קסמים במערכת ההפעלה שלך

לפני כמעט שנה עברתי לאובונטו. זה לא היה פשוט וקל,בדיוק כמו הגירה לכל מדינה אחרת.

אני כותב עכשיו איזשהו מסמך שמתאר את החוויה של לגור ב"יקום אלטרנטיבי". לפעמים יש פלאים קטנים, שאתה לא מעריך באמת עד שאתה חווה אותם.

למשל המעבר משפה לשפה. קליק אחד, והופ – לא רק מערכת ההפעלה, אלא גם כל היישומים שלה (שבמקרה הזה, כוללים את כל מה שצריך – אופיס, מסנג'ר, מייל, שוא"ש, תוכנת עריכת גרפיקה וכו' ) מתחילים לדבר עברית, ערבית, פורטוגזית, כולל יישורים ושאר ירקות.

רוצים תוכנה שאין? לפני כמה זמן אבי החלונאי ביקש עזרה עם ציור של תרשים זרימה. הנוהל ידוע: לחפש בגוגל "Flow Chart", למצוא שלוש תוכנות, לגלות שכולן גרסאות דמו, למצוא איזה משהו של מייקרוסופט, להוריד את ה-Installer, לגלות שהתמיכה שלו בעברית לא משהו, וכו' וכו'.

להתקין תוכנה חדשה בלינוקס בכלל ואובונטו בפרט זה כל כך קל שזה שערורייתי.

בגלל שכל התוכנות הן חינמיות וחופשיות, פשוט נכנסים לתפריט "הוסף תוכנה". שם קטלוג של בערך… 16 אלף תוכנות עומד לרשותך, מסודרות על פי קטגוריות. כל אחת מהתוכנות האלה נבדקה (הן מסודרת ב-"חבילות" ) ועובדת הייטב עם המערכת הפעלה שלך, בלי התנגשויות. קליק אחד ואובונטו מתחברת לאינטרנט, מורידה את התוכנה, מתקינה אותה, ושמה אותה בתפריט המחולק בצורה הגיונית (נגיד "office applications" או "sound and multimedia"), בניגוד לגישת "הכל תחת "Applications" של חלונות. חיפשתי עורך קול. מרגע זיהוי הצורך ועד ההתקנה במקום הנכון עברו 7 דקות, כמעט ללא מגע יד אדם. כמובן שברגע שהתקנת תוכנה, היא מתווספת למערכת העדכונים המרכזית. אם יש דבר שמחרפן בחלונות זה מליוני ה-Update Managers שכל חברה נרקיסיסטית מרגישה צורך להתקין לך.

יש קטע כזה, אצל מהגרים, שהם מרגישים צורך, מדי פעם, להסביר כמה רע במקום מוצאם. זה מעט מאוס, ולצערי זו האסטרטגיה של חלק לא מבוטל ממיסונריי הלינוקס. אני כולה מנסה לשלוח גלויה, להראות את הנוף היפה, השונה, שיש כאן.

בין רחוב ירקון לטיבר

תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לרחוב בן יהודה.

מצד אחד, זה איזור בתל אביב שמשום מה אני לא מרגיש בו נוח. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל הכל… גדול מדי. חסרה בו אינטימיות מסויימת, שממנה מתפתח אופי של איזור.

מצד שני, יש לו אופי. בן יהודה, למרבה האירוניה, הוא אחד הרחובות הבין-לאומיים ביותר בתל אביב. בקצה הדרומי, יש את השרידים של האכסניות שפעם, בשנות התשעים, איכלסו את כל ה-Travelers שהגיעו לישראל, ניקו פה בתים ומילאו את הפאבים, וכיום מאכלסות ילדי תגלית וקצת עובדים זרים.

בואכה צפון, יש את האיזור של השגרירויות.

ובאמצע, התפתחה לה "איטליה הקטנה", עם ארנסטו, דולצ'י מלודי, פיציולו, וכמובן, פיורלה, כולם די קרובים אחד לשני. (כן, יש המון נציגים איטלקיים בסביבה, כמו אייסברג, או מל ומישל הנפלאה, אבל ארבעת המוסדות הללו נוסדו על ידי איטלקים אסליים…)

הערב, טיול לאייסברג הפך לצעדה בעקבות הקיבה, לפיורלה. לא הייתי שם קרוב ל-4 שנים, בלי קשר למסעדה עצמה. המסעדה עמדה די ריקה, כאשר רק אנשי המשפחה ישבו וסעדו את ליבם. זה היה פשוט נפלא. משפחה איטלקית כמו בסרטים, פיורלה יפהיפיה מתמיד, מעט פיטפוטים באיטלקית ותלונות על ישראלים שמזמינים פסטה ברוטב שמנת ופטריות. נפלא. אוכל משגע, ואותי, אחרי חצי שנה בפירנצה, קשה מאוד מאוד לקנות באוכל איטלקי. כשחזרתי מאיטליה חשבתי לעבוד קצת במטבח שלהם. יכול להיות שזה עוד יקרה.

