יומני מסע

איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

התרחבות

מעולם לא הייתי איש של טבע. ייתכן וזה קשור לחלוקה המוקדמת הזאת שתוויתי לי, שבין הבשר והרוח – הסיפור שאני מספר לעצמי שנים שאני לא טיפוס ספורטיבי, לא ממש טוב בלהיות הנדימן וכו׳ – איכשהו גם טיולים בטבע נכנסו לשם. אבל להבדיל, בעוד שמעולם לא הסתכלתי על חברי ההנדימנים דוחקים דיבלים לתוך קירות גבס בקנאה ואמרתי ״הו, הלוואי וגם אני הייתי עושה את זה יותר״, יש לי, ברשת חבריי האינסופית, גם זן של אנשים שלא סתם אוהבים להיות בטבע, אלא בעלי כשרון מיוחד לזה. בפעמים הספורות שבהם ניסיתי לטייל, תמיד מצאתי את עצמי באחד מהמסלולים המוכרים – היהודייה, בריכת המשושים וכו׳. בעוד שחברי המוכשרים מעלים תמונות של עצמם בכל מני גבים מלאי מים זכים במדבר יהודה, אני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי עושה את מסלול מקורות הירקון, שזה בעצם דרך יפה להגיד מטייל בפתח תקווה.

פה ושם היו לי הבלחות. יש לי כמה פינות סודיות של טבע (או, כפי שאמר פעם אימו פיליפס:
I got a new pair of underware the other day. New to me, anyway) – מגדל צדק, השדה שאף אחד לא מכיר מאחורי רמת אביב. אבל הרגשתי, ראיתי, שיש יותר. חוויות הטיול השנתי, או טיולי תנועת הנוער (ראיתי אותם, את הילדים ואת המדריכים שלהם, שהם גם ילדים וחשבתי לעצמי אל אלוהים, איך הורי שחררו אותי לטיול בהדרכה של ילדים בני 15!) תמיד הרגישו יותר כמו מסע צבאי: מאמץ שנועד להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳, בדרך כלל דרך נקיק או נחל קלסטרופוביים, הדורשים התרכזות בכל צעד כי אחרת תנקע את רגלך. בקיצור, ללכת עם הראש למטה בין שתי קירות. לא היה כמעט שום דגש על פשוט להיות בטבע, להנות מזה. ולזה נפשי כמהה בזמן האחרון.

וכך מצאנו את עצמנו, עילם ואני, בדרכנו לטיול מחנאות. תמונת הנצחון של עילם מהאירוע היתה ברורה מאוד: שיפוד עם מרשמלו, מעל מדורה. אני רציתי קצת יותר. רציתי מין מקום לבד כזה, לא עם כל המוני עם ישראל, מקום יפה ופסטורלי, אבל נוח למדי, שבו אפשר פשוט להיות בטבע. ולמרבה הפלא – מצאתי, בדיוק אותו. סוג של.

אפשר להגיד שקפצתי מעל הפופיק. לבד, עם ילד בן 3 וחצי, לא באתר מוכרז. ואפשר להגיד שלגמרי אתגרתי את איזור הנוחות שלי. יש לי אפס כישורי מחנאות, ואיכשהו הצלחתי להרים אוהל, ולנפח מזרונים, ולבשל לעילם, ולהיות איתו בכיף מאוד גדול באגמים הנחבאים של רמות מנשה. והצלחתי להיות שם גם כשהוא נבהל בלילה מהקולות של החיות מסביבו, והסביר שהמקום הזה לא טוב כי אין בו חדר צעצועים, ואת אמא, ואת לביא, ושהוא לא טוב כי אין פה חתולים.

אחרי שעילם נרדם, נשארתי לבד באוהל. תבינו – היינו במרחק של עשר דקות נסיעה מיישוב, אבל התחושה היתה של לגמרי לבד. ומספיק עשר דקות ניתוק האלה כדי להתחיל ללחוץ על כל הכפתורים שלי. קבוצה של צעירים ערבים באו, לקראת ערב, ועשו שם קריוקי, בפול ווליום. נשמתי עמוק, והרגשתי את כל הפחדים עולים לי. קודם כל את הפחד שאלוהים אדירים, הם ישארו פה כל הלילה. אבל אחרי זה, אני מודה, גם את הפחד הקיומי. הגזעני. של מה יקרה אם הם יחליט לעשות משהו. מספיק צרצרים וחושך ולחות של לילה כדי להפוך את השמאלן התל אביבי הנאור לאבא חרד, שמדמיין איך הוא צריך להגן על החיים שלו ושל הבן שלו. הרגשתי, כמעט פיזית, את הקירות של יכולת ההכלה שלי את הפחדים האלה מתרחבים. ונשמתי. אחד הדברים שהכי איפסו אותי היה פשוט לפתוח פייסבוק. הסמארטפון הוא ללא ספק חפץ המעבר האולטימטיבי, הסמיכי של הגדולים.

מאז שעילם נולד, אני חושב ללא הרף על השואה. על הפליטים הסורים. התמונה הזאת, שאתה צריך לפנות את הילד שלך, לקחת אותו על הידיים, להרגיע אותו שלמרות שיש כאוס מסביבו בעצם הכל בסדר,  נוגעת לי במקומות שממש לא ידעתי שקיימים לפני שנהייתי אב. ברור שלברוח עם ילד ממלחמה זה לא דומה בשום צורה, אבל חשבתי על זה, כשלקחתי את עילם על הידיים בחצות הליל, אחרי שפירקתי את האוהל כי היה קר נורא ותחזית לגשם. הוא חיבק אותי חזק, ושמח שחוזרים לאמא ולחתולים. ״לא אהבתי את הצרצרים והצפרדעים ששרים״, הוא אמר, לפני שחזר לישון בפעם השנייה, באוטו. רגע אימה קטן שבו חשבתי שאיבדתי את המפתחות, באמצע שום מקום, והביתה. מעל הכל, אני מרגיש גיבור.

