חשדניסטיות

אז היו לי פעם חברים מעדות ה״לא אוהבים מדיח״. האנשים האלה היו, מין הסתם, לא שפויים בדעתם, וניתן היה לחוש זאת מיד מהטיעונים שלהם. ״אני אוהבת לשטוף כלים ביד״ ״זה לוקח אותו זמן״. ואכן, כפי שאתם יכולים לנחש, רובם או קנו מדיח או מצאו את דרכם למוסדות כאלה או אחרים של אנשים לוקים בנפשם.
ועכשיו אני קצת מוצא את עצמי במצב לא נעים. כי ייתכן ואני עצמי מלאתי תפקיד דומה בשנתיים ומשהו האחרונות, רק עם טלפונים. לפני כמה שנים רכשתי לי LG G3. זה היה ״טלפון דגל״, והוא היה די יקר, והיה, ובכן… טלפון. הוא צלצל לאנשים כשחייגתי אליהם, הראה סרטים ביוטיוב, ועשה כל מה שטלפון צריך לעשות, כולל להתקלקל. לא הרגשתי בו שום דבר דגלתי או ספינתי, ובתור מישהו שעבד ב-Windward, אני כבר מבין דבר או שניים בספינות. ולכן, כשהוא שבק חיים, החלטתי ללכת על הקיצון. לקנות טלפון ב-90 דולר ולראות מה יקרה.
מה שקרה הוא שקיבלתי חבילת זיווה מסופלסת. הייתי רוצה להגיד שהדבר הכי גרוע בטלפון הסיני של הבזול היה ה-popups שקפצו לי באמצע החיים ככה סתם, ולפעמים גם כללו סרטי פרסומת סיניים מרנינים, אך בסתר ליבי עלי להודות שככל הנראה בפרס הזה זוכה ״איכות השיחה״. אחרי שמסרתי אותו לחבר (אותו חבר שהמליץ לי לקנות אותו, כך שהקרמה מנצחת לבסוף), ניהלתי איתו שיחה וזכיתי להרגיש איך זה להיות בצד השני. מכירים את שיחות הטלפון שבהם החוטף מבקש ממשפחת החטוף שטרות קטנים ובלתי מסומנים ומאותת שבידיו מזמרה ואוזן? אז זו בערך רמת עיוות הקול.
כשהחלטתי שדי ואי אפשר יותר, המעבר למכשיר ביניים של Xiaomi הרגיש כמו פינוק אינסופי. ובאמת, ב-600 ש״ח קיבלתי טלפון שעשה כל מה שטלפון צריך לעשות. אתם יודעים – ניגן יוטיוב, גלש באינטרנט, הוריד אפליקציות. אפילו היה לו סורק טביעת אצבע שהתגלה כאחד הדברים האלה שאחריהם אי אפשר לשוב אחורה. וכך חשבתי שאין טעם, או סיבה, להוציא יותר מ-1000 ש״ח על מכשיר. ביכיתי את כל אותם אווילים שנמשכים אחרי המותגים והביוקר, כי באמת למה להוציא 3000 ש״ח על מכשיר כשהזה ב-800 עושה את אותם דברים. אין מצב שהמכשירים היקרים טובים פי 3 מהבינוניים, כך חשבתי.
או.
ובכן.
תראו.
איכשהו, התגלגל לידי מכשיר דגל מעכשיו. Huwawei mate 10 pro, אם מעניין אותכם הדגם הספציפי. חברה סינית הידועה ברוגלותיה המפוארות והמוסתרות טוב יותר מאשר המכשירים הסיניים הזולים. ומלכתחילה התרשמתי מאוד שאכן מדובר בטלפון שגם הוא, כמנהג הטלפונים, גולש באינטרנט ועושה אפליקציות ויש לו גם כן סורק טביעת אצבע עוצמתי. וגרגרתי לעצמי בהנאה, כי הטלפון הזה עולה קרוב ל-3000 ש״ח ואיך ולמה לשלם יותר.
ואז, כמאמר ערן צור, הופיע בטי. וכשאני אומר בטי אני בעצם מתכוון למצלמה. כי הולי פאק, מה זה הדבר הזה. שום מצלמה בשום טלפון שהיה לי לא מתקרבת לדבר הזה. התמונות שיוצאות משם (בתנאי תאורה סבירים עד סבירים מינוס), מסוגלות להסתכל בעיניים לאלה שיוצאות מהצלמה עם החיישן הגדול והאופטיקה המעולה שלי (סוני a6000 עם פריימים נאים וזום אחד של זייס). ואני בסוג של מבוכה. האם ייתכן שכל הזמן הזה מכשירי עלית היו עם מצלמה כזו? האם זה פשוט המכשיר הזה שיוצא דופן? או שאולי זה משהו של השנה האחרונה? עד עכשיו היתה לי דעה מאוד מוצקה לגבי מכשירים ייעודיים ואיכותיים, האם זה פשוט עוד סיפור שסיפרתי לעצמי, כאחרון האנטי-מדיחיסטים?

