אופיום

העונה החדשה של Serial מדכאת עד עפר. שרה קונינג החליטה שלחקור סיפור פלילי אחד בעונה זה האובייסט, אז בוא נספר את הסיפור של כל מערכת אכיפת החוק והצדק האמריקאים. הם בגדול התנחלו במרכז הצדק באוהיו במשך שנה, מקום שכולל גם את בתי המשפט, גם את תאי המעצר וגם את מתקני הכליאה, ועקבו אחרי הכל. וכמובן שהתמונה שיוצאת משם היא מדכאת להפליא. לא הגעתי עד לסוף אז יכול להיות שיש ספוילר והכל מתוקן ונהיה צודק ומאוזן, אבל בגדול, המצב די נוראי. יש שם פרק שלם שמוקדש לשופט אחד, שמרשה לעצמו להתנהג serial_s3.0ולדבר באותה אדנותיות ״אבהית״ של בעל עבדים לנאשמים השחורים שלו, כי תפקידו לחנך אותם להיות טובים יותר. יש שם שקרים של משטרה, ואלימות משטרתית, וחוסר אמון משווע מצד הקהילה שגורם לכך שפושעים לא נכנסים לכלא. לא דברים שלא ידענו שקיימים, אבל תמיד הרבה יותר קל להתעלם מתופעות מאשר מסיפורים ספציפיים.

אמריקה היא מקום גדול. במובן הזה, כל ישראל היא בערך כמו עיר או מחוז אמריקאי. התיאורים של החיים ״ברחוב״ של ילדים, שמשיגים אקדח ויורים ממכוניות הוא קיצוני מאוד ביחס לחיים בישראל. אני לא חושב שאין מקומות כאלה. קראתי מהתחלה ועד הסוף את העדות של איציק אברג׳יל, והמציאות שהוא גדל אליה מזכירה בטיפה את מה ששומעים עליו באוהיו. אולי תופעה יותר מצומצמת, הן בפריסה הגיאוגרפית (אין המון שכונות כאלה בישראל היהודית, למיטב ידיעתי), והן בחומרות הבעיות. מהפודקאסט עולה ש-drive by shootings הם דבר לא בלתי נפוץ בקליבלנד. קליבלנד נבחרה כי היא מין סוג של מידל אמריקה כזו, לא עיירה קטנה ולבנה, אבל גם לא שיקגו.

בפרק שאני מאזין לו עכשיו, יש בחור צעיר שנכלא שנה כי חשדו בו שירה והרג תינוק, ואז שיחררו אותו כי הגיעו למסקנה שזה לא הוא. שרה קונינג, המראיינת, מנסה להבין איך הוא גדל, והתשובה היתה ״ברחוב, עושה שטויות״. זורק אבנים על דברים, מסתבך. התמונה הכמעט קלישאית של ״ברחוב״.

אני לא קרימינולוג גדול, אבל אני תוהה איזה חלק מה״רחוב״ הזה, נובע מאהבת מרדכי, ואיזה חלק משנאת המן. איזה חלק נובע מזה שזה באמת מה שהילד בא לו לעשות, או שיש מבנים חברתיים שמזיזים אותו לשם, ואיזה נובע פשוט מהיעדר אלטרנטיבה. אין מה לעשות אז הולכים לזרוק אבנים על מכוניות. ואם אכן יש להיעדר האלנטרטיבה תפקיד כאן, איך ישפיע על הסיפור האופיום להמונים שהוא הסמארטפונים.

נכון, היתה טלוויזיה עד כה, אבל שום דבר בטלוויזיה לא היה כל כך ממכר כמו טלפונים. תעשיה שלמה עם מיטב המוחות בעולם שכל מה שהיא עושה זה לנסות לייצר לנו עוד ועוד דופמין, באם זה דרך לייקים באינסטוש, או עוד שלב בקאנדי קראש. כמו הפוליו, האם גם השיעמום הוא בסכנת הכחדה. ברור שלא עד הסוף. ברור שזה לא פותר את הדוקהא. אבל האם זה יכול להזיז את המחט? בעידן של סמארטפון לכל ילד, האם נראה פחות ילדים זורקים אבנים על מכוניות, כי הצצי שלהם פיזר להם עוד מנה של דופמין?