“לא נותר לך אלא להתאבד…”

זו היתה התגובה של יובל, כאשר שאלתי מה עלי לעשות כתגובה הולמת לאחותי בעקבות משבר יום ההולדת.

אמא שלי, אתם מבינים. היא בת 60. לה אין שום משבר בחיים. היא בסדר גמור עם זה.

אני, לעומת זאת, במשבר עמוק. המשבר התחיל כשאבא שלי התקשר אלי מחייך. יכולתי לשמוע את החיוך בצורה כה ברורה שפחדתי שאורנג' יגבו עליו אקסטרה.

"תקשיב, אתה בבעיה" מסר Herr Papa.

"ספר לי משהו שאני לא יודע, אבי מולידי"

"ספור אספר, בני הבכור! זה הרגע אספתי מחברתה הטובה של אחותך אלבום, המכיל את כל הכתבות שאמך כתבה בצעירותה ב-"ידיעות אחרונות" וב-"לאשה", אותם הצליחה אחותך לכרוך, לקבץ ולקמב"ץ, כאשר היא עצמה בכלל בהודו…"

"אני בבעיה."

המכשפה המרכסיסטית הצליחה להכניס אותי לפינה. שום דבר, פשוט שום דבר, מלבד נכד, לא מגיע לקרסוליים של זה. ונכד לוקח זמן, ואי אילו דברים אחרים.

לא נמצאה שום עזרה גם ממוכרים בחנויות השונות בעירי האהובה, שכאשר סיפרתי להם את סיפורי קורע הלב, הסתכלו לי בעיניים והתוודו שאין דבר בחנותם שיוכל להושיע אותי. התחלתי להתעניין במחירי הרכישה של כדורים פורחים. שקלתי לרדת מהארץ.

לבסוף, נמצאה הישועה. נכון, זה עדיין מחוויר לעומת אלבום הנוסטלגיה, אבל, לפי מיטב מסורת האיקידו, החלטתי ללכת עם הכוח, ולא נגדו. בחנות העתיקות המקסימה באחד העם, ממש ליד קפה נואר, נמצאה אוליבטי פורטבל במצב מושלם, ובמעבד התמלילים המשובח שלי יכתב סיפור שיעטוף את המתנה – כי הרי בסופו של דבר, סיפורים זה כל מה שיש לנו.

היום בכלל לא מוצאי שבת

למרות שיש תחושה מאוד עזה שכן.

1. מפגש הבלוגרים היה נפלא. הייתי בכמה כאלה, בעבר, והם היו דלוחים כמו תה… דלוח מאוד. זה היה שונה. יש לי נסיון לא קטן עם מפגשים עם אנשים מה"אינטרנטים", חלקו הגיע מכל מני מפגשי פורום, דוגמאת פורום אומנויות לחימה של תפוז. במקרה הזה, לכולם יש נושא משותף, ולפעמים אפילו תוכנית (במקרה של הפורום שלי – להרביץ אחד לשני). מאחר ולמפגש בלוגרים אין ממש נושא משותף, היכולת של כולם לתקשר להפליא, בחברה מעניינת, ואווירה נהדרת, היא לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. אנשים טובים. נהדר. כיף לפגוש את טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, עידן, יוסי, eln ליאור הנר, רוני יניב וכמובן, גם את יוחאי (שנשכח כי גנבתי את הרשימה ממנו) ותודה לצדיקים שהקלידו את כל השמות והלינקים, וללורנס ג' טסלר שהמציא את הקופי פייסט (מישהו היה צריך!).

The cat doll was just freaky.

2. מדרחוב נווה שאנן מזמן הפך להיות הדבר הכי קרוב שיש לתל אביב לצ'אינהטאון. יצא לי לבקר בו בעיקר בימי שישי, כשכל העובדים הזרים שותים בירה ו-"עדן" ו-"קשת", שתי המסעדות הפרסיות החביבות עלי, פתוחות ואפשר לאכול עש וסבזי. הטיול בלילה רק מקצין את המוזרות האורבנית הנפלאה של המקום. החללים הקטנים שבהם אנשים יושבים ושותים בירה וצופים במשחק, כשבחוץ מישהו שם שיפודים על המנגל, הזכירו לי את מנילה. החרדי שריקד לו לצלילי מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו לשולחן, כאשר חנות לפני וחנות אחרי מפרסמות "סקס" ו"פיפ שואו", הזכיר לי יותר מכל את השיר הזה.

יומני מסע אהוי!

לפני שנים רבות, כשעוד עבדתי באייטק, סיגלתי לעצמי מנהג מגונה לנסוע המון. חישבתי שבשנת 2001 טסתי בערך 150 טיסות. כתוצאה מכך, נהגתי לא להשאר במקום אחד זמן רב מדי, והתפתחה לה מסורת של כתיבת יומני מסע ממקומות שבהם ביליתי פחות מ-24 שעות.

