כמו בתולה

היה מין רגע, לפני חודש, שבו הבנתי שהפכתי ליזם באמת. זה היה חודש וקצת לתוך סיבוב הגיוס של הסטרט אפ שלנו, ג'ימיני. דיברתי עם זאב, השותף שלי, והתפארתי איך בעצם אף אחד מהמשקיעים עוד לא אמר לנו "לא". ואז עצרתי שניה, והבנתי שכאמור, הפכתי ליזם. כי המון משקיעים בעצם אמרו לנו "לא". הם אמרו את זה בסופר נחמדות, והסבירו שזה לא פרופיל ההשקעה של הקרן שלהם, או שהם רוצים לראות עוד התקדמות, ועוד כל מני דברים סופר נחמדים שבסופו הם לא שלפו את פנקס הצ'קים ונתנו לנו כסף. בעבודות הקודמות שלי היו לא מעט מקרים שבהם הסתכלתי על המציאות, והיזמים של החברה הסתכלו על אותה מציאות, והם ראו אותה פי אלף יותר אופטימיים ממני. מדובר באנשים שאני מעריך מאוד, ופשוט לא הבנתי איך הם לא רואים את מה שאני רואה. ועכשיו אני מבין. היכולת לחיות באמונה אמיתית שמשקיע לא אמר לך לא, למרות שהוא כן היא כנראה אחת מהאיכויות האלה שיזם צריך, כי אחרת הוא היה סוגר את הבסטה ממזמן.

כחצי שנה אחרי שעילם נולד, ליאת ואני ראינו את הסרט החמוד "Babies". הסרט עוקב אחרי כמה תינוקות שנולדים וגדלים בתרבויות שונות, ממונגוליה ואפריקה, ועד טוקיו וסן פרנסיסקו. כרבע שעה לתוך הסרט, ליאת הסתובבה אלי ואמרה "תגיד, למה לא עשינו ילדים לפני שנתיים?". ה"לפני שנתיים" הזה היה ממקם אותנו בערך בדייט השלישי שלנו, כך שהתשובה ברורה, אבל התחבא שם משהו עמוק יותר.

ליאת ואני עשינו ילדים בגיל מאוחר. וזה פגש אותנו טוב. זה קשה בטירוף, ונהיה קשה יותר במובן מסויים, אבל אני חושב שבשנתיים הראשונות היינו בהיי מטורף. אני חושב שחלק מהסיבה לכך שזה פגש אותנו כל כך טוב, היא *בגלל* שהתחלנו עם ילדים בגיל מאוחר יחסית, כשאנחנו מגובשים על מי אנחנו, ויודעים לעשות כל מני דברים שמבוגרים יודעים. נגיד.

בגיל 38, אחרי 25 שנה בתעשיית ההייטק הישראלית (כן, התחלתי בגיל 13…), החלטתי להיות יזם. אני מסתובב בקהילת היזמות/חדשנות/סטרטאפים המון שנים. ועדיין, רק השנה עשיתי את הצעד הזה עד הסוף. לא לפלרטט, לא לפתח רעיון, אלא לעזוב את העבודה שלי, ולפתוח חברה. ללכת על כל הקופה. ואני נהנה בטירוף. אני לא יודע אם, כמו הילדים, זה כל כך כיף לי ומרגיש לי נכון כי אני עושה את זה בגיל מבוגר יחסית, אבל אני כן חושב שהגיל המבוגר הזה מאפשר לי לראות כמה דברים שאני לא יודע אם הייתי רואה כיזם בן 25.

הדבר הראשון שמהדהד לי במסע הזה, הוא המושג "פריוולגיה". עשיתי פעם הרצאה לקבוצה של "תגלית", ושלושת הילדים שלא נרדמו אחרי החינגה של הלילה הקודם או בהו בטלפון שלהם שמעו איך הצבא בישראל הוא המקבילה למערכת הקולג'ים האמריקאית. הפריוולגיה שקיבלתי מהיותי בוגר 8200 היא בל תאומן. לפני חודש הרגשתי חופשי לחלוטין לשלוח מייל לחבר מהיחידה שלא החלפתי איתו יותר מעשר מילים בחמש שנים האחרונות, מייל שהוביל לארוחת צהריים, ו-4 אינטרואים למשקיעים או אנשים מעניינים אחרים. זה היה כל כך קל, ועבור רוב החברים במועדון הזה, כמו כל הפריווילגיות הכבדות, זה דבר שקוף. רוב החברים במועדון הזה לא מבינים פי כמה יותר קשה צריך לעבוד יזם שלא נתפס במאתר של 8200 או דומותיהן.

