בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.
There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. 1
בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.
בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה.
אנו מחלקים את העולם – לעובדות, סיפורים, אמנות. ישנו, כביכול, איזשהו רצף של אמינות, שאנחנו מרגישים שנמצא שם. על רצף זה נחים הסיפורים, ונחות העובודת – המדע, האמת. אחד ועוד אחד, חבר – הם שניים, ושם אין שום סיפורים. דברים שנופלים, מגיעים לרצפה, ויעשו זאת גם מחר – אז למה לי כל הסיפורים האלה?
יש נראטיב, יש את הסיפור שלי – אבל בתכל'ס, אני יכול לספר עשרות סיפורים, אבל איך זה ישנה את מה "שאני" את מה ש"באמת"? סיפורים כמו חול, ואין, אפעס, מה לאכול.
כי אנחנו עדיין מקווים שה"אמת" נמצאת שם, לא במובן המולדרי והצלחות המעופפות שלו, אלא במובן האפיסטמולוגי, הפיזי. אנחנו עדיין מקווים שהעץ שנופל ביער עושה רעש למרות שאיש לא שומע אותו. שיש הפרדה בין הפרספקטיבה של משתתפים באירוע למה שקרה באירוע "באמת" – מושג מעורפל, כביכול תלוש מהאנושות. כאילו יש "אמת" היולית, שהגרסאות של אנשים הם רק צללים על המערה של אפלטון שלה. עולם שבו יש רק צללים, אבל ה"אמת" לא קיימת (איפה בדיוק היא אמורה להתקיים? באיזה מרחב?) מפחיד אותנו.
אבל יש רמזים, יש רמזים כל הזמן. שסיפורים זה כל מה שיש לנו, ושכמו פרקטל, אם נחפור מתחת לשכבת הסיפור, מה שנמצא זה עוד סיפור, כמו חלום בתוך חלום בתוך חלום. כמו צ'ואנג צה שלא יודע אם הוא פרפר שחולם שהוא אדם או אדם שחולם שהוא פרפר.
למיסטיקנים ולמדענים קשה לקבל את זה באותה מידה. מיסטיקנים מאמינים ב"אמת" של הסיפורים שלהם לא פחות ממדענים. ראה את המבט של האיש עם השרוואל וחולצת הפשתן הפתוחה, בזמן שהוא מסביר לך על הייתרונות המדהימים של מיץ עשב נבט החיטה בריפוי מחלות. המתקשרת מאמינה באמת, ביכולתה לתקשר עם ישויות אור מהחלל החיצון, או מימד אחר. קריטריוני האמת שונים בין המדע ובין המיסטיקה. למדע, למשל, נדרשים כל מני דברים כמו היכולת לשחזר תופעות, או מערכת של חוקים וכללים שתסביר את התופעה, תכיל אותה. במובן מסויים, המדע נדרש לסיפורים אפילו יותר מהמיסטיקנים.
סיפורים הם כמו יצורים. לעיתים, הם כל כך עתיקים, נעו כל כך מעט במאות ואלפי השנים האחרונים, שהם מתאבנים, משנים צורה. הופכים מסיפור למאובן. כמו האוויר אותו אנחנו נושמים, הוא שקוף ובלתי נראה בסיפורו. סיפורים שונים משכנעים בצורה שונה, אנשים שונים, בתקופות שונות. היום יהיה קשה לשכנע אותכם בקיומו של זאב מכושף ביער ירושלים, אבל בתקופות שבהם העולם היה מפחיד יותר, חשוך יותר, ממופה פחות – מי יודע מי גר מעבר לפינה. כשסיפורים מתאבנים, אנו נוטם לכנות אותם "אמת" או "עובדות".
פירורי העובודת אשר ארכיאולוגים מחפשים בחפירותיהם משמשים אותם על מנת לבנות, ובמקרים רבים יותר לתחזק את הסיפור שהניע אותם לחפור מלכתחילה. אך אין הבדל גדול בין האמת שהם ימצאו, ובין הסיפורים המאובנים שאנו קוראים להם אמת – שניהם ישמשו לבניית סיפור משכנע, משכנע ביותר.
ייתכן ואמא של כיפה אדומה ציידה אותה גם בכמה מטבעות כדי לקנות איזה משהו בקיוסק, בדרך לסבתא. כסף, למשל – סיפור כפול ומכופל, אבל אמין, משכנע. כסף הוא סיפור קולקטיבי, שהעולם כולו בוחר להאמין בו. הסיפור הוא כה אבסורדי, שקשה להבין למה. השטר בן 200 הש"ח אשר אני מחזיק בידי הוא לא יותר מאשר נייר וסיפור, נייר ואמונה. אנו מתכווצים למראה קריעה של שטר כסף, כי זה פוגע לנו לא רק בכיס, אלא גם באמון באחד הסיפורים העתיקים ביותר. שטר כסף הוא לא המצאה חדשה. מה שחדש יחסית הוא הסטנדרטיזציה שלו. באמריקה כל בנק, לפני מאה וחמישים שנה, היה מוציא את הדולרים שלו, מה שמביא אותנו לבחון את השאלה "מהו בעצם כסף". במשך שנים כסף היה הבטחה שנייר זה שווה ערך לכמות מסויימת של חומר יקר – זהב או כסף. על מנת שלכסף יהיה ערך, נדרשה ממשלה או הגוף שמוציא אותו יהיה את המקבילה בזהב, שמורה הייטב. בארצות הברית כמות נכבדת מהזהב הנ"ל מוחזק ב-Fort Nox – אחד האתרים השמורים ביותר בעולם. כששטר כסף הוחלף עבור סחורה או שירות, מה שבעצם ניתן זו הבטחה לכמות מסויימת של זהב. אתם מוכרים סיפור. אבל הסיפור לא נגמר בזהב. הוא רק מתחיל. הסיבה שזהב שווה כל כך הרבה היא כי מאמינים בו. לזהב כמעט שאין שימושים אמיתיים, תעשייתייים. הוא מתכת רכה שקל לעבד, והצבע שלה יפה, אך בעוד שניתן לאמר שפעם, הצבע הבוהק היה נדיר, היום קל מאוד לייצר צבעים וטקסטורות בוהקים ויפהיפיים, עם חומרים שאינם נדירים כלל. הזהב יקר אך ורק בגלל הסיפור שלו – בגלל שהוא נדיר, ואנחנו מוכנים להאמין שמה שנדיר שווה משהו2. הוא לא יקר בגלל שום תכונה אינהרנטית שלו. המפקפקים יכולים לבדוק את הירידה הדראסטית במחירי הפנינים, מן הרגע שלמדו כיצד לגדלן בחוות. פניני בר עדיין עולות לא מעט. אנו קונים את הסיפור.
הכלכלה שלנו, אם כך, מבוססת על הבטחה לנתח של מתכת שבעצם אין לנו שום שימוש בה. הכלכלה שלנו, בהפשטה גסה, מבוססת על סיפור.
האמת לא בנויה מכן ולא. זה יכול להיות ככה, וזה יכול להיות ככה. פעם פחות היה איכפת לאנשים עד כמה הסיפור נכון ומדוייק. בנסיכה הקסומה, מתלונן הילד לסבו המקריא את הסיפור שהוא "לא מקריא את זה נכון". גרסאות שונות סופרו על אותם סיפורים, וכולם התקבלו. ההפרדה בין סיפור ואמת היתה נוזלית הרבה יותר בעולם העתיק. ארתור, רובין הוד, אודיסיאוס – האם אילו סיפורים, או היסטוריות? השאלה הזאת עניינה מעט אנשים, בהשפעה גרמנית, סביב המצאת המדע המוזר "היסטוריה" על ידי גרמנים, אי שם במאה ה-19. לפני זה, ואחרי זה, הם היו סיפורים – נכונים יותר או נכונים פחות. אף אחד לא הקשיב לסיפורו של רובין הוד וחשב שהוא לא נכון, או שהוא כן נכון. הוא פשוט היה, ואם פעם רובין הוד ניצח את ליטל ג'ון בקרב המקלות על הגשר במקום להיפך, זה בסדר.