ויפאסנה, סיבוב שלישי

 

  1. אין דור הוא מקום עם אין-סוף פריימים. כל פעם שנדמה לי איך הכל מתחבר, אני מגלה עוד פיסת יער שבעצם מקרוב מסתבר שהיא רק כמה עצים והייתי בטוח שהיא מאוד רחוקה אבל בעצם היא בדיוק מאחורי המגורים שלי. כל כך יפה שם עכשיו.
  2. בפעם הקודמת שהייתי בעין דור הבאתי איתי פנס רב עוצמה, והשתמשתי בו להאיר את הלילה. יחד עם הלילה קיבלתי מאות ניצנוצים של מחזירי אור קטנים שהתבררו, למרבה הבעתה, כעינייהם של עכבישים. הפעם, הפנס נשאר בבית, ונשארתי לחסדי התאורה הסביבתית בשוטטות הלילה שלי. הירח היה פס דקיק של חיוך, ואת רוב האור סיפק פרוג׳קטור מבהיק, שכוון כמעט בניצב אלי לגמרי. כך שיוצא שאני מהלך בשביל, בגבי אליו וממני נשפך צל, צל של ענק, לפחות חמישה מטר אורכו. בדרך חזרה הוא מעט מסנוור אותי, הפנס. ופתאום אני מבין שהענק מאחורי.
  3. סוף שבוע ויפאסנה, ריטריט קצר, זה כמו סוף שבוע ספורט. מעט מדי. מה שמקבלים בעיקר זה שרירים תפוסים ומאמץ. המינימום הוא באמת שבוע, כדי להרגיש את זה. או לפחות כך חשבתי עד שחזרתי הביתה וליאת שאלה אותי מה זה החיוך הזה שמרוח לי על הפנים.
  4. בוויפאסנה הראשונה שעשיתי, אצל החברה׳ הקשוחים של גוואנקה, היה רגע ביום השני שבו חשבתי על כל החרא שעברתי עד כה, ניסיתי לדמיין עוד שמונה ימים של זה, והבנתי שהגיע הזמן לחתוך. זה קורה לי, לפעמים, עם הילדים. מין הסתכלות על כל מה שעברנו עד עכשיו, אבל בעיקר מין הצצה כזאת לכל מה שעוד לפנינו, גיל בית הספר, וגיל ההתבגרות, ועוד ועוד – כל כך הרבה עוד לפנינו, ואני מרגיש גדוש, חנוק, overwhelmed מעוד כמה חיים ועוד כמה עושר נמצא לפני, עוד כמה חוויות יש לי לחוות, והמוח והלב מתקשה להכיל.
  5. אם תהיתם, אז הדבר שאתם לא רוצים הוא לעשות סוף שבוע ויפאסנה כשבראש שלכם תקוע So call me, maybe.
  6. זה עדיין החופש הטוב ביותר שאדם יכול לתת לעצמו.

האריה שאהב תות

לא יכולתי, גם אם הייתי רוצה, למצוא מטאפורה טובה יותר ליחסי עם אמריקה כמו ארוחת הבוקר שאכלתי זה עתה. אני באמריקה. שוב. אחרי יותר משבע שנים שלא ביקרתי במדינה. כל תהליך השגת הוויזה היה מלחיץ, מלא אמוציות בשבילי. אמריקאים, כידוע, הם אנשים חמורי סבר ומאמינים לבירוקרטיה, והסיוט הגדול שלי היה שהם יתפסו אותי באיזה חוסר דיוק או טעות בטפסים, כי אתם יודעים – אנשים עם הפרעות קשב וריכוז וכמות גדולה של טפסים זה לא ממש מסתדר טוב ביחד, וימנעו ממני ויזה לנצח נצחים. אבל את זה עברנו, וכל מה שנשאר לעשות זה להגיע לכאן. רבים מחברי טסים המון. מה זה המון – יותר מפעם בחודש, ולאמריקה. המסקנה שלי מעשרים ומשהו השעות שלקח לי להגיע לכאן, זה שאמריקה, סן פרנסיסקו ספציפית, זה רחוק לאללה. אבל אנחנו בעניין אורחת הבוקר. המלון יושב על Half Moon Bay, וכששלחתי למשפחה שלי תמונה שלו, אחותי שאלה אם אני מתאכסן בהוגוורטס. the-ritz-carlton-half (1)בופה ארוחת הבוקר עולה כאן 40 דולר, בלי להתבייש, ויושבים מול נוף מדהים של מדשאות ירוקות שמתגלגלות להן לאוקיינוס השקט.

