חודש: נובמבר 2010

שמוקים ואור שמש

החל מיולי 2001 ועד לפני שנה בערך, הייתי פעיל מאוד במערכת הפורומים של תפוז. התחלתי בפורום אודיו וקולנוע ביתי, שהיה אחד מהמדרדרים הגדולים שלי לאודיופיליה, והמשכתי בפורום אומנויות לחימה, שבסופו של דבר גם הייתי ממנהליו. לאורך כל התקופה הזאת, היה לי יוזר אחד: גוטמן האפור. כינוי וותיק שלי. בצבא עדיין מדי פעם אנשים קוראים לי "גוטמן האפור" (בניגוד לסתם "גוטמן", שהוא שמי המלא והרשמי בצבא). פורומים אינטרנטים הם מרחב מרתק מבחינה חברתית. לכל פורום יש חוקים, חלקם כתובים וחלקם פחות. יש את המשתמשים המעצבנים יותר והמעצבנים פחות. וכמעט לכל פורום יכול להיות "טרול" – מישהו שנמצא בפורום רק כדי לעצבן, להרגיז. הוא לא באמת שם כדי לשכנע אותך שצריך להרוג את כל הערבים או שכבלים ב-1500 דולר למטר נשמעים יותר טוב, או שוואלה-טודו-קונג-פו-דו היא השיטה האולטימטיבית שמנצחת את כולם. אלה רק הכלים שלו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב, לעשות בלאגן. To be a punk.

פורום אומנויות לחימה, ספציפית, הוא גם ה-watering hole של כל קהילת אומנויות הלחימה בישראל. הקהילה הנ"ל היא כל כך רכלנית ומלאה באינטריגות פנימיות שהיית מצפה שהיא תהיה מאוכלסת בפולניות קשישות, ולא באמני לחימה קשוחים, אבל זה המצב. כולם קוראים את הפורום, החל מהמורה המתחיל ועד המסטר המסוקס. ובמיוחד קוראים אותו אלא שטוענים שהם לא. וכשאתה חלק מהקהילה הזאת, ויש לך את הפלטפורמה הזאת, הפיתוי לעשות בה שימוש אנונימי על מנת לעקוץ את היריבים, או להכנס באלה שעיצבנו אותך, הוא עצום.

עכשיו אמור להיות הקטע שבו אני מסביר איך אני הייתי בסדר, ולמעולם בכל שנותי שם בפורום לא עקצתי אף אחד, איך תמיד נשארתי נאמן לרוח הבודו, הייתי אדיב ומכובד לכולם, והעברתי זקנות את הכביש. זה, כמובן יהיה שקר מופרך. עקצתי ודקרתי, התנשאתי והוכחתי. אבל תמיד בשמי שלי. אם אתה לא מספיק גבר כדי להגיד משהו, בפומבי, שידעו שזה אתה, ולקחת אחריות על זה, אז אל תגיד אותו. אמרתי לאנשים דברים נוראים שם בפורום – איימתי בתלונות במשטרה, באישפוזים כפויים, אמרתי לאנשים בפנים שאני חושב שהם שקרנים, שהשיטה שהם מלמדים היא פיקציה שהם המציאו, ולא שיטת נינג'ה אבודה או אמנות הלחימה המקורית של בני ישראל. ותמיד בתור גוטמן האפור.

ובגלל זה, כשטרישי סיפרה לי על הרעל שהיא נאלצת להתמודד איתו, הייתי חייב לכתוב. קיצור העניינים: לטרישי (שאותה אני מכיר רק אינטרנטית) נמאס כששמוק בשם יינון משהו כתב לה בפייסבוק את השורה הלירית "רוצה זיון", ופירסמה את פרטיו בבלוג שלה. הטוקבקים לפוסט שלה ולכתבה שאיזכרה אותו בוואלה שנה אחרי, היו מלאות בארס, וזעקו חמס: "אווטינג, איך את מעיזה". אז קודם כל, לא היה שם שום אווטינג. הבחור פנה אליה בשמו המלא, וזכותה החוקית לפרסם אותו הלאה. דבר שני, הלוואי שאותו בחור היה תובע את טרישי, כפי שהטוקבקיסטים מפנטזים. על מה בדיוק? הרי היא לא המציאה שום דבר. אבל עזבו – אני לא משפטן.