הדבר השני, המבדר עד אין קץ, הוא כמה גיוס הון דומה לדייטינג.  במובן מסויים, זה אסון. כי כמו שכל כתבת צבע במוסף סוף השבוע של מאקו יכולה לספר לכם, דייטינג זה שוחק את הנשמה. אבל בסודי סודות, אני מוכן להודות שיש בזה גם משהו מענג. כאמור, אני בן 38. וטל בן ה-38 היה יכול להשיא כל מני עצות לטל בן ה-28 שמסתובב לו בכל מני אתרי הכרויות ודייטים כושלים וכושלים למחצה. על איך לשמור על פאסון, ושזה רק נראה שהמשוואה מוטה לכיוון נשים אבל בעצם הן מחפשות ורוצות בדיוק כמו גברים, ואיך לא להתרגש, ומה להגיד ואיך להגיד ומתי להגיד. ופתאום, קצת כמו בקריקטורה אהובה עלי של גארי לארסון,  כל מאגר הידע הזה, כל ה-moves שמסתבר שיש לי אבל אין לי איפה להוציא אותם, כי אני נשוי באושר וכו', נהיה שימושי. אני מצליח לא להתקשר למשקיע פוטנציאלי למחרת הפגישה ולשאול "נו…". אני יודע להגיד "מגניב, נשמח לשמור על קשר" קליל כשאומרים לי "לא".  אבל הלב שלי עדיין מפרפר בהתרגשות כשמשקיע פונה אלי, מיוזמתו. יש סיכוי שלמרות הכל, אני עדיין קצת בתול.

איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

המובן מאליו

  1. בסוף בולוניה היא זו ששברה אותי. This is not my first rodeo, you see. לא פעם ראשונה וגם לא פעם עשירית באיטליה. הייתי פה בסופי שבוע ברומא, ובחופשות כפריות בטוסקנה. גרתי כמעט חצי שנה בפירנצה בגרסה שלי לטיול אחרי צבא, והמדריך אוכל שכתבתי אז הוא עדיין אחד הדברים הכי נקראים בבלוג הזה. ובערך 36 שעות בבולוניה, שברו אותי. כי בכמעט כל האיטליה שהייתי, היתה, ועדיין יש, תחושה של דיסנילנד. בפירנצה זה הכי קיצוני, התחושה הזאת שאתה במקום שהוא כמעט יפה מדי, שאין בו חיים באמת. שיש שם צוות שמתפעל אותו וחי מאחורי הקלעים. אבל גם בצימר האלפיני שבו אני כותב אDSC05688ת השורות האלה, אין תחושה של ״החיים עצמם״. בבולוניה כמעט שאין תחושה של תיירות. זו פשוט עיר. עיר מגניבה. וככזו, היא מציבה מראה על הפשוט עיר מגניבה שאני חי בה, תל אביב. מה ששבר אותי יותר מכל, היו המדרכות.עקב נסיבות היסטוריות, חלק עצום מהמדרכות במרכז בולוניה מקורות. אוסף של קשתות ארוכות, ומדרכות רחבות, נקיות משיש או טראצו. הקירוי יוצר צל, ואפילו סוג של מסדרון רוח, כך שגם ב-40 מעלות שהיה שם כשביקרנו, היה לגמרי נסבל (זה, והעדר לחות). והאופניים, גם החשמליים, לא מעלים על דעתם לרכב בהם. פשוט הלכנו שם. התחושה הזאת, שהאדריכלות היא בעדך, בעד האדם, ולא נגדך, גרמה לי כמעט להזיל דמעה. כמו הילד הזה שכל החיים שלו התעללו בו אבל נשבר רק כשקיבל חיבוק והבין את האלטרנטיבה. האלטרנטיבה, של חיים עירוניים שפויים. של עיר יפה. הכל פה זול ב-40% לפחות. בגדים, אוכל. לא הצלחנו עדיין לעבור את ה-50 יורו לארוחה, ואנחנו אוכלים. 50 יורו זה ארוחת בוקר לשניים בתל אביב, אולי ל-3. עבור דירת 120 מטר בלב של הלב של העיר של בולוניה תישארו עם עודף מחצי מיליון יורו. הדשא הירוק של בולוניה הוא מדרכה. אדומה. מוצלת.DSC05859