אחרי התלבטות מסויימת, אני מחליט לשלם את הסכום השערורייתי, ומתיישב. המלצרית כל כך ידידותית שבישראל הייתי בטוח שהיא מתחילה איתי, אבל אני יודע שכאן זה אמריקה. אני מקבל את כוס המים שלי, לוקח צלחת ומתחיל לבקר את הבופה. וכאן אני מרגיש, כמו האריה שאהב תות. כי יש נקניקיות ותפוחי אדמה, וופלים ופנקייקים, פירות משוק האיכרים ולחם, קרואסון דלעת (פסטיבל הדלעת המקומי בעיצומו, והיכנשהו בולנג׳ר צרפתי מתהפך בקברו), בייקון, סלמון, פירות יער מרהיבים ועוד קצת בייקון. ואין ירקות. לא אחד. לא סלט, לא ירקות חתוכים, לא כולם. אני מנסה להבין את מצבי ממבט חטוף בצלחות של האנשים מסביבי, וככל שאני רואה במינימום מבט שאני נותן מבלי להיות מוזריקו מדי, אין על הצלחת שלהם ירקות. והנה אני עומד בדילמה שמגדירה את כל היחס המורכב שיש לי לאמריקה: מצד אחד, אני יודע שאמריקאים אוהבים בייקון ושירקות טריים זה דבר שיש בישראל וכו׳, מצד שני, אנחנו בכל זאת עשרים דקות מסן פרנסיסקו, לא מעבר לקו שמן הזית. ולכן אני תוהה, האם בעצם מי שלא הבין משהו, פספס איזה ניואנס שכולם יודעים אבל רק אני לא כי למרות שאני מדבר אנגלית עם מבט אמריקאי כמעט מושלם, אני לא מדבר אמריקאית, זה אני, ובעצם יש ירקות אבל צריך לבקש אותם בנפרד, או שהם באיזה קטגוריה שונה של בראנץ׳, או איזה טקס אמריקאי לא ברור. המבוכה הזאת חזקה לי במיוחד באמריקה, בגלל השפה. באיטליה, גרמניה או בוויאטנם ברור שאני זר, זה בסדר שאני לא אכיר את הטקסים המקומיים, אבל בגלל שאני מדבר אנגלית, ובגלל שאנחנו רואים את אמריקה כל הזמן בטלוויזיה, יש תחושה שאנחנו כאילו אמורים להבין איך דברים מסתדרים, וכשזה מגיע להמון יום יום, זה לא תמיד עובד לי.

צנצנת קטנה, בגודל של צנצנת דבש סטנדרטית, התגלתה, עם פרוסות עגבניה, ולידה אחת דומה עם פרוסות מלפפון. קישוט לסלמון הטרי והמדהים באיכותו, שנפרש לידם. וכך, עם מעט עגבניה והרבה בייקון, אני מסתכל באוקיינוס היפה שמולי, ורואה דולפין. ההתרגשות שאוחזת בי היא יחידנית בחדר. אם עוד מישהו ראה אותו, אף אחד לא עושה שום דבר. ואני חושב על איך בישראל כולם היו עוזבים הכל, ומצלמים, ומנסה לחשוב לאיזו קבוצה אני שייך באמת.

הגיגים על הודו שכתבתי במקום לכתוב את הספר שלי כשבחוץ יורד גשם וחתונה הודית מרעישה לנו מחמש בבוקר

יש קונבנציה כזאת, בקרב אמני לחימה, שלא מתעסקים עם השאלה. השאלה היא דבר מביך שמעניין ילדים קטנים. לא אמני לחימה רציניים. כי אי אפשר, הרי, לענות באמת על השאלה "איזו אומנות לחימה הכי חזקה/יעילה/קטלנית.”. אם תשאלו אמן לחימה רציני, לא מתאמן מתחיל ומתלהב, הוא יסביר לכם למה השאלה הזאת לא רלוונטית. “הכי יעילה למה? ללחימה בזירה או ברחוב?” “הכי יעילה למי? לאישה קטנה או ללוחם סומו?”. אנשים יספרו לך את הסיפורים איך למרות שאייקידו או טאי צ'י נחשבת לאמנות רכה, אז איך המאסטר שם כיסח מתאגרף. לא אוהבים לדבר על השאלה מכמה סיבות. קודם כל כי השאלות האלה (למי, למה) הן באמת שאלות טובות ונכונות. סיבה נוספת, שבאמת קשה להבין כשרק מתחילים להתאמן, זה שלרוב זה לא באמת משנה. אבל הסיבה השלישית שאמני לחימה לא אוהבים לדבר על השאלה, היא פוליטיקלי קורקט. כי אם תיקח כמה אמני לחימה, תשים אותם בחדר סגור עם כמה בירות ובלי שום מחוhבות לפוליטיקלי קורקט, כולם בסופו של דבר יסכימו שמישהו שמתאמן עשור ברצינות באגרוף תאילנדי ו-BJJ יקרע את התחת של מישהו שמתאמן ברצינות בטאי צ'י, ברוב הסיטואציות. לא נעים, ולא נכון תמיד, אבל במספיק מקרים.

אז מה לא כולם לומדים איגרוף תאילנדי וב-BJJ? כי כמו שאמרתי, יש יותר לאומנויות לחימה מלהיות הכי חזק וקטלני. אבל השאלה הזאת והפוליטיקלי קורקט שעוטף אותה הדהדו לי בימים האחרונים, פה בהודו.

אני חי כעשור בתל אביב, ולמרות שממש בדקות אלה אני מגולח למשעי, יותר ממחצית החיים שלי אני עם זקן צרפתי ומשקפיים, ולפיכך יש ספקטרום מוגבל למדי של דעות פוליטיות בו אני יכול להחזיק.* זו הסיבה שהמחשבות הממש לא פוליטיקלי קורקט האלה מייסרות אותי עד מאוד. אבל עדיין, אחרי שבועיים (שלמים!) בהודו, יש בי מקום שממש מבין את הבריטים, והיחס שהם פיתחו בזמנו ל"נייטיבז".

