הדרך לעין חרוד

אתמול נסעתי לתל אביב. למי שלא עוקב, לפני כשלושה שבועות, כשרק התחיל כל השיט, ארזנו את המשפחה ועלינו למיקה ודורון, בגן העדן שהם בנו בקדיתא. זה הר עם כמה בקתות, כמות לא סבירה של נוף וטבע, עשר דקות מצפת. ליאת פחדה מהקורונה ואני פחדתי מהסגר. חשבנו שנבוא לשבוע ככה, והנה אנחנו מתחילים לגרד את החודש. ההצטיידות לשבוע ולחודש למשפחה היא שונה, אבל לא בהרבה. אז אתמול נסעתי לתל אביב, כדי להשלים חוסרים.
 
כשבוע לפני שהכל התחיל, הצלחתי להגשים משימה שהיתה על המבער האחורי יותר משני עשורים. לפני המון המון שנים, שיחקתי את קמפיין ה-D&D המטורף ביותר שאי פעם שיחקתי. הדרך לעין חרודאורן שפט, שהיום הוא אחד השותפים שלי בג׳ימיני, הריץ לנו משחק שבו הדמויות שלנו נכנסו לתוך השחקנים, בדיוק כשפצצת אטום מתפוצצת על תל אביב, וכולנו ניסינו להגיע לים המלח, כי שם אולי עוד אין קרינה. כשדיברנו על זה אחר כך, אורן הזכיר לי שאחד ממקורות ההשראה שלו לרגע הזה היה ״הדרך לעין חרוד״, של עמוס קינן, מין ספר פוסט-אפוקליפטי ישראלי, שבו קורה דבר, והם משתלטים על הכל, ורק עוד בעין חרוד יש קהילה שמשדרת ברדיו עין חרוד החופשית, והגיבור מנסה לברוח מתל אביב ולהגיע, להצטרף לקהילת השורדים, בעוד שרודפים אחריו. מאז, נתקע לי בראש שאני רוצה לקרוא את הספר הזה, אך לא הצלחתי למצוא אותו. והנה, שבוע לפני שהכל התחיל, מצאתי את עצמי בבית אריאלה. עשיתי לעצמי כרטיס ספרייה, ולקחתי את הספר. והתבלין הזה, של הפרנויה, של הנה הם באים לרדוף אחרי, השתלב יפה בתבשיל שבו אנחנו מתבוססים בימים אלה. 
אני מגיע לקדיתא עשרים שנה, ומעולם לא הצלחתי לנסוע ממנה לתל אביב בשעה וחמישים דקות. בנסיעה, ניסיתי לתרגל תרחישים למה יקרה אם יעצרו אותי, בהלוך או בחזור. הסיפור הוא בסך הכל הגיוני – עברנו לכאן, אלה המגורים שלנו, ואני נוסע להצטייד. אבל הסיוט שלי של שוטר שנדבק לקוצו של יוד ומטרטר אותי, ריחף כל הזמן בזווית העין.
אין דרך להגיד את זה, אבל עד כה הקורונה היתה טובה אלינו. אנחנו במקום יפה, עם מרחבים, מבלים כמשפחה, מבשלים, אופים, שותים יין טוב. כשהגעתי הביתה, חטפתי שטוזה. קודם כל, הבית הריח כמו מוות. בצעד ספרותי כמעט נדוש, הפריזר שלנו שבק חיים, ומאגרי הבשר והדגים הקפואים שלנו התערבבו לעיסה מרקיבה ונוטפת. אבל מעבר לזה, הבית הרגיש… נטוש. נטוש בחיפזון. שכבה עבה של אבק נחה על כל הדברים שהשארנו בבלגן, בעודנו ממהרים לחלץ מהעיר לפני שהסגר יסגור עלינו. גם ביציאה אז, היתה תחושת לחץ עצומה של לקחת דברים כי מי יודע מתי נוכל שוב. תמונת הנטישה הזו הפכה את כל המציאות הזו להרבה יותר… מציאותית. היא הזכירה לנו שאנחנו כאן בכל היופי הזה בקדיתא לא בחופשה חלומית, אלא אשכררה בורחים ממשהו קשה, דרמטי, משמעותי.
אחרי שסיימתי לטהר את המטבח, ולאסוף את מה שהייתי צריך לאסוף מהבית, ולהפרד מהשכנים במרחק מספיק, יצאתי לדרך. את החצי ליטר שהיה לי בבקבוק האישי שלי גמעתי עוד לפני שיצאתי מתל אביב, והרגשתי איך מתגלגל בי צמא ענק. כשעצרתי באלונית של כביש שש כדי לקנות בקבוק מים, עצרתי ליד האגף של הצעצועים, כי לעילם מתנדנדת שם ולמרות שכבר קנינו לו פנס חמוד בשם פיית השיניים, חשבתי שאולי יהיה שם משהו אחר. הרוב היה ג׳אנק סיני שלדעתי אפילו בעלי אקספרס היו מתביישים למכור. אבל אז שמתי לב לבובת פופ, וחשבתי שאולי הנה מצאתי משהו. אני לא יודע מי חשב שזה יהיה רעיון טוב לעשות בובת פופ של פטי מ״The Leftovers״, או מי חשב שזה יהיה רעיון טוב לשים אותה באלונית של כביש שש, ליד חיקויי בליי בלייידים  וקלמרים זוהרים בחושך, אבל למרות שזה לגמרי התאים למצב הרוח שלי, החלטתי לוותר.
41XBuWf5FOL

Showdown 2

המפגש עם המוות כאן הוא בלתי אמצעי בצורה מפתיעה. לפני כמה ימים, בסיבוב שעשינו בחווה שאליה ברחנו, מצאנו גולגולת של צבי. אתמול, בטיול ביער, מצאנו שאריות של פרה, שלד כמעט שלם. פה ושם, על רצפת היער, בין מחטי האורן והענפים המכוסים בטחב, מבצבץ מקל שבמבט שני מתגלה כעצם. בעוד שאני וליאת קצת נרתעים מזה, את הילדים זה כמעט מגניב. אירוע יוצא דופן. IMG_20200318_163030

חילצנו צפונה, לקדיתא, כדי לקבל קצת מרחב בתוך כל הכאוס הזה. זה אחד המקומות היפים בישראל, אולי היפים שהייתי בהם בעולם, ובעיקר אפשר, כשלא שש מעלות וגשום עד מאוד, לצאת לטבע בלי להתאמץ בכלל, ובלי להפר שום סגרים. אנחנו פה לבד, בגדול, מלבד מיקה ודורון שעלו פה על הקרקע לפני כארבעים שנה ובנו את המקום הזה במו ידיהם.