ומה עוד אני מפספס בגדול? אני די בטוח שאין מצב בייקום שרולקס שעולה 7000 דולר הוא פי 20 יותר טוב מהשעון המהמם שקיבלתי ליום ההולדת, אבל, איך נאמר, אני קצת חשדניסט.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

פוסט פארטום

לפני שעילם נולד, אני וליאת ממש השקענו בחווית הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (עם שרון צ׳רקהאם המעוליסטית), הלכנו לבקר בבתי חולים שונים כדי להתרשם מהמחלקות, אפילו השוותי סטטיסטיקות של שיעורי התערבות בלידה בין בתי חולים. היו מבין חברינו, אלה שכבר ישלהם ילד או שניים, שהסתכלו עלינו בשעשוע קל. ״זה לא שלידה זה לא דבר חשוב״, הם אמרו, ״אבל אתם יודעים, בשלב מסויים זה נגמר ואז יש… תינוק. שם מתחיל האקשן.״. ליאת ואני הנהנו בהבנה, אך לא באמת הבנו על מה הם מדברים. מבחינתנו, האבן הגדולה הבאה היתה הלידה. ברור שזה הדבר החשוב.

לפני שנה התחלתי את המסע הזה, עם ג׳ימיני, הסטראט אפ שלי. הפכתי ליזם, אחרי המון שנים של ישיבה על הגדר. ורוב הזמן הזה חשבתי שאני עושה, ובכן, עושה סטרט אפ. מיזם. עם יותר טעויות, עם פחות טעויות, אבל הייתי בטוח, בשנה הקרובה, שזה העייסק. אם נהיה כנים, עשינו המון דברים בשנה האחרונה, זאב, אורן, ואני, אבל באמת באמת, גייסנו. גייסנו כסף ממשקיעים. וכאמור, הייתי בטוח שזה העייסק. אבל רק כשהצלחנו, הבנתי שזה נחמד מאוד מה שעשינו, אבל בגדול התכוננו בשנה האחרונה ללידה. ואז נולד לנו סטרט אפ. ושללדת סטרט אפ, ואשכרה לגדל אותו, להפוך אותו ליישות אמיתית, זה מרחק של שמיים וארץ בערך כמו ההבדל בין ללדת תינוק ולהפוך אותו לבן אדם.