אני מודע לכל הסייגים. תרבות היא דבר יחסי. דגו של אדם אחד הוא רעלו של האחר, וברור שהודו נראית מטופשת, מטונפת, מקטינת ראש לי, יציר התרבות המערבית. אבל רבאק: היום סיימנו לאכול ארוחת בוקר במלון שלנו. היו לנו ריבועי נייר כאלה שעליהם נחה הצלחת, כמו במסעדות מזרחיות. כשסיימנו לאכול, המלצר לקח את הצלחות, ניגב את הניירות המטונפים עם סמרטוט, וערך את השולחן מחדש. צריך היה להיות מאוד עיוור כדי לא לראות את הכתמים שנשארו מארוחת הבוקר שלנו. המלצר שלנו לא היה עיוור. זה פשוט לא היה מה שאמרו לו לעשות, ולכן הוא לא עשה את זה. ותבינו – אנחנו במלון שעולה פי שש מהמלון הכי יקר שכנראה אי פעם שהיתם בו בהודו. אני יודע, גם נקיון זה דבר תרבותי, אבל רבאק.
הקטע הזה של לאכול עם הידיים מפליא אותי, לדוגמא. השכנים שלכם, הסינים, המציאו את הדבר הגאוני הזה שנקרא צ'ופסטיקס. זול, היגייני – אל תגידו לי שלא ראיתם. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב יותר?

התחושה האשמה שמתבשלת אצלי היא שאולי תרבות זה גם קצת כמו אומנויות לחימה. הכל יחסי וכל תרבות יש לה את החן והיופי שלה, ואת ההתאמה שלה למציאות בה היא נוצרה, אבל רבאק, בחדרי חדרים, אין על התרבות המערבית. יכול להיות שהיה לי קל יותר להשקיט את הקולות האלא אלמלא האנגלופיליות ההודית הסוחפת. ראינו פה סרטון במוזיאון התה המקומי. חצי ממנו היה הערצה לבריטים החכמים/אדירים/מגניבים/גאונים שגילו (כן, כן!) את מונאר וייסדו בה את תעשיית התה. במוזיאון אחר בקוצ'ין הציגו תמונות היסטוריות של שושלת הנסיכים המקומית. הנסיך בצילום הוותיק ביותר עדיין לבש חיתול, אבל מירב תשומת הלב הוקדשה לדורות המאוחרים יותר, עטויי מחצלות אוריינטליות וענודים, כולם, את אות האבירות שקיבלו מהמלכה וויקטוריה או ממשיכיה. מכל מקום הם משדרים "תודה בריטים, שבאתם והראתם לנו את הדרך הנכונה".

האם יכול להיות שההודים הם בבסיסם מטונפים? יכול להיות כזה דבר? ברור לי שזה לא כל ההודים, ושבכלל אין כזה דבר שנקרא "הודו". ברור לי שאני מתעסק עם הכללות.
ליאת טוענת שזה עניין מעמדי. שבמעמדות הגבוהים יותר בהודו זה נראה אחרת. יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל זורק את הזבל שלו לתוך הגנגס ואז שותה ממנו, ככה ישר. ואני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל מתנהג כמו המלצר שלנו היום בארוחת הבוקר.

יש לי הסברים, אל תבינו לא נכון. יכול מאוד להיות שההודים נקיים מאוד, רק בצורות שאני לא שם עליהם את הדגש. כששטנו ב-Backwaters – התעלות שחוצות את כל קראלה, אחד הדברים שראינו יותר מכל זה נשים מכבסות, באובססיביות אלימה. יכול להיות שההודים מזועזעים מהעובדה שאני נכנס עם סנדלים לתוך החדר שלי, שזה מה שנראה להם מטונף. אני עדיין מרגיש ששלי צודק יותר.

אני כמעט מתפתה להעלות השערות לגבי התפקיד של הקאסטות בכל הסיפור הזה, ואולי לשער על היעדר הדחף המערבי של האדם לשפר את גורלו (נו, קתולים טובים הולכים לגן עדן, וובר והפרוטסטנטים) אבל נראה לי שזה יהיה אביסלה שטחי. אז לא. וכן, אני מודע לתרבות הגבוהה המדהימה של הודו, למקדשים והארכיטקטורה והרפואה והשירה, הפילוסופיה והיוגה. שיש כאן חברות מקומיות מייצרות מכוניות ומשאיות וכורים גרעיניים. אני פשוט לא מבין איך. מצד שני, אני כאן רק שבועיים.
או שזה משהו אחר. כי בסופו של דבר, גם אני לא מתאמן באיגרוף תאילנדי ו-BJJ, אלא באמנות לחימה הפילפינית האיזוטרית שלי. אני עושה את זה כי זה מה שמתאים לי. היה משעמם אם כולם היו מתאמנים באותו דבר, יעילות Is highly over rated, והשוואה תמידית בסגנון “מה הכי טוב” היא באמת מטופשת. יכול להיות שהודו Simply Is. ושזה בסדר גמור. אולי פעם גם אני אהיה.

 

*אם כי אם היה לי מבטא בריטי טוב יותר אולי הייתי יכול להיות רשע באיזה סרט.