 

 

All Alone

בפרק הסיום של העונה השניה של הסדרה המופלאה The Marvelous Mrs. Maisel, יש קטע שבו רואים את לני ברוס, אליל הסטנדאפ של שנות החמישים והשישים, שר. הקטע הזה, כמו כל שאר הקטעים שבהם לני ברוס מופיע בסדרה, קרה באמת. ובשניהם, הוא מצליח להיות נוגע ללב, גם אם ההומור בו כבר טיפה פג תוקף. הבדידות שלני שר עליה היא הבדידות של פרידה, וסצינה החיבור אחרי כל אחרי השנים, שבו הוא מדבר עם האישה שעזבה אותו, מלאה בחמיצות.

כששמעתי את זה, נזכרתי ב-Martha, מהאלבום הראשון של טום וויטס, Closing Time. גם שם יש שיחה בין אהובים לשעבר, רק שזו מלאה ברוך וחמימות.

And I feel so much older now
And you're much older too
How's your husband?
And how's your kids?
You know that I got married too?
Lucky that you found someone
To make you feel secure
'Cause we were all so young and foolish
Now we are mature
וויטס היה בן 23 או 24 כשהקליט את זה, ובאופן אירוני, גם העיסוק שלי בנוסטלגיה היה בשיאו כשהייתי בשנות העשרים שלי. לאוו דווקא נוסטלגיה אישית שלי, אלא נוסטלגיה כתנועה, כרגש. ודווקא עכשיו, כשאני מתקרב לארבעים, אני רוצה בבדידות.
זה כמובן שקר מופרך. הייתי בודד כמה פעמים בחיי. כשאני מספר לאנשים שביליתי כחצי שנה בפירנצה בלימודי בישול, אז כל כך נוצצות להם העיניים שאין לי לב לספר להם על כמה זו היתה תקופה בודדה. אבל נראה לי שגם אז נהנתי ממנה, מהבדידות הזו. לפחות בזכרון שלי, 17 שנה אחרי.והיום, כשאני מדמיין חופש, אז משמעותית פחות חשוב לי איפה, אני בעיקר רוצה להיות לבד. זה קשור לילדים, מין סתם, הנוכחות הטוטאלית בחיים שלך של מישהו אחר שיש לך אליו מחויבות אינסופית. אבל יש שם משהו מעבר. בפעם האחרונה שנסעתי לפיליפינים, פנטזתי איך אחרי הסמינר אשאר לי כולי לבד. ואתאמן, ואכתוב, ואשב במדיטציה. בסוף תומר נשאר איתי לשבוע של כיף במנילה, שהיה כיף, אבל לא לבד.
הבדידות היא לא מטרה. היא אמצעי. שבוע שעבר התחלתי סדנת כתיבה, בבית הספר של אשכול נבו. זה תענוג צרוף לראות את אשכול ואורית, המנחים. הם עושים את זה כבר 18 שנה, והמיומנות ניכרת. ועדיין, קשה לי בסדנאות. יש לי את הקצב שלי, את הדברים שמעניינים אותי, ואת המחשבות שלי. וכשאתה בקבוצה, יש מיליון דברים שצריך להתחשב בהם. לא לפגוע, ולתת מקום לאחרים, ולהתאים את המילים שלך למי שאתה מדבר. כשאתה לבד אתה לא צריך לעשות שום דבר. לא להתחשב באף אחד, לא להתאים את סדר היום שלך לאף אדם. לבד. עם עצמך. אני יודע שאחרי זמן מסויים הקסם פג, ושחברת אדם טובה, ואני לגמרי מזיין את השכל כי אחרי שלושה ימים הגעגועים לילדים אוכלים אותי, אבל אלוהים כמה שאני צריך חופשה כזו.
אתמול, אחרי שעה וחצי של משחקים עם סמי הכבאי והכלבלבים של יחידת החילוץ ורעים וטובים ובניה בלגו ובחומר ובלבנים, קצת נמאס לי לשחק עם לביא. וביקשי ממנו שישחק קצת לבד, והלכתי לקרוא עיתון. זה החזיק מעמד יופי. כשש דקות שלמות. יש כל מני משפטים שילדים יודעים להוציא שפשוט לוחצים על כל הכפתורים, ואחד מהם זה ״אבא, למה אתה לא משחק איתי?! אני רוצה לשחק איתך!״. מה תגיד לו ״כן חמוד אבל אבא צריך לקרוא את הטור האחד שגיא רולניק יודע לכתוב גם השבוע?״. ועלה בי הקול הזה שרוצה להיות לבד, קול שאומר ״למה הילד לא יכול להיות לבד״. וקול אחר ענה לי, שהלבד שלי והלבד שלו הם לבדים מאוד אחרים. ברוב תרחישי הלבד שלי, יש קול אחר בראש שלי מלבד קולי. אני קורא עיתון, אני קורא משהו במחשב, אני צופה בסרט, אני מקבל נראטיב ממשחק מחשב. ילדים קטנים, שלא קוראים, בלי מסכים, הלבד שלהם הוא לבד אחר. אין להם קול של אף אחד אחר בראש, מלבד הקול של עצמם. בשביל זה, אנחנו המבוגרים, צריכים לנסוע לריטריט.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

