הכל נכון (חוץ משתי השורות האחרונות)

 Symptom Recital

I do not like my state of mind;
I'm bitter, querulous, unkind.
I hate my legs, I hate my hands,
I do not yearn for lovelier lands.
I dread the dawn's recurrent light;
I hate to go to bed at night.
I snoot at simple, earnest folk.
I cannot take the simplest joke.
I find no peace in paint or type.
My world is but a lot of tripe.
I'm disillusioned, empty-breasted.
For what I think, I'd be arrested.
I am not sick. I am not well.
My quondam dreams are shot to hell.
My soul is crushed, my spirit sore:
I do not like me any more.
I cavil, quarrel, grumble, grouse.
I ponder on the narrow house.
I shudder at the thought of men.
I'm due to fall in love again.

(Dorothy Parker)

חגיגת, אומנויות לחימה והאידיוט מגילמן (זהירות: ארוך)

כבר כמה שנים המדינה בבעיה. במדינת ישראל יש את פקודת הסמים המסוכנים, שבה מוגדרים הסמים האסורים. כל מה שבפנים – אסור, כל מה שלא בפנים – מותר. המוח היהודי, מלא הפטנטים וחובב הסטלות, עושה ימים כלילות על מנת לפתוח סמים חדשים, שעוד לא מופיעים ברשימה הזאת. וכך, כמו מפתחי הווירוסים והאנטי-ווירוסים, נמצאים הכימאים הצעירים והשוטרים במאבק אימתני על רקע פיצוציות תל אביב.

אם מסתכלים מקרוב, מגלים שהנושא קצת מזכיר את כל סוגיית ההסמכה, בתחומים שבהם המדינה דורשת את זה. בשנה האחרונה נפתח קורס מדריכי אומנויות לחימה פיליפיניות, ולכן, לאחר קורס לא קצר במכון ווינגייט הוסמכתי כמדריך אומנויות לחימה פיליפיניות, והמדינה מכירה בי והכל. המורים שלי, שקיבלו את ההסמכה שלהם ממורה בעל שם בינ"ל, לא קיבלו את ההסמכה ה"רשמית" של מדינת ישראל עד שהקורס הזה נפתח, פשוט כי מדינת ישראל לא הכירה בקיומם של אומנויות לחימה פיליפיניות. האם זה אומר שעד שהקורס נפתח הם היו מורים גרועים ואחרי שווינגייט הוסיף גם את אומנויות הלחימה הפיליפיניות לתמונת העולם שלו, הם לפתע נהיו מורים טובים? לא. הם היו מורים טובים מהתחלה.

הבעיה מסתבכת כשמגיעים לפסיכולוגים. סליחה, מטפלים.
בבלוג שלו מנסה טל צפריר, איש נחמד ומטפל, להסביר למה לא צריך הסמכה כדי לטפל באנשים. "מי שרוצה שתעודה תטפל בו – שיבושם לו", כותב צפריר.
כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך להפליא. אני לא מדבר אפילו על הקבלה לחוג לפסיכולוגיה, את ההשרדות בסיר הלחץ הפסיכי הזה, תואר שני, ופרקטיקום. סך הכל, מדובר על כ-6-8 שנים של לימודים והתנסות, לפני שתוכל לקבל את התואר "מטפל". אבל זה בסדר. יש קיצורי דרך. בשנים האחרונות, השוק מלא, יש שיאמרו אפילו מתחיל להיות צפוף, במטפלים. הם חס וחלילה לא פסיכולוגים – הם משהו אחר. מטפלים, קואצ'רים, מומחי-זוגיות-דרך-טנטרה. מה ההסמכה שלהם? חלקם מנפנפים תעודות מפונה, חלקם את מלוא 160 השעות של קורס הקואצ'ינג או NLP שלהם. חלקם המציאו את השיטה בעצמם, או שהם תלמידים דור ראשון אצל אנשים שהמציאו את השיטה בעצמם. וזה נהדר. לא צריך ללמוד 8 שנים, ומקבלים פחות או יותר אותו תגמול כמו פסיכולוג. לא פלא שהשווקים מוצפים. It’s the best deal in town.
יותר מזה, בגלל המיתולוגיה האלטרנטיבית, שבה כל דבר ממסדי הוא לא פאר תרבות המערב והישגם של אנשים שעמדו על כתפי ענקים, אלא רשע ומסואב, יש פריחה של "מטפלים אלטרנטיביים", שמצויידים בנראטיב יעיל לגבי למה טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי זה לא טוב, ולמה השיטה שלהם היא כן. זה יכול להיות החל מהסבר לגבי ה"קבעון" של הממסד הפסיכולוגי, עם רמזים עבים לגבי איך כל המטפלים הם פרוידיאנים-בארון שרק רוצים שתדבר על אמא שלך, וכלה בהסברים על איך פסיכולוגיה מסתכלת על העבר בעוד X מסתכל על העתיד. אתם יודעים – מסוג הדברים האלה שאפשר גם להפוך לסיסמאות של infomercial.