הפולניות נותנות בראש, גם בהודו

1. זה הכה בי בכביש שמוביל למונאר. הסיטואציה היתה טעונה גם ככה. חלק ניכר מהיום הוקדש ללנסות להבין האם נוכל לנסוע מדלהי לדהרמסאלה ברכבת, או יותר נכון, בהתמודדות עם האתר של חברת הרכבות ההודית, אנדרטה מונומנטאלית להלך הרוח ההודי, והאתר הגרוע בעולם כולו, . את השעה ורבע האחרונות העברנו בלנסות להזמין מונית למלון שבו בדיוק הזמנו חדר למחר. עובדי המלון, המפונפן ויקר בצורה בל תאומן בסטנדרטי הודו פשוט לא הצליחו להביא לכך שרכב ממונע יקח אותנו את ה-3 ק"מ מהמלון לעיר, או לבית ההארחה שבו התאחסנו, וזאת למרות צי המכוניות שעמד שם בחוץ. כשהצבעתי עלי קיומו, הם פשוט אמרו "Sorry sir, the driver is not here". כששאלתי האם אין אף אחד במלון שיכול לנהוג ברכב הזה, הם בהו בי ונענעו את ראשם מצד לצד. אחרי שעה ורבע שבה הובטח לנו ש"עוד חצי שעה יגיע הנהג", הצלחנו לשכנע נהג שבמקרה הוריד נוסעים לקחת אותנו לא, חס וחלילה למחוז חפצנו, אלא למונאר הקרובה. חשבתי ששם נוכל לתפוס מונית או ריקשה למלון שלנו, אך לא. מסתבר שגם לאחר שנעצרה הריקשה המיוחלת היה איזשהו הליך בירוקרטי מורכב מאין כמותו שדרש אישורים מהבוס שלו, הממונה על הבוס שלו, ולפחות חמישה מיורשיה הישירים של אינדירה גנדי, כדי שבסופו של דבר יוחלט שריקשה אחרת תיקח אותנו. ואז, כאמור, זה היכה בי. הפחד. למדינה הזאת יש נשק גרעיני, ואנחנו מפחדים מאיראן?

2. הכל כל כך מבולגן כאן, שאפילו את הלאומים הם לא הצליחו לעשות כמו שצריך. במסעדה המקומית מגישים appam שהפך למלאווח עם רסק, בעלת ההום-סטיי הפולנייה שלנו היתה לבבית ושופעת חיות, ובעל ההום סטיי הנוכחי שלנו, הודי אסלי מבחוץ, התברר כפולנייה מהגיהנום, כשהגיש לנו את אחת מארוחות הבוקר המגעילות שאכלנו כאן, וריחף סביבנו כעשר דקות שלמות כדי להראות לנו איך לאכול אותה (רמז: מערבבים עם הידיים), ולוודא שאנחנו אוכלים אותה. הצלחנו להוציא אותו מהחדר כשהוא החל לעשות סימנים של לסדר לנו את הבגדים, והבנו שאנחנו בבעיה. לא היתה שום דרך שהיינו מצליחים לאכול אפילו חצי מיציקת הקוקוס ואבקת אורז שלפנינו. אבל מה תגיד הפולנייה? למזלנו, ארוחת הבוקר הוגשה לנו בחדר שלנו, שכלל גם שירותים פרטיים… ליאת חשבה שצריך לזרוק את הכל, ואני טענתי שצריך להשאיר קצת, שיראה טבעי יותר. ליאת צדקה.

הודי פולני לאללה: "מה, לא אכלתם כלום! זה לא טעים לכם?"
טל: "לא, אכלנו, זה פשוט… אני מאוד מלא!" (טופח על הבטן של).
הפ"ל: "לא לא, אני חושב שאתם לא אוהבים את האוכל הזה…".
3. כשאתה מטייל אתה יוצא מה-Comfort Zone שלך. זה נכון כמעט מעצם הגדרת הטיול. אבל מן הסתם, כשאתה מטייל למדינות נידחות, המרחק מה-Comfort Zone גדל. הנוחות הזאת היא לא רק הנוחות הפיזית – המיטה שלך והאסלה שלך. חלק ממנה היא העובדה שאתה זר. אתה לא מכיר את המנות בתפריט, אתה לא יודע איפה קונים נייר טואלט, או במקרה של הודו, אתה לא יודע אם מותר לך לשתות את המים או שהגיע הזמן לשלוף את כדורי היוד. למרות שאני מספר לעצמי שאני די בתול בכל העניין הזה של דרום מזרח אסיה, פתאום קלטתי שאני מבלה פה כמה שבועות טובים מכל שנה מ-2006. הרוב בפיליפינים, אבל לא רק. אומרים שאלימות מגיעה כשאנשים לא יודעים לבטא את עצמם. חלק מהקושי כאן בהודו הוא הפגיעה באוטונומיה. במובנים רבים אתה הופך שוב לילד. ממצב שדברים בסיסיים כמו לאכול, או לישון, או להתנייד ממקום למקום הם לגמרי דברים שאתה יוכל לעשות לבד, אתה עובר למצב שבו בכולם אתה תלוי בחסדיהם של מתווכים, שבחלק מהמקרים התקשורת איתם מרגישה כאילו אתה בתוך דיאלוג של חנוך לוין, כשלפחות אחד מהצדדים מסטול מהתחת.

4. . זה מדהים שבאומה שהמציאה את המושג "קארמה", שמשמעו "סיבה ותוצאה", לא מצליחים להבין שאם תזרקו את הזבל שלכם לתוך מי הנהר או התעלה שאותם אתם שותים ושאת הדגים ששוחים בהם אתם אוכלים, התוצאה תהיה שלילית.

5. ובכל זאת, מילה על מונאר. תמיד יש פער בין הגלויה, בין הצילום בברושור או באתר, ובין מה המציאות.
ומדי פעם מגיעים למקום שבו זה לא ככה. שנה שעברה זו היתה סאפה, בוויאטנם. הפעם זו מונאר, שמרבדי התה המוריקים שלה פורעים לחלוטין את הצ'ק.