The heroes we need

המשיקעה הראשית בג׳ימיני ובן זוגה הגיעו לטיול של כמה ימים בישראל. היא אמריקאית, עם תארים מהארוורד וייל ושותפה בקרן הון סיכון. הוא איטלקי, דור רביעי למשפחת אופנה מכובדת. אנשים מהממים. שניהם עפו על ישראל. על תל אביב. לקחתי אותם ממש לתוך החיים שלי, לקפה שליד הגן של לביא, ופתאום קיבלתי שיקוף לכמה הם בעצם טובים – העובדה שהכל קרוב, שכולנו מסתובבים באופניים, שיש אווירה טובה ברחובות של אחרי הצהריים של סוף אוקטובר. קל לשכוח את החום של אוגוסט.

ארגנתי להם טיול מתוקתק, עם מדריך מעולה לירושלים וערב אחר ערב של המסעדות הכי טובות בתל אביב. אפילו מזג אוויר היה מושלם. ובין לבין, דיברנו קצת על ישראל. לא חסכתי. דיברתי על פלסטינאים של 48 ושל 67, על הנכבה, על המדרון החלקלק שכולנו מתגלצ׳ים בו לאט לאט. זה ממש לא היה ״תגלית״. וכנגד כל הלירלורים שלי, עמדו שלושה דברים. הראשון הוא מזג האוויר, שפשוט מיסטל אותם, כאנשים שבאים מלונדון. השני הוא תחושת הנורמליות. כמו כל האנשים שאני מכיר שמבקרים בישראל בפעם הראשונה, גם הם הופתעו. לא ככה דמיינו את זה. והסברתי להם, שאחת הטרגדיות הגדולות היא שישראל כל כך חזקה, כל כל מצליחה, שהיא מסוגלת לסחוב איתה את הגידול הזה שנקרא ״הכיבוש״, מבלי שזה יורגש אצל רוב האנשים בחיי היום יום. שהצלחנו לנרמל את זה, גם כשהאנשים בעוטף עזה חוטפים כאפות, וכשמיליון פלסטינאים ברצועה חיים עם 4 שעות חשמל ביום וילדים חולים כי אין מים נקיים, בזמן שאנחנו שותים יינות בוטיק בנחלת בנימין. ואמרתי לה, חצי בצחוק, שזה באשמתה. הנורמליות הזו. שהכסף שלה ושל משקיעים זרים אחרים וחברות טכנולוגיה הוא מה שמניע את גלגלי המכונה האדירה הזו שנקראת startup nation, שהוא אחד המאפשרים הגדולים של הנורמליזציה הזו. וזה הדבר השלישי שהיה באוויר. כי גם אם אתה סופר ציני לגבי זה, אז הסיפור של סצינת ההייטק הישראלי הוא באמת נס. אני חושב שהוא גם סיפור של אשליה אופטית, של צבא שמפצה על מערכת חינוך חלשה, ושל מיליון עולים משכילים שהצטרפו למשק הישראלי, אבל אין ספק שיש משהו ב-DNA שלנו, כישראלים, שהוא יזמי. ובדיוק כמו שאין לי הערכה יוצאת דופן למזג האוויר פה כי אני לא חי בלונדון, כך העובדה שכל אחד מאיתנו חשב פעם להקים סטרט אפ, הקים סטרט אפ, או חבר של מישהו כזה – קל לשכוח כמה היא מדהימה. ומצד שני, ניסיתי להסביר, במדינה שבה כולם צ׳יפים ואף אחד לא אינדיאני, קשה לבנות מערכות. כשלכל אחד יש ב-DNA את התחושה העמוקה שהוא יודע יותר טוב ואף אחד לא יגיד לו איך לעשות וגם אם אמרו לו הוא יעשה מה שהוא חושב שהוא נכון, אז לך תבנה עם זה מדינה מתפקדת. וחשבתי על זה, שזה נחמד כל הסטרט-אפ ניישן הזה, אבל ההשפעה של זה על החיים שלנו היא מינימלית. שאיכות החיים שלנו מושפעת משמעותית יותר מהשירות שאנחנו מקבלים מהממשלה, מהפקקים, מאיכות הסביבה, מהתורים במשרד הפנים.