הבעיה עם מטפלים, שדומה קצת לעולם אומנויות הלחימה, היא שלרוב לקליינט אין שום בסיס להבין מה טוב ומה לא. רוב האנשים שלומדים אומנויות לחימה נשארים באמנות שלהם לא כי היא הכי מתאימה להם מבחינה פילוסופית או פרקטית, אלא כי זה היה שילוב של כימיה עם המדריך, שעות ומיקום נוח. כמו במוסך, כשהולכים למטפל אז אתה לא באמת יודע מה הוא רואה מתחת למכסה המנוע. אבל בניגוד למוסך, אין לך גם מדדים ברורים לאוטו תקין מול אוטו מקולקל.

באומנויות לחימה אנשים פותרים את זה בקלות, או כך הם חושבים. מבחינתם הקוואליפיקציה לא צריכה לבוא ממדינת ישראל, היא צריכה לבוא מההיסטוריה. לא סתם כל שנה נוספות עוד כמה מאות שנים לפלאיירים של הקונג-פו. אם פעם אמנות הלחימה הסינית הזאת היתה בת 1000 שנה, היום כבר ראיתי מאמנים שמספרים שמדובר באמנות בת 3000, 4000 שנה. ההדיוט חושב "היי, אם זה בסביבה כל כך הרבה זמן, זה בטח טוב!", ומסיר דאגה מליבו, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות שהכרונולוגיה הזאת היא פשוט בולשיט. אחרים, בצעד מוצלח יותר, מנסים למצוא מורים שהם נקודות סמכות מבחינתם (ברוס לי/מאס אוימה/או סנסאי/הליו גרייסי), ולשחק את משחק ה"מי למד ממי מתי".

השענות על מקורות מהימנים היא רק חצי מהעבודה. אם הולכים בנתיב הזה בלי לאמת ולעמת את הידע כל כמה זמן, מגיעים להתפלפלויות תלמודיות וסכולסטיות. האקדמיה של היום היא לא רק משחק חבר-את-הרפרנסים, שהיה פופולארי מאוד בפילוסופיה של ימי הביניים. הידע של היום נשען על הידע של אתמול, אבל (בצעד פרוידיאני להפליא), מנסה כל הזמן לתקוף אותו, לאתגר אותו. מהזווית של אומנויות לחימה, אקב"ן כתבו את זה יפה בפירמידה המתודית שלהם.

אני יודע שאני נשמע ציני ומכוון פואנטה להפליא, אבל הלוואי שהעניינים היו כל כך פשוטים. כי תמיד יהיו אנשים בלי שום הסמכה שיהיו מטפלים נפלאים, ותמיד יהיו פסיכולוגים מוסמכים גרועים. אותו הדבר גם באומנויות לחימה. בארץ קיימים כמה מורים לאומנויות לחימה, שהמציאו חלק לא מבוטל מהסגנון שלהם בעצמם, כולל קאטות והיסטוריה. לפחות אחד מהם לוחם טוב, שהעמיד דורות של תלמידים מצויינים. חיי השתפרו פלאים בעקבו אימון קצר טווח אצל מאמנת אישית, שבאה לפתור בעיה ספציפית וממוקדת, ועשתה זו בהצלחה.

