למרכיביה הראשוניים, ולכן אי אפשר להתמקצע באמת במשהו בלי לגעת באטומים שלו. אבל אם זה נכון, אז איך נוכל להתקדם קדימה? אם אנחנו לא יכולים להשען אלא על הקרקע, כנראה שיש גבול לכמה גבוה נגיע.

ואם באמת אין לנו ברירה אלא, בסופו של דבר להכיר את כל הענק ולא רק הכתפיים, אז מה הסדר הנכון? האם להתחיל מלמעלה זה טעות, כי אני לעולם לא אוכל לגשת אל היסודות נקי? או אולי להתחיל מלמטה זה טעות, כי עד שנתפס למעלה יעברו שנים?

המלך לא רלוונטי

יובל, מורי ורבי לארניס, אמר לי פעם, כשדיברנו על סמינרים, שלדעתו אם  בסמינר אומנויות לחימה הצלחתי ללמוד דבר אחד, הרווחתי. אז אמנם כנס ולא סמינר, אבל אתמול הרווחתי. הכנס המדובר הוא כנס בנושא סייבר-טרור, שאירגנה חברתי קרן אלעזרי. קרן ניכנת בכוח על, שמאפשר לה גם להיות supreme ninja mage hacker lord, וגם לקרוא מגזיני אופנה נחשבים, מבלי שהסתירה האינהרנטית תגרום לקרע במרקם המציאות. קרן ופופוביץ', שותפה לפשע הצליחו להרים כנס לתפארת בתקציב שספק עם וועדת קישוט בחטיבת ביניים היתה מצליחה לעמוד בו.

הכנס הזה היה אחת החוויות המאתגרות ביותר שעברתי זה זמן רב. האתגר לא הגיע בגלל מצגות סתומות, או נתונים קשים מדי. הוא בכלל לא הגיע מהתוכן של הכנס (שנע מסופר-מעניין, דרך די מרגיע – טוב לדעת שיש בתהיל"ה אנשים שיודעים מה הם עושים, ועד קצת מובן מאליו). האתגר הגיע מה…פורמט.

לפני כחודש נפטר בנואה מנדלברוט. מנדלברוט היה מתמטיקאי, אחד מהאבות של תורת הכאוס, ממציא המונח פרקטל, וה-patron saint של דור שלם של סטלני שנות התשעים שהעבירו שעות רבות בבהיה מחוייכת בשומרי מסך צבעוניים. אחד הפרסומים הראשונים שלו, נקרא "How long is the coastline of Britain". שאלה מטופשת על פניה. אבל מנדלברוט הראה שהתשובה לשאלה הזאת תלויה מאוד ברזלוציה שאיתה אתה בודק. אם תיקח חוט ותעבור על כל מפרצון וזיז בקו החוף של בריטניה, תגיע למספר משמעותית יותר גדול מאם תמדוד אותו דרך תצלום אוויר.

במידה מסויימת, זה מסביר למה היה לי כל כך מאתגר אתמול בכנס. עברו שלוש או ארבע שנים מאז שהייתי סטודנט "אמיתי", שמגיע להרצאות. ובארבע השנים האלה קרו הרבה דברים. אחד מהם זה שאובחנו הפרעות הקשב שלי, אבל הדבר השני, המעניין יותר, הוא שלמדתי המון. פרוייקטים שונים שעשיתי (בניהם טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע של כלכליסט, שלצערי לא מופיע באינטרנט) שלחו אותי ללמוד על ירמיהו ויחזקאל, על מערכות דואר באימפריה הפרסית, על ההיסטוריה של קרטוגרפיה, אסטרטגיות התמודדות עם הומלסים, ועל יכולות לימוד שפה שניה של עיוורים. את כל הדברים האלה למדתי בעצמי, בבית. שיטת הלימוד שלי מתאימה לי. היא אסוצייטיבית, מלונקקת, רצה על הרבה טאבים. אני מתפרש או מעמיק בקצב שלי. וזה עובד לי.

אתמול בכנס, חלק מהמציגים חטאו בחטא ה-PPT הקדמון: הם כתבו את ההרצאה שלהם במצגת, ואז הציגו את המצגת תוך כדי שהם מקריאים את הטקסט שכתוב בשקפים. ייתכן ומתודת הרצאה זו פותחה במקור כדי להרצות לתלמידי גן ילדים, אשר אינם יודעים לקרוא לבד, והמשיכה משם בכוח המסורת. אבל בדיוק כמו המורה בתיכון שמקריא מהספר, מרצה או מציג שנוהג כך בעצם מכריז על עצמו כמיותר. בשנים האחרונות לא היתה לי הזדמנות להחשף (שוב) למודל הזה של העברת ידע, ולהווכח על בשרי כמה הוא פשוט לא מתאים לי, כמה קשה לי כשמישהו אחר שולט בקצב, שאני לא יכול לבחור במה לעשות זום ומתי. שמישהו משטיח את קו החוף של בריטניה.

הכנס שלשום ניסה להעביר מידע, ללמד, בצורה שבה בתכל'ס מלמדים היום, אבל גם לימדו לפני חמש-מאות שנים. Broadcast של ידע על ידי אנשים. זה קרה בכנס, אבל זה קורה ב-99.9% מהכיתות והכנסים, וזה מיותר. אפשר היה לשבת בבית ולראות את המצגות, או סרטוני ווידאו של נואמים. אין פה את אפקט ה"אנרגיה" של הופעה חיה. אם כבר עושים משהו בלייב, בוא ננצל את הייתרונות שיל לייב: היה לי פי אלף יותר מעניין לשמוע את המרצים הנכבדים מתווכחים מתדיינים על נושא, בלייב, מאשר לשמוע את הרעיונות הסטטים שהם הביאו איתם מהבית.

וזה לא רק לימודים. אני משתמש בדוגמת קו החוף של בריטניה כדי להסביר כמה קשה לי לחזור לעבוד במשרד. בשנה האחרונה עבדתי בעיקר מהבית. אני יודע שיש אנשים שזה ממש לא הקטע שלהם, שקשה להם להתמודד עם הפיתויים. אבל לי זה עובד מצויין. אחת הסיבות שזה עובד לי מצוין, היא כי זה מאפשר לי להיות קשוב לעצמי. כשאתה עובד במשרד, מצפים ממך להיות "עובד" כל הזמן. ובכך מתעלמים מהעובדה שגם כשאנחנו "עובדים", יש לנו רגעים בהם אנחנו מרוכזים יותר ומרוכזים פחות, בהם אנחנו עייפים, או סתם נמאס לנו. שקו החוף שלנו הוא לא קו ישר של פרודקטיביות, אלא מפרצונים וזיזים. כשאני עובד בבית, אין לי שום בעיה ללכת לנמנם חצי שעה כשאני יוצא ממוד עבודה, ואז לחזור ולעבוד כשאני פרודקטיבי באמת. צריך משמעת עצמית, נכון, אבל ככה אפשר לרתום את כל הפיתויים האלה שיש בבית, למען העבודה ולא נגדה.

מעניין לחשוב כמה זמן מנגנונים ומוסדות ימשיכו להיות מותאמים לעידן המהפכה התעשייתית, בזמן שהעולם מסביבם השתנה כבר שישים פעמים. האם מתישהו הפער יהיה כה גדול שהמכניקות הישנות פשוט יקרסו, שיבוא תלמיד תיכון או ילד אחר ויצעק כמה המלך כבר לא רלוונטי.

You can't always get what you want

שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.

מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA:  Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.

איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.

יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.

בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.

המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.

במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:

השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.