1. זה כה מוזר להיות בצד השני. כי אני עדיין חושב כמו יזם, ויש בי את האופטימיות וההתלהבות של יזם, ואני עוד מטפח את הראיה הביקורתית הזו של משקיע. אני מתאהב ביזמים, מתלהב מהרעיונות שלהם, מתמסר. זה לא שגם קודם לא ידעתי להסתכל על סטרט אפים ולהחוות דיעה, וזה לא שגם קודם הייתי זורם עם כל רעיון – למען האמת, בשלב מסוים חשבתי לפתוח מיזם שכל מה שהוא עושה זה להוריד אנשים מהרעיון להרים סטרט אפ. אבל יש המון ניואנסים, המון הבדלים, בין ״רעיון טוב/לא רעיון טוב״ ובין ״רעיון טוב מספיק כדי שאכניס את היד לכיס ואשקיע בו את כספי המשקיעים שלי כי הוא יצליח להיות חברה של מיליארד דולר״. וזה שריר שאני עדיין מחזק.
   
2. העבודה הזו מכריחה אותי לצאת מהקליפה השבלולית שלי. עכשיו, כל מי שאי פעם פגש אותי פנים אל פנים ידע להגיד לכם שאני רחוק משבלוליות IRL. אבל אף פעם לא אהבתי ״networking״ ו״מיתוג עצמי״. אין לי את ההרגל של לפרסם הרבה ברשתות חברתיות, לדאוג לנוכחות. לבלוג הזה, שקיים יותר מעשור, יש מאה ומשהו קוראים (הידד לכם!). זה נובע קצת מסנוביות, אבל גם אולי, מ… צניעות? מרגיש לי מוזר להשתמש במילה הזו, אבל כשחשבתי על מנהיגות בזמן האחרון, ועל מקורות ההשראה שלי למנהיגות, הופתעתי לגלות את משה. אני לא כבד פה ולא כבד לשון, אבל הבנתי שעמוק עמוק, הדמות הזו של המנהיג בעל כורחו, שלא באמת רוצה, תמיד נתפסה אצלי בתור הדבר לשאוף אליו. אבל התפקיד דורש שידעו עלי. דורש שכשמישהי רוצה לבנות סטרט אפ, אז היא תדע לפנות אלי. וזה מאתגר אותי, למצוא את הדרך לעשות את זה, שעדיין תהיה אני.
   
3. כשאתה יזם, ואתה מגייס כסף, יש תקופות שבהן אתה בגדול חוזר על אותה מצגת, על אותו סיפור ואותו נאום, שלושים פעם בשבוע. אם לא נזהרים, אז זה מלווה אותך גם באזרחות, כמו עובד מהסביח שלא מסוגל להפסיק לדבר ב״כמה כמה״ ו״לחצל״ גם כשהוא לא בדוכן. כמשקיע, אתה בסיטואציה הפוכה. אתה מנסה לקלוט, להבין, לעכל ולהחוות דיעה על שלושים סיפורים שונים בשבוע, כאשר כל אחד מהם הוא מעולם אחר, שלעיתים הוא לא לגמרי, או בכלל עולמך. בניגוד לקרנות שמתמחות בתחום אחד (נגיד, סייבר. סתם דוגמא אקראית), אז קינדרד די רצים על כל המגרש. וכך אני מוצא את עצמי מול זוג יזמיות מבריקות שלכל אחת מהן 25 שנות נסיון בתעשיית פיתוח התרופות ומנסה ללמוד ממש ממש מהר איך בעצם מפתחים תרופות ולמה מה שהן מפתחות הוא חדשני ומהפכני. ואז הפגישה מסתיימת ואחריה אני נזרק לעולם של supply chain optimization, ולקינוח, חצי תריסר חברות Generative AI.
   אני מסיים את ימי בתחושת פליאה עמוקה, ומותשות מנטלית מוחלטת. אחרי השבוע הראשון, שאלתי את לילה וכריס, שעושים את זה לא כמוני במשרה חלקית אלא מלא מלא, איך הם לא מקבלים מפרצת מוחית משמונה שעות של זה ביום. התשובה שלה הזכירה לי למה אני מרגיש כל כך בר מזל לעבוד עם האנשים האלה.
   

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. כמו שכתבתי, אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אני זוכר את הרגע הזה בסמינר של מיכאל זכים, שבו הוא שיתף את הציטוט של בנדטו קרוצ׳ה, ש-'All history is contemporary history״. שבכל פעם שהיסטוריון כותב על ההיסטוריה, הוא בעצם גם כותב על ההווה שלו. על איך הסידרה Roots היא לא פחות על הגילוי העצמי של הגבר האמריקאי את זהותו בשנות השבעים, כמו שהיא על העבדות בארצות הברית. אני זוכר כמה התובנה הזו פוצצה לי את השכל, וכמה מהר היא התפתחה אצלי לתובנה שגם All Future is Contemporary Future. שיש סיבה שבסטר טרק של שנות השישים הקלינגונים מדברים רוסית, ושנשים לובשות חצאיות מיני. שהיכולת שלנו לדמיין את העתיד היא בגדול רק כהשתקפות מצופת כרום של ההווה. כל ההקדמה הזו באה לאמר שלהגיד דברים על העתיד זה מתכון לחרטה. גם במובן של regret וגם במובן של ברטה. שעמודי ההיסטוריה מלאים בכל מני ציטטות של כל מני אנשים שעשור אחר כך הם מקור קרינג׳ אינסופי. ואף על פי כן, גם אני אכתוב משהו על גל הבינה המלאכותית שעוטף אותנו.

כשראיתי לראשונה את התוצרים של Dalle-2, חוויתי חרדה. וורטיגו. התחושה שהנה, הנה זה מתחיל. זה היה כשהגישה היתה מוגבלת, ורוב התוצרים פורסמו בטוויטרים יעודיים. ניחשתי כבר אז שהתוצרים הם cherry picked, אבל עדיין – זה היה מטורף בשתי רמות – גם שמחשב בכלל מסוגל להבין את ההוראות, שהיו לעיתים מרובות ניואנסים תרבותיים דקים ומתוחכמים, ועל אחת כמה וכמה שהוא הצליח לעמוד בהם. הסתובבתי וכהרגלי, הראתי את זה לכולם, תוך שאני רומז לכל חברי במקצועות העיצוב שאולי זה הזמן לחפש מקצוע חדש.

"The park is experiencing issues with raccoons stealing the toner on the Xerox 914 prototypes"

במקביל, יצא לעולם הגרסה החדשה של GPT, או כפי שחבריו מכנים אותו, ג׳פטו. שמשתמש בבינה מלאכותית כדי לייצר טקסטים, ובשלב מסויים קיבלתי גישה לשניהם. ועד כה, כמשתמש, לא נפלתי.

