- בכניסה לגן השעשועים במישן, יש שלט קטן. All adults must be acompannied by a child. לקח לי כמה פעמים של קריאה להבין שזה לא ההיפך.
- לא כל כך ברור לי איך העיר הזו הפכה להיות המכה של שליחי האופניים. יש פה עליות כל כך תלולות שלפעמים היה נדמה לי שהאוטו הולך להתהפך, או לפחות להוציא מין ״you have got to be kidding me״ שכזה. דמיינתי לעצמי כבר מין רשת של שליחים שממסרת את החבילה בניהם, בהתאם לכמה תלולה העליה, ושככל שהיעד שלך דורש יותר טיפוס כך המחיר למשלוח יקר יותר.
- בביקורים הראשונים שלי עפתי על סן פרנסיסקו. שנים פנטזתי בסתר לעבור לכאן, לחוף המערבי. וכל פעם שניסיתי להבין למה, אז היה מין קול כזה, שאמר ״אמזון פריים״. אמזון פריים הוא הסמל עבורי, התגלמות הנסיון האמריקאי לנצח במשחק של הבודהה. הבודהה טוען שיש כל הזמן סבל, ואמריקאים מנסים להפוך את הסבל הזה, את חוסר הנוחות הזו, לביזנס. השבוע, כשאכלתי במזללה אמריקאית ושאלו אותי אם אני רוצה כוס גדולה או קטנה של משקה קל, שאותה אני אוכל למלא אין סוף פעמים. במצב כזה ישראלי ישאל ״אז למה לי לשלם על כוס גדולה יותר״. והבנתי שבעצם מה שאתה משלם עליו זה על לא לקום עוד פעם למלא את הכוס. לקום מהכיסא ולצאת מהאוטו זה מסובך? נמציא את הדרייב-ת׳רו. כסאות בקולנוע לא מספיק נוחים – נחליף אותם לספות. אם יש משהו בעולם שתרצה, נביא לך אותו עד הבית.
- במקביל להעמקה שלי בשבילי הדהרמה, יש בי גם מקום שחושב שאולי האמריקאים בעצם הם אלה שצדקו. שעוד טיפ טיפה קטנה של הקלה, וכך, כך אהיה מאושר. הנסיעות האלה לחו״ל הן הזדמנות עבורי להתפלש בגישה הזו. אני לבד, אותו לבד שלפני שבועות מסויימים התפללתי לו. אני יכול לישון כאוות נפשי, וכל טוב הארץ, כל האוכלים הטעימים שאין בתל אביב, כל החוויות שכסף יכול לקנות עומדות לרשותי. וזו מתנה נהדרת, כי זה
עוזר לך להבין כמה בסופו של דבר, זה הכל שטויות. שעד כמה שהדים סאם הזה שאכלת בצ׳יינאטאון הוא מרהיב, וכמה שהנוף יפה וכמה שהחפץ הנוצץ, הארטיזנלי, העטוף בכל הסיפורים הנכונים, השימושי… זה לא הדבר החשוב בחיים. שהסבל יבצבץ תמיד, והדברים שהופכים אותך למאושר נמצאים כמה אלפי קילומטרים ממך. - ברור לחלוטין שכשאחזור הילדים יחרפנו אותי תוך פחות מ-24 שעות.
- פרנציסקוס הקדוש, שעל שמו העיר הזו קרויה, היה אחד מהמייסדים של מסדרי הקבצנים בימי הביניים. הוא היה איש חביב, שהסתובב יחף ודיבר עם חיות, בחר לחיות חיי עוני עירוניים ובגדול הטיף לאנשים להצטרף אליו. אני לא יודע איך היה מרגיש עם ההומלסים שמסתובבים פה בעיר, שמוצאים פינות בתים וקופסאות קרטון לישון בהם, שפותחים אוהלים דקים כשקפוא בחוץ, שמתהפכים על ספסלים או סתם מהלכים כמו סהרוריים בארבע בבוקר. אני לא יודע מה פרנציסקוס היה עושה איתם, אבל לי הם קורעים את הלב. כילד, המחשבה על הומלסים היתה בעיקר על השינה בלילה, על זה שאין מיטה. וכמבוגר, אני מסתכל גם על שעות היום. השעות על גבי שעות של שיעמום, של קיום שהוא כלום בהווה, ובלי המון סיכוי לשינוי או שיפור.ֿֿ
**בקשה מנומסת**
אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!
קורות ממלכת עילם 