נהוג לאמר שכל המשפחות רוסיות, אך כל משפחה רוסיה בצורה שונה. או אומללות. לאחר סיור אמנות רחוב במזרח לונדון, שמתקיים בדאנא, אנחנו מסתובבים באיזור המגניב הזה. המדריך הסקוטי שלנו התפייט על איך פתחו עכשיו בשכונה סניף של סאבווי, רשת המזון המהיר הגדולה בעולם, ואיך זה יכול להיות ההתחלה של הסוף. אני מסתכל מסביב, על השכונה המגניבה הזאת, שכל כך מלהיבה אותי, וחושב איך יכול להיות שבכל השכונות המגניבות בעולם יש בתי קפה עם תקליטים וחנויות וינטאג׳. Yes, we are all individuals! 
התחושה הזאת של ״הערכים שלי צודקים״, של ״מאפיית הבייגלה בת 100 השנים היא הדבר הנכון והסאבווי הוא תיעוב״, היא דבר מתעתע. כי היא לא מרגישה כמו אמונה high level, אלא משהו בסיסי, כמו עובדות. קראתי מאמר מעניין על למה אנשים משכילים לא מאמינים במדע – למה אנשים משכילים לא מחסנים את הילדים שלהם, או לא מאמינים בהתחממות גלובאלית. הטיעון שלו, בסופו של דבר, הוא שמדובר במשהו שבטי. יש לנו את השבט שאנחנו בוחרים להשתייך אליו או התמסללנו אליו, ואם אתה שייך לשבט בבייבל בלט האמריקאי, אז כנראה שתבחר לכוון את תפיסת המציאות שלך, מים המידע שמסביב, אל הנראטיב שיסכים עם דעתך. ואם את מאמא טבע שכזאת, אז המחקרים שיקפצו לך יותר לעיניים יהיו אלה שמאשרים את מה שהנחת ממקודם. בבסיס הפירמידה שלנו יש אמונות, ואז אנחנו בונים את הנראטיבים שמתחזקים אותם, ברמה היום יומית.
הנראטיב הקלאסי לגבי אוכל בריטי הוא שהוא גרוע. אבל הנראטיב החדש לגבי אוכל בריטי הוא שבמקור, הוא בעצם טוב מאוד. כי בריטניה היתה כולה חוות קטנות ומקומיות וכו׳ וכידוע שום דבר רע לא יכול לצאת מחוות קטנות ומקומיות. מה שקילקל את האוכל הוא המהפכה התעשייתית, האימפריאליזם, הגלובליזציה, מלחמת העולם השניה. הצורך לדחוף קלוריות מועילות להמוני פועלים שיעבדו בפסי הייצור. וכך, מגן עדן של חוות קטנות, זנים מקומיים וייצור ארטיזנלי, הפכה הממלכה המאוחדת לסיוט קולינארי תעשייתי. ואם התעשייה לקחה, אז התעשייה יכולה להחזיר. בכל מקום שהלכנו אליו התעקשו לספר לנו איך פולי הקפה הם לא רק אורגניים, אלא על כל תהליך ההתיידדות שעברו קנייני רשת המזון המהיר שבעצם שייכת למקדונלדס עם ייצרני הקפה המקומיים, האדיבים והמנומסים מלבד חואן שהוא קצת זקן ולכן מפליץ לפעמים. השיא היה במסעדת St. John. סיינט ג׳ון היא מהמסעדות הנחשבות בלונדון. היא דוגלת בבישול בריטי מסורתי – זני חזירים מקומיים ואיכותיים, חיות שפעם היו אוכלים כאן אבל היום פחות (ארנבות, סנאים וכו׳), מני דגה מקומית, ומתכונים עם השפעות מסורתיות ואוריינטציה ל-nose to tail eating. יש להם מאפייה מסורתית, וחלל לא קלאסי בכלל ומגניב. יקר שם בטירוף. זוהי ממלכת הנראטיב העכשיו על הרנסאנס של האוכל הבריטי. יכול להיות שנפלנו על יום רע, אבל במקרה שלנו, הנראטיב כשל אל מול המציאות. האוכל פשוט לא היה טעים מספיק. אכלתי פרוסה של Roast Middlewhite – זן חזירים אנגלי טיפוסי ואיכותי, שלא התקרבה לצוואר החזיר שהכנתי בבית מזן לא-מיוחס-כלל שמוכרים בשוק הכרמל. הלחם היה בסדר, אבל כל מאפייה טובה בישראל, עם סיפור או בלי סיפור, אופה לחם טעים יותר.
היינו שלושה אנשים בארוחה, כל אחד הזמין מנה עיקרית וראשונה וכולנו הזמנו קינוח, שהוא היה הדבר היחיד הבאמת טעים. במהלך הארוחה כל אחד הפתיר בנימוס אופק שכן, טעים לו. אבל לקראת הסוף כולנו הודנו שככה ככה, ולמחרת כבר הכרזנו על אכזבה. אני אוהב נראטיבים מאוד. קל לי להסחף בהם. השבט שלי זה השבט שמרייר על ייצור לוקאלי ועל עבודת יד ועל מסורת ארטיזנלית. אז שמחתי, למרות הארוחה הבינונית, לראות שעם כל האהבה שלי לנראטיב הנכון, יש לי עדיין מספיק חושים ושכל בריא כדי שכשלא טעים, הנראטיב לא יעוור אותי.
שראל ככל הנראה לא הגיע עדיין ל-rock bottom שלה. יש בי מקום כועס ונקמני. המקום הזה נזכר ב״עריצה היא הלבנה״, הספר שאני הכי אוהב של היינליין ואולי שאני הכי אוהב בכלל. ב״עריצה״, הם מנסים לעשות מהפכה במושבת העונשין שנמצאת בירח. הנסיון הזה כולל הרבה דברים, אבל בשבלב מסויים הם מנסים לעשות לכולם רע. שיהיה לאנשים רע. כי כשלאנשים רע, הם רוצים לשנות את מצבם. המקום הנקמני והכועס שבי, רוצה לקרוא לכם להפסיק לתת לצדקה. לא לתרום לרעבים, לא לגייס תרומות, לא לבנות אגפים חדשים בבתי חולים. שהעם יקבל בדיוק את מה שמגיע לו. לזרז את הרוק בוטום. אבל אז מקום אחר שבי נושם נשימה עמוקה, ורואה את השחר שזורח לי מהמרפסת, ואת הציפורים המצייצות. ואת הילד המדהים שלי ישן במיטה ליד ליאת. ואני משנן לעצמי, שוב ושוב, ששנאה לא מנצחים בשנאה. שהחיים חזקים מהכל. שעוד לא אבדה תקוותנו. שבסוף, בסוף, ננצח.
קורות ממלכת עילם 