נתחיל בג׳פטו. אני סנוב של טקסט. אני סנוב של ידע. ואולי בגלל זה יותר קשה להרשים אותי. כמה מחברי מוקסמים ממש מג׳פטו, אני תופס עליו קצת תחת. כל השיחות שלי איתו הרגישו כאילו אני מדבר עם תלמיד תיכון ששינן את התשובה למבחן בהיסטוריה על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השניה. אולי זה הרבה לצפות ממנוע בינה מלאכותית שאומן על הסך המצטבר של הידע האנושי, אבל יכול להיות שזו הבעיה – שהסך המצטבר של הידע האנושי מוציא תשובות ממוצעות שכאלה, בנאליות. ש-GPT הוא, לפחות בשלב הזה, מין תוכי. מראה כזו שיודעת לשקף את הממוצע של הידע האנושי, בעוד שכשאני שואל שאלה, אני מקווה לקבל משהו שהוא בשפיץ. עד כה, הדבר הכי שפיצי שקיבלתי מג׳פטו הגיע דווקא מהמקום שבו הוא מוגבל. ביקשתי ממנו לספר לי סיפור על קיפוד שמטייל בעולם. בעברית. התוצאה בתחתית הפוסט.

עם דאלי וחבריו הסיפור קצת שונה. התוצרים שאני רואה משם עדיין שומטים לי את הלסת. אני מעריך שזה, בין השאר, בגלל שכל יצירה ויזואלית היא מבחינתי קסם, ולכן אני פחות רואה, כמו שקורה לי בג׳פטו, את ה״חיבורים״. אבל כשאני ניסיתי להשתמש בכלים האלה, אז גם שם תמיד יצא חצי. בערך. לא בדיוק מה שרציתי שיהיה. אל תבינו לא נכון – זה עדיין יצר תמונות שהן פי מיליון יותר טובות מכל מה שהייתי מסוגל לצייר לבד, אבל היתה לי תחושה שאני פשוט לא מפעיל את זה נכון.

במשך מאות שנים ציירים עבדו ממש קשה כדי להיות מסוגל לצייר ריאליסטי, ואז הגיע המצלמה. והרעיון של מה זה ציור התפתח, והשתכלל. והרעיון של מה זה אמנות, התפתח. כי זה שכל אחד יכול ללכוד את האור, לא הופך כל אחד לאמן. ופתאום, ברגע שטכנולוגיה שיחררה את האמן מהעול של לצייר במדוייק, אז אמנים הרשו לעצמם להתנסות, ולייצר סגנונות חדשים. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, כל מני איזם. ההיסטוריה של האנושות היא, במובנים רבים, מה קורה כשמוציאים החוצה משהו שעד לפני דקה היה תלוי רק במאמץ שלנו כיצורים. בגדים ואש משלימים את היכולת שלנו להתחמם. מנועים וגלגלים מעצימים את הכוח הפיזי שלנו, וכו׳ וכו׳. והכלים האלה הם רק עוד כלי בשרשרת. נלמד להשתמש בהם, והם ישנו, יאתגרו, ימציאו מחדש את מה זה ״יצירה״.

וזו דרך אחת להסתכל על זה. והשניה היא, שיצרנו אל.

כתבתי פעם על איך גוגל הוא בעצם סוג של אלוהות פולנית. שיש כהני SEO שמבינים איך לנסח את הדף מספיק טוב כדי שגוגל יאהב אותו. ופתאום, עם התגלות האלים החדשים, צצו להם כפטריות אחרי הגשם, שלל אנשים שמשתפים מה הדרך הכי טובה לפנות אל אלי הבינה המלאכותית, כדי להשיג את התוצאות. כי למרות שאלוהים הוא יודע כל ויכול כל, עדיין יש נסחי תפילה שהם… מועילים יותר. במסורות הדתיות השונות יש נוסחים קבועים, שנקבעו כי הם הכי… יעילים? טובים? וגם אצלנו בדת, זה מתפתח. הנה סידור תפילה, עם נוסחים מומלצים לתפילה ליצירת תוכנית עסקית, או לבניית מסלול טיול ברומא. בטוח שהוא לא היחיד.

אבל מה קורה כשיש לך בקשה מיוחדת מאלוהים, כזו שאין להרבה אנשים? איך תוודא שהוא ישמע את תפילותיך ויצייר לך בדיוק את הציור המדוייק של קולפן שום steampunk שהוא גם חרצית וגם משקף את המהות של האל ההודי שיווה? כי ניסית להתפלל, וניסית ואלוהי ה-generative ai לא ענו לתפילותיך. לא במדויק. בדרך כלל מה שקורה, כשיש אל, ויש אנשים, הוא שמתפתח מתווך. מעמד של כהנים. אנחנו נפנה אליהם עם בקשותינו, ומאחר והם מיומנים, וקרובים אצל האל, הם ידעו להדריך אותנו איך להתפלל נכון. ובניגוד לכהנים של הדתות המסורתיות, יהיה מעגל משוב מאוד ברור אם התפילה עבדה או לא.

זה מעניין כי לדת יש דינמיקה היסטורית משלה. מנגנונים של אורתודוקסיה והטרודוקסיה, מינות ושמרנות, פיצולים ופלפולים. האם נראה בקרוב פרומפטים בנוסח ספרד ואשכנז? האם תתפתח לנו מיתולוגיה של מספר אלים? כל עתיד הוא עתיד בן זמננו. אה. והקיפוד. זה שמטייל בעולם. זה שביקשתי מג׳פטו לכתוב לי עליו סיפור. תהנו.

אני: ספר לי סיפור על קיפוד שמטייל בעולם.

המחשב: פעם אחת היה קפוד שהיה מטייל בעולם. הוא עסק כל יום בתרגילים צעירים כדי לזכות על אטרקציות אוויר מדהימות. אחת הפעמים הוא התלך בלוחת ספורט בגליל מערבי ונתן נחישה חזקה ומיידית כשהוא מחפש את התיקון הטוב ביותר.
פעם אחרת, הוא התלך במשק בחצות והתרגלו את הגזים. זה היה קשה מאוד כי הגזים היו מאוד פנטזיים ובחזקה, אבל שמח שהוא מצלח להסתגל.

בסופו של דבר, קיפוד בנה את הידע הלאומי שהוא צריך להηעיר את המקסימום של חוויות הגעגועים הנפלאות שהוא חולה לחופש על הטבע. הוא הבין שחיים הם על התאווה לעסוק בחיפושים לעולם מלא של החוויות המדהימות הללו.

