שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.

לפני כשנה ניגנו בפארק הירקון את הרקוויאם של ורדי, בניצוחו של דניאל ברנבוים. מאחר ואני מחבב את היצירה הזאת מאוד, החלטנו ללכת – אני, ליאת ואבא שלי. אבא שלי הגיע לפנינו, ושמר לנו מקומות. אנחנו נדחסנו לתוך אוטובוס, זרמנו עם המוני האדם, וכשהגענו, כבר היה צפוף מכדי להגיע לאבי המסכן, שכמעט הלך מכות אם מישהו שניסה לגזול את המקום שלנו.

מהרגע שהגעתי לשם, הבנתי שעשינו טעות. אם לא הייתי שם עם ליאת, הייתי מסתובב והולך. אני איש חברתי ואוהב אדם, אבל אני לא מסוגל לסבול אירועים צפופים, רועשים, דחוקים וחמים. בילוי במועדון הוא מבחינתי סבל צרוף. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני אוהב להיות במקומות בהם אני יכול לשמוע את עצמי וחברי מדברים. יכול להיות שזה קשור לאיזשהו משהו אמנויות-לחימה-מרחב-אישי-מינימלי, אבל אירועים גדולים מכניסים אותי לסטרס. אחרי ביקור או שתיים בטעם העיר, הבנתי שאם יש מסעדה שאני מעוניין לאכול בה, אני מעדיף לשלם את המחיר המלא ולחוות אותה כמו שצריך, ולא להדחק עם כל עם ישראל כדי לקבל גרסת כאילו שלה על צלחת חד פעמית.

ולכן, לא עלה על דעתי בכלל ללכת לאירועי הלילה הלבן של תל אביב. זה לא נעשה מסנוביות בסגנון "אוף, שוב ההמונים מראשון לציון יציפו את העיר שלי?". לא – אני בטוח שהיו שם אירועים יפים, וזה יפה שחוגגים פה בתל אביב. אם רק אפשר לעשות את זה רחוק ממני בבקשה.

ייתכן והיו אנשים שלקחו את הכותרת "לילה לבן" ברצינות יתרה. זה התחיל בביטוי לתופעה מסוכנת, השילוב הקטלני של נערים משועממים בחופש הגדול, והוובזלות. כבר אתמול נשמעו נערות הוובזלות בלילה. לדעתי עלינו להלחם באש באש, ולטפטפ שמועה לאגף המודיעין של יחידת "עוז", שהוובזולות הן סממן אתני של עובדים זרים בלתי חוקים, סוג של מחאה נגד כל מה שיחידת "עוז" מסמנת, ולתת לטבע לעשות את שלו. הגל השני של שומרי הלובן היה ברסלב-מוביל קטלני, ב-02:00 בלילה, שהסיבה היחידה שכל נוסעיו עדיין חיים היא שאני לא מחזיק בבית שוטגאן. אני חייב להודות שגם כשהמרעישים העירו אותי, לא קצפתי ולא התעצבנתי, כהרגלי. עצם העובדה שהם בחוץ, בלילה הלבן, ואני בביתי לא בלילה הלבן מילאה אותי באושר מספיק כדי לחזור חיש מהר לתנומה מתוקה, ולא להתעורר מכעס.

הבוקר, לעומת זאת, היה אחרת, תל אביב לא פחות, ומענג להפליא. אורי קציר, מ"אפלטון", הזמין את קוראיו לסיור בתל אביב בעקבות חסמב"ה. וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע לפנות בוקר בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, שמח לראות שוב את כרמל (ואת דיידה, הכלב הבלוגר העברי הראשון), ולהכיר אישית את אורי, אורן ורועי (שמסתבר שאנחנו מכירים כבר 15 שנה…).