סטרט אפים זה קל. טוב, זה קשה נורא, אבל כל המהות של סטרט אפ היא כמו פיצוץ אנרגיה מרוכז, שנועד לפתור בעיה כלשהי. מעצם הגדרתו, הוא נועד לשבור את החוקים. סטרט אפים טובים הם כאלה שגמישים מחשבתית. היום עושים X ומחר עושים Y. אין ״מה שעשינו ב-67״. אין ״זה נגד הנהלים״. זה לא שזה לא מופיע, זה לא שאין גם בסטרט-אפים התנגדויות והיאחזות, אבל זו בדרך כלל לא הרוח הכללית. ברוב המערכות ששולטות בחיינו, המצב הפוך. יש ספר חוקים, חלקם נכתבו בתקופה העות׳מנית, והוא מכתיב את הטון. בתוך מערכות בירוקרטיות יש כל מני אנשים שיודעים לפעול טוב יותר וטוב פחות במסגרת החוקים האלה, אבל בגדול, רוח הדברים היא הספר, הנהלים.

יש יוזמה מהממת בשם ״ישראל דיגיטלית״, במימון משרד לשוויון חברתי. לקחו אנשים מעולים, הייטקיסטים בנשמה, ואמרו להם ״בואו לפתור בעיות של מדינת ישראל עם טכנולוגיה״. הייתי שם ביום עבודה שלהם על נסיון לשדרג את תהליך הרכש הממשלתי. מצד אחד ישבו כל מני סטרטאפים ואנשיםכמוני, ומהצד השני ישבה הפקידות. ושיקפה לנו את המציאות של ספר החוקים. לא בקטנוניות, לא בקפקאיות, אלא מתוך הבנה של איך מערכות גדולות עובדות. ״זה נחמד״, כך אמרה אחת מהן ״שאתם יודעים לרוץ מהר ולקנות דברים באמזון, אבל אתם מבינים שמכרז, שכתוב אולי לא הכי טוב בעולם, ולוקח זמן, הוא הדרך של המדינה לוודא שהכסף לא הולך למקורבים? שאין שחיתות?״. האנשים המדהימים בישראל דיגיטלית באמת עושים קסמים עם הנסיון להביא טכנולוגיה למגזר הציבורי, אבל אני חושב שלא די בכך.