בעקבות כל השינויים בחיים, ובאופן כללי כי ככה נהוג, אנשים שואלים אותי מה שלומי. ואני נוהג לענות במעין פאוזה קצרה, ואז להודות שהאמת, ממש טוב. הטון יכול להיות נלהב יותר או נלהב פחות, אבל כמעט תמיד יהיה בו איזשהו תבלין עדין של התנצלות, התנצלות על זה שכל כך טוב.

לפני כמה שבועות ליאת ואני התארגנו לנסוע לסוף שבוע רומנטי בקדיתא, רק אנחנו בלי הילדים. ארזתי את התיקים מחויך, ותוך כדי, בחצי שעה אחת, קיבלתי התקפה, צרור משורשר של חדשות טובות. אישור מיוחל ממס הכנסה שישחרר סבך בירוקרטי שישב עלי שנתיים, חוזה להצטרפות לקרן הון הסיכון האהובה עלי בעולם, עוד סגירת פינה, עוד בשורות משמחות. לכמה שניות, אולי דקות, היתה פתאום תחושה שהכל עובד לי. הכל מסתדר לי. הכל טוב לי. כמו תחושת הריחוף בשיא הקפיצה מטרמפולינה, שלשניה אחת נראה שכוח המשיכה מתכוון לוותר עליך ותוכל להשאר באוויר. ותחושת חוסר המשקל הזו, הדגישה לי כמה משקל אני בדרך כלל סוחב על כתפי. על איך הנחת המוצא שלי היא שהכל לא יסתדר, שהכל לא יעבוד, ושהאושר הוא היוצא מן הכלל, לא הכלל. שברירת המחדל שלי היא פסימיות זהירה, מכווצת. וניסיתי לחשוב על למה בעצם אני לא מעז לחיות את חיי מתוך ציפייה כמעט גבי ניצנית שהכל יסתדר על הצד הכי טוב, ולא שמקסימום אצליח להציל את המצב.

המחשבה על האיכות הזו מלווה אותי בכמה שבועות האחרונים, כשנפשי חזרה לאותה ברירת מחדל, אותה ברירת מחדל שמשתמשת בפאוזה כדי לתבל את ה״ממש טוב״ שהוא שלומי באפולגטיקה. זה מדהים כמה קשה לי להיות פשוט שמח, פשוט מאושר. שזה מגיע עם בושה, ורגשות אשם, ופחד. בשבועות האחרונים, בחלק מהמקרים בתהליך מהיר ודרמטי, כל מני גיבנות שאני סוחב על הגב במשך שנים, כל מני מקורות סבל אסטרטגיים, נעלמים. המון דברים שנופלים תחת קטגוריית ״יו אם רק הייתי X" או ״היעדרו של Y הוא מקור לסבל ותסכול בסיסי בחיי״. פתאום ה-X וה-Y נעלמים. נפתרים. ואני מוצא שיש בי מקום ששמח מזה ממש, ובמקביל יש מקום שחושש שזה זמני, ש-X ו-Y יחזרו ושזה הכל מלכודת. שני אלה טבעיים, ולא מפתיעים. אבל הפתיע אותי מקום נוסף. מקום שקצת לא יודע מה לעשות עם כל האושר הזה. ה-X וה-Y הגדירו אותי כל כך, היו הבסיס לכל כך הרבה תסכולי משנה, שעכשיו שהם נעדרים, אני קצת לא יודע מי אני. כמו מישהו שהתרגל ללכת עם מקל כל כך הרבה שנים שזה חלק מדפוס ההליכה שלו. שיכול להיות שלמרות שהמקל היה שם כדי לטפל בנכות, הוא יתגעגע. למקל. לנכות.

כל זה בעצם הקדמה לזה שטוב לי כאן. טוב לנו כאן. ואני כותב את זה עם הפאוזה הנאנחת. כי ה״כאן״, הוא ישראל. ישראל היקרה, המקצינה, המחליקה במורד התהום כמו חזיר מרוח בטפלון. הפער בין מה שבאמת קורה במדינה, ובין היום יום שלי, ושל חלק לא מבוטל מחברי, הוא בלתי נתפס. החיים שלי כאן טובים, ברמות שלא נעים לי לחלוק (רואים?! כמה קשה לנו לשמוח בשמחתנו!). אני מוקף באנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, אני עובד בעבודה שהכי כיפית לי בעולם, אני לא מבלה דקה אחת בפקקים במהלך ימי העבודה. אני מבוסס מספיק כלכלית כדי שיוקר המחייה לא יאיים עלי באמת. אני חופשי להתנהל בצורה לא מתנצלת. וחלק לא מבוטל מחברי, גם האנשים שחוששים בצדק ממה יהיה עכשיו שסמוטריץ׳ וביבי ובן גביר, עונים על התנאים האלה.

אני מפלרטט עם רעיון ההגירה (או רילוקיישן זמני אם אמא שלי קוראת את זה), כבר יותר מעשרים שנה. מאז שחזרתי ללונדון כתייר בטיול אחרי צבא, ונדהמתי לראות איך נראית עיר אמיתית. מאז הפלירטוט הזה התקדם להחלפת מבטים והרמת גבות רבת רמז, אבל לא הרבה מעבר לזה. חנוך פיבן איתגר אותי פעם, כשאמרתי לו שהייתי עובר מחר לברצלונה. הוא בגדול אמר ״בוא!״ – סידר לי כיוון לעבודה, פרש בפני את אפשרויות ההגירה הלא סופר מאתגרות. אבל בסוף השיחה הוא אמר ״אבל תדע לך שלהגר זה לוותר על הרשת שלך, ונראה לי שאתה איש שהרבה מכוח העל שלו היא הרשת שלו״. והוא צדק. ואני בארץ.

אני די בטוח שהולך להיות פה רע. רע ממש. שזה מצחיק כי אם תחפשו טוב טוב בהיסטוריה של הבלוג הזה, אני בטוח שיש כמה פוסטים מהתריסר שנים האחרונות, שבהם כתוב פחות או יותר אותו דבר. עכשיו. עכשיו יתחיל להיות פה רע. כי ביבי, ואורבן וארדואן. אני באמת מאמין בזה. ויכול להיות שכבר רע פה, אבל שהקהילה המרכז תל אביבית שלי עטופה בבועת פריוולגיה מגוננת. ושימשיך להיות לנו טוב, ברמה האישית. שנצליח לתחזק כאן את הדבר הזה שלנו, שהוא די שונה מכל מה שיהיה מחוץ לבועה, שהמחוץ לבועה יטפח כלפינו איזשהו יחס של סלידה, אבל אנחנו נמשיך לקיים את הטקסים שלנו ואורחות החיים השונים שלנו, ושהתרומה שלנו לכלכלה תאפשר את זה, פחות או יותר. שיהיה משא ומתן תמידי עם המחוץ לבועה של מה בדיוק אפשר, איזשהו אתוס אולי אפילו של תחמנות. וכשחשבתי על זה אתמול, פתאום זה נראה לי מאוד מוכר כל הגשעפט הזה. כאילו כבר עברנו את זה פעם. בשטעטל. שככה חיו יהודים באירופה במשך מאות שנים. שהיה קצת קשה, ותמיד הפריץ והגויים לחצו, אבל איכשהו, השטעטל שרד. שהסתדרנו. שיהיה בסדר. שאפילו היה צחוקים וקיגל. עד שלא.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אני מוצא את עצמי חושב הרבה על המשפט הבא, מהראשונה אל הקורינתים.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃ כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.

