חודש: נובמבר 2007

נייר ואוטונומיה

יש לי יחס מאוד מעורער לכל מה שקשור לנייר, בצורותיו השונות. בעוד שאני מחבב ספרים, ואפילו ירשתי מאבי את החיבה לקריאת עיתונים, אני לא ממש יודע איך… להתנהל איתו.

מנוי לעיתון אין לי, בעיקר בגלל שאני יודע איך הבית יראה – ערמות על ערמות של עיתונים. חשבונות, אם היו מגיעים בדואר אלקטרוני, היו משולמים מיד, אבל ברגע שהם מגיעים במעטפות הלבנות, הם מעוררי חשד, ולכן יש להניח אותם לתקופת צינון של כמה שבועות או חודשים, רק ליתר בטחון. אין לי בעיה לארגן אופרציות ענקיות מסוגים שונים, אבל לשלוח פקס זה אתגר. כשאני מלמד, למשל, חצי מזמן ההכנות שלי מתכלה לא על הכנת מערך השיעור, אלא דווקא על הפקת החומרים להדפסה.

כחלק מתהליכים שעוברים עלי, החלטתי  לנסות להתמודד גם עם האתגר הזה. הצעד הראשון התבצע לפני כמה שבועות. רכשתי מדפסת. אני יודע שזה נשמע כמהלך רגיל ופשוט, אבל הפעם, הלכתי עד הסוף. קניתי מדפסת רצינית, שעושה הכל, ובנויה כמו טנק. אפילו כבר קניתי דיו להחלפה. מהיום, לא צריך לדאוג איך להדפיס, או לסרוק, או לשלוח פקס – הכל עובד, מהבית. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל זה נותן לי תחושה כל כך חזקה של אוטונומיה, של היכולת לדאוג לצרכי – זה מספק.

אתגר נוסף, הוא הכתיבה. במסגרת היחס המדובר לנייר, יש לי יחסי שנאה-שנאה עם כל מה שקשור לכתיבה פיזית, עם עט או עיפרון. אני מקליד מהר, אוהב את היכולת למחוק, להעתיק ולהדביק. המקלדת טבעית לי. נייר לא. בנייר הקו לא יצא ישר, הכתב בלתי קריא, תמיד איכשהו אני כותב דברים במקום הלא נכון. אני גם מאבד עטים כרוני.

חלק מהילדות שלי הועברה בבי"ס בריטי – מהסוג שבו לובשים עניבות. למרות שכל יום לבשתי עניבה, ולמרות שנאלצתי במשך כמה שנים, כמבוגר, לשחק את משחק ה"גדולים" – חליפות וכו', למדתי לקשור אחת רק לפני חצי שנה. בבתי ספר בריטיים, יש איזשהו טקס מעבר שבו מפסיקים לכתוב בעפרון, ומתחילים לכתוב בעט. העט, במקרה שלנו, היו עטים נובעות. אני לא יודע אם זה עדיין כך באנגליה, או עם ב-deskים שלהם עדיין יש את החור לכסת דיו, שהיה מיושן אפילו בשנות השמונים.

עט נובע היא דבר נפלא, דומה מאוד לשעוני יוקרה. היא משמעותית פחות שימושית מעט כדורית – הדיו נמרח, העט עדינה ושבירה יותר, וכו', אך עדין יש מסביבה הילה. בדיוק כמו ששעוני יוקרה לרוב עובדים על מנגנון מכני, המדוייק פחות, מה לעשות, משעוני קוורץ, אפילו כאלה בחמש דולר.

מיותר לציין שתקופת לימודי באנגליה לוותה בכמות מרשימה של בגדים עם כתמי דיו גדולים. כשבגרתי, הבנתי שעטים נובעות זה לא בשבילי, ואחר כך, שעטים בכלל זה לא בשבילי. אני מסוגל להעריך אותן, ולראות את היופי שבאומנות, אבל לא יותר מזה.

ולכן, זה היה מוזר שמצאתי את עצמי בתחילת השבוע רוכש לי, לאחר שנים, אחת כזאת בדיוק. לא משהו יקר או נוצץ – לא  עט מון-בלאן שאנשים אוהבים לשים בכיס של החולצה, כדי שיראו את פתית השלג הלבן מנצנץ לו. עט ציפורן פשוטה, ופנקס מגודל שיתלווה אליה.