ואז נסעתי לאיטליה.

שם הייתי הרבה יותר מ-24 שעות.

ומאחר וכבר הייתי בפירנצה, ואני גרגרן, היה זה רק טבעי שאכתוב את מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה. נכון, מדובר בחוויות עדכניות ללפני כמה שנים, אבל הן

א. עדיין משעשעות

ב. (לפחות כל מה שקשור לאוכל) עדיין, ברובן רלוונטיות.

נפתחה בוקסה משמאל, עם הכותרת "יומני מסע", ובה אעלה את עלילות העבר שלי, כאיש רב המזימות. תהנו.

He thrusts his fists against the post

בסוף "IT", של סטיבן קינג, כל הילדים חוזרים שוב לשיכחה. יותר מחצי מהספר הוא בעצם הזכרות של המקרה הקודם בו הילדים נתקלו בליצן, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שכחו אותו.

למרות שהחיים שלנו מלאים בהמון דוגמאות של שכחה, דווקא זו חזקה לי במיוחד, בדיוק בגלל החוויות יוצאות הדופן, הקיצוניות, שהדמויות בספר עברו. לא, השכחה אינה הדחקה, לא במקרה שלהם. היא פשוט שיכחה. כמו מילים שנמחקות, אחת אחת ובערבוביה, מדף. בהתחלה המשפטים עוד איכשהו מתחברים, ואחר כך זה כמו הסוף של האלצהיימר.

וגם אני, למרות כל החוויות האינטנסיביות, אפילו במהלכן אני משנן לעצמי "את זה אל תמהר לשכוח", מרגיש איך, למרות הכל, הזכרון הופך להיות אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, קוביסטי.

בשלבים האחרונים של אלצהיימר, מסתבר, נעלמות כל המחלות שאפשר לקשר אותן ל"רגש" – כל מחלות הלב, למשל. 

 

לו היית כאן אתי
בחציספרה שלי,
כשיושב במרפסת
לוגם בירתי
ערב; השמש שוקעת,
ילדים צועקים ושחפים מצווחים
מה הטעם בלשכוח
אם אחר כך מתים?

(מתוך: שיר / יוסף ברודצקי. תרגום: ט. גוטמן)

החיים כסיפור

1. בכל פעם שאני קורא את דון קישוט, אני משועשע מחדש מסצינת שריפת הספרים. לאחר שההידאלגו הנכבד חוזר ממסעו ההזוי הראשון, בני ביתו הנרגשים מזמנים את הכומר המקומי והגלב, על מנת לעזור להם. האשמים העיקריים בטירופו של דון קישוט הם כמובן ספרי האבירים אותם הוא קורא ללא הרף, ולכן יש לשרוף אותם. הכומר מגלה בקיאות מפליאה בהם, תוך כדי שהוא ממיין אותם לשריפה, וכאן אמור להיות טמון רוב המתח הקומי. מה שאותי משעשע, זה שאפשר, בשינויי ניסוח קלים מאוד, להפוך את נאומם כנגד ספרי האבירים, והשפעתם המזיקה עד מאוד, לנאום כנגד משחקי תפקידים, משחקי תפקידים, ואיפלו סרטים שיש בהם עישון.

2. כשהגעתי לקורס מנחים של מיכא"ל, לפני כשנה, נדהמתי לגלות כמה בעצם קורס מיכא"ל שעשיתי בתיכון, 12 שנים קודם לכן, השפיע עלי. המון דברים קטנים, נקודות מבט, ערכים התייחסויות למציאות שהייתי בטוח שהם פשוט אני, הגיעו בהשראת הקורס. זה היה לי אפילו סוג של משבר.

אתמול, במחווה שאין לי הסבר אליה, שלפתי ממדף הספרים את "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן, והתחלתי לקרוא בו שוב. "שתהיי לי הסכין" היה הספר המכונן של אחת ממערכות היחסים החשובות שלי, ומאז לא קראתי בו עוד. כשהתחלתי לקרוא בו אתמול, ראיתי השתקפות, אולי צל בסגנון האמברי, של עצמי. המכתבים המשולהבים, השופכים, שמודעים לכך שהם לא מסוגלים להעביר את כל הגודש הזה שיש בפנים אבל עדיין מנסים, תוך שהם מודעים לזה שהצד השני לאוו דווקא עומד בקצב. זה היה מביך, כמו למצוא שיר שכתבת בגיל 16, כזה שהיית גאה בו והראת לכולם, ולקרוא אותו שוב.

זה מביך, כי חוסר הקרקוע, ההשתרשות, שם כל כך בולט.
וזה מביך, כי משהו בי עדיין שם. עדיין אין לי מספיק מילים. אני עדיין זורק על אנשים, משליך עליהם, אם לא מילים אז ספרים של אחרים, שירים, סרטים.