בתוך כל החרדות, אני מנסה להקפיד לעצור ולהיות אסיר תודה על כל מה שיש לנו. זה מנהג שהתחלתי לעשות בחודשים האחרונים עם מים, לעצור ולהעריך את העובדה שאני חי בעידן קסום שבו אני מסובב את הברז ויוצאים מים חמים או קרים, ואני לא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה. אבל בשהות פה בקדיתא אני מסתכל גם רחב יותר, על הפריווילגיה העצומה שיש לנו בסיטואציה הזו שמאפשרת לנו לקחת את החיים ולדלג לצימר לשבוע שבועיים, וגם להיות בטיפה, טיפה פחות חרדה מהעתיד של העולם שאחרי.

לקח לי גם זמן להבין שאני לא כל כך חושש מסגר ברמה האישית. אני חושב שאם הייתי בלי ילדים, הייתי יכול לעשות את זה בעמידה על הראש, אפילו להנות. החרדה שלי היתה, ועודנה, מה יהיה עם הילדים. הילדים, מבחינתם, שמחים לעשות בינג׳ על נינג׳ה ישראל לילדים, והדבר שאני באמת צריך להתמודד איתו זה תחושת ה״איזה הורה גרוע אני שהילדים שלי מבלים מול מסכים כל היום״, שמהדהדת למרות שאני יודע שזה לא רק לגיטימי, אלא אפילו מומלץ בימים אלה. יהיה בסדר, וכל עוד אפשר לצאת החוצה טיפה, רק לנשום אוויר, נראה לי שנסתדר גם כשנחזור לעיר. בשנה האחרונה גיליתי שאני פרפקציוניסט, והנה מסתבר שבנסיבות מסויימות, אני גם קלסטרופוב. 307f2430a409073c9945ad6de109fc1d--far-side-cartoons-far-side-comics

במובנים רבים, Covid-19 היא ״מגפה מושלמת״ – אין חיסון, אין תרופות, זמן דגירה ארוך שבו מדבקים, מקדם הדבקה גבוהה, ואחוזי תמותה גבוהים, אך לא גבוהים מדי מכדי לפגוע בהפצה של המחלה. אז בפינה הימנית יש לנו את הוירוס הקשוח ביותר שהאנושות התמודדה איתו, ובפינה השמאלית יש לנו, ובכן, את האנושות. אף פעם אין זמן טוב למחלות חובקות עולם, אבל בקרב מול מחלה חדשה, האנושות מעולם לא היתה במצב כל כך טוב. בשנות השמונים לקח יותר משנתיים למדענים להבין מה הגורם לאיידס. עם הקורונה, לקח עשרה ימים מזיהוי המקרה הראשון, למיפוי הגנום של הוירוס. ואל מול הוירוס המושלם, עומד צבא, ממש צבא, של האנשים הכי חכמים בכדור הארץ, שמפעילים את כל הידע והיכולות של האנושות, כדי לנצח את החרא הזה. רתימה מסיבית של הבינות הטבעיות והמלאכותיות הטובות בעולם, מחוברים ביחד ברשתות שפעם אפשר היה רק לחלום עליהם.  יש בערך 10 ניסויים קלינים שרצים עכשיו לשימוש בתרופות קיימות, כולל אחד שנראה מבטיח בתרופה וותיקה, בלי פטנטים ובלי שטויות. מספיק שאחד או שניים מהם יצליחו, ושרמת הקטלניות של הוירוס תרד, ופתאום מסוף העולם, זה יהפוך להיות סתם עוד שפעת בת זונה. Showdown. הוירוס המושלם מול מוח הכוורת של האנושות. ואנחנו עכשיו בסצינת המונטאז׳ אימונים.

גם יכול להיות שלא. ויכול להיות שהעתיד שלנו, בחודשים הקרובים, הוא סגר, עד יבוא קיץ או חיסון. ויכול להיות שעשרים או שלושים אלף איש ימותו. אבל גם שם מתגנבת לליבי פרספקטיבה אופטימית. כי האנרגיות האלה, של מלחמת המפרץ, של יצירתיות ועשיה והתמודדות, הן אופטימיות. וגם כאן, האנושות מעולם לא היתה במקום טוב יותר להתמודד עם משבר כזה, עם משלוחי מזון ושיחות וידאו וכל קטלוג התרבות והבידור של האנושות בלחיצת כפתור. והאנשים שימותו, ובכן, אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל רובם היות מתים בשנים הקרובות גם ככה. זה לא הופך את זה לפחות טראגי, אבל זה נכון. והיסטורית, אחרי מגיפות כאלה, האנושות יודעת לצמוח ולפרוח ולשגשג.

אבל. יש אבל. כי במקביל לכך שאילו The best of times, מבחינת האנושות, אילו גם The worst of times. הסגר הנוכחי בנוי, יותר מכל, על היגיון של סולידריות חברתית, וסולידריות חברתית, איך נאמר, לא בשיא האופנה בשנים האחרונות. ביום הראשון כולם נרתמים במרץ. לשטח את העקומה. אבל ביום העשרים, כשנגמר הכסף, אז פתאום מתחילות מחשבות: רגע, בעצם אני כגבר צעיר, הסיכוי שלי למות מזה ממש ממש קטן. וההורים שלי כבר לא בסביבה. אז בעצם בשביל מי אני סובל את כל הסבל הזה? יאללה שילכו להזדיין, לא מוכן להקריב את כל העתיד הכלכלי שלי ושיפנו אותי מהדירה בשביל שאיזה סבא של מישהו לא ימות.

