Know Hope

ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).

כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.

המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.

כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?

פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.

כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.

נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד.  לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.

לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Know hope

Maybe we should

למה אני לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל (וגם המודל העסקי לא משהו)

תקציב האירועים הפרקים הקודמים: אני מפרסם את הפוסט הזה, גם אצל עידוק. ג'וני כותב תגובה מפולפלת, ועכשיו אני לא נשאר חייב.

אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?

נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.

לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?

תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (”מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?

הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.

עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.

אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.

סוף התוכן (או: זונה צריכה כוס, לא צריכה להיות יפה)

חבר שלי, שעוסק בתוכן אינטרטי, התראיין לפני כמה ימים למשרה מחוץ לתחום. הוא נשאל על ידי המראיין מדוע הוא רוצה לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי. "כל העניין הזה של עיתונות מת". הוא השיב. המראיין סרב להאמין לו, ובמהלך כל שאר הראיון, חזר שוב ושוב לשאלה "אז למה באמת אתה עוזב?".

עד לא מזמן, התחושה שלי היתה שמדובר במין משהו אינטרנטי שכזה. עולם התוכן באינטרנט הוא היום הדבר הכי קרוב למודל "שוק העבודה" כפי ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש"ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב"וויז".

אבל מסתבר שאני לא לבד. יורם קניוק מרוויח שקל וחצי לכל ספר שלו שנמכר. זה עצוב. ואני לא חושב שהצעת החוק האנכרוניסטית והמגושמת של ניצן הורביץ בנוגע למחירים הקבועים של ספרים ישנו משהו. כי תוכן הפך לעוד מוצר תעשייתי. תוכן הפך לקומודיטי. התעשייה צריכה תוכן, כדי שיהיה משהו בין פרסומות. בסופו של דבר, בישראל יש קומץ של שולטים בתוכן, כך שאין ממש לאן לברוח. הגענו לסטטוס קוו – אנשים יצפו בתוכן כי למרות כל האלטרנטיבות – ערוצי לווין, ובלוגים והכל, עם כל הביזור המופלא של האינטרנט, עדיין מה שרוב האנשים צורכים זה התוכן שמוכתב מלמעלה. האסימון שנפל בשנים האחרונות, שם למעלה, זה שזה לא משנה מה התוכן הזה, ולכן לא צריך להתאמץ. אנשים יראו. זונה לא צריכה להיות יפה, אתם מבינים. היא צריכה לתת עבודה.

אז אפשר לפרסם טקסטים בלי מגיהה. עורך לשוני זה מיותר. אפשר להרגיש בסדר כשהכותרת הראשית שלך היא על בר רפאלי או על זה שאסטרולוגים טוענים ששדים יבלעו את השמש. כל עוד יש מקום לפרסומות, זה בסדר. אפשר להצהיר בריש גלי שאצלנו "לא משלמים על כתבות" או "אני מוכן לשלם לך 100 שקל לטור". העורכים שאומרים את הדברים האלה מתביישים. או לפחות התביישו בהתחלה. הם יודעים שזה לא מה שהתוכן שלך שווה, אבל זו הדירקטיבה מלמעלה.

איך נראה מבנה הכוח הזה? מי נותן את ההוראה? מי זה אותו "למעלה"? כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג'ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא "לא". בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.

ואם לשם זה הולך, אז יכול להיות שלא צריך. יכול להיות שכל המודל הזה של תוכן מסחרי, when taken far enough, פשוט לא עובד. אני מעדיף לכתוב את התוכן שלי כאן בחינם, מאשר לקבל עליו סכום מעליב.

יכול להיות שנצטרך למצוא מודלים חדשים, או אולי ישנים, לתמוך בתוכן שלנו, שלא דרך פרסומות ומפרסמים. יכול להיות שהיגע העת להחזיר את מודל הפטרון אה-לה מדיצ'י לאופנה. יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים. יכול להיות שצריך לאסור את הסרסורים. כי יש תחושה שלהמשיך ככה אי אפשר.  שמתקרבים לסוף. לסוף של התוכן.