סיפרתי לאורי איך כילד בן 7 בלונדון, הורי החליטו שאני צריך לקרוא קלאסיקות עבריות, ודאגו לספק לי קילוגרמים של ספרי חסמב"ה, דני-דין, במקביל לכס"ח, ג'ינג'י ושאר גיבורי גלילה-רון-פדר (בלי עמית). מסתבר שהחסמב"ה האחרון יצא ב-1994 (!), ושהסדרה כולה יצאה לאורך כ-44 שנה (!!). הסיור התחיל ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף (מוקד מבצע החילוץ ההירואי של הספר הראשון של חסמב"ה), ונמשך סביב מקורות ההשראה של יגאל מוסינזון, אתרים מובילים בספרים (כולל, כמובן, המערה החשמלית), וכלל קריצות צד לפנינות תל אביביות ספרותיות נוספות (רחוב ארנון והבית הכחול). אורי התגלה כמדריך מושלם – רהוט, מעניין, ידען ברמה מטרידה, שאהבת הנושא ניכרת בו. אני גר בתל אביב כ-8 שנים. ליאת מתחלחלת כל פעם שאני אומר לה שאני רוצה לגדל כאן את ילדי (כאן או על הירח, אבל עדיף כאן – ילדים חזקים הם ילדים שיודעים לנשום פיח), אבל אני באמת אוהב את העיר הזאת. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, על ההיסטוריה שלה, ופינות חמד ופלא שמוקפות ב-SEP Field. הידעתם, למשל, שליד מלון הילטון יש בית קברות מוסלמי עתיק?

תמיד כשאנשים נוסעים ללונדון ושואלים אותי מה לעשות אני ממליץ להם להרשם לאיזה Walk – על ג'ק המרטש, למשל. והנה, פתאום יש לנו גם אחד כזה משלנו. תודה רבה, אורי.

שלשום, ראינו את "מרי פופינס", אחרי שלא ראיתי אותו… עשרים שנה לערך. לאחותי היתה אובסיית ג'ולי אנדרוס רצינית ביותר, ומרי פופינס, צלילי המוזיקה, ו"אנני", נטול הג'ולי אנדרוס, היו השילוש הקדוש מטיל האימה של ילדותי.

הצפייה במרי פופינס הותירה אותי מופתע. דרך עיניים של מבוגר (או מבוגר יותר…), מרי פופינס הוא סרט יפהפה, חכם, מרגש, ועשיר בסאבטקסטים מעניינים נורא. האם זכרתם, לדוגמא, שגברת בנקס, האמא של ג'יין ומייקל, היא סופרגיסטית שעסוקה כל הזמן בללכת להפגנות אל מול בתי כלא למען זכויות הצבעה לנשים, שמספרת בהתרגשות איך היא או חברותיה קשרו את עצמן בשלשלאות לכרכרה של ראש הממשלה? או האם זכרתם משפטים כמו "איזה מסכן אבא שלכם, כלוא בכלוב", שמוביל להסבר לילדים ש"יש כלובים בכל מני צורות, אפילו בצורת בנק". יש אפילו משהו קצת נבואי-פוסט-מודרני-אלווין-טופלר ביכולת של ברט, הדמות של דיק וואן-דייק, להחליף מקצועות לאורך כל הסרט.

אבל יותר מכל, מרי פופינס התחבר לי לדיון הפנימי שלי על חינוך ילדים. מר בנקס, האבא של ג'יין ומייקל, מאמין ש:

A British bank is run with precision
A British home requires nothing less!
Tradition, discipline, and rules must be the tools
Without them – disorder! Chaos!
Moral disintegration!
In short, we have a ghastly mess!

ובעיקר ש

The children must be molded, shaped and taught
That life's a looming battle to be faced and fought

את הילדים יש ללוש, לעצב. למולו ניצבת מרי פופינס, שלמרות נוקשותה הבריטית, מאמינה במשחקים וחוויות כדרך לימוד. המרמיט כתב על איך האילוף מגיל צעיר, זה שמר בנקס כל כך אוהב, הוא זה שמוביל לקפיאה של נשים כשאנשים סמכותיים מנסים לדחוף להן ידיים למכנסיים.

בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.

העניין כאן מסובך. כי מצד אחד, ברור שהמרמיט צודק. כמו שברור לי שיש משהו בדבריה של יעל, חברה טובה שמגדלת את כליל בת השנתיים, ולא מבינה למה כל ההורים מתעקשים להלחם על הילדים שלהם על לישון בנפרד, במקום פשוט לישון איתם במיטה. ומצד שני, עניין המשמעת, הגבולות.

העניין הוא, שברוב הדברים בעולם יש איזשהו מימד של עבודה קשה. החל מללמוד שפה, וכלה בעיסוק בספורט – יש את הדברים הכיפיים, אבל יש גם את חלק הסיזיפי – שינון הפעלים, או תרגול הסולמות או לרוץ עשר קילומטר בשביל הסיבולת לב-ריאה, למרות שמה שאת האוהב לעשות באמת זה להתאגרף. כדי להיות טוב, בכל דבר כמעט, צריך לדעת לנצח את עצמך – להכריח לדרבן את עצמך לעשות דברים שהם לא כיפיים. עם כל הכבוד ל"Spoonful of sugar that makes the medicine go down", יש עוד המון בזיעת אפיך תאכל לחם. אני מאמין שהיכולת להגיע ליעדים שקבעת לעצמך היא אחד מהדברים שעושים אותנו שלמים ומאושרים, והיכולת הזאת תפגע בלי משמעת עצמית. אני לא רוצה להיות גורם כופה או מאיים על הילדים שלי, אבל אני יודע גם כמה קשה להחיל על עצמך משמעת, אם לא גדלת בסביבה שבה משמעת היא חלק מהעניין, וכפי שלא הייתי מעוניין לשלוח את ילדי לעולם כרובוטים ממושטרים וממושמעים, כך לא הייתי רוצה לשלוח אותם נטולי השריר הפנימי הזה.

כפי שהכותרת מרמזת, זהו חלק ב' של הסיפור. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

וכך המשיכו החיים. לא ידעתי אם להאמין באמת לאלי, אבל משהו בשיחה הזאת נתן לי אישור להמשיך הלאה. ידעתי שזה בסדר לאפסן בצד את היומרות האומנותיות שלי, וללכת לעשות קצת כסף. התקבלתי למשרת קופירייטר במשרד פרסום. יש שיגידו שמכרתי את נשמתי לכוחות האופל, אבל היה בזה משהו כיף. מעבר לכסף, שהיה לא רע באותם ימים, היתה תחושה משכרת של "האנשים שקובעים איך המציאות נראית". עם כל הכבוד לפוליטיקאים, מה ששולט באמת בעולם זה כסף. ומה ששולט באיך שאנשים מתקשרים עם הכסף הזה, ברמה היום יומית של מוצרים ושירותים, זה אנחנו, הפרסומאים. או לפחות ככה אהבנו להגיד לעצמנו. והייתי טוב בזה. מקופירייטר זוטר הפכתי לפלנר בכיר, מאלה שתקשרים טוב גם עם אנשי הקרייאיטיב, ומשם לשותף (שוב) זוטר. החים זרמו, ואני וטליה התחלנו להנות ממנעמי הבורגנות. אלי עבר לירושלים, לטענתו בעקבות איזה עסק שהוא מנסה לפתוח שם, ולדעתי בעקבות איזו מישהי. שמרנו על קשר סביר, שהלך והתרופף, עד שיום אחד המזכירה שלי אמרה שמישהו חיפש אותי, מישהו שהתעקש, היא אמרה בהרמת גבה, לקרוא לי עמוצ.

תכננתי לחזור לאלי ישר, אבל איכשהו הכל נדחה עד הערב. רגע לפני שאספתי את הדברים לתיק, הטלפון צלצל שוב.

"עמוצי?"

"אלי! בדיוק תכננתי לחזור אלייך." שיקרתי בחינניות.