5 דיווחים מהודו

1. אנחנו בקראלה. הם קוראים למדינה שלהם "God's own country". אם הדבר נכון, אלוהים שכח לקנות מזגן.

2. קוצ'ין יפה. מרגישים את ההשפעה הפורטוגלית, ואנחנו נהנים מאוד. אבל בכל זאת, מתגנבת לה תחושה קלה שעובדים עלי. אף אחד מהדברים שהזהירו אותי או, הבטיחו לי לגבי הודו לא התממש עדיין. אין כאן פרות ברחובות, לא ראיתי גדודי קבצנים גידמים פיסחים עיוורים מצורעים, ולא נתקלנו ביותר מישראלי אחד מלבדנו, ולא חטפתי שום שלשלול למרות שאכלתי כבר עוף ודגים. יש כאן בלאגן וג'יפה אבל לא מעבר לסטנדרטים של וויאטנם או הפיליפינים, ולמרות שאני בהודו כבר כמעט ארבעה ימים, לא ראיתי אפילו רובוטריק אחד לרפואה.  הודו גם לא ממש זולה בצורה מחפירה. יכול להיות שזה חמש שנות הקדמה ההודית שעברו מאז שרוב חברי חזרו מהטיול, או יכול להיות שאני פראייר או סתם מאוד מאוד מפונק, אבל את רוב הארוחות אנחנו גומרים כאן בכ-600-700 רופי. נכון שזה 50 שקל לזוג לארוחה מלאה וטעימה מאוד אבל זה עדיין לא סיפורי האגדה ששמעתי.

3. הם כן צופרים כאן המון.

4. זה התחיל בחוט. מעין חוט קשירה כזה, לא מאוד עבה, שנכרך סביב המותניים שלי. בהתחלה חשבתי שזה מעין חוט מדידה. משהו שיעזור למעסה האירוודי להבין, על פי רוחבי, כמה שמן צריך או משהו כזה. רק כשהוא קשר אותו מסביבי, הורה לי להוריד את התחתונים, וחיבר אליו פיסת בד צרה  שנקשרה מקדימה ומאחורה הבנתי שאני לא בקנזס. אם היה בי איזשהו משהו הומוסקסואלי חבוי, השעה שביליתי בעירום 99.5% מלא בעוד שני גברים הודים גדולים ומשופמים שופכים עלי כמויות עצומות של שמן ומשפשפים אותי במרץ, היתה ההזדמנות שבה הוא היה אמור… להרים את ראשו. אם אי פעם היה לי ספק: גברים לא עושים לי את זה.

5. למי שתהה מה עושה בימים אלה קפטן Lechuck האיום, אני חייב לדווח בעצב שרוח הרפאים שהיתה מטילה את אימתה הפיראטית על כל אי הקופים, רוקדת היום קתאקאלי במופעים לתיירים בקוצ'ין. Sic Transit.

שבע תמונות ויאטנמיות

(רמז: אם לוחצים על הלינקים, מקבלים תמונות אמיתיות, לא רק במילים)