הנייר הרג הרבה ממסורת סיפור הסיפורים. מספרי סיפורים מהמסורת שבעל פה, סיפרו סיפורים בצורה אחרת ממה שנהוג היום. היום אנחנו יודעים, אחרי שמיעה אחת, את סופו של כל סיפור, ולרוב גם את תחנות האמצע שלו. אמא מבקשת מכיפה אדומה לבקר את סבתא, היא נתקלת בדרך בזאב הרשע, לא שומרת על בטחון שדה, סבתא פוגשת בזאב ועוברת ממיטתה לקיבתו, ולבסוף, לאחר "עיניים גדולות" ו"שיניים גדולות", מגיע הצייד. התחנות נשארות זהות בגלל ששארל פרו, העלה אותו על הכתב ב-1697, ומהרגע שמשהו כתוב, קל להופכו לקאנוני, ומהרגע שהוא קאנוני – קל לשכפל אותו.
"סיפור המציאות" היום מתיימר להיות קאנוני, בדיוק כמו שסיפורי אגדות עברו קנוניזציה. אך איך נראו סיפורים לפני?
הדיוטות נוטים לחשוב שהאילתור בג'אז הוא חופשי – שכל נגן מנגן מה שבא לו, מתי שבא לו. למרות שקיים זרם שכזה בג'אז (“Free Jazz”), רוב האילתור בג'אז נעשה על פי נוסחאות – מלודיות, הרמוניות או ריתמיות, שהנגן או הנגנים לומדים ומטמיעים עם הזמן. וכך גם סיפור סיפורים. זה לא במקרה שרבים מהאפוסים העתיקים – עלילות גילגמש, האיליאדה והאודיסיאה, ביוולף, הסאגות הנורדיות, השירה הסרבית אותה חקר מילמן פרי בשנות השלושים3 – כולם כתובים במשקל. לא מדובר רק על אמצעי אומנותי, ואפילו לא על אמצעי זכרון – מדובר על מכשיר עלילתי, אשר מאפשר למספר הסיפורים לאלתר סיפור, בזמן אמת, תוך שמירה על מסגרת כלשהי. כל קהל שומעים קיבל גירסא אחרת קצת לסיפור, בהתאם למצב הרוח, בהתאם לבקשות הקהל, בהתאם לסינון מוקדם של תכנים שביצע המספר4. בעולם שבעל פה, לא ניתן היה להשוות את גירסא של המספר לגירסא ה"אמיתית", ה"רשמית" – לאותו הערב, זה היה הסיפור, וייתכן שבגרסא הזאת, שסופרה הערב אודיסאוס כלל לא הגיע לאי של קירקה.
באלתור מוזיקלי, כאמור, יש חוקים. אם מתרחקים מדי מהמנגינה האלתור מפסיק להיות אילתור, והופך לקומפוזיציה. כך גם בסיפור סיפורים. לכל דרבי, כידוע, חוקים משלו. חוקר רוסי, וולדימיר פרופ, פירסם ב-1928 עבודה מבריקה על 31 השלבים המופיעים בכל אחת ממאות אגדות העם הרוסיות אותן חקר. בדיוק כמו החזרה מדי פעם למנגינה ביציאה לסולו או אילתור, כך גם מספר הסיפורים הרוסי יכול לאלתר באופן חופשי, כל עוד הוא חוזר ל"תחנות" הנ"ל מדי פעם, בהנחה שהוא רוצה שקהל השומעים שלו יקבל את הסיפור כסיפור אגדה רוסי. 5
האם אנו מוכנים לסיפורים משתנים? סיפורי האגדות שלנו עוד לא התאבנו לאמת – הם כמו פרחים מיובשים, בין דפיו של ספר כבד. האם אנו מוכנים לסיפור סיפורים שבו הסיפור משתנה, גם אם לפי חוקים מסויימים?
המסיפור של "האמת", שאנחנו כל כך נצרכים לה, כמו קביים, הוא סיפור מעניין. היום אפשר רק כן ולא, אי אפשר ביחד. זה לא הגיוני. אבל אפילו השפה, או הלוגיקה, מחביאה בתוכה רמזים לכך שצריך לקחת אותה בעירבון מוגבל. קוראים לזה פרדוקסים. משפט זה הוא שקר. הצב ואכילס. פרדוקס הקבוצות הנפלא של ברטנארד ראסל. הדבר המאפיין כמעט את כל הפרדוקסים, הוא שהם משתמשים בחוקים הפשוטים של הלוגיקה, כנגדה. יש פה יותר מאשר טעות, יש פה מסר. סיפור הלוגיקה עובד, הסיפור יפה, אבל יש לקחת את הסיפור בערבון מוגבל, וה”מוקשים” אשר שתולים בלוגיקה מאותתים לנו את זה בקול רם.
דורות על גבי דורות מחפשים את האמת, ומנסים להשתמש בלוגיקה כדי למצוא אותה. ואז, בסוף, נופלת עליהם פצצה. אם נשאל את רוב האנשים, הם יודו באמונה במדע ככלי להשגת האמת, להבנת המציאות. ואז הגיע קורט. קורט גודל, מתמטיקאי אוסטרי, שמוכיח בשנות השלושים, באופן מופלא ובלתי ניתן להפרכה, שלא, הוא לא – המדע אינו כלי להשגת האמת.
מערכות מתמטיות מנסות להיות שלמות, ועקביות. כאשר מערכת היא עקבית, משמעות הדבר היא שלא ניתן להגיע, באמצעות כללי המערכת, לטענה שקרית. אם נמצא מקרה באריתמטיקה, לדוגמא, שבו 3+5=9, אזי המערכת המכונה "אריתמטיקה" אינה עקבית.
המשמעות של מערכת שלמה, היא שניתן לבטא את כל הטענות הנכונות, באמצעות כללי המערכת.
גודל הראה כי בכל מערכת מספיק חזקה עם יומרות מספיק חזקות לייצג את המציאות, קיימות אינסוף – אין סוף (!) טענות שהן אינהרנטיות נכונות, אבל אי אפשר להוכיח אותם. קוראים לזה "משפט אי השלמות של גדל". אין ולא תהיה מערכת שלמה לחלוטין. תמיד יהיו משפטי אמת, שלא נוכל להוכיח. זה זיעזע, זה הסעיר. ובצדק. מתוכנית שהיא בעלת יומרה להשתמש בכלים מתקדמים, כדי לתאר את המציאות, קיבלנו תזכורת מצלצלת שאנחנו עוסקים רק בסיפורים.
הזעזוע ניכר גם בתגובות של המתמטיקאים עצמם: "אם המחשבה המתמטית לקויה, היכן נמצא אמת ובוודאות?", שאל המתמטיקאי דיוויד הילברט. הפיסיקאי נילס בוהר ניסח תובנה דומה באופן מבריק: "פיסיקה איננה מדע שחוקר את הטבע; פיסיקה היא מדע שחוקר מה אנו מסוגלים לומר על הטבע".
אנו מאמינים לסיפורים כי זה נוח. כי הם משכנעים. אבל חשוב לזכור שכל סיפור ניתן לספר בכמה דרכים, והוא נשאר סיפור. לניל גיימן יש סיפור נפלא בשם Snow, Glass, Apples, שבו מסופרת שלגייה מנקודת המבט של האמא – לא גירסא פמיניסטית או קריאה אחרת של הטקסט, אלא סיפור שונה לחלוטין, עם כל אותן נקודות הציון – התפוח, הגמדים, הנסיך והמראה, אך במקרה הזה – הילדה היא ייצור אימים ערפדי, והאמא מנסה להציל את הממלכה מפניה.