עד לא מזמן, חלומם של לא מעט מהאליטות, במדינות שונות, של בוגרי האוקספורד והסורבונים של העולם, היה להצטרף לשירות הציבורי. והתוצאות בהתאם. לא הכל מושלם במדינות אירופה, אבל בכל הביקורים שלי באירופה, היתה תחושה מאוד חזקה שהמדינה… מתפקדת. שהעסק דופק. יש תחבורה ציבורית. יש מערכות חינוך ובריאות, טובות יותר או (באנגליה הפוסט-תאצ׳רית), טובות פחות. ברור שכשאגור שם יתגלו לי כל הרעות חולות, אבל למרות הטיית המבקר שלי, יש לי תחושה שאני צודק.

היכולת לבנות מערכות גדולות שמשרתות את הציבור, שיש בהן נהלים נכונים, לדאוג שהם מעודכנים, הרמונים, מתוכננים הייטב. לוודא שהאנשים שפועלים בהם הם לא אוטומטים מפגרים, אלא מסוגלים לפעול בשיקול דעת, בחמלה, זה אתגר לא פחות קשה ואולי הרבה יותר ראוי altneuland_wallish_pppaמלהביא את המכה באקזיט או לבנות את הוויקס או צ׳קפוינט הבאות. לנו, האזרחים של מדינת ישראל, זה רלוונטי פי כמה, כי זה נחמד שהכסף של האקזיטים מגיע למדינת ישראל, אבל אם המנגנון שמטפל בהם הוא קקי, אז במה זה עוזר לנו.

לא, אני לא עוזב את ג׳ימיני ומצטרף לשירות הציבורי. לא כרגע לפחות. אבל אני חושב שזה האינטרס שלנו, של מדינת ישראל, לוודא שהאנשים מעולים ביותר יגיעו לשירותה. והדרך לעשות את זה, מעבר לתנאים הולמים וכו׳, היא בשינוי האתוס. אם זכור לי נכון, חלק גדול מאלטנוילנד הוא גאווה על כמה המדינה מתנהלת טוב, לא רק על הקונץ-פטנטים שהמצאנו בה. סטרט-אפ ניישן, אבל לא רק.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

קושי

באמבטיה שלנו, הברז שממנו יוצאים המים נמצא באמצע. והוא עגול וחמוד ולא בולט. ככה, כששני ילדים עושים אמבטיה, אף אחד לא צריך להשען על ברז. הבנתי שזו המציאות שאליה עילם ולביא גדלים. שמבחינתם הם לא חושבים בכלל על כך שיש את האופציה הזו, ולא מבינים כמה ברי מזל הם שהיא נחסכת מהם. המחשבה הזו עלתה לי אחרי אייקון השנה, כשראיתי את המוני גורי הגיקים החמודים מגיעים למקום שמכיל אותם ולא מעלים על דעתם מציאות שהוא לא קיים. 

אחד המשקיעים בג׳ימיני אמר לנו פעם שבמובן מסויים יותר קל לגייס סיד מאשר A, בגלל שבסיד אתה מוכר חלומות, וב-A המציאות מגיעה, והיא תמיד מורכבת יותר. חודש שעבר חצינו את הקו הזה, מהחלום למציאות. השקנו מוצר. אנחנו יודעים שההתחלה קשה. ידענו שלמרות שאנחנו עובדים על ג׳ימיני כבר שנה וחצי, במובן מסויים, רק עכשיו התחלנו. השקנו מוצר חצי בשל, בכוונה, כדי לכייל אותו ולבנות אותו אל מול השוק והמשתמשים. וכשמששיקים מוצר חצי בשל אז הוא לא תמיד עובד, והרבה פעמים המשתמשים מתאכזבים ממך. זו היתה התוכנית. בדיוק. ידענו img-hp-2שהנחות יסוד שלנו על מה משתמשים יאהבו ומה לא יהיו מופרכות, ידענו שהמספרים לא יראו טוב בהתחלה, ובדיוק כמו שתכננו אנחנו לומדים ומשתפרים מדי יום. ועדיין זה קשה. קשה לראות דברים שהיית בטוח בהם מתנפצים לך מול העיניים. קשה לראות ביצועים שרחוקים מאוד ממה שאתה שואף אליו. אפילו שזו היתה התוכנית. אין לי ספק שננצח בסוף, אבל כאמור, זה קשה.