בשלוש השנים האחרונות, אני עובד עם מטפלת נפלאה. התרומה של הטיפול לחיי האישיים, למי שאני, בתהליך לא קצר כלל אך מפעים באיכותו ובעומקו, היא פנומנלית. המטפלת שלי היא פסיכולוגית אמיתית –  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, עם התמחות בשיטה שנקראת התמקדות. במבט ראשון ההתמקדות נראית כמו עוד שיטת גוף-נפש שכמותה ניתן למצוא בשפע בחדר ההסבה של ה-24רופי. אבל במבט שני, מסתבר שמי שייסד אותה, יוג'ין ג'נדלין, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שעבד עם קרל רוג'רס, ושטרח לחקור ולפרסם את מה שהוא חוקר, בשפה הבינלאומית של מחקר אקדמי, אבל גם נגיש להדיוטות. הוא לא הסתגר בהילת היהורה שלו, בטוח שמה שהוא המציא כל כך רדיקלי וקיצוני שאף אחד לא יבין את זה ולכן הוא לא יטרח אפילו לשחק במשחק של שאר הילדים, אלא ילך למדבר ויעביר שם סדנאות. מה שיצא לו הוא נהדר לדעתי, אבל לא זו הנקודה.

יש אנשים עם כשרון טבעי גדול יותר ל"מכות", ויש פחות. אני נמצא בקטגוריה של ה"פחות". ראיתי אנשים בלי שום הכשרה רשמית בלחימה עומדים יפה מול (ואפילו מפרקים), אמני לחימה מאומנים. כי יש להם את זה. אבל פה בדיוק נפרדים הילדים מהמבוגרים. כי אלה שיש להם מתחלקים אחר כך ל-2 סוגים – אלה שמבינים שטובים ככל שיהיו, היו חכמים וגאונים לפניהם, ושהם יכולים לעמוד על הכתפיים שלהם, ואלה שחושבים שהם מספיק טובים בגלל ש"יש להם את זה". הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאיש עם אינטואיציה, חוכמה ויכולת תקשורת בין-אישית טובה ילך ללמוד להיות מטפל, יכשיר את עצמו ברצינות. הדבר הכי מאכזב יהיה שמישהו כזה יחליט לעשות קיצור דרך, ללמוד איזו שיטה בשקל מאיזה גורו או מורה ל-NLP, ויחשוב שהוא יכול לטפל. יותר מזה – נכון שיש פסיכולוגים מוסמכים מזעזעים. אבל כשצריך לעבור איזשהו מסלול בקרה, המסננת תסנן לפחות חלק בולט מהם. כשאין מסננת, שום דבר לא עובר סינון. 

כולם מדברים על מבחן התוצאה. אבל אף אחד לא מדבר על האלטרנטיבה. בגלל שנפש האדם היא לא דבר מדיד, אז קשה להגיד דברים כמו "אתה מרגיש נפלא בעקבות הטיפול שלך ברייקי-דולפינים, אבל אם היית מדבר עם פסיכולוג מוכשר, היית מרגיש פי 2 יותר נפלא". אבל אני מאמין שזה נכון. כמו אדם שמסרב לטעום כל חייו שוקולד/וויסקי/יין משובח, כי שוקולד פרה טעים לו נורא. זה לא ששוקולד פרה לא טעים, זה שיש עוד דברים שלא ידעת שבכלל קיימים בשוקולד, ועד שלא תטעם, לא תדע לא משנה כמה ינסו להסביר לך. העניין קשה כפליים, מאחר ופסיכולוגים הם דבר ארטיזנלי – no two are the same, וגם אם אתה מצאת אחד טוב, לרוב לא תחלוק אותו עם חברייך.