כך גם ניתן לספר סיפורים רבים שהתאבנו ממזמן בצורה אחרת, כפי שאכן סופרו. סיפורם של המינים, לדוגמא, הוא מרתק. נכון, כולנו כבר רגילים להפרדה בין מין ומגדר, ומודעים לכמה "אישה" או איך אישה צריכה להיות הוא לא יותר מסיפור (התינוקת לובשת וורוד והתינוק כחול), מקונסטרוקט חברתי, אבל אנו נשארים נאמנים באמונתינו שמתחת לסיפור, יש אמת. שמתחת למגדר יש מין. המדע, עליו אנחנו סומכים, מכיר היום שני מינים – זכר ונקבה.
בוודאי יפתיע את הקוראים לדעת שעד המאה ה-17, המדע המערבי הכיר רק מין אחד. המין האנושי. 6 ביולוגיה אריסטוטלית, אשר השפיעה על העולם המערבי מהמאה הרביעית לפני הספירה ועד המאה ה-17 לספירה – יותר מ-2000 שנה (!), מכיר במין האנושי, המורכב מגברים. נשים, אם תהיתם, הן גברים מקולקלים – גברים אשר בגלל מידת החום הנמוכה יותר שלהם, הצמיחו את איבריהם פנימה. הנרתיק הוא פין אשר גדל פנימה, השחלות – שק אשכים פנימי. הרחם, אם תהיתן, הוא ייצור נפרד, אשר גר בגוף הגבר המקולקל. יש לו רצון משלו, ולעיתים הוא צונח – היסטריה – צניחת רחם, מהמילה היוונית לרחם, ύστέραι – Husterai. כן, גם למילים יש סיפור. בן הזוג של האישה הוא… בעל – הבעלים (Owner), וגם איזכור לאל הקדום, שקשה להתנתק ממנו. דיסאוריינטציה היא אובדן המזרח, שעל ידי ידיעתו ניווטו מלחים ומצאו את דרכם. אנו שוכחים, אבל זוכרים.
רק במאה ה-17 החלו לחשוב במדע על התייחסות לנשים כאל מין שונה, שווה למין הגברי. כפי שאין לימודי גברים בגלל שגברים היו "האדם" (באותו מובן שהמלט הוא "האדם"), כך לא חשבו להגדיר מין גברי – היה מין אנושי, אשר בדידותו הופרה במאה ה-17.
“טוב, אז היה אז והיום זה היום. אנו יודעים יותר, והמדע שלנו נכון ומדוייק יותר" – ייתכן. אבל זו בחירה מעניינת להשאר עם שני מינים. אנה פאוסטו–סטרלינג, פרופסורית לביולוגיה באוניברסיטת בראון, בארצות הברית, וכתגובה, מביאה לעולם טענות מעניינות אחרות.
הסיפור מושרש כה עמוק שברוב השפות שלנו, יש חלוקה לזכר ונקבה. למה הסיפור של המדע "שלנו" טוב יותר? האם המדע שלנו קרוב יותר לאמת, או שפשוט מצא ספור יותר משכנע? מישהו בחר לטעון ש-1.7 אחוז מהאכלוסיה, המספר המשוער של הרמפרודיטים מסוגים שונים, הוא מספר זניח. הקב"ה לא ירד מהר סיני ואמר "1.7 זה מספר מאוד נמוך, מדובר בסטייה, בטעות, ולא שחס וחלילה יש יותר משתי מינים". בדיוק באותה מידה, אפשר לקחת את הנתונים הנ"ל, ולהחליט שיש חמישה מינים, ולא שתיים, וכך טוענת פאוסטו–סטרלינג.7
קשה, קשה לקבל את זה, כי מדובר בסיפור שהתאבן לאמת. אולי תזכורת מספרית קטנה תזעזע את אמות הסיפים.
- 1.7 אחוז מאכלוסיית העולם מפגינים סממנים הרמפרודיטים, מתוכם כ–0.2 אחוז שדורשים התערבות כירורגית. 8
- 0.2 אחוז מאכלוסיית העולם יהודים.
בסין במאות ה-15 וה-16, היהודים לא הוגדרו בכלל כדת, אלא כקבוצת משנה, כסטייה, של האיסלם או הנצרות. מוזר לנו לחשוב על עצמינו, העם הנבחר, המקור לכל הדתות המונותיאיסטיות (או שמא…) כמשהו שכלל לא מוגדר כדת. הנסיון להאחז במספרים, בסטטיסטיקה, כדי להגדיר מהי סטיה, לא תמיד עובד. הסטטיסטיקה היא עוד כלי שרת בידי סיפורים, אך מספרים, למרות הנטייה שלנו להאמין להם, לא תמיד מצליחים לשכנע. היהדות, ללא ספק, היא דת, למרות מספרם הזעום. והרמפרודיטים?
אז איך משיגים את אותה הקלה, עליה דיברנו בתחילת המאמר?
אנשים מבלים את חייהם בהרגשה שהם חייבים למצוא דברים אותנטים, אמיתיים. דמותו של אדוארד נורטון בסרט "מועדון קרב" מנסחת זו היטב, כאשר הוא מספר על התמכרותו לקטלוג של איקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה–
“Glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest, simple, hard-working indigenous peoples of wherever.”
ברגע שמשיכים לחפש את האותנטי, אנשים נמצאים בחיפוש בלתי מושלם אחר הסיפור שהוא לא שלהם. שלומי שבן שר על זה נפלא בשירו "עברנו לצפון" – פנטזיית הבריחה של כל תל אביבי, עירוני, אשר בטוח שאם הוא רק יוכל להחליף את הסיפור שלו בפריחת השקדיה ובפרח לוע הארי, החיים שלו סוף סוף יהיו אמיתיים, טובים באמת.
המרדף אחר האמיתי, האמת, הוא שעושה אותנו אומללים. אנו מחפשים לרכוש חוויות, סיפורים של אנשים אחרים, מאחר שאנו מרגישים לפעמים שהחיים שלנו הם לא אמיתיים, שהם רק סיפור, ושאילו הסיפור של השכן, ירוק יותר.
החיים זה מה שקורה לי. אמיתי זה מה שאני בוחר בו, בתור הסיפור שלי.
ויש לי יכולת לשנות את הסיפור שלי, לבד, בעצמי, בלי צורך "לקנות" סיפורים של אחרים – באם הם צימר בצפון או מכונית ספורט ובחורה צעירה של משבר גיל ה-40.
לסיפורים יש חוקים, שמחזיקים אותם ביחד. סיפורים מתקדמים מנקודה אלף לנקודה בית, בסיפורים יש סיבה ותוצאה, בסיפור נוצרים, מהר ממה שחושבים, החוקים הפנימיים, הלוגיקה הפנימית ששולטת בהם. ברגע שהכותרת של המעשייה היא "סיפור" ולא "דיווח" או “עובדה”, בעולם שיש הבדל בין השניים, אנחנו מוכנים לקבל את קיומם של אנשים שלובשים את התחתונים האדומים שלהם מעל הטייטס, יש להם גלימה, S גדול על החזה, והם נוטים להתעופף. זה בסדר, זה סביר. אבל גם בסיפור הזה יש חוקים. סופרמן לא יכול להפוך לג'וק – זה לא חלק מהכוחות שלו וסופרמן, מסתבר, רגיש לקריפטונייט – החומר שממנו עשוי הכוכב שלו. ברגע שהחוקים "נכתבו", יהיה לנו קשה מאוד להשאר בסיפור, להאמין בו, אם הם יופרו – ללא חוקים חדשים, שיסבירו את ההפרה.