ייתכן וזה נשמע לכם מופרך, אבל אם כן, חכו עד שתראו תגובות של מתנגדי חיסונים לבקשות של מוחלשי חיסון, אנשים וילדים עם סרטן שמתחננים שאנשים יתחסנו כי חסינות העדר היא הרבה פעמים ההבדל בין חיים ומוות עבורם. ורוב התגובות הללו הם מסתם אנשים אידיאולוגים, לא כאלה שחייהם ופרנסתם תלויה בזה. אם הייתי הסופר שכותב את הסיפור הביזארי הזה, ייתכן וזו היתה הנקודה שהייתי מוסיף לעלילה, את הנבל השני, את המפיצים. את התנועה שתהיה בעד המחלה, מונעת מתערובת של קונספירציה, אקולוגיה, מיסטיקה וליברטרניות, ומחוזקת בקרוגר דאנינג עוצמתי. אתם יודעים שזה מגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

רוביקון

אתמול בלילה, רק ממש בלילה, התחלתי לנשום בפחד. ליאת ואני העברנו סוף שבוע במצפה הימים, בלחשוד בתיירים נושאי קורונה ולחטא כל כף בחדר אוכל בשליכטה של אלכוג׳ל. ובעוד שליאת פחדה כבר אז, אני הייתי רגוע. הסטטיסטיקה, בטח בשלב הזה, היא בעדנו, ולמרות שהסטטיסטיקה זיינה אותי אישית כמה פעמים (וגם ברכה אותי כמה פעמים), אני עדיין מאמין בה.

על פניו, הייתי אמור להיות בפחד היסטרי כבר כמה זמן. ההתפוררות של החברה בתרחישי אפוקליפסה לוחץ לי על כל הכתפורים. אחד הרגעים שבהם חשתי הכי הרבה פחד בחיי, היה כשקראתי את ״העמדה״ של סטיבן קינג. זה ספר שאולי פחות כדאי לקרוא עכשיו, אבל בגדול גם שם יש מגפה והמון אנשים מתים. אבל מה שהפחיד אותי, אלוהים אני עדיין זוכר את הרגע ההוא שישבתי בבסיס ליד בית שאן מכורבל בשק שינה ורועד מפחד, היה לא הרגע שבו הרבה אנשים מתים, אלא הרגע שבו הצבא מפסיק להיות צבא ונשבר לאוסף של מליציות פסיכיות, שהחברה מפסיקה. אבל משום מה, הצלחתי בו זמנית להבין שהקורונה, גם בתצורתה הגרועה ביותר, היא לא אפוקליפסט הזומבים. ואז אתמול בלילה התחלתי לפחד.

המילה דיקטטור מגיע מלטינית. ברומא העתיקה, אדם היה מקבל את התואר דיקטטור, תואר שנותן לו, בגדול, כוח בלתי מוגבל, עבור משימה מוגבלת (מלחמה) או זמן מוגבל (עד חצי שנה). זה עבד, פחות או יותר – קונסולים וגנרלים היו מקבלים את המנדט של הדיקטטור, ואז, באופן די מפתיע, לרוב גם היו מחזירים אותו. עד שהם לא. האחרון שלא החזיר נקרא יוליוס קיסר, ואיתו הסתיימה הרפובליקה.

אתמול בערב, שמעתי את בנימין נתניהו מקבל על עצמו את הכוחות של דיקטטור. הפעלת סיגינט על אזרחים, סגירת בתי המשפט, איסור על התקהלויות של יותר מעשרה אנשים. אף אחד מהדברים האלה, כמעט, לא מפחיד אותי כשהוא בהקשר. אני יכול להבין מצוין את ההגיון שבלהשתמש באיכונים רטרואקטיבים כדי לעשות חקירות אפידמולוגיות, וכנראה שיש דרכים אפילו יותר עדינות לעשות את זה מאשר השב״כ (רמז: זה פיצ׳ר בגוגל מפות). מה שמפחיד אותי הוא מה שיקרה אחרי. שטח משוחרר לא יוחזר, אתם מבינים, ואני לא מכיר כמעט אף גוף שמוכן, מהרגע שהכוח ניתן לו, לוותר על הכוח. אז נכון שזה כבר לא קורונה (אם כי יש סיכוי שהקורונה תהיה איתנו המון זמן), אלא פשוט מצוד אחר מחבל וסכנת חיים אמיתית. או תירוץ בטחוניסטי ראוי ומשכנע אחר, והנה הופ – זה הפך להיות הסטנדרט. אני אפילו לא צריך את תרחישי הבלהות של שמאלנים, שישר קופצים לכליאה מסיבית של מתנגדי משטר בסגנון טורקיה. זה לא מועיל להביא אותם בגלל שזה כל כך רחוק מאיפה שאנחנו עכשיו שזה ישר מסווג אותי כהזויים, אבל מספיק שהיכולת, לאכן כל אזרח בישראל ולסגור את בתי המשפט, ולהחליט כמה אנשים מותר להתקהל קיימת על הנייר, ואפילו מרגישה קצת מוכרת, מספיק שזה שם כדי לגרום לכך שנחייה במדינה אחרת לגמרי. שהתקרבה צעד ענק לארדואן. על אמת. כי היום עוד יש שם את ביבי עם השורשים הג׳נטלמניים, אבל מתישהו יהיה שם מישהו אחר.

הדבר שהכי הפחיד אותי, אבל באמת, בכל מסיבת העיתונאים הזו, היה האיסור לנסוע יותר מ-2 באוטו. אני כותב עכשיו מבקתה מבודדת בצפון, שאליה ברחנו כולנו. WhatsApp Image 2020-03-15 at 21.09.50על השולחן לידי יש גולגולת של אייל, ותנים מיללים ברקע כי נו, אפוקליפסה. וכל הנסיעה לכאן, חששתי. כן אני יודע שזה מפגר, אבל אשכררה פחדתי כי נסענו 4 באוטו והיה כתוב שאסור. סופי עולם זה משהו שלא נתקלים בו ביום יום, אז אולי הוא יותר מפחיד אותי בעוצמה, אבל בתוחלת, הדבר שהכי מפחיד אותי הוא צירוף המילים Computer says no. שיש איזשהו נוהל או כוח בירוקרטי מפגר, שכולם מבינים שהוא מפגר, אבל מה לעשות, זה מה שכתוב אדוני ולכן צריך לעשות את זה. לפני כמה שנים עבדתי כיועץ ב-8200, וכחלק מהתהליך ההפיכה מיועץ לאזרח עובד צה״ל, היה צריך לעשות ״וי״ על הסיווג הבטחוני שלי. עכשיו דמיינו מין קולות של ביפ ובופ כזה, והפתעה – computer sais no. לפי המחשב, הסיווג הבטחוני היחיד שעשו לי היה ב-1997, כשהתגייסתי, ופג תוקפו לפני כעשור. עכשיו תבינו: היה לי סיווג בתוקף. עבדתי ביחידה. הגעתי כל יום ונחשפתי למידע המסווג הזה, אבל לפי המחשב לא היה לי סווג ביטחוני. מבחינת המערכת זה היה בסדר שאמשיך לעשות את העבודה שלי (?!), המסווגת, אבל במקביל גם לא היה לי סיווג בטחוני בכלל והייתי צריך לעשות את כל התהליך מהתחלה ועד אז אי אפשר לאשר את העסקתי כאזרח עובד צה״ל. האבסורד הזה נמשך כמה חודשים, עד שמישהו עם מספיק שכל ומספיק פלאפלים על הכתפיים החליט לקבל החלטה.