אני מאמין גדול באינטואיציה,טוב לב וחוכמה, אבל אני מאמין גדול עוד יותר בידע אנושי קולקטיבי ומצטבר, ושהוא צריך להוות את ההשראה שממנה גוזרים את כישורי הטיפול שלך, יחד עם אינטואיציה, טוב לב וחוכמה. אתה חושב שיש לך משהו חדש וחדשני לתרום? נהדר! אבל אתה לא חושב ששווה, רק לשניה, לבדוק אם אפשר ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים שגם להם היה משהו חדשני וחדש לתרום? אני תמיד נזכר באידיוט שבשיעור הראשון ב"מבוא לפילוסופיה מודרנית", החליט שזה הזמן (שיעור הפילוסופיה הראשון שלך בתואר) והמקום (אולם 144 בגילמן, שמאכלס כ-400 איש) להתווכח עם המרצה על למה דקארט טעה. אחי – שב, תרגע, שתה משהו, תקרא ספר או שתים, ואז נסה לנסח את הטענה שלך. אני אשמח להקשיב לך, גם אם לא גמרת את התואר, אבל יהיה לי הרבה יותר קשה להתייחס אלייך ברצינות אם תבוא אלי עם טיעונים בסגנון "מי שרוצה שהתעודה תלמד אותו פילוסופיה – שיבושם לו.". יכול להיות שההפסד שלי. יכול להיות שלא.

תוספת מאוחרת:

גילוי נאות וכל השאר: את טל צפריר פגשתי בסדנא במדבר, שהעביר המורה שלו, מיכאל. אני לא נהנתי בסדנה הנ"ל, אבל, חברים טובים שלי, כולל אחת שאת דעתה אני מעריך מאוד, מטופלים אצל טל ומיכאל כבר שנים, ומבסוטים לאללה. אני לא טוען שטל או מיכאל הם שרלטנים. ייתכן שהם מטפלים מעולים, ולכן, דווקא בגלל זה, כאב לי לראות גם את טל משתמש באותה קלישאה של "מי שרוצה שתעודה תטפל בו, שיבושם לו". איך אדם מהרחוב ידע להבדיל בין מטפל טוב למטפל שרלטן, אם כולם אומרים ש"תעודה זה בשביל לתלות על הקיר"? ברור שתעודה היא לא תנאי מספיק, אבל הם ייתכן שהיא, או צורה אחרת של קוואליפיקציה, הם תנאי הכרחי?

הוא לא ידע שהוא כזה

אבא שלי נרשם לפני מספר שבועות לקורס בביה"ס "פסיכו-דהרמה". מכל הארגונים שמציעים קורסים והשתלמויות בתחום הרוח וההתפתחות האישית, ביה"ס הזה הוא מהחביבים עלי. המרצים הם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, והתכנים הם לא תכני זיפ (תערובת-רוחניות-בשקל-רק-להוסיף-מים), אלא ניסיון להעביר לא רק את הפילוסופיה הבודהיסטית (הספר השני הכי נקנה-אך-לא-נקרא בסדרת "מה-דע", אחרי "תורת הקוונטים" של יואב בן-דב), אלא את הפרקטיקה.
לאבא שלי, למרבה המזל, תמיד היה חוש למידה טובה. הוא לא מהאנשים האלה שפתאום יגלו את האור, גם אם מה שיש שם באור מוצא חן בעיניהם. אין לו שום כוונה להפוך לבודהיסט. מקסימום קצת לשבת.