היכולת להבין את החוקים שמנחים את הסיפור, והיכולת לשחק בהם – לשנות אותם מעט ולאט, או לפעול במסגרתם, היא התקווה הגדולה של חיינו.
נטישת היומרה למציאות והתרכזות ב"סיפור" וחוקיו הם שהביאו לאחת מפריצות הדרך המשמעותיות במתמטיקה במאה העשרים: בגיאומטריה לא–אוקלידית בודקים כיצד נראים עולמות שבהם שונו החוקים. כיצד נראה עולם, למשל, שבו לא מתקיימת האקסיומה החמישית של אוקלידס, ולא קיימים בו קווים מקבילים כלל? העיסוק בגיאומטריה זו החל כנסיון להאחז בסיפור המציאות כנסיון להוכיח על דרך השלילה שהנחה הנ"ל תקפה, כי העולם שבו אין קווים מקבילים, או שכל הקווים מקבילים, הוא מגוכח מכדי להיות אמיתי. רק כשנותק הקשר ל”עולם האמיתי” – כששינו את חוקי הסיפור, והמתמטיקאים החלו לחקור את העולמות המופלאים החדשים שנוצרו כאשר הרפו, החלו תובנות מתמטיות מרחיקות לכת להופיע. הגיאומטריה הלא אוקלידית, אותו משחק עם חוקים ויצירת עולמות "לא קיימים" מהווה, למרבה ההפתעה, את הבסיס המתמטי לתורת היחסות הכללית, שפיתח איינשטיין.
כאשר הגיעו הבריטים לניגריה, הם שמו לב למשמעות יוצאת הדופן שמייחס שבט הניב לגניאולוגיות והמסורות המשפחתיות של השבטים, במיוחד בענייני חוק ומשפט. הגניאולוגיות דיברו על כחמשה אבות מייסדים, של חמשת החמולות הגדולות בשבט הניב. הבריטים, בהיותם מסודרים, החליטו לתעד גיניאולוגיות אילו בכתב, על מנת להנציח את הסיפור למקרה של מחלוקות עתידיות. במהלך כארבעים שנה, התאחדו שתיים מחמשת החמולות. לפתע, זכרונם המדוייק של בני השבט וזקניו דיבר על כך שמאז ומעולם היו בשבט הניב ארבעה אבות מייסדים, לארבע חמולות. הבריטים, המומים, ניסו להתווכח ולהראות את התיעוד הכתוב, אך בני השבט לעגו להם. הם עוד לא למדו לקדש את הכתב, את הסיפור הקאנוני. מה שהיה חשוב להם, היה סיפורם שלם. 9
ההשתעבדות לכתב היא השתעבדות לסיפור אחד, שאינו משתנה. היא מובילה להתאבנות הסיפור, עם תוצאות שונות. לעיתים אנו פשוט נשארים עם גרסא אחת של הסיפור, קאנונית, ולעיתים הסיפור מתאבן כל כך, שאנו מפסיקים להתייחס אליו כסיפור ומתחילים להתייחס אליו כאל "אמת". אם נשטח את זה, וניתן דרגת "סיפור", לכל מה שמקיף אותנו, נוכל להתחיל לבצע שינויים.
אם נביט על סיפור חיינו, כסיפור, לא כדיווח, וננסה להבין את החוקים שבו, נוכל לראות שהם מאפשרים לנו חופש פעולה נרחב למדי. יהיה זה מוזר אם נספר על בנקאי השקעות שמתעורר בוקר אחד ומודיע לעולם שהוא כבאי – זה משול ליכולת של סופרמן להפוך לג'וק, שתזרק אי שם באופן פתאומי בעלילה. אבל בנקאי ההשקעות יחליט שתשומת הלב לפרטים הקטנים, אותה טיפח במשך עשרים השנים של עבודתו המשרדית, יחד עם ה"חוש" שנדרש לבנקאי השקעות נותנים לו את היכולת לפתור תיקים בלשיים – הדבר לאוו דווקא יראה מופרך. אולי אפילו אפשר לכתוב על זה סידרה, או סיפור, או לשנות את החיים של אנשים.
כדי שנוכל לבלוע בזה, שנוכל להאמין בסיפור, אסור לנו לשבור את הלוגיקה שלו, את החוקים שלו. ופתאום, אנחנו מקבלים לידינו סט נרחב, שונה ונהדר של חוקים, שלאוו דווקא דומים לחוקים של הסיפור המקובל, שנכפה על כולם, סיפור ה"אמת" וה"מציאות".
נסיון של עיצוב מחדש של חוקי המציאות, האימון בהבנת הסיפור של הדברים שסובבים אותנו הוא בעל השפעה ישירה על היכולת שלנו לספר מחדש, כל יום, את סיפורינו שלנו. הוא התקווה הגדולה שלנו לשליטה אמיתית בחיים, לעיצובם כרצונינו.
__________________________________________________________________
1 Bob Dylan, “All Along the Watchtower
”. מופיע במקור באלבום John Wesley Harding
2אחד הבסיסים לכלכלת מחסור, אך קיימים גם מודלים אחרים. בכלכלת רשת, לדוגמא, דברים שווים יותר אם הם נפוצים יותר. פקס בודד הוא חסר ערך, אך עשרת אלפים פקסים לא, וחשיבותו וערכו של הפקס עולים ככל שהוא נפוץ יותר.
3 Milman Parry, The Making of Homeric Verse: The Collected Papers of Milman Parry, edited by Adam Parry, (Oxford University Press, 1971).
5 Vladimir Propp, Morphology of the Folk Tale
6 Thomas Laqueur, Making Sex: Body and Gender from the Greeks to Freud, (Harvard Univ. Press, 1990)
7 A. Fausto-Sterling (1993). "The Five Sexes: Why male and female are not enough". The Sciences (May/April 1993): 20-24.
9 Jack Goody, Ian Watt The Consequences of Literacy Comparative Studies in Society and History, Vol. 5, No. 3 (Apr., 1963), pp. 304-345
קורות ממלכת עילם 
וראה תת-סדרת המכשפות של טרי פראטצ'ט, וספציפית granny weatherwax
כמו שנהגה לומר השכנה ההיא בסדרה 'ויקי ילדת הפלא' – "לא, לא לא לא לא, לא!".
וזה 'לא' מכל כך הרבה זוויות, שבוודאי אשכח כמה.
ראשית, סיפור. היה היה דארווין. היה לו רעיון מבריק. התפתחות מינים בדרך של ברירה טבעית. הרעיון היה כל כך חזק, כל כך מתאים למציאות שנדרש לה הסבר, ואולי גם כל כך מתאים לדרך המחשבה של אנשים, עד כדי כך שתוך שנים ספורות לא היית יכול למצוא חוקר טבע שכפר בו. רק מה, היתה בעיה קטנה. או בעצם, די גדולה. נניח שגם אמא-ג'ירפה וגם אבא-ג'ירפה הם בגובה שני מטר, ופתאום יש בייבי-ג'ירפה שגובהו שלושה מטרים, מה יקרה כשהבייבי המוצלח ידווג עם איזו ג'ירפה שלא עברה את המוטציה שלו? ילדיהם יהיו בגובה 2.5, ותוך דורות בודדים השינוי החיובי מתדלל בשאר האוכלוסיה. ועל כך לא היה לדארווין מה לענות. ולא לתומכיו. כן, היה את הנזיר ההוא, מנדל, שעשה ניסויים בדבורים ובאפונים (וטוב שהאלו בדבורים נכשלו), שהציע מודל שיכול לענות על השאלה, והוא אפילו שלח מכתב ארוך ומפורט לדארווין, אבל לא בטוח ש-ד' בכלל הגיע לקרוא אותו.