אני יכול להבין התקהלויות של עשרה אנשים, אבל לנסוע לא יותר משני אנשים באוטו,  זה פשוט לא להבין איך החיים עובדים, והרגע הזה שבו מחוקקים חוקים בסלע, שנוצצים באבק פיות זוהר  של ״צו השעה״, שנכנסים לי לתחתונים וגם לא הגיוניים בשום צורה, וכשאתה מבין שייתכן שזו רק ההתחלה – זו הנקודה שאני ממש, אבל ממש מתחיל לפחד.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

בדיחה גסה

איש עם אקדח וכובע גרב נכנס לו בסערה לבנק הזרע. הוא שולף את האקדח, מאיים על כולם, ואז ניגש לטלרית, ומצווה עליה להביא מהמקרר מבחנה עם זרע. רועדת, היא מביא, ומניחה אותה מולו.

״עכשיו תבלעי אותה!״

הטלרית מעווה את פניה, פותחת את הפקקים, ובולעת את מלוא המבחנה. השודד מוריד את כובע הגרב, מצביע על המבחנה, ואומר ״נו חיה, את רואה? כשאת רוצה את יכולה!״.

חשבתי על הבדיחה הזו לא מזמן, כאשר ידידי קולו אור האיר לפני כמה ימים שמאז תחילת הקורונה, מתו ממנה כ-3000 איש. וביממה האחרונה, מתו בעולם כ-25 אלף איש מרעב. ושהנזקים משינויי האקלים גורמים לשני הנתונים האלה להיות מגוכחים, אבל כשבאים לדבר על מה צריך לעשות כדי להציל את כדור הארץ ויושביו משינוי האקלים, אז זה עניין מסובך ובעצם חשוב מאוד לא לפגוע בכלכלה וצריך להתנהל בזהירות ובאיטיות. אבל וירוס אחד קטן, and everyone loses their mind! and-everybody-loses-their-minds

ניסיתי לחשוב למה זה. אז האובייסט כאן הוא די אובייסט: Because it's coming for you. מחליטי העולם הם שבעים, ולמחליטי העולם לעולם לא יחסר מים, ותמיד יהיה להם חדר ממוזג לשהות בו. אבל הוירוס – הו הוירוס השובב הזה – הוא יכול להגיע אליהם. ולא סתם – בשובבות מוגזמת, הוא ממש פוגע במיוחד בבומרים! אז כשזה מגיע לתחת האישי שלי, פתאום זה אולי כן הגיוני לשתק את כל הכלכלה העולמית.  ויותר מזה, It's coming for you NOW. זה לא הילדים של המצביעים שלך או המצביעים שלך בעוד כמה שנים, זה המצביעים שלך עכשיו!

אבל אני חושב שזה עוד טיפה יותר מורכב מזה. לפני כמה שנים כתבתי את הפוסט הזה. הייתי בתחילת גל ההערצה שלי למייקל פולן, ולסיפור המסודר והמספק שהוא מספר על הטובים והרעים באוכל. מאז התבגרתי קצת, ובהרבה מקרים כשהסיפור טוב מדי, ומחולק טוב מדי לטובים ורעים, אני נוהג לנזוף בעצמי שייתכן ויש יותר ניואנסים ופשוט לא הסתכלתי מספיק מקרוב. אבל הסיום של הפוסט ההוא מכיל פואנטה שאולי רלוונטית כאן. אני חושב שאחת הסיבות שכולם מתגייסים ומוכנים להקריב את הכלכלה וכל מני דברים, היא כי יש bad guy. זה לא תופעה אמורפית כמו ״רעב עולמי״ או ״שינוי אקלים״, זה משהו שיש לו שם די קליט (נסו לשיר את Covid-19 לפי המנגינה של Come on Eilieen). לרוע חייב להיות פרצוף כדי שיהיה מפחיד באמת, ופה יש לו, או לפחות משהו קרוב.

האלמנט השלישי שעלה בדעתי, הוא אלמנט האשמה. או העדרה. אולי הבחור שנשנש עטלף אי שם בסין סוג של אשם במשהו אבל מלבדו, כל הרוע הזה לא מגיע בגלל משהו שעשינו (התחממות גלובאלית) או לא עשינו (רעב עולמי).

מה שזה לא יהיה, It is On. וההתמודדות עם הקורונה לא תשאיר, כנראה, הרבה משאבים להתמודדות עם רעב עולמי או שינויי האקלים, אבל לפחות כמו שיוען גונן כתב.ה:

״עד כה נגיף הקורונה הביא לנפילות בשוקי ההון ברחבי העולם, חתך ליצחק תשובה 3 מיליארד שקל מהשווי של חברת דלק, הקפיא את תיירות הפינקוושינג מאירופה לישראל, הפחית את זיהום האוויר בסין ברמה שאפשר לראות מהפאקינג חלל, העניק מעט מנוחה הכרחית לאלפי עובדים שבלעדיו לא היו מסוגלים לקחת כמה ימי חופשה, העניש את אוהדי מכבי תל אביב ועוד ידו נטויה. פגשתי בני אדם שלא עשו אלפית מזה ובכל זאת מגדירים את עצמם כ"פעילים חברתיים ואמנים רב-תחומיים" בראיונות לטיים אאוט.״

 

קץ ההיסטוריה סופי סופי אחרי שינויים2

חוגגים עכשיו שלושים שנה למאמר שמאחורי״קץ ההיסטוריה״. של פרנסיס פוקוימה. כשירות לאנשים, כמוני, שלא באמת קראו את הספר, אאמ;לק אותו, ואספר שלפני שלושים שנה פוקוימה חשב שעכשיו שהרוסים קיפלו את הבסטה, אז בגדול roll credits, ואנחנו נמשיך למין חיים נטולי כל התרחשויות דרמטיות, להלן, קץ ההיסטוריה, לפחות עד שהקלינגונים יגיעו ויהיה שוב אקשן. שלושים שנה ולול ענק אחרי, מדגדג גם לי להצביע על סופה המתקרב של ההיסטוריה.