מי שהפך לבודהיסט, בחודשים ושנים האחרונות, היא דווקא סבתא שלי. סבתא שלי בת 93. הנשים במשפחה של אמא שלי נוטות להאריך שנים, ולסבתא אין שום כוונה לבייש את המסורת. למרות שכעת היא בבית חולים, מצבה הפיזי ככלל טוב. מנטלית, היא נמצאת בדימנציה משובבת נפש. היא לא זוכרת כל כך מי אני או מי אמא שלי, אבל שמחה לראות אותנו. היא שרה בקול נפלא, אם כי רפרטואר מוגבל של שירים. סבתא שלי מאושרת. היא הדבר הכי קרוב לבודהיזם שמשפחת גוטמן מסוגלת לנפק. סבתא שלי לא עסוקה בקיום שלה, לא מהרהרת במר גורלה, בכמה היא מסכנה כי ימי העבר הזוהרים שלה מאחוריה. אין בה כמיהה או השתוקקות. היא פשוט חיה. היא אוהבת תפוחי עץ אפויים, ובגלל שהיא היתה ילדה טובה, היא קיבלה ממני בייגלה כשביקרתי אותה בבית החולים. המצב שלה לא מבאס אותה. הוא מבאס אותנו, אלה שמסביבה. או לפחות אמור. זה לא שזקנים חולים משמחים אותי תמיד. המראות עדיין… קשים. אולי כי זה מה שאמורים להרגיש. אבל בביקור שלי בשבת, היה לי כיף. התבדחנו, צחקתי מהשטויות שלה. לא הרגשתי אשם לשניה אחת. בשלבים האחרונים של אלצהיימר, כל המחלות שאפשר לקשר בצורה מטאפורית לרגשות, נעלמות – כל מחלות הלב, כל האולכוסים. ייתכן שאז גם לוקים בבודהיזם.

עוד מישהו שלא יודע שהוא כזה, הוא ויק מאקי. מאקי אינו בודהיסט. הוא טאו/דאואיסט. מאקי הוא הדמות הראשית בסדרה "המגן". הוא מין שוטר מושחת מאוד אך חביב מאוד, שבעצם מקדיש את חייו ל… לא ברור למה. להליכה בדאו. מאקי, מאבד את אישתו, מרמה, גונב, רוצח אפילו, אבל לא ברור למה. בניגוד לאנשים שעובדים קשה כדי שיום אחד יוכלו להתחיל לחיות, ויק מאקי מקריב את כל מה שיש לו, עבור הזכות להקריב את כל מה שיש לו. הוא לעולם לא נהנה מהפירות.

פגשתי אותם, את הויק מאקים של האזרחות. רואים אותם בשדות תעופה באירופה, עם לפטופים קטנים ונוסע מתמיד מפלטינה. הסוכנים הנודדים של ההיטק, שמבלים את רוב זמנם בחו"ל לשם עבודה, או כבריחה מחיים דמיוניים של משפחה וילדיםשהם חיים. על הנייר. ויק מאקי וסוכני ההיטק, ללא ידיעתם, הפכו לדאואיסטים אמיתיים. מבחינתם המטרה כבר מזמן לא חשובה, למרות שייתכן ויצהירו אחרת. אבל המציאות מראה את האמת. הם חיים בשביל הדרך.

The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

How’s it gonna end

בסוף "מישהו לרוץ איתו", אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות בין תמר ואסף. גרוסמן כותב את זה כל כך יפה, את ההתאהבות הזאת, שכביכול מגיעה מהאוויר.

לאומנויות לחימה שונות יש גישות שונות לבריחים. בריחים הם מניפולציות על מפרקים של יריב, שמטרתם לשבור גפיים, להטיל לקרקע, להשתלט וכו'. בג'ודו, ג'יוג'יטסו, וגם בארניס, אומנות הלחימה בה אני מתאמן, נכנסים לבריח ממצב של מגע. אם מישהו מכה אותי, אני אנסה לבלום או להסית את המכה, להכנס לטווח התגוששות/לכידה, ואז לגשש את דרכי לבריח. בכל האמנויות הנ"ל אפשר לבצע את הבריחים, מן הרגע שנכנסת למגע, גם בעיניים עצומות. באייקידו, אמנות שרובה מורכבת מבריחים, השאיפה היא לתפוס את המכה באוויר, ולהסית אותה ככה שהיא אוטומטית תכנס לבריח, תוך שימוש באנרגיה של המכה. זה נשמע מבריק, וזה אכן מבריק, אבל זה קשה להפליא. זה כמו ההבדל בין לזרוק אבן על אבן שאתה מחזיק ביד השניה, ובין לפגוע עם אבן באבן שעפה באוויר. זה לא בלתי אפשרי, לעשות את הדבר שעושים באייקידו, זה פשוט הרבה הרבה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה מול יריב שלא משתף איתך פעולה, צריך להיות פנומן.

