ב-1999 הייתי בצבא. היינו חבורה של ממ״סניקים (מחזור ד׳!), וישבנו ב-brew house ברוטשילד ועשינו התערבות. שתי התערבויות, למען האמת. הראשונה היתה מה יקרה בבאג 2000 המתרגש ובא, והשניה היא על מי יעשה את המיליון הראשון. אני הייתי בדיעה שמטוסים יפלו מהשמיים בבאג 2000, ולכן ב-31 בדצמבר של 1999, אחרי שהבנתי שאני לא הולך להכנס למסיבה שלא רציתי להכנס אליה בכל מקרה באיזה מועדון בשרון, לקחתי את הדייהאטסו שרייד שלי, ונסעתי לגלילות, מתוך תקווה להיות ליד הכי הרבה מחשבים שיש במקום אחד במזרח התיכון כשהחרא מגיע למאוורר. היו שם לא מעט צוותים שעבדו קשה, ולשמחת כולנו, השמיים לא נפלו, בין השאר בזכות המאמצים הכבירים שלהם.

אני מספר לכם את האנקדוטה הנוסטלגית הזו, כדי לסייג את המשך הפוסט. יש לי נטייה, לעיתיים, לפסימיות יתר בתופעות בהסתכלות על תופעות גלובליות, אבל אני חושב שטראמפ ניצח. עכשיו זו רק שאלה של האם הוא ניצח יותר או ניצח פחות.

אני כותב שורות אלה בשלישי לנובמבר 2020, הבחירות בארצות הברית מתחילות עוד מעט, ואין לדעת מה יוליד יום. יכול להיות, שכמו שב-2000 אף מטוס לא נפל מהשמיים, אז בסופו של דבר ביידן ינצח והכל יעבור חלק ויהיה סבבה. אבל גם אז, טראמפ כבר ניצח, או יותר נכון, אמריקה הפסידה.

אמריקה הפסידה, כי בערך חצי ממנה, מתכוון להצביע לטראמפ. זאת אומרת שבערך חמישים אחוז מהאנשים במדינה הזו תומכים בגזענות, בשנאה, בדוד הסוטה ששולח ידיים בארוחות החג. הם תומכים בה בשלל דרכים, החל מתמיכה גלויה כמו מליציות הימין הניאו-נאציות, דרך תמיכה פסדו-אינטלקטואלית סטייל עדות גדי טאוב, ועד התמיכה המאפשרת, זו שאומרת ״טוב, הוא כל הדברים הנוראיים האלה, אבל לפחות הוא…״. מה זה עושה למדינה כשחצי מתושביה חושבים שלהיות בריון זה טוב, שאמת זו אופציה ושקר זה לגיטימי. גם אם מחר ביידן מנצח והדמוקרטים משתלטים על הסנאט ובית הנבחרים, זו אדמה חרוכה שיקח שנים להרפא ממנה.

אני לא יודע אם טראמפ ילחם עד הסוף, אם הוא יכריז ניצחון הערב וינסה לפסול את הקולות שנשלחו בדואר וכל שאר הדברים שהרפובליקאים מבשלים בחודשים ובשנים האחרונות. אבל ההערכה כרגע היא שכן, הוא יעשה את זה. רדיולאב עשו פרק מדהים על משחק מלחמה ששיחק בתרחישים השונים של איך דבר כזה יכול להראות ולאן זה יכול להתפתח, וזה הגיע למקומות שדי קורעים את ארצות הברית לגזרים מבפנים. וגם אם זה לא יגיע למצב המופרע שבו הצבא בסופו של דבר צריך להחליט למי לתת את הכפתור האדום, ובכך בעצם להחליט מי יהיה הנשיא, אז זה לא משנה. כי גם אם כשהאבק ישקע ביידן יבחר לנשיא, אז יהיה לטראמפיסטים יכולת להתנער ממנו, להגיד ״הוא לא הנשיא הלגיטימי כי…״, ובכך להעמיק את הקרע עוד יותר.

אני כל הזמן חושב על תהליכי הריפוי שעברו חברות שהתחרפנו התחרפנות רצחנית, כמו גרמניה הנאצית או רואנדה. על הרגע הזה שהחברה התעוררה מעל הזוועה שהיא יצרה, ואמרה ״זה נורא, צריך לעשות תיקון״. אולי זה הפסימיות הרגילה שלי, אבל אני לא רואה את זה קורה.

ודווקא בגלל הפסימיות הזו, אני מעריץ עוד יותר את ג׳אד אבומרוד. היוצר, של רדיולאב. כי למרות שיש לו פי אלף יותר skin in the game מאשר לי (נגיד, כי הוא גר בארצות הברית, והוא ממוצא לבנוני), החליט, כפי שהוא מסביר בהרצאת TED המעלפת שלו, לתרגל דרך אחרת להסתכל על הדברים, כזו שמרחיבה את האפשרויות לא משנה כמה זה נראה סגור. הלוואי וזה יצליח.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!