וכבר כמעט שבוע, אני כותב. זה תהליך לא פשוט. עברית לא נועדה להכתב בעט נובע – כשכותבים מימין לשמאל היד מורחת את הדיו הלח קמעה. צריך לצייר את האותיות. הכתיבה הפכה, בשבילי, ליותר מרק דרך לא לשכוח. היא הפכה לתרגיל במודעות עצמית. גורדייף ואוספנסקי דיברו על זה – כמות הדברים שאנחנו מבצעים באופן אוטומטי, בלי שום מודעות. פתאום, אני צריך להיות מודע, נוכח, בתהליך הכתיבה. זה משרה איכות אחרת לחלוטין על כל תהליך הכתיבה. כמו ביקור בממלכה חדשה, מסקרנת.

צבע הכשף

ב"צבע הכסף", לפני שנים רבות, יש סצינה שנחרטה בזכרוני. פול ניומן כסוף השיער ותכול העיניים לוקח את ההוטשוט החדש שלו, טום קרוז, לסיבוב בבר על מנת ללמד אותו מאיפה משתין הדג, ואיך עושים מזה כסף. קרוז הצעיר, מחליט להראות לכולם, מזמין דווקא את אלוף הפול המקומי למשחק, וקורע לו את הצורה. כל שאר החברה' בבר נבהלים, ומחליטים שאולי לא כדאי לשחק עם ה"טירון" הזה, וכסוף השיער נוזף בחתיך הנמוך, ומסביר לו שלא ככה עושים.

היום, קיבלתי מייל הזוי מעט, ממישהי שטענה שהיא מחפשת בחורים אינטיליגנטים לתוכנית ריאליטי והיא קיבלה את שמי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא שכל כך מעניין אותי להופיע בטלוויזיה, אבל המנגנון כולו סקרן אותו. וגם מי נתן את השם שלי. שיחת טלפון קצרה הבהירה לי שאולפני מימד מנסים להפיק את הגרסה הישראלית לתוכנית הריאליטי "Beauty and the Geek", או "היפה והגאון", בתרגום לעברית. הרעיון הבסיסי הוא פשוט: שתי קבוצות – אחת של חנונים כבדים, והשניה של פאקצות טובות לב, כאשר כל פעם מטילים על זוגות מהקבוצה לבצע משימות שונות – פעם מעולמו, ופעם מעולמה. מי שמנצח בסוף מקבל רבע שעה של וורהול והרבה כסף.

מאחר והמעמד סקרן אותי, קפצתי לרמת החייל להפגש עם אותה רנן. נכון, לא חשבתי ברצינות על להשתתף, אבל מאחר ויצא לי לכתוב גם מצגת או שתיים על קוסמטיקה בחיי, איכשהו דמיינתי את עצמי מאושר ומתקשר עם הנבחרת השניה, לומד את סודות המסקרה ומסביר לה את נבכי האינטריגות של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל.

מה אומר, ייתכן והייתי צריך להגיע בחולצת ה-D20 שלי, ולגמגם יותר. למרות שרנן התעקשה שאגיע לאודישנים, היא רמזה לי בכבדות שאני פשוט… לא חנון מספיק. אני מתקשר מדי, היתה לי חברה, אני לא מספיק מנותק. אני אפילו יוצא לפאבים. לא עזר שניסיתי להסביר לה שארגנתי כנס של משחקי תפקידים, שהמצאתי את המילה העברית לדואר אלקטרוני, שאני ממש ממש חנון… ייתכן והייתי צריך ללמוד את הלקח של הגמד הסיינטולוג, ולחשוף את צבעי האמיתיים רק כשמאות אלפי השקלים כבר ממש קרובים.

Topsy Turvy

יש משהו מאוד מוזר בלמצוא דיסק של ניל יאנג באוטו של אמא שלך. זה קצת כמו לפתוח מגירה בבית הורייך, ולגלות באנג – לא אחד עמוס ושחוק, אלא דווקא אחד כזה שקונים בפיצוציות. זה לא שזה רע, זה פשוט נראה מאוד לא שייך, במיוחד אם הורייך אינם בסנגון עדות שנות השישים, שזה קטגוריה נפרדת של מוזר.