בשירות הג'נטריפיקציה

מעבר הדירה היה סיוט. אין מילים אחרות לתאר את זה. מילא אם רק היה אריזה. הפריקה, המיזוג, הארגון מחדש של הבית, ומעבר לכל – הזיעה האינסופית. אני לא חושב שהזעתי ככה מימי. מדובר בזיעה מיוחד, שניגרת ממך, בטיפות, כשאתה סוחב דברים בארגזים כבדים, במעלה המדרגות. מזל שאני מתאמן בקומקומים.

לרחוב רש"י, בו שכנה הדירה שעזבתי, הגעתי לפני 6 שנים. ב-2003 איזור לב העיר כבר היה מזמן בשלב היאפי של תהליך הג'נטריפיקציה שלו. זה היה רחוק מאוד משינקין הבוהמייני של אמצע שנות התשעים. עם כל השם שיצא לשינקין והאיזור, מדובר בסופו של דבר ברובע די מנומם של תל אביב. שינקין עצמו מת ב-22:00 בלילה. אין אפילו פיצוציה אחת שפועלת 24 שעות, מלבד ה-AMPM, וכזה יש גם ברמת גן היום. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שהיה לי ליד הבית היה במרחק של רבע שעה הליכה נמרצת – הארמדילו באחד העם. חלק ניכר משכני לשכונה מורכב ממשפחות, שבחרו בגאון וגאווה לגור בלב העיר, למרות הכל. כשהגעתי, שינקין הוגש לי כבר, על מגש הכסף של רשתות אופנה וחנויות הסבון. של פעם, בטח של פעם.

עברנו לדרום. בין נחלת בנימין לנווה צדק. מטר מהכרמלית. אנחנו, חיילי הג'נטריפיקציה, יולי 09.

האיזור שקצת מזרחה מהכרמלית נמצא שלב וחצי לפני, במחזור הג'נטריפיקציה שלו. שני שליש מהבתים ישנים, מוזנחים קמעה. השליש הנותר, כולל זה שעברנו לגור בו, נבנו מחדש. בכל מקום זרועים שלטים של "קבוצות רכישה" ו"קבוצות קנייה". נווה צדק, שנמצאת בשלב ה-MILF של הג'נטריפיקציה התל אביבית, קרובה, אבל השוק והכרמלית עדיין מכתיבים את רוב הטון. יקח זמן עד שיפתחו פה חנות קונספט של פומה. לא המון המון זמן, אבל יש לנו עוד כמה שנים להרגיש חלוצים בכוח אשכנז, להנות מה"אותנטיות" של השוק ומהחנייה בלילה, גם אם שכר הדירה כבר מזמן לא מציאה.

הסיבה העיקרית לבחירה בדירה היתה הגג שלה. מרפסת מרשימה, שפונה מערבה. רואים את הים, רואים את המגדלור ביפו. לא המון ים, אבל מספיק. ויש בריזה. כל קונספט הבריזה נשמע לי תמיד מפוקפק מאוד, אני חייב להודות. חברו הטוב ביותר של הדוב הוא המזגן, ולא משנה כמה בני ציפר חושב שזה המצאה קולוניאליסטית. אחרי שבע שנים של מגורים בתל אביב, המשוואה היתה פשוטה – בחוץ חם, בפנים קר. הדיבורים האלה על "תל אביב נבנתה עם הגב לים, ואם היו בונים אותה נכון היה פה צונן וקריר" נשמעו לי מופרכים כמו דיבורי העיר הלבנה. בניגוד לאונסקו, אני חי בתל אביב, ואני יכול להעיד שהיא לא לבנה. אבל למרות הכל, אין מה לעשות. אני יושב עכשיו על המרפסת, וקריר לי. בעוד כשעתיים, יהיה לי אשכררה קר. לי. קר. בתל אביב. בחוץ. ביולי. זה בסדר. גם אני לא הייתי מאמין. לבנות על עיר לבנה במדינה מדברית זה קצת פנטזיה, אבל משב הרוח הזה הוא תזכורת חושית לתל אביב שיכלה היתה להיות. חבל שהוא לא עובד כשאתה סוחב ארגזים במעלה המדרגות.