2. אחד הדברים שמדהימים אותי כאן הוא המתח בין עיצוב ובין חווית משתמש. איטליה היא מדינה מעוצבת להפליא. המכונה שמשלמים בה על החניה מעוצבת בקווים עגלגלים, שמזכירים קצת את הטלפון הציבורי האיטלקי של פעם, זה ששבה את ליבי לפני 15 שנה.italian-phone-booth-white-isolated-png-available-telephone-cambina-type-public-works-placing-prepaid-card-47863569 יש בה תא נפרד לעודף בשטרות, אבל חס וחלילה לקבל אשראי. והשער לא יפתח עד אחרי שתיקח את הכרטיס איתך. סתם פעולה מיותרת שאין בה באמת צורך. למנהל המוצר של המחסום היה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל לא עלה על כמה התהליך הוא לא שימושי. אפשר להגיד את זה, באופן כללי, על מנהל המוצר של איטליה. משהו באופי האיטלקי מזמין בירוקרטיה: עוד תהליך, ועוד תהליך, ועוד שדה בטופס ועוד טופס בשדה. וזה מהאנשים שהביאו לכם, כאמור, את המדרכות המוצלות הנהדרות של בולוניה.

 

 

3. לפני ארבע שנים ניסיתי לשכנע את כולכם כמה חשוב ללמוד ספרות, כי זה מה שמאמן אותנו בחשיבה מערכתית. השבוע ומשהו האחרון באיטליה, רק מגביר את האמונה שלי שספרות, ומדעי הרוח בכלל, הם אבן יסוד חשובה בהכשרה של מנהל מוצר. הרי כל הדברים האלה, כל השדות המיותרים האלה בטפסים, ואפליקציות מסובכות ונוראיות, מאחרי כולן עמד אדם. אדם שחשב שיכול להיות שבשבילו, בתהליך שלו, זה לגמרי לגיטימי לעשות תהליך רישום שכולל את state כשדה חובה, כי הרי כולם, כלומר הוא, חיים במדינה עם states, נכון?

בעקבות הרפתקאת הסטרט-אפ החדשה שלי, עשיתי שיחה ארוכה ועמוקה להפתיע עם יזם ישראלי שעבד שנים, ובהצלחה לא קטנה, על אפליקציה בתחום החינוך. יצאו לי משם כל מני תובנות, אבל החזקה בהם, היתה המשפט הבא: ״חשבנו שמה שילדים צריכים זה אפליקציה שתעודד את האינטואיציה המתמטית שלהם, אבל הקטע בפריווילגיה היא שהיא שקופה. לא ראינו את שלנו. אינטאיציה מתמטית זה מה שהילדים שלנו אולי היו צריכים. חלק גדול ממה שהתלמידים (האמריקאים – ט.ג.) שנתקלנו בהם היו צריכים זה בטחון תזונתי, סביבה ביתית בריאה ומשקפיים״. רק על עצמי לספר ידעתי, זה טבעו של אדם. אבל זה המקום שבו סיפורים עוזרים לנו. כי סיפורים מספרים על אנשים אחרים. הם מכריחים אותנו לראות את המציאות דרך העיניים שלהם. וכך פתאום יכול, לזמן קצר, גבר לבן להכנס לעורה של אישה שחורה, או להיפך. ככל שנבלה יותר זמן בלקרוא סיפורים, בלנתח אותם, בלחשוב עליהם, כך יהיה לנו קל יותר לאמץ את השריר הזה, שחושב על המציאות כאיש אחר, גם כשאנחנו באים לעצב את המוצר שלנו.

DSC05846

מדרכות: חווית משתמש במיטבה

 

The Sleepless Ones

What if all the people
who could not sleep
at two or three or four
in the morning
left their houses
and went to the parks
what if hundreds, thousands,
millions
went in their solitude
like a stream
and each told their story
what if there were
old women
fearful if they slept
they would die
and young women
unable to conceive
and husbands
having affairs
and children
fearful of failing
and fathers
worried about paying bills
and men
having business troubles
and women unlucky in love
and those that were in physical
pain
and those who were guilty
what if they all left their houses
like a stream
and the moon
illuminated their way and
they came, each one
to tell their stories
would these be the more troubled
of humanity
or would these be
the more passionate of this world
or those who need to create to live
or would these be
the lonely
ones
and I ask you
if they all came to the parks
at night
and told their stories
would the sun on rising
be more radiant and
again I ask you
would they embrace