"עמוצ, יש סיכוי שאתה מגיע לירושלים בזמן הקרוב?"

"שום דבר מתוכנן, למה? הכל בסדר?"

"זה מורכב, עמוצי. אני יודע שזה קצת חריג, אבל היה טוב מאוד אם נוכל להפגש בקרוב."

"הכל בסדר, אלי?"

"הייתי רוצה להגיד שבסדר גמור, אבל אתה יודע מה אני מרגיש בעניין שקרים". היה משהו בקול שלו, איכות של אנשים שקשה להם לבקש עזרה, אבל יודעים שהם חייבים.

לי ולטליה היו תוכניות. איזושהי ארוחת ערב משעממת עם לקוח, ששמחתי לבטל.

"תן לי לעשות כמה טלפונים, אני…"

"מעולה! עשר וחצי ב'אוקיינוס'?"

קבענו.

אף פעם לא אהבתי לנסוע לירושלים. ולכן, כל פעם שנאלצתי בכל זאת, דמיינתי שאני נוסע סדרה של נסיעות קצרות שמחוברות בניהן. הנסיעה הראשונה היא מתל אביב לנתב"ג. אחר כך מנתב"ג ללטרון, מלטרון לתחנת דלק שאחרי שער הגיא, משער הגיא לאבו גוש, ומשם לירושלים עצמה.

יצא לי לאכול באוקיינוס כמה פעמים, בעיקר עם לקוחות, בעיקר עם נציגים מחו"ל של הלקוחות. תמיד ניסיתי להסביר להם שאני מרגיש תייר פה בדיוק כמוהם, באווירה הירושלמית עם ניחוחות אייל שני, והם תמיד הסתכלו עלי מוזר. אבל דווקא לראות את אלי במסעדה איכשהו סידר את התמונה. התיישבנו לאכול, דיברנו על דה ועל הא. למרות הזימון הדרמטי לירושלים, היה משהו מאוד נינוח בארוחה, כאילו שנינו בחרנו לשים את "הנושא" בקופסא, ולאכול ארוחת ערב טובה כמו זוג חברים. כשהגענו לשלב הקינוח, אלי התיישר. היה לו את המבט הזה של תלמיד שיודע שאחרי שעברו את כל המורים שאוהבים אותו, ההורים ביום הורים יגיעו גם למורה למתמטיקה.

"עמוצ, אתה יודע שאני עובד בשלוש שנים האחרונות על משהו שלדעתי יש לו פוטנציאל להיות הדבר הבא. השקעתי בזה את החיים שלי. חתמנו כבר על הסכמים עם משקיעים מיפן ומארגנטינה, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ללממש אותם, רק שבזמן האחרון נתקענו עם איזושהי בעיה."

נתתי לו להמשיך.

"לפני שנה וחצי, קבלן משנה שלנו פשט את הרגל, פשוט נעלם עם הכסף וברח. בהתחלה חשבנו שנוכל להשיג חלק ממנו בחזרה, או שנוכל להתגבר, אבל זה פשוט הוביל לשרשרת צרות… צרות רציניות. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל אנחנו על סף סגירה".

"אתה יודע שלא הייתי פונה אלייך אם לא הייתי עושה הכל כדי לפתור את זה בדרכים אחרות. הבנקים הפסיקו לתת לנו כסף לפני שלושה חודשים בערך. אני מישכנתי את הדירה שלי, ואם יאשרו לי את המשכנתא השנייה, אז נוכל לשלם משכורות החודש והצ'קים שלנו לא יחזרו. אני לא יודע מה לעשות, עמוצ. זה החיים שלי, הדבר הזה."

ברגע הראשון הרגשתי מופתע, אפילו קצת נעלב. כאילו כל הארוחת ערב הזאת, כל מצג החברות, היה שמוזינג, הכנה לשנור.

"על כמה כסף מדובר?"