ההפיכה ליזם שניה רק להורות בתחרות על התואר ״המסע הגדול ביותר שעשיתי כאדם בוגר.״. ואולי אפילו יותר מהורות, היא לימדה אותי להתעמת עם חלק מהסיפורים, והשדים, הכי גדולים שלי. להיות יזם, כמו הורות, זה משהו די בודד. נכון שיש מסביבך עוד אנשים באותו מצב, ויש לך שותף או שותפים, אבל בסופו של דבר, יש אינסוף מקרים שבהם אתה, אתה צריך לקבל את ההחלטה, ואתה פשוט לא יודע מה נכון. ההרגל הזה, של להסתכל שמאלה וימינה ולחפש את המבוגר האחראי ואז להזכר שזה אתה, הוא חוויה יום יומית גם בהורות וגם ביזמות. אבל הצד השני של להיות בראש הפירמידה, היא שאתה נמצא במציאות האופטימלית לעצב את המציאות כרצונך. שכמות האנשים שצריך לשכנע היא הכי קטנה.

כשסגרנו את הסיבוב, והבנו שפתאום יהיה כסף לחברה, השיחה הראשונה שזאב ואני עשינו היתה על התרבות של החברה. והחלטנו שבמקום לתת לעובדים תןביס, פשוט נבשל. גם אני וגם זאב ממש אוהבים לבשל, ויש לנו מטבח די טוב במשרד. וכך היה. אנחנו מוציאים כמעט כל יום

ארוחות מדהימות, בריאות, טעימות בטירוף לכ-6-12 אנשים. וזה עולה לנו אותו דבר, אם לא פחות, מאם היינו מנפקים תןביס. כן, גם בזמן. זה מהרעיונות האלה שהם טירוף. שאף אחד לא עושה אותם, ואתה אומר לעצמך זה בטח מסיבה טובה. והיכולת להקשיב לקול הפנימי שלי, ולהגיד ״אז מה אם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה ומקסימום נכשל״, היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה של להיות יזם.

המתנה השניה, היתה היכולת להבין כמה החוזקות שלי חשובות, וכמה החולשות שלי לא. ההבנה הזו שיש דברים שאני עושה ממש ממש טוב, ברמה עולמית, ושזה שאני שוכר מישהו לעזור לי עם הנהלת חשבונות או עם תיוק מסמכים לא הופך אותי לעצלן או מפונק.

זה מצחיק, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במתנות האלה. היו לי בוסים בעבר שידעו לגדל את הרעיונות המטורפים שהתבשלו לי בבטן, ואני זוכר את ה-Aha moments שחוויתי סביב האבחון של ה-ADD, אבל ייתכן וזו הפעם הראשונה שזה מגיע ממני. מבפנים.

 

פאזה

פיזיקאי הסביר לי פעם שהכי הרבה אנרגיה מושקעת במעבר פאזה, ממוצק לנוזל, או מנוזל לגז. ונזכרתי שאנשים ששרים כשהם לא צריכים לוחצים על כפתור סודי שמעלה לי דמעות בעיניים. זה יכול להיות אוהדי ליברפול ששרים את you'll never walk alone בסוף fearless של פינק פלויד, כאדם אחד חורך גרון, וזה יכול להיות גם הסצינה הזו במגנוליה, סרט שהוא בכלל לא מיוזיקל, שבו, ממש בנקודת המשבר של הסרט, כל הדמויות פוצחות בשיר. ועשרים שנה כמעט אחרי שראיתי אותו בקולנוע עמל בכפר סבא, עם גג שרועם מגשם חזק או ברד (אילו רק ידעתי כמה זה הולם בזמן הצפייה), הסצינה הזו עדיין מרגשת אותי.