~ Lawrence Tirnauer

צמא

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה – הייתי בן 14, 15 אולי, אבל אני זוכר איפה. ב״מthe_best_of_leonard_cohenשביר לצרכן״ ברעננה, במחלקת המוזיקה הדלילה שלהם. דלילה כי אז היו המון חנויות מוזיקה. בחרתי 2 דיסקים, את המיטב של לאונרד כהן, ואת swordfishtrombones, של טום וויטס. המוכרת היתה מבסוטה. אני זוכר איך הגעתי הביתה, והתלבטתי את מי מהם לשמוע קודם. התחלתי בכהן. זה מתחיל, כפי שאתם בוודאי יודעים, ב״סוזאן״, וממשיך. כל הדיסק הזה מלא סיפורים. והסיפורים, גם כשהם כואבים, יש בהם איכות בהירה. straight forward. רובם, לפחות. ואז קילפתי את הניילונים מ-swordfishtrombones, הכנסתי אותו, ולחצתי פליי. זה היה הדיסק הראשון שלי של טום וויטס. והוא נפתח ככה. בנהמות, בפטישים. הסיפור, התמונות שנזרקו אלי – לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותם, בטח לא ממוזיקה.

Rattle big black bones in the Danger zone
There's a rumblin' groan down below
There's a big dark town, it's a place I've found
There's a world going on undergroundThey're alive, they're awake
While the rest of the world is asleep
Below the mine shaft roads, it will all unfold
There's a world going on undergroundAll the roots hang down, swing from town to town
They are marching around down under your boots
All the trucks unload beyond the gopher holes
There's a world going on underground
השיר אחרי זה, Shore Leave, זורק אותך לסצינה לא פחות זוויתית, מעורפלת. אני זוכר שניסיתי להבין אם הם מחוברים. המנעד הסיפורי שיש באלבום הזה, גם כשאין מילים, הוא רחב נורא, אבל סביב רוב הסיפורים יש את אותו ניחוח בסיסי של עובש, או רקב.
tom_waits_praha_2008אני שומע די הרבה פודקאסטים. עכשיו פחות כי אין לי נסיעה קבועה ברכב, אבל משתדל. רובם אמריקאים, ועוסקים בדברים של אמריקה. האחרון של רדיולאב עוסק בסנקה, נברסקה. עיירה אמריקאית קטנה שרוצה לחדול מלהתקיים.
יש שם איזה סכסוך שכנים על משהו, והעיירה קטנה מספיק כדי שהם ישקלו את האפשרות פשוט להפסיק להיות עיירה.
נקודת השבר התחילה כשהרכבת הפסיקה לעצור שם. בדיוק כמו ב-Town with no cheer.
תמיד האמנתי לסיפורים של טום ווויטס. גם באלה שבהם הוא התחזה לרופא, וגם כשהוא סיפר על מיירה עם העין האחת, שניהלה את המטבח ביד רמה ואילפה גמלים ובנות יענה. ולסיפור של העיר, שנסגרת וגוועת מצמא כי הרכבות לא עוברות בה יותר, אני מאמין כבר שנים רבות. זה אחד מהסיפורים שמלווים אותי מאז שאני נער. זה בעצם הסיפור של הבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית. ארצות הברית כל כך גדולה שיש לה שישה אזורי זמן, אבל בעצם יש לה יותר. אם אפשר להאמין לסקרים, חצי מאמריקה פשוט לא חיים ב-2016. ב-2016 הומואים יכולים להתחתן, ולא צריך פועלי ייצור כחולי צווארון. ב-2016 הרכבות כבר לא עוצרות יותר בדרך. וכשאתה גווע מצמא, בסוף שותים גם מי מלח.

Something I can never have

כשהייתי בן 15, יצא ״רוצחים מלידה״ של טרנטינו*. דידי חנוך, שהיה לי כמו אח גדול או מנטור, מאוד אהב את טרנטינו, ולכן גם אני מאוד אהבתי את טרנטינו. הפסקול שלו היה אחד מהדיסקים הראשונים שקניתי. הראשון היה ״Debut״, של ביורק, והשני היה Alice's Restaurant, של ארלו גאת׳רי. ביליתי את רוב הילדות שלי בלי באמת מוזיקה. ידעתי שאני אוהב את הביטלס, ובמשך כמה שנים אוקוורדיות להפליא גידלתי mullet, תוך התכווננות מלאה לכך שזה בעצם שיער ארוך בסגנון ג׳ון לנון, אבל האהבה הזאת היתה יותר עניין של ״המעמד מחייב״, מאשר ממש להקשיב ולהכיר את המוזיקה שלהם.