לפני כמה שנים אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי בבית קפה ליד הבימה. המלצר היה *מאוד* הומו, ומאוד התחיל איתי. אני לא בקטע של גברים, אבל גם לא הומופוב. לא שיתפתי פעולה, אבל זה לא ממש הפריע לו: זה היה מאוד מעניין לראות איך זה להיות בצד השני. איך לזה להרגיש את הליטופים ה"מקריים" על היד, את הפלישה למרחב הפרטי, את המבט ה-"המממ, מה הייתי עושה לך אם היתה לי רבע שעה פנויה ובקבוק של רוטב טריקאי-שומשום". זה גם היה מצחיק שאבא שלי לא שם לב לכלום. זה לא הפריע לי, אבל זה בהחלט נתן לי להרגיש מה נשים מרגישות… כל רגע מהחיים שלהן בערך. זה מפסיק להיות משעשע אחרי חצי שעה, אבל אז לנשים יש עוד 219144 וחצי. רוב כותבי הטוקבקים המתלהמים שייכים למגזרים השולטים. הם לא באמת מאמינים שיש אנשים שהם לא הם, ובטח שלא הלכו אפילו רבע שעה בנעליהם.

יינון, השמוק שהציע לטרישי זיון, נכשל במבחן הציווי הקטגורי של קאנט. אם הוא היה מרגיש שמה שכתב היה בסדר, לא היתה לו בעיה לקחת אחריות על זה, ושזה יתפרסם. אבל יינון לא חשב שהוא צריך להתחשב באחרים, או לקחת אחריות על ההתבטאויות שלו. יינון היה בטוח שהאינטרנט יגן עליו, עד שהוא גילה שמה שמגרש הכי טוב את המפלצות שמתחת למיטה, זה אור שמש.

המלך לא רלוונטי

יובל, מורי ורבי לארניס, אמר לי פעם, כשדיברנו על סמינרים, שלדעתו אם  בסמינר אומנויות לחימה הצלחתי ללמוד דבר אחד, הרווחתי. אז אמנם כנס ולא סמינר, אבל אתמול הרווחתי. הכנס המדובר הוא כנס בנושא סייבר-טרור, שאירגנה חברתי קרן אלעזרי. קרן ניכנת בכוח על, שמאפשר לה גם להיות supreme ninja mage hacker lord, וגם לקרוא מגזיני אופנה נחשבים, מבלי שהסתירה האינהרנטית תגרום לקרע במרקם המציאות. קרן ופופוביץ', שותפה לפשע הצליחו להרים כנס לתפארת בתקציב שספק עם וועדת קישוט בחטיבת ביניים היתה מצליחה לעמוד בו.

הכנס הזה היה אחת החוויות המאתגרות ביותר שעברתי זה זמן רב. האתגר לא הגיע בגלל מצגות סתומות, או נתונים קשים מדי. הוא בכלל לא הגיע מהתוכן של הכנס (שנע מסופר-מעניין, דרך די מרגיע – טוב לדעת שיש בתהיל"ה אנשים שיודעים מה הם עושים, ועד קצת מובן מאליו). האתגר הגיע מה…פורמט.

לפני כחודש נפטר בנואה מנדלברוט. מנדלברוט היה מתמטיקאי, אחד מהאבות של תורת הכאוס, ממציא המונח פרקטל, וה-patron saint של דור שלם של סטלני שנות התשעים שהעבירו שעות רבות בבהיה מחוייכת בשומרי מסך צבעוניים. אחד הפרסומים הראשונים שלו, נקרא "How long is the coastline of Britain". שאלה מטופשת על פניה. אבל מנדלברוט הראה שהתשובה לשאלה הזאת תלויה מאוד ברזלוציה שאיתה אתה בודק. אם תיקח חוט ותעבור על כל מפרצון וזיז בקו החוף של בריטניה, תגיע למספר משמעותית יותר גדול מאם תמדוד אותו דרך תצלום אוויר.