הכל מתהפך בימים האחרונים. הכל החל במסע למזרח, לקניון איילון, לראות את בייוולף, או כפי שאמא שלי, שלגלגה על ההגייה הלא נכונה שלי, קראה לזה: מפרץ הזאבים. הסרט עצמו מהנה, בדרכיו השונות, אבל האירוע החשוב ביותר שקרה בו היה ללא ספק החלצו של טלפוני הכסוף מכיסי, אה-לה the one ring, והמפגש המדומיין עם בעליו החדשים, החמדנים. החיים שלי, אתם מבינים, היו קשורים בכסוף ההוא בעבותות הזמן. מילא הטלפונים של אנשים – שם נעזר בשרותיו של הג'מיל, שעדיין מכיל את הטלפונים של כולם מהפעם ההיא שפרצו לי לדירה. הבעיה העיקרית היא היומן.

היומן שבפלאפון (נראה לי מטופש להחזיק אחד נפרד), מהווה, יחד עם הריטלין, את חוד החנית כנגד הפרעות הקשב והריכוז. כל אחד עוזר במשהו אחר. היומן, למשל, עוזר לי להגיע למקומות בזמן ולא לשכוח פגישות שאני יזמתי עם חצי מהמשרד שלי. הריטלין, לדוגמא, עוזר לי לא למצוא את עצמי ביום חמישי באחת בלילה נעול מחוץ לדירה שלי מכוסה במיץ של עוף רקוב, בלי ארנק או פלאפון. אכן מקרים קשים, ואמיתיים להפליא.

וכך מצאתי את עצמי, עם פלאפון זמני, של נוקיה, ואוטו זמני, של אמא. האוטו לא קשור באמת לכל הסיפור, זה פשוט קרה כך. יש משהו מאוד מטריד, ברמה בסיסית, בכך שהכל הפוך. המעבר מנוקיה לסוני-אריקסון היה מסובך מספיק – כי הכל שם הפוך. המעבר הזמני חזרה מבלבל לחלוטין. גם מכוניות צרפתיות לאוו דווקא משתדלות להדמות לאחיותיהן הגרמניות בהנדסת אנוש.

מסקנת הביניים מסיפור זה, במסגרת ה"חוקים" בבלייזר: לא משנה איזה סלולארי יש לך, תמיד באיזשהי מגרה תמצא מטען של נוקיה. מסקנות נוספות בהמשך.

צעקו בחורים כי נגמר (בערך)

חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.

Goodnight England

"A few nights ago, I walked into a pub on my way home and ordered a Guinness.

I didn't look at my watch, but I knew it was before 8 o'clock. It was Tuesday and I could hear the television in the background still running the latest episode of "EastEnders" – a soap about the day-to-day life of cheeky, cheery working class people in a decaying, mythical part of London.

I sat in a booth and picked up a copy of a free newspaper someone had left on the seat beside me. I'd read it before. There wasn't much news in it. I put down the paper and decided to sit at the bar.

It wasn't a busy night. I could hear the murmuring of the distant TV above the chatter of the people at the bar and the clack clack of colliding snooker balls.

After "EastEnders" came "Porridge" – a rerun of a situation comedy series about a cheeky, cheery prisoner in a comfortably unoppressive, decaying, Victorian prison.

Almost imperceptibly, spirits leaked from the optics of upturned bottles behind the bar. Droplets of whisky and vodka formed and fell soundlessly as I watched.

I finished my drink. I looked up and the barman caught my eye. "Guinness?" he asked, already reaching for a fresh glass. I nodded. The barman's wife arrived and began to help with the trickle, of customers' orders.

At 8:30, following "Porridge," came "A Question of Sport" a simple panel quiz game featuring cheeky, cheery sport~ celebrities answering questions about other sports celebrities, many of whom were as cheeky and cheery as themselves. Jocularity reigned.

"I'll tell the barman about the leaking optics," I thought. "The Nine o'Clock News" followed "A Question of Sport." Or, at least for 30 seconds it did, before the television was switched off and cheeky, cheery pop music took its place.

I looked over at the barman. "Just half this time," I said. As he filled the glass, I solemnly asked him why he'd switched off the News. "Don't ask me-that was the wife," he replied, in a cheeky, cheery manner, as the subject of his playful targeting bustled in a corner of the bar.

The leaking optics had ceased to have any importance for me. I finished my drink and left, almost certain the TV would be silent for the rest of the evening. For after "The Nine o'Clock News" would have come "The Boys From Brazil," a dim film with few cheeky cheery characters in it, which is all about a bunch of Nazis creating 94 clones of Adolf Hitler.

There aren't many cheeky, cheery characters in V FOR VENDETTA either; and it's for people who don't switch off the News."

David Lloyd, 14 January, 1990