- חבר סיפר לי איך פעם, לפני הרבה שנים, הוא רזה המון. המון המון. עשרים קילו, אולי יותר. ״איך עשית את זה?״ שאלתי בעניין מנומס. ״פשוט לא אכלתי. כלום.״. אותו חבר המשיך לתאר את הצום הממושך שהוא עשה, ימים שלמים שבהם הוא שתה רק מים. אני זוכר איך הוא תיאר ש״בשלב מסויים, אתה נכנס ל-zone. הכל נהיה כל כך חד…״. יש משהו בבדידות שאני חווה בנסיעות עבודה שמזכיר לי את הסיפור הזה. יש משהו שלנסוע, לבד, למקום מסויים שמשאיר אותי במצב רגשי מחודד. מצד אחד זה ממכר – הכל קופץ לעין, כל הפרטים הקטנים והדקויות הרגשיות. מצד שני אני נהיה מספיק רגיש כדי להזיל דמעה מ-pitch perfect 2 במטוס.
2. קובנט גארדן. לא הייתי כאן כמעט עשור, ובעשור הזה קובנט גארדן הפך, כך נראה למין כיכר המדינה זוטא שכזאת. מקום שבו כל מני מותגי יוקרי ויוקרה למחצה, לאוקסיטן וחברים, בונים חנויות דגל. ולמרות הבוז המפעפע בי, אני לא יכול שלא להתרשם מהחנות של אפל, מקדש של לבנים אדומות ותקרות גבוהות, שבמרכזו גרם המדרגות, מעשה המרכבה מזכוכית, שמרחף לו מעל כולנו. לכל העובדים יש חולצה בצבע זהה, מכנסיים בצבע זהה, ושיער בצבע זהה. אני ממשיך בשיטוטים שלי בין החנויות, ופתאום רואה שלט מוכר, כמעט ברמה התת הכרתית. אני עולה למעלה, מתרגש והולך, ונכנס לחנות צעצועי התיאטרון, מלאה בבובות על חוטים ותיבות נגינה וצעצועים קטנים. אני זוכר את עצמי בחנות הזאת, בן עשר, מתלהב עד אין סוף מנפצים או טריק שנמכר בה. גל של התרגשות סוחף אותי. הנה סוף סוף פנינה ייחודית, אותנטית, חנות שנמצאת כאן מיומו הראשון של המתחם, שארוגה בזכרונותי. מרוב התרגשות אני כמעט ופוסח על אוסף תיבות הנגינה, צבועות בצבעי קרקס עליזים, שכמותן ראיתי בשלוש חנויות בשינקין, מייד אין צ׳יינה.
3. ״אני אומר לך, אנחנו חיים בעידן שבו לאנשים לא חכמים אין יותר מה לעשות, לא יהיה להם יותר מה לעשות לאנשים הלא חכמים״, נהג האובר שלי שוטח פני את הניתוח שלו למציאות. ״אני כל כך אוהב את אובר, הם שינו לי את החיים!״, הוא ממשיך, מבלי לדעת עד כמה שהוא צודק, ועד כמה אובר משתמשת בו כדי לחשב את קיצו לאחור.
4. מזג האוויר פה מושלם לדובים. קריר, אבל טיפה – מעיל עור וחולצה ארוכה ונעים לך. אני צועד לי מעדנות ב-charlotte street. העין נמשכת למספרה. מספרה קלאסית, של גברים, עם כיסאות גבוהים וסדיני מגן מתוחים בגאון. אני נזכר במספרה זוכת הפרסים בטמפל בר בדאבלין, שזכתה לקצר את השיער הארוך שגידלתי אחרי הצבא, ובאיך זו היתה התספורת הכי טובה שאי פעם עשיתי, וחושב לעצמי אולי בכל זאת יש לי זמן לתספורת מהירה לפני ארוחת הערב. רק חבל שגילחתי את הראש לפני שיצאתי מהארץ.
5. כל לונדון אתר בנייה אחד גדול. קצת כמו הרכבת הקלה בתל אביב, רק פי אלף. מה לא בונים כאן – רכבות, תחנות רכבת, בניינים, גשרים, תעלות, הכל. וסביב כל אתר בנייה, יש אוסף של בנאים, כולם בריטים. כמעט כולם לבנים. אני נזכר איך יעל הסבירה לי שיש פה דבר כזה שנקרא working class, שזה קיים כמעמד שאנשים מרגישים איתו בנוח, ולא רק כתחנת מעבר במוביליות החברתית, וברוברט וויאט, ששר על איך כולנו צרכנים עכשיו.
קורות ממלכת עילם 