ככל שאני מתבגר, היכולת שלי להנות מהמון דברים שנהנתי מהם פעם, הולכת ופוחתת. אם כילד מקדונלדס היה תאווה אמיתית, ואז עד לא מזמן סוג של גילטי פלז׳ר, אז היום הוא לא פלז׳ר מכל סוג שהוא. אני צופה בסרטי מארוול עם הילדים (לביא עוד מפחד, אבל פחות), ואני רואה את ההתלהבות העצומה שלהם, ויודע שפעם גם לי היה כזה, אבל שזה לא שם יותר.

״כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.״

איזו דרך לתאר התבגרות. האם זה נכון? האם ההמבורגר של מקדונלדס אובייקטיבית טעים, ופשוט עכשיו אני מסתכל עליו דרך מראה של התניות, הון סימבולי, וגינונים? מצד אחד הון סימבולי הון סימבולי, אבל וואלה, לא טעים. וסרטי הילדים הם, ובכן, לילדים. ואני כבר לא ילד.

לפני כמה ימים, עשינו הפסקה, ליאת ואני, מהעונה הראשונה של ״דרקוני הבלונד״ ״בית הדרקון״, כדי לצפות שוב בעונה השנייה של Fleabag (יש באמאזון פריים או פשוט תסתדרו ותצפו. בהכל. גם בעונה הראשונה. כן. היא מתחילה מעצבן. זה שווה את זה).
הסוויצ׳ הזה, בין בידור מהונדס, לאומנות, ליצירת מופת, היה כל כך דרמטי. זה כאילו על חלק כל כך עצום מהתכנים שאנחנו צורכים היום יש מעין… נקרא לזה דוק נטפליקסי. זה כמו ארוחות צהריים בהרצליה פיתוח של ההייטקס. זה טעים, זה מחליק בגרון, זה סוגר פינה. זה בלתי זכיר בעליל. ופתאום – בום. יצירה שמצליחה לרתק, להצחיק, לחרמן, לנגוע. בלי דרקונים, בלי רובוטים, עם פחות ציצים מהצפוי, ובלי אפילו שמות לרוב הדמויות. אחרי הפרק השלישי, שהוא אולי השיא של העונה, ליאת רצתה להמשיך. ואני לא יכולתי. הייתי צריך לעצור שניה, ולהרדם מול איזה משהו זבלי וסתמי. החותם שהשאירה בי הצפייה הוא עמוק, מהדהד. היא משהו שאקח איתי שבועות וחודשים קדימה. ככה זה אמור להיות עם אומנות גדולה. ו-וואלה, אתם יודעים מה – יש המון אמנות גדולה מסביבנו. צריך רק להושיט יד. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לקבל את הוואו הזה, שפיבי וולר ברידג׳ העניקה לי, אבל כמעט כל יום. And yet I don't. למה זה? האם זה בגלל שיש גבול לכמה טלטלות וסערות הנפש האנושית יכולה לחוות ביום? האם זה כי בכל זאת קשה יותר לקרוא את מובי דיק, או את The Dragon Rising, מאשר להגליש, כחזיר מצופה שומן, במגלשת הנטפליקס? או שאולי בגלל שאמנות גדולה שורפת ובוערת, והיא צריכה את החמצן של חיים היום יום והלא אמנות גדולה? שהשיגרה היא הרקע, הבד עליו מצוירת אמנות שמזיזה? שיכול להיות שבאמת אי אפשר לאכול שוקולד כל היום, לא כי זה לא מוסרי ואמא תכעס, אלא כי אם לא אוכלים משהו ברקע אז הוא מפסיק להיות טעים? ובתור אדם שמתכנן לאכול שוקולד כל היום, ברמה המקצועית לפחות מה זה אומר?

מתנות מגיעות לפעמים מאנשים בלתי צפויים. לפני כעשרים ושלוש שנה, למשל, ישבתי במשרדו של סא״ל רמי גולדרייך, בדרכי החוצה, מוקדם מהמתוכנן, מהצבא. היו לי ביד כבר שבועיים של גימלים נפשיים, ותור לוועדת שחרור אצל הקב״ן. אבל איכשהו מישהו התעקש שאדבר גם עם דרגה בכירה, ורמי היה סגן מפקד המרכז שבו שירתתי, ב-8200. הסיפור הצבאי שלי עד הנקודה הזו היה מין טרגדיה של טעויות, שבה מישהו חשב שאתאים לתפקיד מסויים, הכניס אותי לקורס אחר, לא סיפר על זה לאף אחד, ואז השתחרר. ולכן ביליתי את השנתיים עד כה בתפקידים מבעסים תחת, עם אנשים לא ממש כיפים, והחלטתי שדי.

רמי לא הכיר אותי, לא הייתי נכס משמעותי למערכת הצבאית ובכל זאת, במקום לחתום על הניירות ולהגיד לי שלא אתן לדלת לפגוע בי בדרכי החוצה, הוא נתן לי מתנה. הוא התעניין, ראה איך אפשר לעזור, ומצא לי מקום לעבור אליו ביחידה. מעשה החסד הזה, המתנה הזו, שינתה את חיי. במקום החדש פרחתי, שגשגתי. וזה הוביל לכך שביליתי במצטבר כמעט 15 שנה ב-8200, בשלושה גלגולים שונים, וההשלכות של זה על חיי הן עצומות.