מה שהיסטוריונים עושים, אני רק מזכיר, זה לקרוא מסמכים ותעודות, יעני מה שנשאר מהעבר, ולנסות להבין מה היה שם, פעם. ככל שהולכים אחורה בזמן, כך קטנה כמות המקורות שיש לנו. אם אתם היסטוריונים של העולם העתיק, אז סך כל המקורות שיש לכם היא בערך בגודל ספרייה מכובדת של סלון ביתי. אם אתם היסטיוריונים, נגיד, של מלחמת העולם השנייה, אז אללה איסתור ולהקתו. עכשיו, כשקוראים את המסמכים האלה, אז מנסים להבין מי כתב אותם, ולמה, ומה התפקיד שלהם ועוד כל מי שאלות חשובות. ובין השאר, כמובן, שגם קצת חושדים בהם. כי יכול להיות שהם… מזוייפים. למרות מה שאולי נדמה, המאה ה-21 לא המציאה את השקרים. קחו לדוגמה, את מתת קונסטנטינוס. 

Sylvester_I_and_Constantine

אי שם במאה השמינית לספירה, מישהו בכנסיה הקתולית החליט שזה יהיה חכם לחשק את האינטרסים הנדל״ניים הכבירים של הכנסייה, באיזה מסמך שמראה שבאמת מגיע להם. וככה נולדה לה מתת קונסטנטינוס, מכתב רסמי דוגרי מזויף שכתב באשכרה קונסטנטינוס, קיסר רומא (כן, זה שהתנצר/פיצל את האימפריה ועוד), שבו הוא מבטיח את רומא ובערך את כל השטחים של האימפריה הרומית המערבית, לכנסייה. אותנטי בש.ק.ר.

כשאתה במאבק כוח פוליטי גדול מול כל העולם, מסמך כזה זה ממש שימושי, ואכן, במשך יותר מחמש מאות שנה, המסמך הזה שימש כל מני אפיפיורים במאבקיהם השונים עם השליטים הפוליטיים של אירופה. בשלב מסויים לשליטים הפוליטיים של אירופה קצת נמאס שלאפיפיורים יש את מכתב ה״תנו להם הכל״ הזה, והתחילו לחשוד שאולי, ייתכן, ולא באמת קונסטינטינוס הוא זה שכתב את זה. עד שהגיע הרנסנס ואנשים שוב התחילו להתעניין בלטינית ויוונית ולא סתם לדבר אותם, ולורנצו ואלה הוכיח בצורה כל כך מרשימה, שאפילו הכנסייה הודתה שכנראה מדובר בזיוף.

דמיינו שלפני עשרים או שלושים שנה, היו מתגלים מספר הקלטות, מוסרטות ומולקטות, שבהם אדולף היטלר היה מודה שכל רעיון השמדת היהודים הגיע אליו בעקבות פגישה עם חייזר ביערות בוואריה. ומומחים היו בודקים אותו, ולא מוצאים בו דופי. אז יש מצב שהיום, בפקולטות להיסטוריה, היו מלמדים על המפגש הזה, או לפחות מעבירים עשרות כנסים ומאמרים בלהתדיין אם הוא אמיתי או לא. עכשיו דמיינו מה יקרה למקצוע ההיסטוריה נגיד, עוד עשרים שלושים שנה, כאשר היכולת לייצר דיפ פייק מושלם טכנית, בזול, תעמוד לרשות כולם?

האינסטינקט הראשון שלי היה להכריז על מות ההיסטוריה. אם עץ נופל ביער, ואין לזה שום עדות, אז זה לא קרה. אבל במחשבה שניה, נראה לי שייתכן ולורנצו ואלה יהפוך להיות הפטרון הקדוש של היסטוריונים בעתיד. יש כמה חברות ישראליות מוצלחות, שעוסקות בחשיפה של הונאות כרטיסי אשראי. יושבים שם אנשים ממש חכמים, ומגדירים סימני סיכון. חלקם פשוטים יחסית (האם ה-ip של האדם זהה למדינה בה הוא מצהיר שהוא גר), וחלקם מתוחכמים יותר (אם המשתמש טוען שהוא בן 70, נגיד, אבל הוא מקליד בקצב ממש מהיר), וחלקם הם כל מני וקטורים של בינה מלאכותית שגדולים עלי. לורנצו קשישא, עשה בגדול את זה. הוא השתמש בכל מני כלים פילולוגיים והראה שהשפה שבה השתמשו בה בהצהרה, לא תואמת את המאה הרביעית, וכן את המאה השמינית.

זיוף טכני יהיה, בסופו של דבר, קל. זאת אומרת, הוא קשה ומרשים ומורכב, אבל מתישהו יונגש לאנשים בצורה קלה וזולה. וחלק מהמלחמה בו תהיה בלמצוא את החתימה הפיקסלית או את העיוות הטכני בקול שיוכיחו לנו שבטח מדובר בזיוף. אבל מה שיותר קשה, זה לבנות קונטקסט היסטורי נכון. שפה נכונה. כל הדברים שהיסטוריונים טובים בלחשוף. זה מגניב לחשוב על היסטוריונים בתור מקצוע לעתיד, אבל נראה לי שלבד הם לא יצליחו. כי היקף הזיוף והיקף המקורות הולך להיות פשוט גדול מדי, ולכן יש מצב שגם ההיסטוריונים יצטרכו להצטייד בכוחות-על טכנולוגיים. אני לגמרי יכול לדמיין היסטוריונים מצטיידים במערכות עזר, שמשתמשות ביכולות ניתוח שפה טבעית טכנולוגיות (NLP) כדי לסרוק טקסטים, לחלץ מהם ישויות, פעולות, שפה, עם אונטולוגיה סמנטית שמגדיר ההיסטוריון, והיכולת להגדיר סתירות וטווחי חריגה, ממש בדומה למה שעושים היום בחברות כמו Forter.