במידה מסויימת, זה מסביר למה היה לי כל כך מאתגר אתמול בכנס. עברו שלוש או ארבע שנים מאז שהייתי סטודנט "אמיתי", שמגיע להרצאות. ובארבע השנים האלה קרו הרבה דברים. אחד מהם זה שאובחנו הפרעות הקשב שלי, אבל הדבר השני, המעניין יותר, הוא שלמדתי המון. פרוייקטים שונים שעשיתי (בניהם טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע של כלכליסט, שלצערי לא מופיע באינטרנט) שלחו אותי ללמוד על ירמיהו ויחזקאל, על מערכות דואר באימפריה הפרסית, על ההיסטוריה של קרטוגרפיה, אסטרטגיות התמודדות עם הומלסים, ועל יכולות לימוד שפה שניה של עיוורים. את כל הדברים האלה למדתי בעצמי, בבית. שיטת הלימוד שלי מתאימה לי. היא אסוצייטיבית, מלונקקת, רצה על הרבה טאבים. אני מתפרש או מעמיק בקצב שלי. וזה עובד לי.

אתמול בכנס, חלק מהמציגים חטאו בחטא ה-PPT הקדמון: הם כתבו את ההרצאה שלהם במצגת, ואז הציגו את המצגת תוך כדי שהם מקריאים את הטקסט שכתוב בשקפים. ייתכן ומתודת הרצאה זו פותחה במקור כדי להרצות לתלמידי גן ילדים, אשר אינם יודעים לקרוא לבד, והמשיכה משם בכוח המסורת. אבל בדיוק כמו המורה בתיכון שמקריא מהספר, מרצה או מציג שנוהג כך בעצם מכריז על עצמו כמיותר. בשנים האחרונות לא היתה לי הזדמנות להחשף (שוב) למודל הזה של העברת ידע, ולהווכח על בשרי כמה הוא פשוט לא מתאים לי, כמה קשה לי כשמישהו אחר שולט בקצב, שאני לא יכול לבחור במה לעשות זום ומתי. שמישהו משטיח את קו החוף של בריטניה.

הכנס שלשום ניסה להעביר מידע, ללמד, בצורה שבה בתכל'ס מלמדים היום, אבל גם לימדו לפני חמש-מאות שנים. Broadcast של ידע על ידי אנשים. זה קרה בכנס, אבל זה קורה ב-99.9% מהכיתות והכנסים, וזה מיותר. אפשר היה לשבת בבית ולראות את המצגות, או סרטוני ווידאו של נואמים. אין פה את אפקט ה"אנרגיה" של הופעה חיה. אם כבר עושים משהו בלייב, בוא ננצל את הייתרונות שיל לייב: היה לי פי אלף יותר מעניין לשמוע את המרצים הנכבדים מתווכחים מתדיינים על נושא, בלייב, מאשר לשמוע את הרעיונות הסטטים שהם הביאו איתם מהבית.

וזה לא רק לימודים. אני משתמש בדוגמת קו החוף של בריטניה כדי להסביר כמה קשה לי לחזור לעבוד במשרד. בשנה האחרונה עבדתי בעיקר מהבית. אני יודע שיש אנשים שזה ממש לא הקטע שלהם, שקשה להם להתמודד עם הפיתויים. אבל לי זה עובד מצויין. אחת הסיבות שזה עובד לי מצוין, היא כי זה מאפשר לי להיות קשוב לעצמי. כשאתה עובד במשרד, מצפים ממך להיות "עובד" כל הזמן. ובכך מתעלמים מהעובדה שגם כשאנחנו "עובדים", יש לנו רגעים בהם אנחנו מרוכזים יותר ומרוכזים פחות, בהם אנחנו עייפים, או סתם נמאס לנו. שקו החוף שלנו הוא לא קו ישר של פרודקטיביות, אלא מפרצונים וזיזים. כשאני עובד בבית, אין לי שום בעיה ללכת לנמנם חצי שעה כשאני יוצא ממוד עבודה, ואז לחזור ולעבוד כשאני פרודקטיבי באמת. צריך משמעת עצמית, נכון, אבל ככה אפשר לרתום את כל הפיתויים האלה שיש בבית, למען העבודה ולא נגדה.