הוא שתק. ראו שקשה לו. "אנחנו בחובות של בערך מיליון וחצי דולר. אבל כל מה שאני צריך זה מאתיים, שלוש–מאות אלף שקל כדי להיות מסוגל לעבור את הכמה חודשים הקרובים, עד שהחוזה עם הארגנטינאים ייחתם."

"אלי, תראה – אין לי את הסכומים האלה."

היה משהו נואש ומבוייש בו זמנית במבט שלו, מבט של מישהו שממש לא רגיל לבקש טובות או לגייס כסף, בטח להלוות מחברים.

"זה רק לחודש–חודשיים. אני אהיה ערב לך אישית שזה יחזור."

"אלי, אני לא מפקפק בך לשנייה, אבל יש לפעמים סיטואציות שגדולות מאיתנו, כפי שאתה רואה." הקול שלי קיבל את תבלין ה"עמוס האיש שמבין בעסקים, עמוס השותף הזוטר".

"תן לי לדבר עם טליה ולראות כמה אני בכל זאת אוכל לעזור."

אני לא יודע אם אלי באמת ציפה לקבל רבע מיליון שקל בארוחת ערב הזאת, אבל הוא התעקש לשלם את החשבון, גם עלי, במחווה של קבצן אצילי ("עוד שלוש–מאות שקל לכאן ולכאן זה לא מה שישנה"). מאחר ומטרת השיחה מוצתה, אף אחד מאיתנו לא ממש התאמץ באופן מיוחד על מנת להמשיך אותה. עד שפתאום נזכרתי במשהו.

"תגיד, אלי – למה שלא תפנה אל הדוד שלך מקליפורניה?"

אלי לא הגיב.

"אתה זוכר? 'תוכנית מדיצ'י'?". ראיתי שאלי במצב רגיש ונסער, וניסיתי מאוד לא להשמע ציני או מפקפק בקיומו. פשוט הרגשתי שאם לאלי באמת יש דוד מולטי–מיליונר, יכול להיות שהוא יוכל לעזור לו יותר ממני.

"לא, עמוצ. לצערי זו לא אופציה."

"למה? אמרת שהוא מולטי–מיליונר, וגם ככה בעל נטייה לחלק כסף."

אלי לקח נשימה עמוקה

"לא, אני לא הולך לבקש ממנו דבר כזה.".

"למה?" ניסיתי לשמור על טון סקרן ואקדמי, אבל ניתן היה להבחין בנימה של תסכול וכעס.

"כי יש דברים שאני מעדיף ללהגיע קודם לרחוב ולא לעשות, שמבחינת הכבוד העצמי שלי עדיף שאני אמות לפני שאני אעשה."

"אתה מרגיש בסדר לבקש ממני אבל לא מהדוד המיליונר שלך?"

"עזוב, עמוצ, עזוב. אם לא מתאים לך אז זה בסדר גמור, אני מבין, ואני כבר אתסדר."

"תראה, אלי, אני באמת מנסה להבין את המצב כדי לעזור לך. אני לא מנסה להערים עלייך קשיים סתם."

"אז אם אתה באמת רוצה לעזור לי אז תאמין, פשוט תקבל את העובדה שמבחינתי זו לא אופציה לבקש את הכסף מהדוד שלי."

באותו רגע הבנתי שצריך להרפות.

"בסדר גמור, אלי, תרגע. תן לי לדבר עם טליה ולראות מה אפשר לעשות. אני בטוח שתצליח לצאת מהברוך הזה."

אלי חייך חיוך של הקלה, חיוך כנה של מישהו שרואה בפעם הראשונה שביב של תקווה אחרי הרבה מאוד חושך.