היתה כאן תיאוריה יפה ומשכנעת, אבל מה, לא היה ברור לחלוטין ה-'איך'. וזה, בניגוד לאופן הצגתך את הדברים, לא מנע מאנשי המדע לאמץ אותה.וגם היום יש שאלות פתוחות כאלו. מה הוא, למשל, אפקט הפלסבו? מה גורם לו? אנחנו יודעים שהוא קיים, אנחנו מסוגלים למדוד אותו, במקרים מסויימים. אנחנו אפילו מסוגלים למנוע אותו לפעמים (שימוש בנלוקסון). אבל להסביר אותו? ושאלה אחרת – מה הוא החומר האפל? מדדנו אותו, אנחנו סבורים שיש חומר שם בחוץ שמכשירי אופטיקה ורדיו לא מצליחים לראות באופן ישיר, אבל לאף אחד אין תשובה משכנעת. ויש עוד דוגמאות, ידועות יותר וידועות פחות. אפילו הקלבטן שיש לי במגירה, שכל רופא כמעט ירשום במקרים של בעיות עיכול, ישמח להסבר. לפחות ככל שהידע הרפואי שלי מעודכן, לא ידוע למה ל-Bismuth subsalicylate יש יעילות במקרים כאלה. זה לא מונע מאנשי מדע לבדוק את יעילותו, וזה לא מונע מהטכנאים (רופאים) להשתמש במידע הזה.
להפך, ההבדל בין אנשי מדע ואנשי ניו-אייג' חד מאוד. אנשי המדע אינם בטוחים. מפקפקים. מחפשי ם הסברים טובים יותר. וזה שיש סיפורים אחרים לאותה מציאות? חלק נכונים, וחלק לא. חלק שגויים יותר, וחלק שגויים פחות. העץ שנופל ביער, נפל בין אם שמעתי אותו ובין אם לא. הדרור שנופל, נופל בין אם לאלוהים אכפת, ובין אם לא. המציאות נמצאת שם בחוץ.
הבעיה לדעתי, שלמרות שהדוגמאות שהבאת שגויות או בלתי רלוונטיות כמעט כולן, היסוד נכון. המין האנושי חושב בסיפורים. זאת היתה ההברקה של יונג (לפני שבנה סביבה מיתולוגיה), וזה בעצם מה שגורם לאנשים להאמין בהבלים. כמו ניו-אייג', כמו פוסט-מודרניזם, וכמו ההטיות הרבות שכהנמן וטווברסקי וגילוויץ' וחבריהם תיעדו. אנחנו נאמין שאם כדורסלן קלע שלוש פעמים ברצף, הסיכוי שיקלע פעם רביעית גדול מהממוצע שלו. גוף מחקר משעשע בדק את זה בענפי ספורט שונים ומשונים. בכולם אנחנו נכונים להאמין בכך, ובכולם זה פשוט לא נכון סטטיסטית. אבל מה, המוח שלנו מחפש תבניות. ובאותה מידה ניטה אחר ההפך – אם מטבע הראה 'עץ' שלוש פעמים (ואני חייב להתוודות שאיני יודע מי מהם עץ, ומי פלי), הרי שבפעם הבאה הוא חייב להראות פלי. שוב, אנחנו מחפשים את ההגיון הסיפורי בעולם, והמוחות שלנו לא מותאמים להתעלמות מתבניות שנצפו, גם אם אינן רלוונטיות.
ולא, גם היום סיפורים אינם מקובעים. אתמול נטלתי חלק בדיון ארוך על איפה הארנב מבקש בבדיחה את מיץ הגזר שלו. בקיוסק? במאפייה? בבית מרקחת? ואיך נגמרת הבדיחה? סיפורים ממשיכים להתעוות ולהתאים את עצמם לזמנים ולנסיבות. את אותן בדיחות שמספרים בארץ על מרוקאים, מספרים בארה"ב על פולנים. את אותן בדיחות שמספרים כאן על בלונדיניות, מספרים באנגליה על בחורות מאסקס. ובעוד שהכתב, ואחר כך גם גרסאות דיסני, אכן הביאו לידי ייצוב של אגדות, עדיין יש לא מעט חרות בכל פעם שמספרים את האגדות הישנות.
רגע, לנשום, ואז נחזור לחלק השני.
ואגב, גרסא מרתקת של השתנות סיפור ניתן למצוא בסרט על בדיחת "האריסטוקרטים". מומלץ, גם אם קצת חוזר על עצמו אחרי הגרסא החמישית.
וגדל, גדל לא אמר את מה שאמרת שאמר. גדל לא דיבר על מדע. הוא דיבר על מתמטיקאים. ומתמטיקה ולוגיקה הם כלי של המדע. לא המדע עצמו. ברגע שיש לי טענה אחת נכונה שאיני יכול להוכיח (תהא ט'), אזי ברור (במסגרת כללי המשחק), שניתן לנפח אותה לאינסוף טענות נכונות שאיני יכול להוכיח (לא נכון שלא נכון שלא נכון שלא נכון ש-ט'). וזה גרם שברון לב ללוגיקנים ומתמטיקאים, אבל מה ההשלכה של זה על מדע אמיתי? כלום. ניקח את אותה טענה מ-ט'. האם אני יכול להציע ניסוי שיבדוק אותה? אם כן, ניתן להוכיח או להפריך אותה (ובבקשה אל תכניסו את פופר לסיפור. הוא לא רלוונטי לעניין). לוגיקה מגיעה מכיוון אחר. נגדיר כמה אקסיומות, ונבנה מהן את כל העולם. למדע לא באמת אכפת מהאקסיומות. הוא לא צריך אותן. יש לו עולם לשחק בו, והעולם הוא מקום הו-כה-מגניב.
באשר למינים, אתה קצת סותר את עצמך. מצד אחד אתה טוען שעד המאה ה-17 אף אחד לא התייחס למינים שונים כאל עניין קיים, ומאידך אתה מצטט את אוניברסיטת בראון, באשר ל"הנה, ההפרדה הזאת אפילו מקובעת בשפה שלנו". ושפות, מה לעשות, הם עניין ותיק קצת יותר ממדע ומדת וממבני מחשבה שכאלו, וככל שחופרים בשפות התיאורטיות שהתקיימו לפני כעשרת-אלפי שנים (למרות שגם על כך יש חולקים, כמובן), נמצא את ההפרדה הזאת. למה יהודים הם דבר תקין והרמפרודיטים אינם תקינים? ראשית, יהיו שיחלקו אפילו על ההצהרה הראשונה, ושנית, כי ככה. בגנטיקה, אגב, מוגדר גבול האחוז. אם משהו נפוץ עד כדי מעבר לאחוז באוכלוסיה, זאת שונות גנטית, לא מוטציה. הגדרה שרירותית לחלוטין, כמובן, ככל הגדרה אחרת. ועדיין, אנמניה חרמשית, למרות יתרונותיה לפרט ולאוכלוסיה, היא מחלה קשה (אפילו למחזיקי האלל הבודד לא נעים איתה ביום-יום), ועדיין, הרמפרודיטים הם תוצאה של התפתחות לא תקינה. היו תוכניות, בלופרינטים (דנ"א), והאג"נ לא התפתחו לפיהן. יש כאן תקלה. האם המסקנה היא ש*צריכים* להות רק שני מינים? כמובן שלא. המילה *צריך* אינה רלוונטית לדיון הזה. היא רלוונטית לאחר – האם לכלל, לאופן המחשבה, לשפה – האם הם צריכים את האבחנה הזאת? האם לפרט הממוצע באוכלוסיה יהיה יותר נוח בחייו אם ההפרדה תהיה קיימת? האם בגדים יתוכננו אחרת ע"י חברות האופנה? האם נוסיף חדרי שירותים למין שלישי? שפה ומחשבה נועדו לשרת בני אדם. להפוך את חייהם לקלים. ואם אין יתרון עצלותי בהגדרת מינים נוספים, למה שמישהו יעשה זאת? (זה השאלה הרלבנטית. לא 'למה לא?', אלא 'למה כן?')