אני לא מכיר המון עתידנים שהתחזיות שלהם התממשו, אבל בצפייה האחרונה ב״הנסיכה הקסומה״, הקשבתי בעיון לתחזית של ווסטלי, שכאשר נשאל מדוע הוא חובש מסיכה, חזה שבעתיד כולם ילבשו אותם. בניגוד לתחזית של פוקוימה, יש מצב שהוא צדק.

7265d48f9559cd7a123d9aeeb6f654d9

Winter Solstice, Camelot Station

בשיר שלמטה, נתקלתי בכתבה על ג׳ון פורד. אם זו היתה כתבה במאקו אז הכותרת שלה היתה ״סופר המדע בדיוני הטוב ביותר שאתם לא מכירים״. היא שווה קריאה, הכתבה הזו, אבל לאלה ממכם שלא יקדישו את הזמן, ויעדיפו (בצדק) לקרוא את השיר שלמטה, אתמצת: ג׳ון פורד הוא סופר מד״ב ופנטזיה מוכשר מאוד, שבגדול אף אחד לא זוכר יותר. בהתחלה התייחסתי אל הכתבה בחשדנות ״נו, עוד מישהו מצא סופר בינוני מלפני חמישים שנה ומתלהב ממנו״. אבל אז התחלתי לקרוא לעומק, וחטפתי דיכאון. כי ג׳ון פורד מת ב-2006, שזה ממש לא מזמן. וכי הוא לא היה מין סופר אנונימי כזה – הוא זכה ב- World Fantasy Award כמה פעמים, בפרס פיליפ ק. דיק, ובעוד פרסים חשובים.

כשאתה בא לגייס הון, בסטרטאפ, הרבה פעמים הדינמיקה עם המשקיעים היא של ״למה אין לך כובע?״, כמאמר הבדיחה. אם אתה בא בלי מוצר אומרים ״למה אין לך מוצר״, ואם את הבא עם מוצר אז אומרים ״למה אין לך משתמשים״ ואם אתה בא אם משתמשים אז אומרים לך ״למה אין לך הרבה״ ואם אתה בא עם הרבה אז אומרים ״למה אין לך הכנסות״ וכו׳. אני זוכר שבסיבוב הגיוס הזה או הקודם, גייס במקביל אלי חבר, שלו כבר היה הכנסות, צנועות, וכל כך קינאתי. אבל זה לא עזר לו – גם אותו הצליחו לתזז לשלב הבא. הדבר המפולא הוא, שלמרות שאתה יודע שיתזזו אותך לשלב הבא, שיהיה עוד דבר הבא שהוא לא מספיק טוב, אז יש בך מקום שמאמין שבאמת, אם רק תגיע ליעד הזה, אז הכל יהיה בסדר.

הדיכאון שחטפתי מהקריאה על ג׳ון פורד לא היה רק בגלל הסיפור האישי העצוב שלו, אלא בגלל שנראה שהאיש הגיע לכל השלבים. סופר מוכשר, שלא רק סיים לכתוב ספרים (דבר שאני תקוע בו עשור בערך), אלא גם פרסם אותם, ולא רק פרסם אותם, הם אפילו מכרו, ולא רק מכרו, אלא גם קיבלו שבחים מפה לפה (רוברט ג׳ורדן טען שג׳ון פורד הוא הסופר הטוב ביותר שהוא קרא אי פעם, וניל גיימן מתייחס אליו כמקור השראה והערצה), ואת כל הפרסים האלה. ועדיין, הוא חי ומת בעוני רב, חולה וכמעט חסר כל, ונשכח כמעט מייד.

השיר למטה היה בלינק ככתבה, שפתחתי ברקע לקריאה מאוחרת. עבר שבוע וקצת, עד שהתפנתי אליו, שגם זה די נדיר כי גורלם של כ-80% מהלינקים שאני פותח ברקע לקריאה הוא סגירה ללא קריאה. וכשקראתי, זה העצים את הדיכאון פי כמה. הרבה זמן טקסט לא הדהד בי ככה, השאיר בי התרגשות של ביקור בפעם הראשונה במדינה זרה, תחושה של קסם, של כמעט שם אבל עדיין זר. ואם הכשרון שכתב את זה (ככרטיס ברכה לחג המולד!), שהגיע לכל התחנות, יכול לגמור ככה, אז מה יגידו אזובי קיר כמונו.

 

Winter Solstice, Camelot Station

by John M. Ford

Camelot is served
By a sixteen-track stub terminal done in High Gothick Style,
The tracks covered by a single great barrel-vaulted glass roof framed upon iron,
At once looking back to the Romans and ahead to the Brunels.
Beneath its rotunda, just to the left of the ticket windows,
Is a mosaic floor depicting the Round Table
(Where all knights, regardless of their station of origin
Or class of accommodation, are equal),
And around it murals of knightly deeds in action
(Slaying dragons, righting wrongs, rescuing maidens tied to the tracks).
It is the only terminal, other than Gare d’Avalon in Paris,
To be hung with original tapestries,
And its lavatories rival those at the Great Gate of Kiev Central.
During a peak season such as this, some eighty trains a day pass through,
Five times the frequency at the old Londinium Terminus,
Ten times the number the Druid towermen knew.
(The Official Court Christmas Card this year displays
A crisp black-and-white Charles Clegg photograph from the King’s own collection.
Showing a woad-blued hogger at the throttle of “Old XCVII,”
The Fast Mail overnight to Eboracum. Those were the days.)
The first of a line of wagons have arrived,
Spilling footmen and pages in Court livery,
And old thick Kay, stepping down from his Range Rover,
Tricked out in a bush coat from Swaine, Adeney, Brigg,
Leaning on his shooting stick as he marshalls his company,
Instructing the youngest how to behave in the station,
To help mature women that they may encounter,
Report pickpockets, gather up litter,
And of course no true Knight of the Table Round (even in training)
Would do a station porter out of Christmas tips.
He checks his list of arrival times, then his watch
(A moon-phase Breguet, gift from Merlin):
The seneschal is a practical man, who knows trains do run late,
And a stolid one, who sees no reason to be glad about it.
He dispatches pages to posts at the tracks,
Doling out pennies for platform tickets,
Then walks past the station buffet with a dyspeptic snort,
Goes into the bar, checks the time again, orders a pint.
The patrons half turn–it’s the fella from Camelot, innit?
And Kay chuckles soft to himself, and the Court buys a round.
He’s barely halfway when a page tumbles in,
Seems the knights are arriving, on time after all,
So he tips the glass back (people stare as he guzzles),
Then plonks it down hard with five quid for the barman,
And strides for the doorway (half Falstaff, half Hotspur)
To summon his liveried army of lads.