ההתאהבות של אסף ותמר היא כמו בריח של איקידו. מהאוויר, ללא שום גישוש, שום גשר. זה מעורר השתאות. בעבר לא בטוח שהאמנתי בזה. היום אני כן.

בפעמיים שקראתי את "מישהו לרוץ איתו", עם כל ההתרגשות הכנה מהרגש הפורח, ומהקשר שעומד להקשר בין אסף ותמר, תמיד עלתה לי אותה מחשבה בראש: איזה חבל שהם בני 16. לפגוש את האהבה הגדולה של חייך בגיל 16 נשמע רומנטי, אבל זה בעצם מחריד. כי רוב האהבות הגדולות של גיל 16 לא מגיעות לגיל 40 יחדיו. אולי עדיף לפגוש את האהבה הגדולה בגיל 29. למרות שגם פה, כמו בבריחים של אייקידו, יש פנומנים.

And the German dwarf dances with the butcher’s son

המפגש הראשון שלי עם מדרחוב נווה שאנן, בואכה התחנה המרכזית הישנה, היה לפני כחמש שנים. יצאתי אז לאחד המסעות הראשונים שלי אל מה שקרן עדיין מגדירה כ"חורים אתניים מצחינים" – במקרה הזה אחת משתי המסעדות הפרסיות בפסאז'ים מהמדרחוב. היום היה יום שישי אחר צהריים, ואני נפעמתי מהצ'אינהטאוניות של המקום. מאז חזרתי לשם כמה פעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשישי בערב במדרחוב.

אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.

את החוויה האנתרופולוגית הזאת קיבלנו כסיפתח לחוויה האנתרופולוגית שבשבילה באנו, בעצם, למדרחוב. מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. בנסיעה האחרונה לפיליפינים המארחים, ששמעו על חוויות הזוועה שלנו מהנסיעה הראשונה,ממש יצאו מגדרם כדי להראות לנו שיש אוכל פיליפיני טוב. יש. אבל צריך לצאת מגדרך כדי למצוא אותו.
הדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס למאמי'ס פלייס הוא הרעש. מכונת הקריוקי, חברתם הטובה ביותר של הפיליפינים, פועלת בפול ווליום, ואלן, אלוף הקריקוי המקומי, מפליא בגרסתו אה-לה פרנק סינטרה להוטל קליפורניה. הווידאו קליפ ברקע מתאר (נשבע באדוני) סצינות של דיג בקרח. כוח העל של אלן, אלוף הקריוקי, הוא לשיר כל שיר, כולל שירים של אבבא, אה-לה פרנק סינטרה.

למרבה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה  ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות.  מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.

האוכל, למי שתהה, נע בין איום ונורא (תבשיל בשר קצוץ וסחוס) לטעים מאוד (חזרזיר צלוי ופריך עם עגבניות, בצל וכוסברה). אבל לא בשביל האוכל באים לכאן. זה גם לא המקום המושלם לדייט ראשון, אבל זה הקפיצה הקטנה הכי גדולה שאפשר לעשות לחו"ל, בלי לעזוב את איזור חיוג 03.

