אתמול נסעתי לתל אביב. למי שלא עוקב, לפני כשלושה שבועות, כשרק התחיל כל השיט, ארזנו את המשפחה ועלינו למיקה ודורון, בגן העדן שהם בנו בקדיתא. זה הר עם כמה בקתות, כמות לא סבירה של נוף וטבע, עשר דקות מצפת. ליאת פחדה מהקורונה ואני פחדתי מהסגר. חשבנו שנבוא לשבוע ככה, והנה אנחנו מתחילים לגרד את החודש. ההצטיידות לשבוע ולחודש למשפחה היא שונה, אבל לא בהרבה. אז אתמול נסעתי לתל אביב, כדי להשלים חוסרים.
כשבוע לפני שהכל התחיל, הצלחתי להגשים משימה שהיתה על המבער האחורי יותר משני עשורים. לפני המון המון שנים, שיחקתי את קמפיין ה-D&D המטורף ביותר שאי פעם שיחקתי. 
אורן שפט, שהיום הוא אחד השותפים שלי בג׳ימיני, הריץ לנו משחק שבו הדמויות שלנו נכנסו לתוך השחקנים, בדיוק כשפצצת אטום מתפוצצת על תל אביב, וכולנו ניסינו להגיע לים המלח, כי שם אולי עוד אין קרינה. כשדיברנו על זה אחר כך, אורן הזכיר לי שאחד ממקורות ההשראה שלו לרגע הזה היה ״הדרך לעין חרוד״, של עמוס קינן, מין ספר פוסט-אפוקליפטי ישראלי, שבו קורה דבר, והם משתלטים על הכל, ורק עוד בעין חרוד יש קהילה שמשדרת ברדיו עין חרוד החופשית, והגיבור מנסה לברוח מתל אביב ולהגיע, להצטרף לקהילת השורדים, בעוד שרודפים אחריו. מאז, נתקע לי בראש שאני רוצה לקרוא את הספר הזה, אך לא הצלחתי למצוא אותו. והנה, שבוע לפני שהכל התחיל, מצאתי את עצמי בבית אריאלה. עשיתי לעצמי כרטיס ספרייה, ולקחתי את הספר. והתבלין הזה, של הפרנויה, של הנה הם באים לרדוף אחרי, השתלב יפה בתבשיל שבו אנחנו מתבוססים בימים אלה.
אורן שפט, שהיום הוא אחד השותפים שלי בג׳ימיני, הריץ לנו משחק שבו הדמויות שלנו נכנסו לתוך השחקנים, בדיוק כשפצצת אטום מתפוצצת על תל אביב, וכולנו ניסינו להגיע לים המלח, כי שם אולי עוד אין קרינה. כשדיברנו על זה אחר כך, אורן הזכיר לי שאחד ממקורות ההשראה שלו לרגע הזה היה ״הדרך לעין חרוד״, של עמוס קינן, מין ספר פוסט-אפוקליפטי ישראלי, שבו קורה דבר, והם משתלטים על הכל, ורק עוד בעין חרוד יש קהילה שמשדרת ברדיו עין חרוד החופשית, והגיבור מנסה לברוח מתל אביב ולהגיע, להצטרף לקהילת השורדים, בעוד שרודפים אחריו. מאז, נתקע לי בראש שאני רוצה לקרוא את הספר הזה, אך לא הצלחתי למצוא אותו. והנה, שבוע לפני שהכל התחיל, מצאתי את עצמי בבית אריאלה. עשיתי לעצמי כרטיס ספרייה, ולקחתי את הספר. והתבלין הזה, של הפרנויה, של הנה הם באים לרדוף אחרי, השתלב יפה בתבשיל שבו אנחנו מתבוססים בימים אלה. אני מגיע לקדיתא עשרים שנה, ומעולם לא הצלחתי לנסוע ממנה לתל אביב בשעה וחמישים דקות. בנסיעה, ניסיתי לתרגל תרחישים למה יקרה אם יעצרו אותי, בהלוך או בחזור. הסיפור הוא בסך הכל הגיוני – עברנו לכאן, אלה המגורים שלנו, ואני נוסע להצטייד. אבל הסיוט שלי של שוטר שנדבק לקוצו של יוד ומטרטר אותי, ריחף כל הזמן בזווית העין.
אין דרך להגיד את זה, אבל עד כה הקורונה היתה טובה אלינו. אנחנו במקום יפה, עם מרחבים, מבלים כמשפחה, מבשלים, אופים, שותים יין טוב. כשהגעתי הביתה, חטפתי שטוזה. קודם כל, הבית הריח כמו מוות. בצעד ספרותי כמעט נדוש, הפריזר שלנו שבק חיים, ומאגרי הבשר והדגים הקפואים שלנו התערבבו לעיסה מרקיבה ונוטפת. אבל מעבר לזה, הבית הרגיש… נטוש. נטוש בחיפזון. שכבה עבה של אבק נחה על כל הדברים שהשארנו בבלגן, בעודנו ממהרים לחלץ מהעיר לפני שהסגר יסגור עלינו. גם ביציאה אז, היתה תחושת לחץ עצומה של לקחת דברים כי מי יודע מתי נוכל שוב. תמונת הנטישה הזו הפכה את כל המציאות הזו להרבה יותר… מציאותית. היא הזכירה לנו שאנחנו כאן בכל היופי הזה בקדיתא לא בחופשה חלומית, אלא אשכררה בורחים ממשהו קשה, דרמטי, משמעותי.
אחרי שסיימתי לטהר את המטבח, ולאסוף את מה שהייתי צריך לאסוף מהבית, ולהפרד מהשכנים במרחק מספיק, יצאתי לדרך. את החצי ליטר שהיה לי בבקבוק האישי שלי גמעתי עוד לפני שיצאתי מתל אביב, והרגשתי איך מתגלגל בי צמא ענק. כשעצרתי באלונית של כביש שש כדי לקנות בקבוק מים, עצרתי ליד האגף של הצעצועים, כי לעילם מתנדנדת שם ולמרות שכבר קנינו לו פנס חמוד בשם פיית השיניים, חשבתי שאולי יהיה שם משהו אחר. הרוב היה ג׳אנק סיני שלדעתי אפילו בעלי אקספרס היו מתביישים למכור. אבל אז שמתי לב לבובת פופ, וחשבתי שאולי הנה מצאתי משהו. אני לא יודע מי חשב שזה יהיה רעיון טוב לעשות בובת פופ של פטי מ״The Leftovers״, או מי חשב שזה יהיה רעיון טוב לשים אותה באלונית של כביש שש, ליד חיקויי בליי בלייידים וקלמרים זוהרים בחושך, אבל למרות שזה לגמרי התאים למצב הרוח שלי, החלטתי לוותר.
קורות ממלכת עילם 