* * *

Bors arrives behind steam, riding the cab of a heavy Mikado.
He shakes the driver’s hand, swings down from the footplate,
And is like a locomotive himself, his breath clouding white,
Dark oil sheen on his black iron mail,
Sword on his hip swinging like siderods at speed.
He stamps back to the baggage car, slams mailed fist on steel door
With a clang like jousters colliding.
The handler opens up and goes to rouse another knight.
Old Pellinore has been dozing with his back against a crate,
A cubical, chain-bound thing with FRAGILE tags and air holes,
BEAST says the label, QUESTING, 1 the bill of lading.
The porters look doubtful but ease the thing down.
It grumbles. It shifts. Someone shouts, and they drop it.
It cracks like an egg. There is nothing within.
Elayne embraces Bors on the platform, a pelican on a rock,
Silently they watch as Pelly shifts the splinters,
Supposing aloud that Gutman and Cairo have swindled him.

A high-drivered engine in Northern Lines green
Draws in with a string of side-corridor coaches,
All honey-toned wood with stained glass on their windows.
Gareth steps down from a compartment, then Gaheris and Aggravaine,
All warmly tucked up in Orkney sweaters;
Gawaine comes after in Shetland tweed.
Their Gladstones and steamers are neatly arranged,
With never a worry–their Mum does the packing.
A redcap brings forth a curious bundle, a rude shape in red paper–
The boys did that one themselves, you see, and how does one wrap a unicorn’s head?
They bustle down the platform, past a chap all in green.
He hasn’t the look of a trainman, but only Gawaine turns to look at his eyes,
And sees written there Sir, I shall speak with you later.

Over on the first track, surrounded by reporters,
All glossy dark iron and brass-bound mystery,
The Direct-Orient Express, ferried in from Calais and Points East.
Palomides appears. Smelling of patchouli and Russian leather,
Dripping Soubranie ash on his astrakhan collar,
Worry darkening his dark face, though his damascene armor shows no tarnish,
He pushes past the press like a broad-hulled icebreaker.
Flashbulbs pop. Heads turn. There’s a woman in Chanel black,
A glint of diamonds, liquid movements, liquid eyes.
The newshawks converge, but suddenly there appears
A sharp young man in a crisp blue suit
From the Compagnie Internationale des Wagons-Lits,
That elegant, comfortable, decorous, close-mouthed firm;
He’s good at his job, and they get not so much as a snapshot.
Tomorrow’s editions will ask who she was, and whom with…

Now here’s a silver train, stainless steel, Vista-Domed,
White-lighted grails on the engine (running no extra sections)
The Logres Limited, extra fare, extra fine,
(Stops on signal at Carbonek to receive passengers only).
She glides to a Timkin-borne halt (even her grease is clean),
Galahad already on the steps, flashing that winning smile,
Breeze mussing his golden hair, but not his Armani tailoring,
Just the sort of man you’d want finding your chalice.
He signs an autograph, he strikes a pose.
Someone says, loudly, “Gal! Who serves the Grail?”
He looks–no one he knows–and there’s a silence,
A space in which he shifts like sun on water;
Look quick and you may see a different knight,
A knight who knows that meanings can be lies,
That things are done not knowing why they’re done,
That bearings fail, and stainless steel corrodes.
A whistle blows. Snow shifts on the glass shed roof. That knight is gone.
This one remaining tosses his briefcase to one of Kay’s pages,
And, golden, silken, careless, exits left.

Behind the carsheds, on the business-car track, alongside the private varnish
Of dukes and smallholders, Persian potentates and Cathay princes
(James J. Hill is here, invited to bid on a tunnel through the Pennines),
Waits a sleek car in royal blue, ex-B&O, its trucks and fittings chromed,
A black-gloved hand gripping its silver platform rail;
Mordred and his car are both upholstered in blue velvet and black leather.
He prefers to fly, but the weather was against it.
His DC-9, with its video system and Quotron and waterbed, sits grounded at Gatwick.
The premature lines in his face are a map of a hostile country,
The redness in his eyes a reminder that hollyberries are poison.
He goes inside to put on a look acceptable for Christmas Court;
As he slams the door it rattles like strafing jets.

Outside the Station proper, in the snow,
On a through track that’s used for milk and mail,
A wheezing saddle-tanker stops for breath;
A way-freight mixed, eight freight cars and caboose,
Two great ugly men on the back platform, talking with a third on the ballast.
One, the conductor, parcels out the last of the coffee;
They drink. A joke about grails. They laugh.
When it’s gone, the trainman pretends to kick the big hobo off,
But the farewell hug spoils the act.
Now two men stand on the dirty snow,
The conductor waves a lantern and the train grinds on.
The ugly men start walking, the new arrival behind,
Singing “Wenceslas” off-key till the other says stop.
There are two horses waiting for them. Rather plain horses,
Considering. The men mount up.
By the roundhouse they pause,
And look at the locos, the water, the sand, and the coal,
The look for a long time at the turntable,
Until the one who is King says “It all seemed so simple, once,”
And the best knight in the world says “It is. We make it hard.”
They ride on, toward Camelot by the service road.

The sun is winter-low. Kay’s caravan is rolling.
He may not run a railroad, but he runs a tight ship;
By the time they unload in the Camelot courtyard,
The wassail will be hot and the goose will be crackling,
Banners snapping from their towers, fir logs on the fire, drawbridge down,
And all that sackbut and psaltery stuff.
Blanchefleur is taking the children caroling tonight,
Percivale will lose to Merlin at chess,
The young knights will dally and the damsels dally back,
The old knights will play poker at a smaller Table Round.
And at the great glass station, motion goes on,
The extras, the milk trains, the varnish, the limiteds,
The Pindar of Wakefield, the Lady of the Lake,
The Broceliande Local, the Fast Flying Briton,
The nerves of the kingdom, the lines of exchange,
Running to a schedule as the world ought,
Ticking like a hot-fired hand-stoked heart,
The metal expression of the breaking of boundaries,
The boilers that turn raw fire into power,
The driving rods that put the power to use,
The turning wheels that make all places equal,
The knowledge that the train may stop but the line goes on;
The train may stop
But the line goes on.