מעניין לחשוב כמה זמן מנגנונים ומוסדות ימשיכו להיות מותאמים לעידן המהפכה התעשייתית, בזמן שהעולם מסביבם השתנה כבר שישים פעמים. האם מתישהו הפער יהיה כה גדול שהמכניקות הישנות פשוט יקרסו, שיבוא תלמיד תיכון או ילד אחר ויצעק כמה המלך כבר לא רלוונטי.

הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010

בהמלצתה של שחר, התחלנו לראות את Sherlock. Sherlock הוא הנסיון האחרון של ה-BBC לעשות משהו מעניין אם הדמות של ארתור קונן דויל, אחרי שכולנו גמרנו לנקות את הבגדים מהקיא שהתווסף עליהם בעקבות הסרט עם רוברט דאוני ג'וניור. והצליח להם, מאוד. שרלוק מתרחשת בלונדון המודרנית, זו עם הגלגל ענק ו-SMSים. ווטסון הוא רופא צבאי שחזר מאפגניסטן, שמתעד את הקייסים (הראשון נקרא A study in pink…) בבלוג שלו. מעבר לתסריטים המבריקים, ולעובדה שההפקה לא לוקה בסנדרום ה"נראה כמו פרק של זהו-זה מ-1993" שמאפיין סדרות בריטיות, הפנינה האמיתית היא הליהוק. מרטין פרימן התמחה בתפקידים שבהם הוא משחק אדם רגיל הנקלע לסיטואציה בלתי רגילה ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", למשל), ומצליח לעשות ווטסון מאוד אנושי, בעל תושיה וקצת פחות אהבל ממה שיוצא בספרים. שרלוק (יש כזה שם בכלל? היה שם כזה לפני קונן-דויל?) מגולם על ידי בנדיקט קמברבאטש (ככה קוראים לו, מה לעשות), שעושה אותו פנומנלי. חייזרי במראה והתנהגות, קצת אוטיסטי, אולי הומו, אבל הכי הולמס שרק אפשר.

תוך כדי הצפיה בסדרה, התמלאתי תחושה של פלא – איזו דמות מפולאה יצר ארתור קונן דויל! כמה עוצמה יש בה, כמה היא מעניינת, אלמותית ממש! אני חושב שאחת הסיבות שלהולמס כל כך קל להלקט בליבנו היא שלמרות שהוא עצמו סוג של פריק, הוא גורם לנו להאמין שעוד יש לנו, בני האדם הרגילים, תקווה. מה שהולמס עושה, בסופו של דבר, זה לקחת מקרה מסובך ולהראות איך הוא בעצם פשוט מאוד, אם מסתכלים על הדברים הנכונים. הטקס הזה, שחוזר גם בסיפורים וגם בסדרה, שבו הולמס מסביר, צעד אחרי צעד, איך הוא הגיע למסקנות המדהימות שלו, מסתיים בדרך כלל ב"אה, כשאתה מסביר את זה ככה, זה מובן מאילו". הולמס מאפשר לנו לחשוב שיש לנו אפשרות להבין, אולי אפילו לשלוט בעולם המורכב שמסביבנו.

ואולי דווקא בגלל התכונה הזאת, קפץ לי לעיניים משהו שאפשר היה לנסחו במאמר שכותרתו: "הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010".