הפסקול של רוצחים מלידה הוא מלא וצפוף, עם כל מני קטעים מהסרט והבלחה של רוברט דאוני ג׳וניור, לפני שיצא מהכלא והפך לכוכב השעה. והיה שם שיר של בוב דילן. You belong to me. הכרתי את בוב דילן, כמובן, אבל לא באמת שמעתי אותו עף פעם. אני זוכר את הפעמים הראשונות שהשיר הזה התנגן, ולא ידעתי אם הקול הצפרדעי הזה זה באמת איך שבוב דילן נשמע, או שאולי זה סתם עוד איזה משחק של טרנט רזנור עם הפסקול. התהיה הזאת ליוותה אותי כמה שבועות. והיום חשבתי על איך עילם ולביא לעולם לא יחוו חוויה דומה, את הרגעים הארוכים האלה של חוסר הידיעה.

 

 

*אני יודע שאוליבר סטון ביים את הסרט.

 

 

קסקט

בקסקט השלישי הבנתי שזה לא צירוף מקרים. הנתיב למשרד החדש שלי עובר בדרך מגוונת יחסית. אפשר להגיד שמדובר בגרדיאנט של הארד קור הולך וגדל, שמתחיל בשינקין ונגמר אי שם ביד אליהו. ואיפושהו לקראת הסוף, סביב הביטוח הלאומי, ראיתי את האיש השלישי באותו בוקר עוטה קסקט. הוא לא היה היפסטר, או צרפתי או רוסי במיוחד, אלא סתם איש שהחליט באותו בוקר, או כמה ימים לפני, לקנות קסקט וללכת איתו בקיץ. כבר כתבתי בעבר על האוזן המוזיקלית שיש לי לטרנדים, and there it was, my tingeling spider-sense.

זה היה לפני כמה ימים. והיום, פתאום, חשתי את הטינגלינג הזה שוב. זה היה בחטף, בחצי עין, בכתבה הזאת של איתי שטרן בהארץ. דרור מורה, כך מסתבר, החליט, לאחר שבג״צ אסר עליו להקרין את הסידרה התיעודית שהכין על רצח רוז פיזם, לעקוף את הבעייתיות על ידי כך שישחזר, עם שחקנים, חלק מהסצינות התיעודיות הבעייתיות. כשקראתי את זה, זה נשמע לי מוכר, כאילו כבר פגשתי את הקסקט הזה איפושהו. ואז נזכרתי. לואי תרו. לואי, שהחליט לעשות סרט על לעשות סרט על סיינטולוגיה, ובדרך, כך מסתבר, החליט לשחזר, בסרט התיעודי שלו, סצינות מפתח באמצעות שחקנים. כי האנשים הרגילים מהסיינטולוגיה לא ממש רצו לספק לו חומרים תיעודיים. קנייה ווסט החליט לוותר על השחקנים, ופשוט ללהק את כל העולם ואחותו לאורגייה אחת גדולה, מבובות שעווה, בקליפ החדש שלו.

לפני כמה שנים, ניסיתי לערוך מין סקר כזה, בקרב כ-200 אנשים שמתעסקים עם חדשנות ויזמות, על מה יקרה בעוד 18 שנה. האם עילם יורשה לנהוג ברכב או שהכל יהיה כבר אוטונומי. האם תהיה עוד מלחמה על סמים. האם יהיו שחקנים בהוליווד, או שהכל יהיה דיגיטלי. האם הסרטים יהיו פשוט מלאים בבובנאות דיגיטלית, במקום שחקנים בשר ודם יקרים ויבבנים, שלא אוהבים לקום בארבע בבוקר לצילומים. כמו שאובר מתכננת להחליף את כל הנהגים שלה בתוכנה. אנחנו הולכים לשם.

אבל מה יקרה כשבבונאות דיגיטלית תפרוץ להמונים? מה יקרה כשכל אחד מאיתנו יוכל לעשות מודל Malkovich-1תלת מימד משכנע של איש או אישה, ולשים עליה איזה פרצוף שהוא רוצה, ולגרום לה לעשות כרצונו? כשנוכל לשחזר כל סיפור? או יותר נכון, כשנוכל ללהק כל לעשות כל מה שנרצה? כשהסיפורים שאני מספר מהראש לעילם, על איך הוא וצ׳יפ ודייל ויחידת החילוץ הצילו את אבא שנתקע על גזר ענק יהפכו בין רגע לסרט בכיכובו? איך יראה העולם כשציור עירום של איילת שקד לא יזיז לנו את קצה העפעף, כי כל אחד יוכל לגרום לאיילת שקד, חיה ומונפשת להפליא, לעשות פליק פלק לאחור עם חצי בורג לתוך בריכה מלאה בג׳לי בטעם תות, תוך שהיא לובשת את החצי התחתון של תחפושת מיני מאוס, ולא הרבה יותר.