עילם עלה השנה לכיתה א׳. וקשה לו. שלחנו אותו לבית ספר ממלכתי רגיל, מהמון סיבות, אבל היתה תחושה שהמערכת השתנתה. שזה כבר לא אותו פס יצור במפעל. סיפרו לנו שאין שיעורי בית ואין למידה פרונטלית ויש למידה דיפרנציאליית ואפילו הכיתות נראות יחסית סביר. אז סיפרו. ולעילם קשה, כל בוקר. ואני קרוע. כי כושילירבאק – כולם שונאים את בית הספר. ואולי ההתמודדות הזו עם קושי היא פשוט משהו שחייבים ללמוד ולעבור. אולי המציאות האוטופית הזו שבה כולם נחמדים ואדיבים ומכילים ויש מורים מדהימים ומעוררי השראה – יכול להיות שלא רק שהיא נדירה עד לא קיימת, יכול להיות שהיא לא מה שצריך באמת.

ויכול להיות שלא. תחושת חוסר ההתאמה שלי למערכת מלווה אותי מכיתה א׳, ועדין אפשר לראות את הצלקות. ואם לא הייתי מסתובב מגיל מאוד צעיר עם הידיעה שאני חכם (ובשלב מסויים ״מחונן״), אני לא יודע איפה הייתי עכשיו מבחינת דימוי עצמי.

אני עוסק המון בדוקהאא בזמן האחרון, כפי שהקוראים האדוקים יכולים לראות. זו אמת כל כך חזקה, האמת של הסבל. ואולי שם מתחבאת תשובה. אם תמיד יהיה סבל, לא משנה היכן, גם במקום הנעים יותר, האם לא תמיד נצטרך להתמודד עם קושי? אולי הבחירה שיש לנו היא פשוט להחליט עם איזה סוגי קושי נרצה להתמודד.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

דיאטה

לפני שרציתי תיק ממש שווה, רציתי שעון. למרות שיש שטוענים שבימינו לענוד שעון זה מטופש, אני עדיין מוצא אותו כלי שימושי להפליא. אבל כמובן, שכבר היה לי שעון. ובכל זאת, החלטתי שאני צריך שעון חדש. כדרכם של הגיקים האובססיבים, לא רק שחקרתי וקראתי, אלא גם נרשמתי לקבוצות העוסקות בדבר, שמילאו לי את הפיד בפלפולים על שנתות מקוריות של סייקו צלילה, ועל מעלותיהם של דגמים שונים של רולקס אקספלורר. רוב השעונים שם היו יקרים, החל מכמה מאות דולרים וכלה באלפי דולרים. וכשקניתי אחד, ציפיתי שההשתוקקות שלי תחלוף. היא לא.

rolex-explorer-black-dial-stainless-steel-oyster-bracelet-automatic-mens-watch-214270bkaso

אני יודע ששחררתי והשתוקקות זה רע וכל הג׳אז הזה אבל אם מישהו ממש רוצה להפניק אז כזה בבקשה.

מה ששחרר אותי, לפחות זמנית, מכבלי ההשתוקקות לשעון, היתה פעולה אחת פשוטה: Unfollow. זמן קצר אחרי שהחלטתי לשחרר את הפיד שלי מנוכחותם של השעונים, הרגשתי הקלה כמעט פיזית בהשתוקקות שלי לשעון. בדיוק כמו שלמה שנכנס לנו לגוף דרך הפה יש השפעה על בריאות הגוף, מסתבר שכך הדבר גם למה שנכנס לנו דרך העיניים. זה לא אמור להיות מפתיע במיוחד. אני מבלה כמה שעות ביום במצטבר מול פייסבוק. לא נעים להודות, אך כך הוא המצב, ותיכף נגיע לזה. וזה מתרגם להמון מפגשים עם תוכן, שבסופו של דבר מעצב את התודעה שלי, של כולנו.

