ההשתאות שלי מטכנולוגיה היא לעיתים מאוד לא אחידה. אחרי כמה שנים טובות בהייטקים למיניהם, מתחכך בחוד החנית של הטכנולוגיה (זה נעים יותר ממה שזה נשמע), מצאתי את עצמי במשך כמה שנים נפעם כל פעם מחדש כשראיתי, באוניברסיטה, מכונת צילום עם פידר. משהו בצורה שבה המכונה פשוט אכלה את ערימת הדפים הזאת בכוחות עצמה, וידעה לצלם אותם ולהעביר אותם הלאה בצורה מסודרת היה מדהים בעיני, ייתכן כי אני עצמי התקשתי במלאכה הזאת.

עוד דבר מעניין בפליאה מטכנולוגיה, הוא ההבדל בין לדעת שמשהו קיים, ובין אשכרה להשתמש בו. ידעתי שאפשר לערוך מסמך במשותף ב-google docs במשך שנתיים, אבל כשאשכרה ראיתי את המסמך, שעליו רצים שני סמני עכבר, הרגשתי כאילו אני בעתיד. בסדנאות "מבוא לאינטרנט" שאני מעביר לכל מני מנהלים בכירים (כי תתפלאו, אבל יש מגזרים שלמים במדינה שלנו של מקבלי החלטות שאין להם מושג מה זה אינטרנט), כשאני מדבר על google street view, כולם מכירים את זה. אבל כשאני עושה להם סיור בשכונה שלי או שלהם, לכולם נופלת הלסת. כי הם ידעו שיש כזה דבר, אבל לא חוו אותו עד הסוף. יש הבדל עצום בין לקרוא על זה שהילד שלך מסוגל לזהות ולחקות הבעות פנים, ובין לראות את עילם מוציא לי לשון.

בימים האחרונים הצטברו להם כמה כאלה, מסוג הדברים שידעתי שיש כבר המון זמן, אבל רק כשהם פתאום נגעו לי בחיים, הבנתי כמה mind bending ומהפנטים הם באמת.הראשון הוא מכ"מ הגשם של השירות המטארולוגי. כולנו יודעים שיש כזה, ושהוא אפילו נמצא באינטרנט כבר כמה שנים טובות. אבל פתאום, ביום יומיים האחרונים, היכולת הזאת להסתכל על השמים ולדעת מה הולך להיות בשעה-שעתיים הקרובות, ואם אפשר לצאת לטיול או אי אפשר – זה פאקינג דבר מדהים. השחרור מכבלי התחזית הכללית, של "סוף שבוע גשום באיזור המרכז", למשהו שאפשר לתכנן מסביבו את היום ("אחרי שהמערכת הזאת פונה מזרחה, עוד חצי שעה ככה, אז נראה שהשמיים נקיים לחלוטין".

השני, זה Skype. אולי בגלל שאני לא בזוגיות לונג דיסנטס, או בקשרי עבודה אינטנסיביים מדי עם חו"ל, אבל סקייפ תמיד היה אצלי מעין גלגל חמישי. תוכנה שמתקינים ומשתמשים בה בשבתות וחגים. מעולם לא הבנתי את האנשים שזה המסנג'ר שלהם. לפני כמה חודשים איילת ורועי הגיעו אלינו עם הראל, תינוקם החדש והמנומנם. הם עלו לחדר שינה שלנו, הפקידו אותו במיטתנו, והפעילו סקייפ בין שתי הטלפונים שלהם. צ'יק-צ'אק-מוניטור בחינם. היום ניסינו את זה עם עילם. הוא נרדם בחדר השינה שלנו בקומה השניה, ואנחנו רצינו לאכול ארוחת בוקר למטה. אז הפעלנו שיחת וידאו, מהאייפון למחשב. זה היה מהפנט. במשך עשר דקות פשוט ישבנו שם ובהינו בו ישן, נושם, זז קצת. ואז נפלי לי אסימון קטן.

מאז שהושק סקייפ היה מבחינתי דרך לקיים שיחות טלפון, ואולי "שיחות וידאו", שהם כמו שיחות טלפון רק עם וידאו. לשיחת טלפון יש התחלה, תוכן, וסוף. אבל עם מסך גדול, ומצלמה טובה וחיבור אינטרנט מהיר, תעלול המוניטור-המשודרג שלנו מהיום יכול לאפשר לבני זוג מרוחקים לא רק לדבר אחד עם השני בכל לילה, אלה ממש "להיות ביחד", to hang out. אנחנו סוחבים איתנו תבניות מהדור הקודם של הטכנולוגיה, ובאופן אינטואיטיבי כופים אותם על הדור הנוכחי. הדהים אותי לחשוב שסקייפ אפשר לי מיומו הראשון לשבור את התבנית הזאת, שגוגל פאקינג קראו לוידאו צ'אט שלהם "hangout", אבל רק היום הצלחתי לעשות את זה. יכול להיות שככה מתחילה הזיקנה הטכנולוגית שלי. ויכול להיות פשוט מעולם לא עלה לי הצורך.