קישון צדק

"ספר משפחתי", יחד עם הסימפסונים וגארי לארסון, הוא אחד מהדברים שהגדירו לי מה זה מצחיק, הבסיס שעליו נבנה חלק ניכר מחוש ההומור שלי. ספציפית – ספר משפחתי. מעבר להיותו שורש לחיבה העזה שלי לכ' במקום ק' במילים לועזיות (מרכסיסטי, סכס-מאנייק), והשימוש הבלתי נלאה במושג "מסטיק עם פסים", אחד הסיפורים החביבים עלי שם הוא הסיפור שלהם עם הנמלים. מטבחם של אפרים והאישה הקטנה מותקף על ידי נמלים, שחוזרות כנגד כל הסיכויים. אמנם בשלב מסויים קישון ואשתו שוטפים את המטבח בנפט, והנמלים נעדרות לשבוע, אך גם הזוג המאושר.

בשלב מסויים, בפרץ של יוזמה חוקרת, מחליטים בני הזוג לעקוב אחרי מקור הנחיל. "נעצרנו בגבול רמת גן. 'אישה', אמרתי לה, 'הנמלים הללו מגיעות מחוץ-לארץ!'".

אמר, ולא ידע מה הוא אומר. (ותודה לשפט, שגם הוא בעצם אחד האנשים שעיצבו את תפיסת המצחיק שלי, ושהאיר את עיני לפלא הנ"ל).

קומקומים, כלבי ים, וסטאלין

בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.

דירה ריקה

כדי לרצות את אלוהי הגוגל, הלכתי ומחקתי כל פוסט בממלכת עילם הקודמת, זו שהשארתי בבלוגלי. גוגל, כמו רוב האנשים, אוהבים שדברים הם החלטיים – היה להם קשה עם ממלכה שמתקיימת בשני מקומות שונים באינטרנט. לכן הלכתי, ומחקתי.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני מייחס, במקום קטן ולא מאוד הגיוני בנפשי, תכונות רגשיות לחפצים. לא כל כך "הדובי שמח כי הוא קיבל לאכול", אלא יותר "הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד". הרגשתי את העצב של חפצים שמרגישים זנוחים, נטושים. גם לאחר שהייתי מקבל צעצוע חדש, טוב יותר מקודמו, הייתי מקפיד לא לזרוק את הקודם לפח, ואפילו לשחק איתו, שלא ירגיש רע.

עברתי המון דירות בחיי. עלינו לארץ, נסענו ללונדון, חזרנו לארץ, רעננה, פירנצה, תל אביב. ובכל פעם, לפני המעבר הסופי, יש את השלב הזה שהדירה כבר ריקה. כמעט ריקה. והמסדרונות ספוגי הזכרונות מופשטים מהחיפויים שלהם. כמו לראות גופה בלי בגדים. תמיד, בכל מעבר דירה שהייתי חלק בו, תמיד נשארים כמה חפצים. חלק מהאנשים משאירים אותם במודע, חלק "שוכחים" אותם. ספל ישן, מטאטא מרופט, מאוורר שכבר אין בו צורך, אולי ספר או כיסא. אלה החפצים העזובים, והם תמיד מעציבים אותי.

מאחר ובבלוגלי אין פונקציית מחיקה המונית של פוסטים, הייתי צריך לעבור ולמחוק את כל הפוסטים שלי באופן ידני. הרגשתי כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", שהזכרונות של ג'ים קארי נמחקים אחד אחד, והוא מתחנן, בסוף, שישאירו לו רק עוד זכרון אחד, שגם הוא בסוף נמחק. ברור לי שאני סנטימנטלי. הכל מגובה, הכל קיים כאן, בבית החדש. אבל עדיין. להסתובב עכשיו בדירה הריקה של הממלכה הקודמת שלי מזכיר לי שבעוד חמישה ימים הארגזים של ביתי הפיזי ישונעו, וגם אני אחליט איזה חפצים אני נוטש מאחורי.