7526c66028cf415c86d60365ed8d66ba.jpeg

לֶךְ-לְךָ

הרגע הזה שפרופ׳ מיכאל זכים עמד מול הכיתה ושלף את הציטוט All history is contemporary history, והסביר ש-"Roots״ הוא בו זמנית גם הסיפור של העבדות באמריקה, אבל גם מסמך על הגבר האפרו-אמריקאי שמגלה את עצמו בשנות השבעים, אני זוכר איך קצת התפוצץ לי המוח. נזכרתי בציטוט הזה, של בנדטו קרושה, כשהאזנתי לפרק השלישי בפודקאסט של ג׳אד אבומרד, Dolly Parton's America. דולי פרטון, כך מסתבר, היא למוזיקה באמריקה היום מה שקיאנו ריבס הוא לקולנוע – מעין קונצנזוס אהוב עד מאוד, מלאך שאיננו ראויים לו. משהו שמאחד דמוקרטים ורפובליקנים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. במובן מסויים, זה מהפך שקצת מזכיר את מה שקלינט איסטווד עבר, מסמל גס של גבריות, לבמאי סופר-מוערך. וכמו איסטווד, דולי עושה את זה מבלי לוותר על הזהות שלה, על טנסי.

את המיני סידרה בת תשע הפרקים הזו, מפיקים ג׳אד אבומרוד ושימה אוליאיי. הוא נולד לזוגdolly-parton-america-trailer-image הורים שהיגרו מלבנון, והיא מגדירה את עצמה ״אמריקאית דור ראשון״, בת לזוג הורים מהגרים מאיראן. ג׳אד הוא היוצר של הפודקאסט המופלא Radiolab, וזוכה ב-Macarthur genius grant. הוא גדל בטנסי, היא בנוואדה, ושניהם נשמעים הכי אמריקאים שיש, ועושים Public Radio בניו יורק, שזה בערך הכי קיצוני על הסקאלה של קלישאות סמולניות שיש. יש משהו מרתק בעיני ששני אמריקאים ממשפחות מהגרים, מנסים להבין את אמריקה, דרך העדשה של זמרת קאנטרי פופולארית, ב-2019 כשטראמפ הוא נשיא ארצות הברית.

אחת האיכויות הבולטות של רדיולאב, התוכנית שג׳אד מפיק ביום יום, היא היכולת לקלף עוד ועוד שכבות מהסיפור. אתה מתחיל בנקודה מסויימת, ואז יש טוויסט, ואתה חושב לעצמך ״אה, אז בעצם על זה הפרק״, ואז זה קורה כמה פעמים. את האיכות הזו הם מביאים לדולי. ״לדולי פרטון יש ציצים גדולים״, הסבירה חברה טובה לבן זוגה הגרמני שלא הכיר את הנפשות הפועלות. אז יש התייחסות לציצים, ולשאלה האם דולי פרטון היא אייקון פמיניסטי, מחלוצת הגל השלישי (כן במהות, לא בשיום), ואתה חושב שטוב על זה נדבר היום, אבל אז ממשיכים לחפור, להכנס עמוק יותר ל-Dollyverse.

לא זוכר מתי נתקלתי בטענה הימנית שהפלסטינאים הם עם מומצא. זה הצחיק אותי נורא, כי כל העמים מומצאים, אבל איכשהו זה לא הצחיק את מי שטען את זה מולי. כשג׳אד ושימה בוחנים מקרוב את העולם של דולי פרטון, מגלים שגם הוא מומצא. אחת התמות החוזרות במוזיקת הקאנטרי היא הנוסטלגיה, הגעגועים לעבר ההוא שהיה פעם, ואינו עוד. קאנטרי, כז׳אנר מוזיקלי, החל לתפוס תאוצה דווקא כשהעולם התחיל תהליך של עיור, ואנשים נטשו את הקאנטרי לטובת העיר ורצו להזכר. לפעמים העבר הזה באמת היה, כמו ה-Tennessee Mountain Home ששרה עליו דולי פרטון, ביקתה עלובה, שהזכרון שלה מהדהד אצל ג׳אד את הביקתה בהרי הלבנון שבה גדל אביו. אבל לפעמים זו נוסטלגיה מומצאת. All history is contemporary history, וכשנזכרים בזמנים הטובים ההם, קל לעצב את הזכרון כך שישקף את הערכים שנרצה שיהיו לנו עכשיו. על איך פעם היה הכל טהור ואירופאי ולבן ואמריקאי באמת, לא מלוכלכך בכל המהגרים האלה. ואז מסתכלים מקרוב, ומגלים שהבנג׳ו, למשל, הוא בכלל כלי אפריקאי, עם שורשים במזרח התיכון, שהגיע דרך האיטי, ולקח המון זמן עד שבכלל מוזיקאים לבנים יקחו אותו, ויהפכו אותו לשלהם.

בזכרון שלנו כל זה לא קיים – הבנג׳ו הוא הכלי של אפלצ׳יה, שתושביה משמרים את מסורות המויזקליות של אירופה, לא ככה? לאנשים יש אינטרס לעצב זכרונות על התקופות הפשוטות וללרלר על העידן שלנו, המסובך, אבל מסתבר שהכל היה מעורבב יותר ומסובך יותר, גם פעם.

העומק החתרני של הפודקאסט הזה מהמם בעיני, כי אני די משוכנע שלדולי פרטון יש לא מעט מעריצים מצביעי טראמפ, שמסתובבים עם כובעים של MAGA וחושבים על המתקפה שיש על הגזע הלבן. אבל קשה להאזין לפודקאסט הזה, מבלי להבין את עומק התרומה של הגירה לאמריקה, באם זה בצורה של שירי עם, כלי נגינה, או פשוט האנשים המוכשרים שמספרים לנו את הסיפור הזה, שלא היה מסופר אם משפחותיהם לא היו עושות את הצעד הקשה הזה, של ללכת מארצם, ממולדתם, מבית אביהם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!