אנינות

חלק מהאתגרים של לגדול, זה להבין מה אתה עכשיו ומה היית פעם, וזה שהיית פעם משהו ועכשיו אתה לא, זה בסדר. שנות העשרים שלי הוקדשו למוזיקה, ועכשיו זה משהו שקורה ברקע בזמן העבודה. לקח לי המון זמן להבין שאני בעצם לא נהנה בכלל בהופעות חיות, ושזה בסדר. ועכשיו סרטים. יצאתי לפני כמה שבועות מת׳ור, חצי שעה לפני הסוף. כי הבנתי, ומיציתי. ותוך כדי יציאה הבנתי שזה בעצם מה שאני עושה עם סרטים. יוצא מהם באמצע. שמלבד סרט הלגו החמוד שראיתי עם עילם, לא שרדתי סרט בקולנוע כבר המון זמן. חלק מזה זה הפורמט: שעתיים ורבע פלוס טריילרים פלוס פרסומת למקדונלדס בשעות שהריטלין כבר נמוך זה מאתגר קשב 9617853וריכוז. אבל חלק מזה, זו הבחירה שלי בסרטים. השורשים הגיקיים שלי עמוקים, ואם כבר ללכת לקולנוע אז בשביל סרטים גדולים ומלאי פיצוצים. או במילים אחרות: אם אין שם רובוטים או חייזרים או את רוברט דאוני ג׳וניור, אז אפשר להוריד למחשב. אתמול התחלתי לראות את The Punisher, הסדרת Marvel החדשה של נטפליקס. ורבע שעה לפני סוף הפרק, סגרתי את הדפדפן. סגרתי את הדפדפן כי זה היה לי אלים מדי, אבל בעיקר כי יכולתי לדעת מה יקרה בכל סצינה מהרגע שהיא התחילה. שום דבר לא הפתיע אותי. אני לא חושב שאני כבר לא אוהב מדע בדיוני או פנטזיה, אבל יש גיל כזה שבו אתה צריך להודות לעצמך שג׳אנק פוד הוא בעצם לא טעים. גם לא בקטע של להתפנק, או Guilty pleasure. שסרטים מטופשים ו״כיפים״ פשוט לא מעניינים אותי יותר. שהם גם צריכים להיות טובים. שהנפש שלי צריכה משהו עם יותר ערכים תזונתיים, ושזה בסדר.

 

קורות ממלכת עילם, סיכום זמני 2

עילם, ילד אהוב שלי. זו היתה הממלכה שלך, חמש שנים עוד לפני שנולדת. היא חיכתה לך כאן. יום אחד, אולי לא עוד ימים רבים, אולי תכנס ולקרוא בה. תראה את השינוי שעשית בה מהרגע שנולדת. את הדלת שפתחת בחיים שלנו, דלת לעוד ממלכה שלמה של אהבות, ושמחה, ופחדים, ורגשות אשמה, ועוד אהבות. על המעבר משחור-לבן לצבע, שהתחיל לפני חמש שנים, היום.

בדרך כלל אני כותב מפותל. מגיע לנקודה בסוף ועובר דרך כל מני תחנות, אבל היום רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך. שאני אוהב לראות אותך גדל ומטפס ונלחם, ומשחק. אוהב לראות אותך רב עם לביא ומחבק אותו, איך אתה מצחיק ושנון וחכם ורגיש. מספר סיפורים מומצאים, וזוכר כל פרט.

אתה המורה הגדול ביותר שהיה לי לחיים, ואני לומד ממך יום יום. תודה שאתה נותן לי להיות אבא שלך, ותודה שבאת אתה, אלינו. יום הולדת חמש שמח, ילד.

 