1. טאפין (Taphin). הרים גבוהים אפופי ערפל, מוקפים בטרסות אורז ירוקות. אף מצלמה לא יכולה לתפוס את זה, אבל אלוהים יודע שניסינו. אנחנו בדרכנו  לאוטובוס שיקח אותנו חזרה לסאפה. עדר של נשות הכפר שליוו אותנו מהרגע שהרכב נעצר, בסצינה שהזכירה לי את הפתיחה של "A hard day's night”  התפזר, אחרי שזוג אוסטרלים קנה כמות מטורפת, ספוגת רגשות אשם, של תיקים וכיסויי מיטה. כולנו – האוסטרלים ואנחנו, אדומים כמו לובסטרים, אחרי שבילינו חצי שעה בחבית עץ ענקית מלאה במי-עשבים רותחים. ליד דוכן ירקות קטן אני רואה אישה זקנה, לבושה רק בשחור. אני שואל אותה אם אפש לצלם, והיא מהנהנת. אני מרים את המצלמה. היא מתארגנת – מסדרת את השיער, לובשת פוזה אצילית של מישהי שראתה דבר או שניים בחיים. קליק.
2. מאז שהגענו ל-Can Tho, ליאת ואני תוהים האם ייתכן שאנחנו ישנים בבית זונות. החשד הראשון התעורר כאשר המדריכה שלנו, שליוותה אותנו למלון כדי לדעת מאיפה לאסוף אותנו יום למחרת, אמרה "אבל זה לא בית מלון!”, ואז תיקנה את עצמה, כשראתה את השלט. על השלט כתוב בפונט ענק "Massage VIP”, ובפונט משמעותית קטן יותר "Hotel”. הבעלים, המקסים והכלל-לא-סליזי, טוען שהוא פשוט פתח לפני חודש, אז אף אחד לא מכיר אותו. אנחנו האורחים היחידים במלון, ובכל קומה יש מאבטח עם מכשיר קשר. מצד שני, החדרים גדולים ויפים. הדילמה נפתרת כאשר אנחנו מבקשים מסאז'. שתי צעירות וויאטנמיות מצודדות, בשמלת מיני ומחשופים, מעבירות אותי ואת ליאת מסכת מוזרה להפליא, שכוללת מסאז' דגיגונים (אקווריום שבו דגים אוכלים לך את הרגליים, כדי להסיר עור מת, או לפחות עושים זאת בתיאוריה כי זה היה מוזר לנו מדי), מקלחת (הן מקלחות אותנו, או לפחות בתיאוריה, כי זה היה לליאת מוזר מדי), סוגים שונים של סאונה (לפחות בתיאוריה, כי אני דוב), ואז מפרקות אותנו במסאז'.
3. האלונג ביי נראה כמו משהו מסרט פנטזיה. The cliffs of insanity, או משהו כזה. הערפילים וסירות העץ הסיניות, ה-Junks, רק מעצימים את האפקט. אנחנו בלב ליבה של התיירות הממוסחרת בוויאטנם. הסירות כאן הם אופרציות סרט נע שקשה לנצח בנשק קונבנציונלי. אבל כל זה, כל הרצון "לנצח את המערכת" “To explore off the beaten path”, נעלם אל מול היופי המדהים של המקום הזה. חבל שכל כך מלוכלך כאן.
4.  אני לא יודע מה יותר גרוע: לישון בתא השינה שברכבת לסאפה, שמונה וחצי שעות מטלטלות, פשוטו כמשמעו, או זה שאני כבר שלושה ימים לא מפסיק לשיר את "רכבת לילה לקהיר" של משינה.
5.  דאלאת (Dalat). מר האנג, הבאטלר שלנו, בדיוק סיים להסביר לנו שאם נרצה להדליק את האח, שנתקשר אליו בכל שעה. הוילה שלנו, אחת מהעשרים שנבנו על הגבעות של דאלאת כאתר נופש לקצינים צרפתיים, מהממת. מרצפות של פעם, אמבטיה ענקית, עמוקה עמוקה, עומדת על רגליים משלה. אנחנו נכנסים בה בנוחות, ליאת ואני. אני יוצא ראשון, כי נמאס לי מהדברים האלה מהר, לובש חלוק שיכול היה לעטוף בקלות מיני קופר. מהאמבטיה נשמעת קול שאלה: “תגיד טל, זה אמור להתנקז לרצפה?”. פחות מחצי שעה, וכבר הצלחנו לקלקל.
6. פו קוק (Phu Quoc), אי טרופי כמו שאי טרופי צריך להיות. תזזית פיתוח אוחזת את האי. בכל מקום אנחנו רואים כבישים בסלילה, אתרי בניה של הריזורטים שאוטוטו יצוצו פה, ויהפכו את המקום המקסים הזה לפוקט הבא. אנחנו שישה – ליאת ואני, ועוד ארבע חברה' שפגשנו בארוחת ערב אתמול, בגסט-האוסט שלנו. דיאנה מדברת ויאטנמית, ועוזרת לנו להגיע לסירה שמחכה לנו בקצה של כפר דייגים מוזנח. אנחנו עוברים מספרה שיושבת בתוך צריף. נשים מסתפרות, מול מראה, בלי דלת או חלון ראווה, אבל עם כל הגינונים. הסירה מביאה אותנו לרצועת חוף קטנה, בתולית. היופי רק מועצם מהתחושה שהנה, הצלחנו להגיע למקום הסודי, שרק אנחנו יודעים עליו. למחרת, אנחנו נוסעים ב-Long Beach, החוף המרכזי שנמנענו ממנו כי הוא "הכי מתוייר". אני צריך לעצור את הקטנוע כי כל כך יפה כאן, בשקיעה.

7. סייגון. הטיסה לכאן ממנילה היתה מההזויות שבהם השתתפתי אי פעם. בשלב מסויים הדיילת תפסה את המיקרופון, ואמרה "ועכשיו, לשלב שכולנו חיכינו לו, שלב המשחקים". שיחקו משחקי חברה במטוס. אני זכיתי בפרס (“הראשון שיכול להראות לי משקפיים", די צפוי, לא?). ביציאה משדה התעופה צובאים עלי נהגי מוניות, אבל אני כבר מכיר את הפרוצדורה, הולך ישר למוניות הרשמיות. מוודא שהנהג מכיר את המלון שלי, ומתחילים לנסוע. הוא אומר לי משהו. אני לא מבין את המבטא שלהם. בפיליפינים כולם מדברים אנגלית כל כך טובה. “Taxi meter, taxi meter”, אני אומר לו. הוא אומר משהו, משהו עם המילה "US Dollars”. אין לי כוח לזה. “no, taxi meter”, אני אומר לו, ומחייך. חשוב מאוד לחייך, לא לאבד פנים כאן, בוויאטנם, במזרח בכלל. הוא לא מפסיק לתווכח איתי. אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, אבל המסר מאוד ברור: אני רוצה לעשוק אותך, חבריקו תייר. אני מסרב. חוזר שוב על המנטרה של "Taxi meter”. נהג המונית נוקט בטקטיקת גרילה. לא עובר את ה-20 קמ"ש. אני לא מוותר. בשלב מסויים אני מבקש ממנו לעצור. “no no no”, הוא ממשיך. אני חוזר, מבקש לעצור. הוא עוצר. אני מנסה לקחת את התיק, אבל הוא מחזיק באחד מהם, ואז תופס לי את היד. לא בקטע מאיים, בקטע של “תשאר”. בהמשך הטיול אני אגלה שלוויאטנמים יש תפיסה מאוד שונה של מרחב אישי. אבל כרגע סימתי שבועיים של אימונים. אני משחרר את היד שלי, בתנועה איטית אך מלאת כוונה. מחייך, מסנן “Please don't touch me”, תופס את התיקים, ויוצא מהאוטו. אמצע הלילה, איפשהו בסייגון. קיבלתי את ההחלטה עוד לפני שנחתתי שבטיול הזה אני הולך להיות פראייר. לא הולך להתווכח על עוד דולר או פחות דולר. אבל משהו בו מחרפן אותי. אני מנסה לעצור מונית. והיא עוצרת. הנהג שלי, כועס, מדבר עם הנהג החדש. הנהג החדש מסביר לי שאני צריך לשלם לו, עבור המס נמל והמונה שדפק עד כה. אני עייף, אין לי כוח. השטרות חדשים לי. אני שולף את מה שנראה לי הכי קרוב למספר שעל המונה, משחרר את הנהג הפסיכי שלי ונהנה מנסיעה רגועה למלון שלי. כמובן שבדיעבד הסתבר שלנהג הראשון נתתי פי עשר ממה שהייתי צריך. אבל לפחות הראתי לו מה זה.

