אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.

1. אנחנו עם

ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.

2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.

ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:

'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.

נ.ב.

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים

 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.