IMG_20170821_120637.jpg

עול

לקח לי המון זמן להבין שדיאטות הם בעצם סוג של דתות, משהו שאנשים צריכים להאמין בו כדי לבדל את עצמם מאחרים ולהשתמש בכוח האמונה הזאת כדי להתניע מהלך. אבל לקח לי עוד יותר זמן להבין שדת זה בעצם כמו דיאטה. שדת זה הרבה שחור ולבן, אבל גם הרבה אפור. שבדיוק כמו שכשאני בדיאטת בלי פחממות אז לפעמים אני חוטא וחוטף לי איזה קרואסון, אז גם אנשים דתיים, לפעמים מעקמים את החוקים. מכופפים שבת, אולי לא לגמרי מקפידים על קוצו של יוד עם הכשרות וכו׳. ביהדות, שאותה אני מכיר הכי טוב, יש את זה כחלק ממערכת ההפעלה. היכולת to hack את המצוות ולהתאים אותם, אם רוצים, למציאות החיים. היתרי מכירה, גוי של שבת, טלטול, יש המון יצירתיות בהלכה. אבל גם בתוך החוקים המבוססים, הבחירה אם לקוםבבוקר ולהתפלל או לא, היא בסופו של דבר בחירה שאדם עושה, והוא יכול להיות דתי ולהבריז מתפילה. זה נכון שיש ליבה שכנראה שיכבדו, אבל גם שם לפעמים מחפפים. אני זוכר שהייתי באמצע שיחת טלפון ממש חשובה, אך לא מסכנת חיים, עם חבר שומר שבת, ואז נכנסה 7450השבת ואמרתי לו ״תקשיב, נכנסה שבת״, והוא אמר ״כן, אני יודע״, והמשכנו לדבר. והבנתי, הבנתי שגם אנשים דתיים, למרות שיש להם המון אינרציה כי ככה הם גדלו כל החיים, בוחרים. כי גם אם אתה מאמין באלוהים, ובעקרון של תרי״ג מצוות, היישום בפועל והרזולוציה היא בחירה. שגם בשבת בא לפעמים לאנשים דתיים לשחק באייפון. שזה לא על אוטומט, ההתנהלות הזו, שזו בחירה יום יומית.

אחד הדברים המעניינים שאני עושה בשנים האחרונות זה לקרוא ספרים שאני מכנה מטה-דיאטה. ספרים על הפסיכולוגיה של אכילה, על הניורולוגיה של רעב. אחד מהם, מהמעניינים, נקרא secrets from the eating lab. זו מעבדה בפסיכולוגיה שבגדול עושה כל מני ניסויים על איך ומתי וכמה ואיך אנשים אוכלים. ואחד הדברים שגילו שם הוא ש(הפתעה גדולה), כוח רצון / שליטה עצמית הם משאבים מוגבלים. אם התאפקתי מלאכול עוגיות מגרות במשך חצי שעה, ואז הגישו Chocolate-Chip-Cookie-Recipe-1-of-1לפני פיתוי חדש, אני כנראה אפול מהר יותר ממישהו שלא בילה חצי שעה לפני זה בלהתאפק. ויותר מזה, הוא לא רק מוגבל, הוא אוניברסלי. כוח הרצון של להתאפק מאוכל הוא אותו כוח הרצון של לעשות פעילות גופנית או להתמיד בעבודה משעממת, וכשהוא נגמר, הוא נגמר. מצד שני, כמו כל דבר בחיים, הוא שריר. שריר שכשמאמנים אותו, הסיבולת שלו גדלה.

כוח רצון זה המשאב הכי בחוסר אצלי. יותר מזמן אפילו. אני ממש מרגיש אותו יורד לאורך היום, כאילו היתי דמות במשחק מחשב ורואים את ה-stat bar שלי צונח. יש כל כך הרבה דברים לעשות, שיטיבו עם עצמי, שיטיבו עם הסביבה, ופשוט נגמר לי הכוח אליהם.

ופתאום אני תוהה בעיני רוחי, האם לאנשים דתיים קל או קשה יותר בדיאטה. מצד אחד, יש להם שריר מאוד מפותח של חובה. של להתנהג בצורה שאולי לא הכי מתאימה לי כרגע, אולי לא הכי בא לי כרגע, אבל עושים. אז כביכול יש שם שריר מפותח. אבל מצד שני, יכול להיות שהשריר הזה עובד הרבה יותר מאשר אצל אנשים שלא לקחו על עצמם עול?

כשהחומה נפלה

לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם 3a51c1abf51cdc6f1e77402e6e34095d307bd44aאיזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום 56-4001989-14470729306dd6cc1440b049b99b1fdc476571ed6dשהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)