אחת השאלות שנשאלים מועמדים למשרת מנהל מוצר בפייסבוק היא ״איזה פיצ׳ר היית מוסיף לנו״. נראה לי שאם הייתי מרואיין למשרה כזו, הייתי מדבר על הפיד כמעצב תודעה, ועל לתת למשתמש את היכולת להחליט כיצד ירצה לעצב את תודעתו. היכולת שלכם לקבוע את דיאטת המידע שלכם היא שלכם באופן חלקי, למשל, הבחירה לעקוב אחרי קבוצות מסויימות או אנשים מסויימים, אבל במידה רבה היא גם נקבעת על ידי אלוהות קפריזית בשם פייסבוק. פייסבוק לא מגבילה אותכם ל-25 איש כמו שההעתק-הדבק המטופש הזה גורס, אבל היא בהחלט מחליטה איזה מהפוסטים של החברים שלכם אתם רואים. דמיינו שהייתם יכולים לבקש מפייסבוק לראות רק פוסטים משמחים, או מעוררי השראה, או מדרבנים לפעולה, או מה שתרצו. תחשבו מה זה היה יכול לעשות להוויה הרגשית שלכם.

כבר כמה שנים שאני תוהה האם אני לא הצפרדע שמתבשלת בסיר המתחמם לאט לאט. במשל הזה הצפרדע זה אני, והסיר הוא מדינת ישראל. מנקודת מבטי, ישראל נמצאת קרוב מאוד לנקודת האל-חזור בתהליך הפיכתה ל״דמוקרטיה״ לא ליברלית, סגנון טורקיה, רוסיה או הונגריה של

312

אורבן, שחלק לא מבוטל מתושביה מפתחים נטיות פשיסטיות ושחלק קטן משמעותית אך גדל כל יום היו שמחים, בנסיבות מסויימות, להקים מחנות ריכוז ולשלוח אותי, את חברי השמאלנים ואת הערבים לשם. חושי ההיסטוריונים צועקים לי לברוח זה מזמן, וככל שעובר אותו זמן, השורשים שאני מצמיח כאן הופכים את זה לקשה יותר. אבל חושים היסטוריונים אחרים, שואלים הכצעקתה. האם באמת דברים כל כך השתנו, או שמא פשוט תמונת המקורות שלי. האם באמת ישראל הופכת למקום גזעני וחשוך יותר, או שפשוט יש יותר הזדמנויות לאנשים רעים להגיד דברים בקול רם יותר? האם הפיד השמאלני שלי פשוט טוב בלהגביר דברים כאלה? עד לפני כמה חודשים, מתנגדי חיסונים היו דבר תמוה, עצוב ומסוכן בפוטנציה בזווית העין שלי. והנה הפלא ופלא, לאחר שנרשמתי לכל מני קבוצות של מתנגדי מתנגדי חיסונים, פתאום אני מוצא את עצמי חוכך בדעתי שמדובר באיום מהותי וקיומי על המין האנושי.

If you're not angry you're not paying attention. זה נכון. אבל מצד שני, יכול להיות שאתה פשוט עומד מול ראי מהסוג שהופך אותך לשמן, ומתרגז סתם. אני לא אומר שלא צריך להלחם בגזענות, שנאה או בורות. ויכול להיות שישראל באמת מתדרדרת לפשיזם ושמסביבי נרקח לו ציר צפרדעים שאין דברים כאלה. אבל יכול להיות שלא. ופשוט תפסתי את עצמי מתחיל לפזול לכיוון של עורכי דין שמתמחים בהגירה ומחליט שהגיעו מים עד נפש, מבלי להיות מודע מספיק להטיית המקורות שלי, לתזונה שמרכיבה את תפיסת העולמי. ואנשים אומרים שללמוד היסטוריה לא עוזר לכלום בחיים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