תוך כדי צפיה בשרלוק, מיוחד בפרק האחרון שלו, נפל לי אסימון: הרשע של היום זה לא הרשע של פעם. העימות הקולנועי הקלאסי הוא בין רשע, שמתחיל כחזק יותר (אחרת זה לא מעניין), ובין הגיבור או הגיבורים שמתחילים חלשים יותר אך לאחר מאמצים וקשיים, מצליחים להתעמת עם הנבל, ולהחזיר את הסדר על כנו. הנוסחה הזאת נשמרת גם היום, בגדול, עם הבדל אחד קטן: הנבל של פעם היה סופי, והיום הוא אינסופי.

פעם הייתי צעיר והיה לי שיער והעולם היה מקום פשוט יותר

קחו למשל את "מת לחיות" המקורי (1988). קבוצה של באד-גייס משתלטת על גורד שחקים ענק ויפני, ורק ג'ון מקליין המסכן עומד בדרכם. הבאד-גייס נמצאים בעמדת ייתרון – הם תיכננו את המבצע מראש, יש להם יותר אנשים, יותר כלי נשק. אבל הם לא כל יכולים. קחו את ה"מת לחיות" האחרון (זה שיצא ב-2007): ה-bad guys יכולים לעשות הכל. פשוט הכל. הם יכולים לשבש את מערכת הרמזורים של וושינגטון, לשדר בכל ערוצי הטלוויזיה במדינה, למחוק לג'ון מקליין את הפנסיה ואפילו להשתלט על מטוס F35 שנשלח כנגדם. והם לא לבד. תחשבו על Prison Break, על "גיבורים" על "24" – בכולם תמיד יש אויב גדול, נחבא אל הצללים, קונספירטיבי להפליא, תמנון ענק שזרועותיו מגיעות לכל מקום. "The company". החברה יכולה להגיע אלייך לכל מקום, לפרוץ לך לבית. הכוח שלה שם תמיד, בכל מקום.

הגיבורים עדיין מנצחים. אבל הם מנצחים בכאן ועכשיו. כשיש עימות פיזי, אז הם מנצחים. הכוח שלהם הוא לוקאלי, אל מול הכוח הגלובאלי של הרעים. הכוח שלהם מוגבל באיכותו (בדרך כלל ייתרון בעימות פיזי), בעוד שלצד הרעים עומדים מגוון עצום של יכולות.

לפני כמה חודשים חשבתי לי על כמה המאבק בפשע המאורגן הוא בעייתי. איך השוטרים או השופטים לא מפחדים שבסופו של דבר מישהו פשוט יבוא אליהם הביתה ויפגע בהם או בילדיהם. ואז הבנתי. שכמו שמישהו שגדל רק על פורנו לא יבין למה הבחורות שהוא שוכב איתן לא צווחות ונאנחות מזה שהוא רק נוגע להן באף, כך גם תפיסת המציאות שלי לגבי יכולות הרשעים נבנתה אחרי הדוגמאות של נבלים בשנים האחרונות. אלה שיכולים לעשות הכל.

שוב, אני לא חושב שמדובר בקונספירציה. זה לא שישבו החברה' בוועדת המשנה של זקני ציון לענייני תסריטים ומדיה, והגיעו למסקנה שצריך לחנך את ההמונים שכדאי להם להזהר. שבניגוד לתקווה שהולמס מנסה לתת לנו, שהעולם עוד ניתן להבנה אם ננסה מספיק, המציאות היא אכזרית. שאנחנו מוקפים בעולם צללים בלתי מובן ובלתי נשלט, שאי אפשר להתגונן מפניו, שיכול באופן שרירותי להכנס לך לחייך, לעשות כל מה שהוא רוצה, ולהעלם חזרה לאופל. שאם מישהו ינסה להרים את דגל המאבק אז לא יהיה גבול למה שניתן יהיה לעולל לו, ששום מקום אינו בטוח. אני לא חושב שיש פרוטוקולים מהישיבה הזאת, אבל את מי השיח הזה משרת… מעניין..