בני האדם חפשו את האמת שמאחורי הדברים מאז שאנחנו יודעים משהו על אופני החשיבה שלהם. סביר להניח שזה אחד היתרונות ההשרדותיים שלנו כמין. כי ברגע שאנחנו מבינים איך ולמה, אנחנו יכולים לתפעל. לשלוט. כמובן, אנחנו מוגבלים בכלים שיש לנו, בחיפוש הזה (והם עדיין עושים עבודה לא רעה). אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק את החיפוש, או שיש בו משהו פסול.
היי אסף,
קודם כל, תודה על ההתייחסות המושקעת. חשוב לי להבהיר, אם זו הפעם הראשונה שאתה קורא את הבלוג שלי, בעל קשת הניו-אייג' מול מדע, אני נמצא מאוד מאוד רחוק לכיוון הצד של המדע. אני מאמין בשיטה המדעית ככלי להשגת ידע, אבל במקביל, אני גם אוהב להסתכל מסביב – לא כדי לחפש תקשורים ואנרגיות, אלא כדי להבין איך כל זה מסתדר איתנו, האנשים שחיים סביב כל המדע הזה.
ייתכן שחלק מהדוגמאות שהבאתי שגויות, או מפורשות לא נכון, אבל אני בספק אם כולן שגויות. העץ נופל אם הסתכלתי עליו או לא, אבל אני לא בטוח שהוא עושה רעש. מדענים מפקפקים, אבל כל הזמן מחפשים סיפור, הסבר, למה שהם חוקרים. אני חוזר שוב לציטוט של הילברט – פיזיקה היא לא המציאות, אלא מה אנחנו מסוגלים להגיד לגבי המציאות, או במילים אחרות – המודל שמביא הכי פחות "שגיאות מדידה" כשבודקים אותו. מדי פעם המודלים האלה משתנים, או מתעדכנים, כמו ההוספה של יחסות למכניקה, וקוואנטים לייחסות. (או ככה לפחות החברים הפיזיקאים שלי מתעקשים להסביר לי). מה שכן, אנשים, בעיקר אנשים שעוסקים במדע או מקורבים למדע אבל גם הדיוטות, נוטים לשכוח שגם מדע עובד בקונטקסט מסויים, של תרבות וחברה אנושית. ההתייחסות שלך לדברים שהבאתי של פאוסטו-סטרלינג היא דוגמא נהדרת לזה – הקלות שבה אתה אומר "כי ככה" ו"נקבע כי אחוז אחד הוא שונות גנטית" מזכירה לנו כמה קל להתייחס לסיפור הזה, שכולל כל מני משתנים שנקבעו "כי ככה", כאל "אמת". (סתם לגבי ה"למה שמישהו יעשה את זה", בהקשרי ה"לקבוע יותר משני מינים, אז פאוסטו-סטרלינג מביאה סיפורי זוועות על עבודות אינסטלציה שעושים ברכים נולדים וילדים על מנת להביא אותם לאחד משני המינים שנקבעו "ככה").
המשפט של גודל מן הסתם לא ממוטט את כל המגדל של מחקר מדעי, אבל אם אני זוכר נכון, כתבתי אותו (או אולי הייתי צריך לכתוב אותו) כשדיברתי על לוגיקה ושפה, כמשהו שמכיל בתוכו סתירות מובלעות ופרדוקסים, ולכן גם אליו צריך להתייחס עם קורטוב של מלח.
ולגבי הסיפורים הלא מקובעים: בדיחות ואנקדוטות שייכות למעט תרבות סיפור שבעל-פה שעוד נותרה היום בתרבות שלנו, ולכן הן בעלות האפשרות להשתנות. בכוונה כתבתי שהסיפורים הם "כמו פרחים שמיובשים בין דפיו של ספר כבד" – הם עוד לא התאבנו ויכול להיות שגם לא יתאבנו. בהקשר הזה, אתה מוזמן גם לקרוא עוד איזה משהו קטן שכתבתי על סיפורים שבעל פה.
כן, קראתי את דבריך בעבר, ועדיין באופן קבוע, ברס"ס. אין זה מהרגלי לחפש אנשים אקראיים באינטרנט רק כדי להתווכח איתם. יש יותר מדי אנשים שאומרים דברים לא נכונים באינטרנט הזה. כדי שאתווכח עם מישהו, אני צריך להעריך אותו, או או האכסניה. ובמקרה הזה, בר הפלוגתא והאכסניה אחד הם.
כמובן שלא *כל* הדוגמאות שהבאת שגויות. אבל רובן, וכמותן המכלול (אם כי אני חייו להודות שלא בטוח שהצלחתי להבין את הטענה הכוללת).
הסוציולוגיה (והפילוסופיה) של המדע הן דבר מעניין, ולדעתי חשוב שכל מדען ילמד את יסודותיו, אך לרוע המזל הידע הזה משמש בעיקר לקעקוע הממסד המדעי, לא לחיזוקו. לקחתי כמה קורסים של הפילוסופיה וההסטוריה של המדע, ונחרדתי מהאחרים שלמדו את הקורסים. אנשי רוח פוסט מודרניסטים שלא ברור אם יהיו מסוגלים להבין מאמר מדעי כלשהו. פרט למתמטיקאים ולוגיקאים (ואחרי גדל, גם להם לא), לאף מדען אין יומרה להבנה מוחלטת של העולם. ברור לאנשים שמדובר בהפשטות, בקירובים. ועל אף שמדובר בסך הכל באלקטרונים שנעים במוח, לא נראה לי שמישהו מתיימר לנבא התנהגות לפי מכניקת הקוונטים. הפער פשוט גדול מדי.
ובאשר להאם העץ שנופל ביער משמיע רעש או לא, זה כמובן תלוי בהגדרה. אם אתה מתייחס לרעש כאל תבנית של תנודות, הרי שכמובן שהעץ השמיע רעש. אם מדובר בפירוש של הקורטקס האודיטורי שלך לאותות עצביים שהגיעו מתאי שערה באוזן – אז כמובן שלא. אבל אם אתה בוחר בהגדרה השניה – האם למשל נאומו של מרטין לותר קינג באמת נשמע? הרי הקורטקס האודיטורי שלך לא היה שם. קצת מוביל לאבסורד, לא?
ולגבי הסיפורים הלא מקובעים, אתה זוכר איך בדיוק הג'וקר הפך להיות פסיכופת רצחני? בוויקיפדיה מציעים לפחות חמישה סיפורי מקור. וגם לדמויות פחות פופולריות תוכל למצוא כמה הסטוריוגרפות. וריבוטים מדי פעם לעולמות שלמים, ו"רטקונים". ובתעשיית הקומיקס הדברים הללו נעשים דווקא מעוז הקפיטליזם ורדיפת הכסף.
ואם כבר הג'וקר, מה עם בטמן? איזה מהסרטים מצייר את הסיפור האמיתי על איך נהיה לאיש העטלף? והאם הצופים מוטרדים מהסתירות בין הסיפורים? לא ממש, נראה לי (פרט לקטנונולוגי טולקין, כשהם צופים בסרטי שר הטבעות. אם לא נזדמנה לך חוויה נהדרת שכזאת, לצפות בסרט בחברתם, אני ממליץ לוותר.)
אגב, עץ שנופל בלי שיהיה מי שישמע אותו, חד משמעית לא עושה שום רעש. לכל היותר הוא מרעיד מולקולות אוויר. צליל זה דבר שהמוח יוצר בתור הדמיה חוויתית של רעידות בעור התוף. אין מישהו עם עור תוף ומוח בסביבה=אין צליל.
תענוג של פוסט, יא גוטמן.