המתנה המשמעותית האחרונה שקיבלתי מאדם בלתי צפוי הגיע ממירב. מירב אורן מוסקוביץ׳ היא המנכ״לית של סולוטו, הגלגול הישראלי של החברה שסוג של רכשה את ג׳ימיני לפני כשנתיים. הגענו לשם עם בטן מלאה, חבולים אחרי משא ומתן אגרסיבי עם חברת האם, אשוריון. ומירב העניקה לי מתנה. היא ראתה אותי, על איכויותי ומגרעותי, ויצרה לי את המרחב למצוא את עצמי, ולעבוד כמעט אך ורק עם החוזקות שלי. יש כמה דברים שבהם אני טוב ברמת על חלל. אפשר לסכם אותם תחת הכותרת ״יצירתיות אסטרטגית״. יש לי יכולת להבין סיטואציות ולהביא רעיונות יצירתיים שמתכתבים עם האסטרטגיה, מעצימים אותה, מותחים אותה או מגדירים אותה מחדש, ואז לשכנע את כל האנשים שצריך שזה מה שצריך לעשות. כשזה מגיע לפרטים הקטנים, ללכתוב את ה-spec ולעקוב אחרי הג׳ירה – וואלה, בלית ברירה אכנס מתחת לאלונקה, אבל אילו לא החוזקות שלי. The real voyage of discovery consists, not in seeking new landscapes, but in having new eyes ומירב, נשמה שהיא, הבינה שיש לה מישהו שזה הכשרון שלו באופן קיצוני, ועודדה אותי לעסוק כמה שיותר בזה, גם אם זה אומר להשאיר את האלונקה לא מאויישת, כשהכתף שלי יכלה, תיאורטית, להתאים. זו היתה מתנה מדהימה. היא לא רק עודדה אותי, אלא איפשרה לי לרתום למסע שלי אנשים יוצאי דופן, שידעו להבין אותי, לאתגר אותי, לגרום להזיות שלי להתממש.

אנחנו גדלים עם מין אתוס כזה של ״אי אפשר לאכול רק שוקולד כל היום!״, אז לא יכול להיות שאני אעשה רק את הדברים שאני טוב בהם, הרי. ובנוסף, יש את הקול הפנימי, המבקר, שיודע להגיד דברים נוראיים על עצמי כמו ״נו זה רק דיבורים ולא עבודה אמיתית מה שאתה עושה״, או ״אתה כל הזמן רק רוצה לקפוץ בין רעיונות וככה לא רצים מרתון״. כאילו שריצת 100 מטר היא לא ספורט אולימפי. והנה, המנכ״לית החכמה של הארגון שלך ממש מאושרת שאתה משאיר לה כל יום פתק במשרד שהיה כתוב עליו ״היה לי רעיון״. היא לא עשתה את זה רק כי היא אוהבת אותי, אלא כי היא הבינה כמה ערך מיוחד זה תורם לחברה שלה, וגם היתה נדיבה מספיק כדי לשקף לי את זה.

ביולי, כשנפער הבולען תחת רוטשילד 39, והודיעו לכולנו שסוגרים את החברה והולכים הביתה, הרפלקס הראשון והחרדתי שלי היה להתקשר לחברים עם סטרטאפ ולהגיד להם ״טוב עכשיו אולי אני אהיה ה-vp product שלכם?״. וכפרות עליהם, היה להם מספיק שכל כדי להגיד ״לא, קודם תנשום דקה.״. vp product זה משהו שאני לגמרי יכול לעשות, אבל הוא לגמרי, לגמרי, לא לעבוד *רק* עם החוזקות שלי. או אפילו כמה שיותר.

אם לא היה לי את החוויה הזו, המתנה שמירב העניקה לי, של איך זה מרגיש לעבוד במוד הנכון הזה, כנראה לא הייתי אוזר את האומץ, לא הייתי מרשה לעצמי לחשוב, שזה אפשרי, שיש לשאוף לזה. שזה נכון.

במשפט של פרוסט, על ה-voyage of discovery, נתקלתי לראשונה בשיחת דהארמה מעלפת של ג׳וזף גולדשטיין. גולדשטיין הוא מבכירי המורים המערביים לבודהיזם, והוא מדבר שם על איך קלוד מונה, כדי לצייר כל כך הרבה ערימות חציר, היה חייב לראות אותם בעיניים חדשות כל פעם. Haystack היה שם שהשתמשתי בו כדי להסביר מה אני עושה בתוך סולוטו/אשוריון, וכשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית, ולבנות עסק שמהותו היא לראות דברים בעיניים חדשות, לא עמדתי בפיתוי, ולמרות ההסבר הארוך שזה גורר איתו, על זה שלא מדובר במחט אלא בצייר אימפרסיוניסטי, כנראה אקח את השם הזה לאזרחות. Haystack.

לקחתי לי כמה חודשים וקצת לנוח אחרי שסגרו את סולוטו, ואפשר להגיד שהשבוע התחלתי לעבוד באמת. זה היה אחרי שבועיים של שפעת שניטרלה אותי, הפכה אותי לסמרטוט ושממנה אני עדיין מתאושש. אבל השבוע, היה שבוע העבודה הראשון שלי. ומצאתי את עצמי מחוק. כבר שני לילות אני נכנס למיטה ב-8, עם גלן גולד מנגן פרטיטות של באך באוזניות, ונרדם כמעט מייד. בהתחלה עוד האשמתי את השפעת. אבל אני חושב שזה משהו אחר.

מוד העבודה שלי, רוב חיי, היה Low intensity, high impact. צרורות קצרים, שיכולים להסתכם בסך של שעה או שעתיים נטו ביום, שבהם אני נותן עבודה,, איזשהו פיצוח יוצא דופן, ואז כל שאר היום אני, כאילו, מתנשנש ברכות. במשך שנים פחדתי שזה בעצם לרמות ושיום אחד יעלו עלי וישלחו אותי לחינוך מחדש, אבל גם העובדה שאני עובד ככה עשרים וחמש שנה, ומשום מה אנשים עדיין רוצים לשלם לי, וגם מפגש עם אנשים אחרים שאני מעריץ שעובדים ככה, נתן לי להבין שוואלה יש מצב שזה די לגיטימי בסך הכל. ליאת, למשל, עובדת אחרת לגמרי – רצוף רצוף רצוף. יש ימים שהיא יושבת בבוקר וקמה בערב, ולא מפסיקה לעבודה. לא אני.

אז התחלתי לייעץ, וזה אומר שכמעט כל פגישה שלי, וכל שעה שלי, הם נושא אחר. יום שלי יכול להיות מלא בחברה שעושה סייבר לעולם הקריפטו והחוזים החכמים, להמשיך בחברה שעושה מערכת דיגיטלית לבקרת איכות ובטיחות, ולגמור עם סטודיו שמנסה לייצר צעצוע מוזיקלי. ובכל אחת מהם, מהפגישות האלה, אני עובד בשיא. בעולם הרגיל, יש גבול לכמה פיצוחים יוצאי דופן אדם נדרש לייצר ביום. אבל פה, בגדול, הפכתי לאימפריית קלייה. לייצרן פיצוחים סדרתי. כל יום, כל היום.