אומרים שכל כסף שאתה מלווה לחבר, עדיף להתייחס אליו כאילו נתת אותו, ומקסימום להיות מופתע לטובה אם מקבלים אותו בחזרה. במקרה של אלי, הופתעתי לטובה. חצי שנה אחרי שהלוותי לו את הסכום כסף זה (בעידודה הבלתי מסוייג של טליה, יש לציין), אלי החזיר לי כל אגורה, ועוד ניסה להוסיף כמה שקלים. לא הייתי מוכן לשמוע על זה. שבועיים אחרי, הוא צלצל בדלת, ושלף מהדורה ראשונה חתומה של עליסה בארץ הפלאות. כמעט התעלפתי. הרגשתי רע שעקצתי אותו על עניין הדוד שלו. ניסיתי לגשש בנושא, אבל אלי התעלם, והסיט את השיחה באופן אלגנטי חזרה לעכשיו.

כשטליה יצאה לשנייה מהחדר, הוא התקרב אלי

"עמוצי, ביקשתי ממך לשמור את כל הסיפור עם דוד שלי בסוד.". הצורה שבה הוא אמר את זה היתה… זרה לכל הערב. זה היה מפתיע כמו לגלות טעם מתכתי באוכל – פשוט זר לחלוטין. הוא כנראה קלט את זה, והגניב חיוך מבויש. "בבקשה?".

הייתי רוצה לספר לכם שהכסף שהלוותי לאלי איפשר לחברה שלו להצליח מעבר לכל דמיון, ושהוא נהיה מיליונר. אבל לא. החברה של אלי יצאה מהמשבר, אבל המשיכה לשרוד – פה עסקה, שם עסקה. פשוט עם התנהלות עסקית קצת יותר שפוייה, שמנעה כל מני משברים כמו זה, לפחות עד כמה שידעתי. המשבר הזה דווקא תרם לקשר שלנו – מיסד אותו, למרות המרחק. לא היינו קרובים כמו פעם, אבל דיברנו כל שבועיים שלושה, ונפגשנו לפחות פעם בחודש. והחודשים הללו עברו מהר מאוד. הזמן טס כשנהנים, ולזמן טס יש השלכות.

5 שניות ביום ששעון מפגר נשמע כלום, אבל אחרי שנה, יהיה לכם שעון שמפגר בחצי שעה. אחרי חמש – שעתיים וחצי, שזה רחוק מאוד מאיפה שחשבת או רצית להיות. הריבית שנאלצתי לשלם על מכירת הנשמה שלי לעולם הזוהר נראתה חסרת חשיבות בשנה הראשונה, עד שהגיע היום שבו הריבית היתה גדולה מהקרן.

ישבתי שם באותו יום בארוחת בוקר, מול טליה ויעל, וניסיתי להראות נורמלי. התחושה היתה שכולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי, לראות אם אני לא נורמלי, אבל אני התאפקתי יפה. בשלב מסויים טליה הפסיקה לסרק את יעל, הניחה את ידה על היד שלי, הסתכלה לי בעיניים ושאלה

"עמוס, אתה בריא?"

"אני לא יכול יותר, טליה, אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר." היה משהו מדיטטיבי בדקלום הזה. יעל ניגשה אלי, טיפסה לי על הברך, ונגעה לי בדמעות.

באותו רגע, כאילו התפצלתי לשני אנשים – אחד שמנסה לא לדקלם את "אני לא יכול יותר, טליה", כדי לא להפחיד את הבת שלו, והשני שמסתכל עליו מבחוץ, בתערובת של מבוכה ואמפתיה.

לא יצאתי מהבית שבוע. הרגשתי שאני… לא יכול יותר – שאני צריך משהו מזוכך, משהו שלא מסתכל על השורה תחתונה, משהו שהוא נטול סימן דולר. אחרי שבוע, ניגשתי אל המחשב, והתחלתי לכתוב. כתבתי בשצף קצף, טחנתי את המקלדת. הם לא היו טובים, הדברים שכתבתי, אבל הם היו אמיתיים, הם היו שלי. הבנתי פתאום שאני לא הולך "להרפא" מהסיפור הזה, או יותר נכון שגם אחרי ש"אחלים", אהיה איש שונה מאוד ממה שהייתי.