בוגי: תודה
אסף: קודם כל אני שמח שאתה לא סתם מהמתווכחים ב"אינטרנט", ומכבד את האכסניה וכו'. אבל בכל זאת, אשמח אם תעשה עוד מאמץ ותסביר לי איזה מהדוגמאות שהבאתי לא נכונות, כי גם להגיד "רובן" זה עדיין די גורף. יכול להיות שאתה לא מסכים עם פרשנות שלי, הסיפור שאני נתתי לצביר האנקדוטות שהבאתי, או שהפירוש הזה אפילו שגוי, אבל הסטטיטסטיקות על הרמפורדיטים, מפקד האכלוסין בסין, ההשענות על ביולוגיה אריסטוטלית, גיאומטריה לא אוקלידית כבסיס ליחסות כללית, הגניאולוגיות של השבטים הניגרים, השימוש בנוסחאות באילתור, כסף כהבטחה וכו' וכו' וכו' – האם אלה לדעתך לא נכונות?
אני מכיר את הגישה המדענית של "תנו לי לעשות את המדע שלי בשקט, בלי לבלבל אותי עם הפילוסופיה". אני בטוח שגם מדענים בתחום הפרניולוגיה היו בטוחים שהם עושים מדע מעולה, מדעי להפליא.
לגבי העניין עם בטמן – זו נקודה מעניינת, אני חייב לציין. אני מתייחס לזה קצת לקראת הסוף – ביכולת לפתח ולמתוח סיפור, במסגרת ההגיון הפנימי שלו. אני חושב שיקח זמן עד שנגיע לבאטמן בטייטס וורוד שמחלק סוכריות, כמו שעבר לא מעט מימי Detective Comics ואדם ווסט עד שהגענו ל-Arkham Asylum וה-Dark Knight.
בקצרה, על פרנולוגיה, לפני תגובה ארוכה יותר.
לפחות לפי חוקרי המוח אצלם יצא לי ללמוד, הם כפי הנראה רואים עצמם כממשיכיהם של הפרנולוגים. בשיעור הראשון בקורס של שניהם מקדישים לפרנולוגיה לא מעט זמן, יחסית. הסיבה לכך היא שמרבית המחקר המודרני עוסק בלוקליזציה, מה שמצריך את הטענה היסודית שבכלל יש איזורים שונים לתפקודים שונים. וזאת אינה טענה מובנת מאליה. ובעצם, זאת בעצם אותה הטענה של הפרנולוגים. קל לנו לצחוק עליהם, אבל הם היו אנשי מדע. כן, הם טעו כמעט לחלוטין (שכן במצבים פתולוגים קיצוניים כן נוכל לעתים רחוקות לראות פגמים בגולגולת) – אבל השיטות היו מדעיות, ואותן שיטות מדעיות בסופו של דבר הביאו למסקנה שמדובר בטעות. כמו כן, הם סבלו מהנטייה של חלק מהם להפוך את הענף לבידורי.
זה שתיאוריה מסוימת היא שגויה, לא הופך אותה לבלתי מדעית.
ראשית, השימוש במילים אינו אלמנטרי. כשאתה אומר "סיפור", למה אתה מתכוון? לכל עובדה שהיא? מוסכמות חברתיות? תהליכים והסברים? כי לא דין כיפה אדומה כדין הזהב בפורט נוקס, ושונה מהם ההבנה כי להומו סאפיינס סאפיינס יש או כרומוזומי XX, או XY (ונדמה לי שכאחד מעשרת אלפים הוא XXY או XYY, אבל אלו באמת אי תקינויות בתהליך ההתרבות. וכן, תשאל "מה הופך אותן לאי-תקינויות?". אבל על זה אולי אחר כך). וכמובן, 1+1=2.
ננסה לעבור לפי סדר הדברים:
I. מיסטיקנים ומדענים. ההשוואה לא נכונה, כפי שפירטתי קודם. ואולי גרוע מכך, מסוכנת. המנגנונים שונים לחלוטין, וגם התוצאות שונות לחלוטין. קו הדמיון היחיד הוא שלכל אחת מהקבוצות יש ראיית עולם. אבל כך גם לנהגי מוניות, מרצים לספרות, וכנראה גם לשימפנזים.
II. "כסיפורים מתאבנים, אנו נוטים לכנות אותם 'אמת' או 'עובדות'" – האם מישהו יכנה את סיפור כיפה אדומה, שטענת שהתאבן, "עובדה"? זה מחזיר אותי לפתיחה, מאחר וכדי לתאר את המציאות באופן כה גורף, אתה נאלץ לכפות מונחים על דברים שאינם דומים במהותם.
III. "אין הבדל גדול בין הסיפור שהארכיאולוג יגלה לסיפורים המאובנים" – אתה בעצם מניח את המסקנה שלך. כמובן שיש הבדל בין תוצאי החתירה לאמת, ובין תוצאי קבעון מחשבתי, אלא אם כן כמובן אתה מלכתחילה מניח אחרת.
IV. ברור שזהב נדיר רק כי הוא נדיר. אבל מה הופך את זה ל"לסיפור"?
V. "לפני המאה ה-19, אף אחד לא הקשיב לסיפור, וחשב שהוא נכון או לא נכון". ספר את זה לכל האנשים שמתו במלחמות הדת. ספר את זה לאנשים שהרופאים שטיפלו בהם פעלו לפי עקרונותיו של גאלן (ונדמה לי שעוד נחזור אליו). בקיצור. כמובן שאנשים האמינו בסיפורים מסויימים כנכונים.
VI. "הנייר הרג הרבה ממסורת סיפור הסיפורים." – הרשה לי ניחוש מלומד כאן, שכן ההסטוריה של הסיפורים אינה התחום שלי, אבל אתה רואה תמונה גלובלית מדי, שבה היו עשרות ומאות גרסאות לכל סיפור. נכון, אבל באיזה קנה מידה? אני בטוח שכדרלעומר הקטן שגדל בכפר קטן בדרום הולנד, לא שמע יותר מגרסא אחת של כיפה אדומה כל חייו. כן, מדי פעם היו שינויים מינוריים, אבל כל פעם אמא סיפרה בערך אותו דבר. ולכל מספר סיפורים היה את השלד שלו אליו נצמד. אני די בטוח שאתה נחשפת ליותר גרסאות כיפה אדומה מאשר אותו כדרלעומר של קדם-הדפוס נחשף אליהן בכל חייו.
V. פרדוכסים. ראשית, אתה מניח שלוגיקה אומרת משהו על העולם הממשי. למה? שנית, אכילס והצב הוא דוגמא נהדרת. בעקבות לייבניץ וניוטון, הגדרנו מחדש את המספרים, כך ש-0.99999… = 1.0000000 – ומאותו רגע אין פרדוקס, והנה יש לנו שפה שמתארת את העולם הממשי טוב יותר. לפעמים צריך לפתח שפות כאלו במיוחד, לאחר פרדוקס, ולא פעם מתמטיקאים משועממים מפתחים מערכות, ואחר כך אולי מוצאים להן שימוש.
VI. גדל. פירטתי קודם. ושוב, מדובר בהשוואה נפוצה מאוד בחוגי ניו-אייג', וחסרת קשר למציאות. המדע לא עובד ככה. ובאותו הקשר, אתה יכול גם לציין את הסיפור על הפיתגוראי שהוכיח שאלכסונו של ריבוע אינו מספר רציונלי, והוטבע בגין זאת. כנראה לא סיפור נכון, סביר להניח שהאי-רציונלי הראשון שחושב היה חלק מאלכסון של מחומש (אם תיקח אלכסוני מחומש, הם יחתכו זה את זה ליצירת כוכב, והמרחקים בפנים אינם רציונליים. אני לא זוכר למה נטען שזה האי-רציונלי הראשון שהתגלה. סליחה.