קראתי פעם ששחקן שח שורף זיליון קלוריות במשחק. נראה לי שהמוח שלי לא רגיל לעבוד ב-100% cpu כל היום. אז בשמונה בערב גוטמן גו ביי ביי. יהיה מעניין ממש לראות איך אתמודד עם זה. האם המוח יפתח סיבולת? האם אסגל לעצמי שגרות צינון? האם הסוד הוא במינון? The voyage of discovery is upon us.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

ב-1999 הייתי בצבא. היינו חבורה של ממ״סניקים (מחזור ד׳!), וישבנו ב-brew house ברוטשילד ועשינו התערבות. שתי התערבויות, למען האמת. הראשונה היתה מה יקרה בבאג 2000 המתרגש ובא, והשניה היא על מי יעשה את המיליון הראשון. אני הייתי בדיעה שמטוסים יפלו מהשמיים בבאג 2000, ולכן ב-31 בדצמבר של 1999, אחרי שהבנתי שאני לא הולך להכנס למסיבה שלא רציתי להכנס אליה בכל מקרה באיזה מועדון בשרון, לקחתי את הדייהאטסו שרייד שלי, ונסעתי לגלילות, מתוך תקווה להיות ליד הכי הרבה מחשבים שיש במקום אחד במזרח התיכון כשהחרא מגיע למאוורר. היו שם לא מעט צוותים שעבדו קשה, ולשמחת כולנו, השמיים לא נפלו, בין השאר בזכות המאמצים הכבירים שלהם.

אני מספר לכם את האנקדוטה הנוסטלגית הזו, כדי לסייג את המשך הפוסט. יש לי נטייה, לעיתיים, לפסימיות יתר בתופעות בהסתכלות על תופעות גלובליות, אבל אני חושב שטראמפ ניצח. עכשיו זו רק שאלה של האם הוא ניצח יותר או ניצח פחות.

אני כותב שורות אלה בשלישי לנובמבר 2020, הבחירות בארצות הברית מתחילות עוד מעט, ואין לדעת מה יוליד יום. יכול להיות, שכמו שב-2000 אף מטוס לא נפל מהשמיים, אז בסופו של דבר ביידן ינצח והכל יעבור חלק ויהיה סבבה. אבל גם אז, טראמפ כבר ניצח, או יותר נכון, אמריקה הפסידה.

אמריקה הפסידה, כי בערך חצי ממנה, מתכוון להצביע לטראמפ. זאת אומרת שבערך חמישים אחוז מהאנשים במדינה הזו תומכים בגזענות, בשנאה, בדוד הסוטה ששולח ידיים בארוחות החג. הם תומכים בה בשלל דרכים, החל מתמיכה גלויה כמו מליציות הימין הניאו-נאציות, דרך תמיכה פסדו-אינטלקטואלית סטייל עדות גדי טאוב, ועד התמיכה המאפשרת, זו שאומרת ״טוב, הוא כל הדברים הנוראיים האלה, אבל לפחות הוא…״. מה זה עושה למדינה כשחצי מתושביה חושבים שלהיות בריון זה טוב, שאמת זו אופציה ושקר זה לגיטימי. גם אם מחר ביידן מנצח והדמוקרטים משתלטים על הסנאט ובית הנבחרים, זו אדמה חרוכה שיקח שנים להרפא ממנה.

אני לא יודע אם טראמפ ילחם עד הסוף, אם הוא יכריז ניצחון הערב וינסה לפסול את הקולות שנשלחו בדואר וכל שאר הדברים שהרפובליקאים מבשלים בחודשים ובשנים האחרונות. אבל ההערכה כרגע היא שכן, הוא יעשה את זה. רדיולאב עשו פרק מדהים על משחק מלחמה ששיחק בתרחישים השונים של איך דבר כזה יכול להראות ולאן זה יכול להתפתח, וזה הגיע למקומות שדי קורעים את ארצות הברית לגזרים מבפנים. וגם אם זה לא יגיע למצב המופרע שבו הצבא בסופו של דבר צריך להחליט למי לתת את הכפתור האדום, ובכך בעצם להחליט מי יהיה הנשיא, אז זה לא משנה. כי גם אם כשהאבק ישקע ביידן יבחר לנשיא, אז יהיה לטראמפיסטים יכולת להתנער ממנו, להגיד ״הוא לא הנשיא הלגיטימי כי…״, ובכך להעמיק את הקרע עוד יותר.

אני כל הזמן חושב על תהליכי הריפוי שעברו חברות שהתחרפנו התחרפנות רצחנית, כמו גרמניה הנאצית או רואנדה. על הרגע הזה שהחברה התעוררה מעל הזוועה שהיא יצרה, ואמרה ״זה נורא, צריך לעשות תיקון״. אולי זה הפסימיות הרגילה שלי, אבל אני לא רואה את זה קורה.

ודווקא בגלל הפסימיות הזו, אני מעריץ עוד יותר את ג׳אד אבומרוד. היוצר, של רדיולאב. כי למרות שיש לו פי אלף יותר skin in the game מאשר לי (נגיד, כי הוא גר בארצות הברית, והוא ממוצא לבנוני), החליט, כפי שהוא מסביר בהרצאת TED המעלפת שלו, לתרגל דרך אחרת להסתכל על הדברים, כזו שמרחיבה את האפשרויות לא משנה כמה זה נראה סגור. הלוואי וזה יצליח.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

המפגש עם המוות כאן הוא בלתי אמצעי בצורה מפתיעה. לפני כמה ימים, בסיבוב שעשינו בחווה שאליה ברחנו, מצאנו גולגולת של צבי. אתמול, בטיול ביער, מצאנו שאריות של פרה, שלד כמעט שלם. פה ושם, על רצפת היער, בין מחטי האורן והענפים המכוסים בטחב, מבצבץ מקל שבמבט שני מתגלה כעצם. בעוד שאני וליאת קצת נרתעים מזה, את הילדים זה כמעט מגניב. אירוע יוצא דופן.

חילצנו צפונה, לקדיתא, כדי לקבל קצת מרחב בתוך כל הכאוס הזה. זה אחד המקומות היפים בישראל, אולי היפים שהייתי בהם בעולם, ובעיקר אפשר, כשלא שש מעלות וגשום עד מאוד, לצאת לטבע בלי להתאמץ בכלל, ובלי להפר שום סגרים. אנחנו פה לבד, בגדול, מלבד מיקה ודורון שעלו פה על הקרקע לפני כארבעים שנה ובנו את המקום הזה במו ידיהם.