יוממות

גם כשטסתי המון, והיו תקופות שזה קרה כמעט כל שבוע, תמיד נסיעה לשדה התעופה היתה דבר יוצא דופן מבחינתי, משהו מרגש. שדות תעופה הם תמיד החלל שבין העולמות, אקס-טריטוריה שכזאת. דווקא בגלל האיכות הזאת שלהם, עוצמת החוויה שבלחזור מהשדה (ל. רוסו הוקפצה לשם, בדרכה לריו) ולהצטרף לפקק של כביש אחד, היתה מעניינת במיוחד. באנגלית קוראים לזה commuting. בעברית "יוממות", או "המס שאתה משלם על זה שאתה מפריד בין החיים שלך ובין העבודה שלך". נכון, לא כולם יכולים לגור בעיר, ונכון, חלקנו מעדיפים לגור בפרברים, ולטפח בית עם גינה, מטרז' סביר ובלי זיהום אוויר. זו בחירה לגיטימית. בדיוק כמו הבחירה בעבודה בה אנו לא נהנים, כדי שנוכל לפרנס את החיים שלנו, שמתחילים מהרגע שאנחנו חוזרים הביתה. אבל על זה אנו נשלם מיסים. המס של לבלות יותר מחצי מהחיים שלך בלעשות דברים שאתה לא מגדיר כ"חיים". החיים, כך ממלמל אדם רוטשילד, הם מה שוקרה לי. ואם אתה בוחר לגור במודיעין, אז שעתיים ביום מהחיים שלך תעביר בדרכים. 

"הארץ", מעוז התל אביביות המאוהבת בעצמה כתמיד, הקדיש כתבה לנושא. הנושא הרשמי היה אחוז הגירושים הגבוה במודיעין, עיר העתיד. אך הנושא האמיתי היה "כמה משעמם לגור בפרברים – הנה, גם לנו יש אגרסטיק".

מודיעין ודומותיה (בדיוק הבנתי, לפני כמה ימים שבהלסינקי הייתי כ-5 פעמים, אבל מעולם לא ביקרתי במודיעין, או בשוהם, ובלא מעט קריות אחרות בישראל) הן צורת ביטוי אחת לנסיון להפריד בין החיים ה"אמיתיים", לבין מה שאנחנו חיים ביום יום. אותם אנשים שחיים בשביל החופשה שלהם, שהמחשבה של לחזור הביתה מהטיול הגדול מבעיתה אותם.

קובץ הסיפורים הקצרים של אסף ציפור, "מחוננים", שייך לז'אנר שאני לא כל כך מחבב. ז'אנר הצילום. אתגר קרת עושה את זה גם – מצלם מצבים, אנשים. מצלם בזווית מעניינת, מצלם בזווית ישרה, אבל מצלם, במילים. פחות דואג לנראטיב. אחת מהתמונות המעניינות ביותר ב"מחוננים", לפחות ממבט ראשון, מופיעה ב"גיימרים". "גיימרים" מתאר את קורותיה של חבורת D&D (מה שנקרא בז'רגון – פארטי), ברגעיה האחרונים. בסשן שבו הכל מתפרק. בניגוד לדוד גרוסמן, שגם הוא משתמש ב-D&D ומשחקי תפקידים אחרים כדי לתת לאסף את הטאצ' החנוני הזה ב"מישהו לרוץ איתו", אבל מסתפק בלא יותר מאשר ניימדרופינג זריז, ציפור שולט לחלוטין בז'רגון ובהוויה. אני אופתע מאוד לגלות שהוא לא שיחק, או משחק עדיין. תוך ספוילר קל – חלק ניכר מהדמויות ב"גיימרים" מרגישות שמיצו את המשחק בדמיון. שהם צריכים להתחיל את ה"חיים האמיתיים" שלהם, אלא שכוללים צבא, או מה שעושים כשלא מתגייסים לצבא. שבגיל 18 צריך להפסיק לשחק.