VII. בוהר וטענות – דברים כאלו נשמעים יפה, אבל הם לא נכונים. הפיסיקה מנסה לחקור את הטבע. היא עושה שימוש בקוגניציה האנושית המוגבלת. אבל היא לא חוקרת את הקוגניציה. את זה יעשו פסיכולוגים קוגניטיביים. אולי.
VIII. "עד המאה ה-17 המדע המערבי הכיר רק מין אחד" – ברגע שהיתה התייחסות קולקטיבית לשתי קבוצות מובדלות של המין האנושי, גברים וגברים-פגומים, הרי שהיתה התייחסות למינים. גם אם הם לא עשו שימוש במינוח הזה – וקשה לי להאמין שלא עשו בו שימוש.
IX. אטימולוגיה של מילים. כמה מהאנשים העושים שימוש במילה "היסטריה" מודעים לפירושה המקורי, ולהקשר של וינה של המאה ה-19? מעטים. ואם אנשים אינם מכירים את האטימולוגיה, למה יש כאן "סיפור"? ובאשר ל"בעל", אזכור לאותו אל קדום? מי בדיוק עושה שימוש במילה הזאת בהקשר הזה? ומי מבין את האזכור כשהוא שומע את המילה? זה שיש קשר אטימולוגי (כמו נניח בין "חייל" ל-"מלח" באנגלית) לא אומר שיש לכך יצוג בתודעת האדם.
X. "אין לימודי גברים בגלל שגברים היו "האדם"". אין לימודי גברים, כי אין מה ללמוד. כמו שגם בלימודי הנשים באוניברסיטה אין באמת מה ללמוד. לפחות לא מבחינה מדעית. מדובר בערכה של הנחות יסוד, לא במדע.
XI. שני מינים – כתבתי על זה. אנחנו עצלנים. אנחנו משתמשים במינימום הנדרש. אין צורך בשפה ליותר משניים.
X. שלומי שבן – מרבית האנשים באמת ישפרו לעין ערוך את חייהם אם יעברו לפרוורים, אל פריחת השקד. זאת לא אשלייה (חרף מה שלא מעט בלוגרים השייכים לפרופיל צר למדי כתבו לאחרונה).
XI. "המרדף אחר האמיתי, האמת, הוא שעושה אותנו אומללים" – לא. מה שעושה אותנו לאומללים הוא היותנו הומו-סאפיינס. מאז ומתמיד בני אנוש חיפשו את האמת. ומאז ומתמיד הם היו אומללים. זה לא אומר שיש קשר בין הדברים.
XII. קשה לי לראות מה ה"סיפור" הגדול בגיאומטריה לא אוקלידית. ומה בעצם המופרכות עליה אתה כותב. קח כל שני קווי אורך על כדור הארץ. צייר את המשולש שהם יוצרים עם קו המשווה. מה סכום הזוויות של המשולש? אנחנו חיים בעולם בו די ברור שהגיאומטריה האוקלידית היא הפשטה גסה של המציאות.
XIII. ניגריה. לא ברור לי מה אתה מסיק מהסיפור.
ועוד משהו ששכחתי, על לוגיקה – איך אתה מוכיח לוגיקה? כלומר, איך אתה מוכיח שכללי ההיסק שלך נכונים? ניתן כמובן לבנות מערכת מסדר גבוה יותר כדי להוכיח את נכונותם, אבל אז איך תוכיח את המערכת הגבוהה יותר? בסופו של דבר, אם לצטט את המרצה ללוגיקה, אנחנו חייבים לקבל את זה שמדובר בדברים שנראים הגיוניים. בסופו של דבר, גם הפורמליזם המהוקצע ביותר נכנע לקומון סנס האנושי. זה נראה נכון, אז זה נכון. ומזה אתה רוצה לגזור משהו על העולם כולו?
אסף, בכוונה כתבתי את מה שכתבתי בפורמט ובאכסניה של מסה/בלוג. אמנם נתתי הערות שוליים והפניות, אבל לא התיימרתי לכתוב אותו ברמה של מאמר אקדמי – אחרת באמת יכול להיות שהייתי צריך לתת רשימת הפניות ארוכה פי כמה וכמה ממה שנתתי.
אני אנסה להתייחס לכמה מהנקודות שהעלת, בתקווה מבלי שנעלה על נטיב הניטפוק האינסופי.
זהב: מאוד ברור למה מישהו בחברה לוחמת ירצה חרב חדה, בלתי שבירה, שלא מחלידה. היא דבר שימושי. זהב אינו שימושי, אך עדיין נחשק. הסיבה שהוא נחשק היא כי תוו סביבו סיפור, שהולך משהו כזה: "זהב הוא נחשק", והאנושות, רובה ככולה מאמינה בו. הנדירות של דבר אינו הופכת אותו לנחשק, בניגוד למה שחושבים גם חתיכת נייר ששרבטתי עליה משהו היא נדירה- יש רק אחת כזאת בעולם, ובכל זאת, בגלל שהיא לא עטופה בסיפור, אף אחד לא חושק בה.
שני מינים: יש הבדל עצום בין להגיד "זו סנונית אפריקאית, וזו סנונית אירופאית", ובין להגיד "זו סנונית, וזו סנונית שהתקלקלה והזנב שלה צומח פנימה".
גאומטריה לא אוקלידית: עד כמה שזכור לי, לרעיון של גאומטריה לא אוקלידית הגיעו במסגרת הנסיון לעשות הוכחה-שבשלילה לאקסיומה החמישית של אוקלידס. היכולת לנתק את הקשר בין גואמטריה לעולם ה"אמיתי" (שבו יש קווים מקבילים), ולדמיין עולם מופשט, שבו אין, זה מבחינתי היכולת לספר סיפור.
שלומי שבן: פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה. אני חושב שהפרוורים זה מקום מדכא, אבל זה טעם אישי. גם מי שעובר לעיר הגדולה כי לקנות חוויות וגם מי שעובר לכפר מלא פריחת השקדייה כדי לקנות חוויות, לדעתי תמיד ירגיש לא שלם עם עצמו.
אטימולוגיה וגו': לא, לא כולם יודעים אטימולוגיה, ולפעמים אפילו עושים שימוש שגוי בכלי (החביב עלי ביותר הוא הבלה בלה הפמיניסטי שהפך את History ל-His Story). אבל זה לא אומר שלמילים אין סיפור, שעיצב אותן למה שהן, וזה לא אומר שלמילים אין כוח (אולי לא כולם מודעים לאל הקדום, אבל "בעל" במובן של owner יש משמעות). אני יודע שמדענים לא אוהבים כשמטרידים אותם עם מושגים כמו "שיח" ו"כוח". צר לי על הטורח.
לימודי נשים: אני לא מבין מה זה "אין מה ללמוד לימודי נשים מבחינה מדעית". האם אתה חוזר לביולוגיה אריסטוטלית, או שמא גניקולוגיה זה מיותר? ולגבי לימודי נשים באוניברסיטה – בתור מישהו שדווקא כן למד כמה קורסים בזה – היה לי מעניין נורא.
היסטוריה של סיפורים: הו מאוד ואלפי גרסאות של אותו סיפור באיזורים שונים, אבל גם גרסאות שונות של אותו סיפור סופרו על ידי אותו מספר, לאותו קהל. הן התבססו על שלד עלילתי, אבל הווריאציות הסיפוריות היו גדולות. לא היה טקסט קנוני שאליו השוו את הסיפור ו"תיקנו".
מסעות הצלב: דווקא מסעות הצלב מראה את הגמישות האדירה של אנשים לגבי סיפורים. זה התחיל ב"בואו לשחרר את ירושלים", אבל המשיך ב"טוב, אז לקונסטנינופול" והתפצל להמון "בואו נהרוג יהודים, וולדנזים, נוצרים אורתודוקסים, הוסיטים, אויבי אפיפיור גנרים".