בתוך כל החרדות, אני מנסה להקפיד לעצור ולהיות אסיר תודה על כל מה שיש לנו. זה מנהג שהתחלתי לעשות בחודשים האחרונים עם מים, לעצור ולהעריך את העובדה שאני חי בעידן קסום שבו אני מסובב את הברז ויוצאים מים חמים או קרים, ואני לא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה. אבל בשהות פה בקדיתא אני מסתכל גם רחב יותר, על הפריווילגיה העצומה שיש לנו בסיטואציה הזו שמאפשרת לנו לקחת את החיים ולדלג לצימר לשבוע שבועיים, וגם להיות בטיפה, טיפה פחות חרדה מהעתיד של העולם שאחרי.

לקח לי גם זמן להבין שאני לא כל כך חושש מסגר ברמה האישית. אני חושב שאם הייתי בלי ילדים, הייתי יכול לעשות את זה בעמידה על הראש, אפילו להנות. החרדה שלי היתה, ועודנה, מה יהיה עם הילדים. הילדים, מבחינתם, שמחים לעשות בינג׳ על נינג׳ה ישראל לילדים, והדבר שאני באמת צריך להתמודד איתו זה תחושת ה״איזה הורה גרוע אני שהילדים שלי מבלים מול מסכים כל היום״, שמהדהדת למרות שאני יודע שזה לא רק לגיטימי, אלא אפילו מומלץ בימים אלה. יהיה בסדר, וכל עוד אפשר לצאת החוצה טיפה, רק לנשום אוויר, נראה לי שנסתדר גם כשנחזור לעיר. בשנה האחרונה גיליתי שאני פרפקציוניסט, והנה מסתבר שבנסיבות מסויימות, אני גם קלסטרופוב.

במובנים רבים, Covid-19 היא ״מגפה מושלמת״ – אין חיסון, אין תרופות, זמן דגירה ארוך שבו מדבקים, מקדם הדבקה גבוהה, ואחוזי תמותה גבוהים, אך לא גבוהים מדי מכדי לפגוע בהפצה של המחלה. אז בפינה הימנית יש לנו את הוירוס הקשוח ביותר שהאנושות התמודדה איתו, ובפינה השמאלית יש לנו, ובכן, את האנושות. אף פעם אין זמן טוב למחלות חובקות עולם, אבל בקרב מול מחלה חדשה, האנושות מעולם לא היתה במצב כל כך טוב. בשנות השמונים לקח יותר משנתיים למדענים להבין מה הגורם לאיידס. עם הקורונה, לקח עשרה ימים מזיהוי המקרה הראשון, למיפוי הגנום של הוירוס. ואל מול הוירוס המושלם, עומד צבא, ממש צבא, של האנשים הכי חכמים בכדור הארץ, שמפעילים את כל הידע והיכולות של האנושות, כדי לנצח את החרא הזה. רתימה מסיבית של הבינות הטבעיות והמלאכותיות הטובות בעולם, מחוברים ביחד ברשתות שפעם אפשר היה רק לחלום עליהם.  יש בערך 10 ניסויים קלינים שרצים עכשיו לשימוש בתרופות קיימות, כולל אחד שנראה מבטיח בתרופה וותיקה, בלי פטנטים ובלי שטויות. מספיק שאחד או שניים מהם יצליחו, ושרמת הקטלניות של הוירוס תרד, ופתאום מסוף העולם, זה יהפוך להיות סתם עוד שפעת בת זונה. Showdown. הוירוס המושלם מול מוח הכוורת של האנושות. ואנחנו עכשיו בסצינת המונטאז׳ אימונים.

גם יכול להיות שלא. ויכול להיות שהעתיד שלנו, בחודשים הקרובים, הוא סגר, עד יבוא קיץ או חיסון. ויכול להיות שעשרים או שלושים אלף איש ימותו. אבל גם שם מתגנבת לליבי פרספקטיבה אופטימית. כי האנרגיות האלה, של מלחמת המפרץ, של יצירתיות ועשיה והתמודדות, הן אופטימיות. וגם כאן, האנושות מעולם לא היתה במקום טוב יותר להתמודד עם משבר כזה, עם משלוחי מזון ושיחות וידאו וכל קטלוג התרבות והבידור של האנושות בלחיצת כפתור. והאנשים שימותו, ובכן, אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל רובם היות מתים בשנים הקרובות גם ככה. זה לא הופך את זה לפחות טראגי, אבל זה נכון. והיסטורית, אחרי מגיפות כאלה, האנושות יודעת לצמוח ולפרוח ולשגשג.

אבל. יש אבל. כי במקביל לכך שאילו The best of times, מבחינת האנושות, אילו גם The worst of times. הסגר הנוכחי בנוי, יותר מכל, על היגיון של סולידריות חברתית, וסולידריות חברתית, איך נאמר, לא בשיא האופנה בשנים האחרונות. ביום הראשון כולם נרתמים במרץ. לשטח את העקומה. אבל ביום העשרים, כשנגמר הכסף, אז פתאום מתחילות מחשבות: רגע, בעצם אני כגבר צעיר, הסיכוי שלי למות מזה ממש ממש קטן. וההורים שלי כבר לא בסביבה. אז בעצם בשביל מי אני סובל את כל הסבל הזה? יאללה שילכו להזדיין, לא מוכן להקריב את כל העתיד הכלכלי שלי ושיפנו אותי מהדירה בשביל שאיזה סבא של מישהו לא ימות.

ייתכן וזה נשמע לכם מופרך, אבל אם כן, חכו עד שתראו תגובות של מתנגדי חיסונים לבקשות של מוחלשי חיסון, אנשים וילדים עם סרטן שמתחננים שאנשים יתחסנו כי חסינות העדר היא הרבה פעמים ההבדל בין חיים ומוות עבורם. ורוב התגובות הללו הם מסתם אנשים אידיאולוגים, לא כאלה שחייהם ופרנסתם תלויה בזה. אם הייתי הסופר שכותב את הסיפור הביזארי הזה, ייתכן וזו היתה הנקודה שהייתי מוסיף לעלילה, את הנבל השני, את המפיצים. את התנועה שתהיה בעד המחלה, מונעת מתערובת של קונספירציה, אקולוגיה, מיסטיקה וליברטרניות, ומחוזקת בקרוגר דאנינג עוצמתי. אתם יודעים שזה מגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אתמול בלילה, רק ממש בלילה, התחלתי לנשום בפחד. ליאת ואני העברנו סוף שבוע במצפה הימים, בלחשוד בתיירים נושאי קורונה ולחטא כל כף בחדר אוכל בשליכטה של אלכוג׳ל. ובעוד שליאת פחדה כבר אז, אני הייתי רגוע. הסטטיסטיקה, בטח בשלב הזה, היא בעדנו, ולמרות שהסטטיסטיקה זיינה אותי אישית כמה פעמים (וגם ברכה אותי כמה פעמים), אני עדיין מאמין בה.