מלי

אוכל, זהות, ויאטנם

הם אוכלים הכל. זה מסוג הדברים האלה שאתה יודע, או שמעת עליהם, אבל אתה אף פעם לא בטוח אם מדובר באגדה אורבנית או לא. ואז אתה מגיע למסעדה ובתפריט בן ה-45 עמודים, יש צרצרים, ותנין, וצפרדעים, ונחש, ועזים, ודגים, וצבים, ופירות ים, ופרות. ואתה בטוח שזה בטח מהדברים האלה שכתובים בתפריט אבל אולי יש פעם ב… עד שאתה עושה טיול לשרותים, ובדרך, ליד המטבח, אתה שומע את הקרקור שמגיע מהכלוב של הצפרדע, ואי אפשר שלא לחשוב: איפה הם מחביאים את התנין?

אוכלים ברחוב. המון. דוכנים קטנים של וופלים או שיפודי בקר עטופים בעלים, שנצלים מעל דלי מלא בגחלים. דוכנים של אטריות, ואורז, ודגים מיובשים. קרפים מנייר אורז ממולאים בבצת שליו. בגטים עם פטה כבד, נקניקים, ביצה עין, שמטוגנת במקום. המסעדות מפרקות את הבשר וחותכות את הירקות ומטגנות את העוף ברחוב, ואז בערב יושבים על ספסלים כמו של ילדים בגן, בחוץ, ואוכלים.

זה שיגע אותי בהתחלה, עדיין משגע אותי. לא רק המגוון של אוכל הרחוב וכמה הוא טעים, אלא עצם הוויתו. שוב – ידעתי שיש דברים כאלה, ועדיין אי אפשר שלא להתפעל ממרחק העצום בין איך שאוכל מטופל אצלינו – בחדרי חדרים, בהיסטריית סלמונלה ובין הפטה שיושב חוץ בדוכן כל היום, ועדיין – כשאוכלים ממנו לא מתים.

ככה הם עושים את זה בוויאטנם. זה חלק ממי שהם. במנילה, קשה לצלם פריים שאין בו ברקע מקדונלדס, או סטארבקס, או KFC, או California Pizza Kitchen, או Wendy's. בסייגון יש KFC, קצת. אבל אין מקדונלדס. כי עדיין יש שם תחושה מאוד ברורה של איך עושים דברים. התחושה הזאת היא חלק מהגאווה הלאומית, שמורגשת כאן. חלק מהישראלים יגידו לכם שהויאטנמים לא נחמדים, שהם משדרים תחושה שאתה לא באמת רצוי שם. אבל זה לא משהו נגדך. זה שהם יודעים מי הם, גאים בזה. הפיליפינים, בסתר ליבם, היו רוצים קצת להיות אמריקאים. הוויאטנמים לא מרגישים צורך להתרפס בפניך, באופן אישי או קולינארי.

בית הארחה באמצע שום מקום על האי פו קווק. אין מזגן, אין מים חמים. בקתות עץ פשוטות. וכל ערב בשבע פיטר, שחזר לויאטנם אחרי שעזב אותה בגיל 15 ונדד בעולם, מבשל ארוחת ערב לכולם. שולחן אחד גדול וארוך, כמו בליל הסדר – ארוחה קיבוצית. חמש מנות, כולל קינוח. פיטר שוקד על הארוחה זאת כל היום. כשהגענו לכאן אחר הצהריים מורעבים, אחרי שש שעות נסיעה, הוא ניסה לשכנע אותנו להסתפק בטוסט ופירות כדי שיהיה לנו מקום לארוחת הערב. הוא צדק. ושם, בארוחת הערב, אנשים שקודם ישבו בפינות נפרדות מתחילים לדבר. היין זורם, בהתחלה מבקבוקים אישיים ובסוף מקיבוציים. כל אחד מביא לשולחן את סיפורי הטיולים שלו באיזור, ואת הגרסה המקומית שלו ל"לחיים".

מייקל פולן כתב ה"In Defense of Food", שהתפיסה הרווחת במערב, שאוכל זה משהו שקיים רק כדי לקיים גוף בריא, היא דבר חדש. שהתפיסה הזאת מתעלמת מהתפקיד ההיסטורי של אוכל כמשהו שקשור למשפחה, לדת, לתרבות, לזהות. של משהו שקושר בין אנשים. הארוחות כאן העשירו את הטיול שלנו בוויאטנם, לא רק בטעמים נפלאים (הרינגים מוחמצים קלות במיץ לימון עם בוטנים וכוסברה, מגולגלים עם חסות, נבטים, שבבי קוקוס טרי וכל מני עלים בתוך דפי נייר אורז, עם רוטב דגים לטבילה), אל גם באנשים, סיפורים, עצות וחוויות.

תמונות נוספות אפשר למצוא בפליקר

תובנות מארץ ברוכת איים ודלה במזגנים

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

מקום בלי מזגן

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

עוד מקום בלי מזגן

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

פרספקטיבות חדשות

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.