אותם אנשים שבורחים מהחיים שלהם לטיולים, יכולים לברוח למשחקי תפקידים. זה קל ופשוט. והדמויות של ציפור (אם לא ציפור עצמו), מרגישות שזה בדיוק מה שהן עושות – שה-D&D הוא בריחה, ושבשלב מסויים חייבים להפסיק לברוח. העניין הוא שמשחקי תפקידים יכולים להיות בריחה, בדיוק כמו שטיול יכול להיות בריחה. אבל הם לא חייבים להיות. המשחק הוא חלק מהחיים, והזהות שלנו כשחקנים היא חלק ממי שאנחנו. וזה מעולה. אנחנו מספיק מגוונים כדי שנהיה מסוגלים להכיל את עצמנו גם כאנשים שמשחקים משחק, וגם כאנשים שהולכים ללמוד, גם כבני זוג וגם כבוסים. זה לא כאילו יש את ה"אני האמיתי" שלי, שאותו אני חי במשך שעתיים ביום, אחרי שחזרתי מהפקק היוממותי. המסכות האלה, שבאיזו סדנה מישהו ניסה בכל הכוח להוריד מהאנשים, הם החבר הכי טוב שלי – לא כי אני מפחד להיות עצמי – אלא כי ככה אני יכול להיות עצמי. כל הזמן. רק כל פעם קצת אחרת.

שוב

כשהתותחים רועמים המוזות לא שותקות. המוזות שותקות כשטוב לך. או יותר נכון – הם עוברות לדבר בשפה קצת אחרת, שצריך לדעת לדלות מהמציאות שלך.

אני לא חושב שיש סופר שהזריק לי כל כך הרבה אושר מרוכז כמו דוד גרוסמן. לפני כשנה עבר עלי יום נוראי. הייתי עייף בטירוף, גררו לי את האוטו, החיים לא נראו כאילו הם הולכים לאנשהו. ואז החלטתי לצ'פר עצמי ב"יש ילדים זיג-זג". הקריאה החוזרת, ממבט מפוכח קצת יותר, מודע קצת יותר לתופעת הפרעות הקשב והריכוז היתה עדיין הדבר הכי מענג שחוויתי ברחוב פומבי מזה שנים. עלו לי דמעות של אושר. מחאתי כפיים לעצמי.

אותו דבר קרה לי עכשיו עם "מישהו לרוץ איתו". שוב, קריאה שניה, ושוב כל כך הרבה אושר גרוסמני, על גבול הדמעות, אבל לא ברור מאיזה צד של הגבול. גרוסמן זה כמו רד-בול וודקה. ההתעקשות שלו להצמד לסיפור סוחף ולא סתם להתאהב בכתיבה של עצמו גורמת לספר להספג בדם ממש, אבל ממש מהר. וכשהוא בפנים, אז האנושיות, השפה הכל כך מיוחדת , התיאורים והדמויות פשוט ממיסים, שובים אותך לגמרי.


אחרי שסיימתי את הספר בשנית, עלתה אצלי אותה מחשבה שצצה כשסיימתי את "יש ילדים זיג זג". שניהם, הרי, מתוייגים במידה מסויימת כרומן ל"מבוגרים צעירים", או מתבגרים. את שניהם מורות לספרות ינסו לדחוף לתלמידים שלהם. ונשאלת (אולי שוב – הבלוג הזה כבר חגג שנתיים ואין תקציב לנערת תסריט, אז עמכם הסליחה אם אני חוזר על עצמי מדי פעם) השאלה – איך נותנים למישהו תכשיט כזה, מבלי לעטוף אותו בסלידה האוטומטית שמלווה כל דבר כפוי/מומלץ? בתיכון סרבתי לקרוא בלזק, והתענתי עם דוסטוייבסקי (אם כי את גוגול אהבתי אהבה עזה). הרשת מלאה בסיכומים ותקצירים, שנועדו להציל תלמידים שמרבים לקרוא את "מישהו לרוץ איתו". אז לא ממליצים. לא מכריחים. אבל עדיין – אני נורא הייתי רוצה שהילדים שלי יקראו אותו ויהנו (אם כי הם בוודאי לא יבינו את כל הסיפור הזה עם להתגנב כדי להשתמש בטלפון במשרד של פסח בית הלוי – למה צריך להתגנב? למה לא פשוט להתקשר מהפלאפון?).