על פניו, הייתי אמור להיות בפחד היסטרי כבר כמה זמן. ההתפוררות של החברה בתרחישי אפוקליפסה לוחץ לי על כל הכתפורים. אחד הרגעים שבהם חשתי הכי הרבה פחד בחיי, היה כשקראתי את ״העמדה״ של סטיבן קינג. זה ספר שאולי פחות כדאי לקרוא עכשיו, אבל בגדול גם שם יש מגפה והמון אנשים מתים. אבל מה שהפחיד אותי, אלוהים אני עדיין זוכר את הרגע ההוא שישבתי בבסיס ליד בית שאן מכורבל בשק שינה ורועד מפחד, היה לא הרגע שבו הרבה אנשים מתים, אלא הרגע שבו הצבא מפסיק להיות צבא ונשבר לאוסף של מליציות פסיכיות, שהחברה מפסיקה. אבל משום מה, הצלחתי בו זמנית להבין שהקורונה, גם בתצורתה הגרועה ביותר, היא לא אפוקליפסט הזומבים. ואז אתמול בלילה התחלתי לפחד.

המילה דיקטטור מגיע מלטינית. ברומא העתיקה, אדם היה מקבל את התואר דיקטטור, תואר שנותן לו, בגדול, כוח בלתי מוגבל, עבור משימה מוגבלת (מלחמה) או זמן מוגבל (עד חצי שנה). זה עבד, פחות או יותר – קונסולים וגנרלים היו מקבלים את המנדט של הדיקטטור, ואז, באופן די מפתיע, לרוב גם היו מחזירים אותו. עד שהם לא. האחרון שלא החזיר נקרא יוליוס קיסר, ואיתו הסתיימה הרפובליקה.

אתמול בערב, שמעתי את בנימין נתניהו מקבל על עצמו את הכוחות של דיקטטור. הפעלת סיגינט על אזרחים, סגירת בתי המשפט, איסור על התקהלויות של יותר מעשרה אנשים. אף אחד מהדברים האלה, כמעט, לא מפחיד אותי כשהוא בהקשר. אני יכול להבין מצוין את ההגיון שבלהשתמש באיכונים רטרואקטיבים כדי לעשות חקירות אפידמולוגיות, וכנראה שיש דרכים אפילו יותר עדינות לעשות את זה מאשר השב״כ (רמז: זה פיצ׳ר בגוגל מפות). מה שמפחיד אותי הוא מה שיקרה אחרי. שטח משוחרר לא יוחזר, אתם מבינים, ואני לא מכיר כמעט אף גוף שמוכן, מהרגע שהכוח ניתן לו, לוותר על הכוח. אז נכון שזה כבר לא קורונה (אם כי יש סיכוי שהקורונה תהיה איתנו המון זמן), אלא פשוט מצוד אחר מחבל וסכנת חיים אמיתית. או תירוץ בטחוניסטי ראוי ומשכנע אחר, והנה הופ – זה הפך להיות הסטנדרט. אני אפילו לא צריך את תרחישי הבלהות של שמאלנים, שישר קופצים לכליאה מסיבית של מתנגדי משטר בסגנון טורקיה. זה לא מועיל להביא אותם בגלל שזה כל כך רחוק מאיפה שאנחנו עכשיו שזה ישר מסווג אותי כהזויים, אבל מספיק שהיכולת, לאכן כל אזרח בישראל ולסגור את בתי המשפט, ולהחליט כמה אנשים מותר להתקהל קיימת על הנייר, ואפילו מרגישה קצת מוכרת, מספיק שזה שם כדי לגרום לכך שנחייה במדינה אחרת לגמרי. שהתקרבה צעד ענק לארדואן. על אמת. כי היום עוד יש שם את ביבי עם השורשים הג׳נטלמניים, אבל מתישהו יהיה שם מישהו אחר.

הדבר שהכי הפחיד אותי, אבל באמת, בכל מסיבת העיתונאים הזו, היה האיסור לנסוע יותר מ-2 באוטו. אני כותב עכשיו מבקתה מבודדת בצפון, שאליה ברחנו כולנו. על השולחן לידי יש גולגולת של אייל, ותנים מיללים ברקע כי נו, אפוקליפסה. וכל הנסיעה לכאן, חששתי. כן אני יודע שזה מפגר, אבל אשכררה פחדתי כי נסענו 4 באוטו והיה כתוב שאסור. סופי עולם זה משהו שלא נתקלים בו ביום יום, אז אולי הוא יותר מפחיד אותי בעוצמה, אבל בתוחלת, הדבר שהכי מפחיד אותי הוא צירוף המילים Computer says no. שיש איזשהו נוהל או כוח בירוקרטי מפגר, שכולם מבינים שהוא מפגר, אבל מה לעשות, זה מה שכתוב אדוני ולכן צריך לעשות את זה. לפני כמה שנים עבדתי כיועץ ב-8200, וכחלק מהתהליך ההפיכה מיועץ לאזרח עובד צה״ל, היה צריך לעשות ״וי״ על הסיווג הבטחוני שלי. עכשיו דמיינו מין קולות של ביפ ובופ כזה, והפתעה – computer sais no. לפי המחשב, הסיווג הבטחוני היחיד שעשו לי היה ב-1997, כשהתגייסתי, ופג תוקפו לפני כעשור. עכשיו תבינו: היה לי סיווג בתוקף. עבדתי ביחידה. הגעתי כל יום ונחשפתי למידע המסווג הזה, אבל לפי המחשב לא היה לי סווג ביטחוני. מבחינת המערכת זה היה בסדר שאמשיך לעשות את העבודה שלי (?!), המסווגת, אבל במקביל גם לא היה לי סיווג בטחוני בכלל והייתי צריך לעשות את כל התהליך מהתחלה ועד אז אי אפשר לאשר את העסקתי כאזרח עובד צה״ל. האבסורד הזה נמשך כמה חודשים, עד שמישהו עם מספיק שכל ומספיק פלאפלים על הכתפיים החליט לקבל החלטה.

אני יכול להבין התקהלויות של עשרה אנשים, אבל לנסוע לא יותר משני אנשים באוטו,  זה פשוט לא להבין איך החיים עובדים, והרגע הזה שבו מחוקקים חוקים בסלע, שנוצצים באבק פיות זוהר  של ״צו השעה״, שנכנסים לי לתחתונים וגם לא הגיוניים בשום צורה, וכשאתה מבין שייתכן שזו רק ההתחלה – זו הנקודה שאני ממש, אבל ממש מתחיל לפחד.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!