האמת השנייה

אחד מזכרונות החזקים שלי כילד באנגליה היה הקריאה היסודית, האובססיבית בקטלוג של ארגוס. ארגוס היתה, ועודנה, לדעתי, מין יוחנן המטביל של אמאזון. חנות שבמהותה הפיזית היא מחסן גדול, עם קטלוג שהיה מחולק פעם או פעמיים בשנה, וכל מה שהיית צריך לעשות זה להגיע לחנות, להגיד להם מה Argos-No32-1989-AutumnWinterבחרת מהקטלוג, וזהו, מביאים לך. אני ואחותי היינו מבלים שעות, שעות רבות בלחרוש על הקטלוג של ארגוס, ולדמיין איזה דברים נרצה. לא חשבנו לקנות אותם באף שלב, כי היינו ילדים, אבל רצינו אותם, או לפחות ידענו באיזה סדר אנחנו רוצים אותם, ולאיזה מטרות. זה היה שעות של הנאה.

התכונה הזאת, של geeking out על משהו, בדרך כלל משהו שקונים, מלווה אותי בערך מאז. התשוקה האמיתית שלי היא לכלים. לפני שנתיים נכנס לי לראש שאני חייב סכין שפים יפנית. הקדשתי עשרות אם לא מאות שעות על להבין את הדקויות של תהליך הייצור, הפוליטיקה הפנימית של עולם יצרני הסכינים הקטנים, והייתרונות של ידית מתומנת אל מול ידית בצורת D. ובסוף גם קניתי. חצי שנה אחרי ששילמתי, הגיע הסכין מהיצרן שלו, ואכן התברר כסכין לכל דבר. חותך, חד. סכיני ביותר. אני יודע שהפטיש הזה לכלים הוא עולב. מהנסיון רב השנים שלי, יש קפיצת מדרגה מאוד גדולה בין ציוד מדבקה (סט הסכינים שאמא שלכם קנתה לכם ב-40 שקל בשופרסל) ובין ציוד אמיתי (סכין השפים של יצרן סכינים). אבל הפער בין הסכין ב-1000 דולר לסכין ב-60 דולר כל כך שולי, שזה מביך. אני יודע את זה. אני יודע שמקצוענים אמיתיים, אלא שעובדים באמת, עובדים עם מה שיש. שזו כאילו הדרך שלי לקנות אחיזה בעולם פנטזייה, שבו הכל תלוי בשמיצ׳יק שקניתי, ושזה שטויות. ועדיין.

לג׳וזף גולדשטיין, אחד המורים האהובים עלי לבודהיזם במערב יש סידרה של הרצאות על 4 האמיתות הנאצלות. הראשונה מוקדשת לאמת הראשונה, הדוקאהה. הוא מפרק את מושג ה״סבל״ או ״אי ההתאמה״, וזה נהדר. ההרצאה הבאה מוקדשת למקור הסבל. ההשתוקקות. והוא מדבר שם, בבהירות ובהומור, על איך כולנו רוצים כל הזמן, ואיך, מה לעשות, הבעיה עם תשוקות זה שהן בסופו של דבר כמעט תמיד, שלא לאמר תמיד, מאכזבות. האוכל הטעים טעים ואז נגמר. החופשה המיוחלת בתאילנד מסתיימת. הסכין, בסופו של דבר הוא רק סכין. השתוקקות זה כמו לשתות מי מלח, הוא אומר. זה בעצם רק מגביר את הצמא. ואני מזכיר לעצמי את זה עכשיו כשאני מחפש תיק גב. תבינו. אני לא צריך תיק גב. ביום יום את רוב הסחיבות עושה התיק שיושב על האופניים, שבדיוק הוחלף לתיק חדש (כי הקודם באמת נשחק עד עפר דק). ואני לא צריך תיק גב חדש כי יש לנו המון תיקים. הבעיה כשאתה קונה מוצרים של הביוקר, שמחזיקים לכל החיים, היא שהרבה פעמים הם אשכררה מחזיקים לכל החיים, ובכל זאת אני מפנטז לי על תיק גב 100% עמיד למים ומנדף זיעה וקשוח כמו טנק מרכבה וקליל כמו מוחמד עלי ממולא בהליום. איך זה שאף אחד עוד לא מרסס את רחובות תל אביב בגרפיטי של ״גאוטמה צדק״.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!