שבוע וחצי אחרי אותה ארוחת בוקר, אלי הגיע לבקר. עדיין לא הרגשתי שאני יכול לעמוד בהפעלות עמוסות מדי, אז ישבנו באורנה ואלה, קרוב לבית. הזמנו לביבות בטטה ועוף בקארי ויוגורט. אלי סיפר סיפורים משעשעים על נסיעה שהיתה לו לקוריאה.

כשסיימנו לאכול, נהיה השקט הזה של אחרי האוכל, ואלי הסתכל לי בפעם הראשונה בעיניים.

"אז מה המצב אתך, עמוצי?".

משכתי כתפיים. משהו בי השתנה, וזה השפיע גם על הרהיטות, על החדות של התגובה שלי. לא כי לא יכולתי, כי לא רציתי.

"נראה לי שאני משתנה.".

שתקנו לעוד דקה ביחד. אל קם וחיבק אותי, מזיז כיסאות עץ צפופים ונשען קדימה בתנועה גמלונית.

"אלי, אני יכול לבקש ממך משהו?"

"בקש, עמוצ, בקש."

"אלי, אני רוצה להתחיל את תוכנית מדי'צי.".

אני לא יודע מאיפה זה בא לי. עד היום אני לא יודע מאיפה בא לי המשפט הזה. המחשבה על הדוד (הבדיוני?) של אלי ליוותה אותי מדי פעם, כמו משהו שמבליח בזווית העין, מאז שהוא סיפר לי עליו. אבל בין זה ובין לבקש…

הרגשתי גוש התרגשות בגרון. אלי שתק.

"לא."

ידעתי שכאן זה נגמר. ידעתי שאם היה איזשהו סיכוי לקסם, לכך שהחיים כן יכילו איזשהו אלמנט הוליוודי, של נס, זה היה צריך להיות כאן. אבל הם לא.

"למה?"

"עמוצ היקר, אתה לא יודע כמה קשה לי להגיד לך לא. הלוואי ויכולתי להגיד לך כן, אבל זה עוד לא הזמן הנכון.".

הקול שלי קיבל את האיכות היבשה, השטוחה שהוא מקבל כשאני בסערת רגשות אמיתית, כאילו הקול חייב להתנתק ממרכזי הרגש, אחרת הוא לא יוכל להוציא מילים אלא רק יללות וזעקות.

"מתי זה הזמן הנכון?"

"עמוצ, זה לא הזמן הנכון.".

"לך תזדיין. אתה והדוד שלך.".

כשמישהו אומר לך "לך תזדיין" בקול שטוח, בעיניים כבויות, זה חותך הרבה יותר מכשמישהו צועק לך את זה.

"עמוצ, אני מבין שאתה פגוע, ושאתה צריך את זה עכשיו, אבל תאמין לי, זה לא ביכולתי לעזור לך. הלוואי וזה היה."

"אלי, יש לך 2 דרכים ללכת להזדיין. או על זה שסיבנת אותי במשך שנים על הדוד הפיקטיבי שלך, ושאתה ממשיך לסבן אותי עכשיו, או על האפשרות הלא סבירה שיש לך דוד אמיתי שיכול לעזור לי לחיות, לא פחות ולא יותר, ואתה משחק אותה קשה להשגה. כך או אחרת, לך להזדיין".

"אלי, למה שאני אסב…"

הוצאתי מאתיים שקל מהכיס, שמתי אותם על השולחן. לא חיכיתי לחשבון, לא הסתכלתי על אלי, אלא פשוט קמתי, והלכתי לדלת בצעדים המהוססים של מישהו שבילה שבועיים רק בבית שלו.

מה שתפס אותי לא היה הצעקות, אלא דווקא הגל ההפוך של השתתקות המסעדה, לנוכח הדרמה. אלי עמד ליד השולחן שלנו, ושידר.

"…ואתה יודע מה זה היבריס, עמוצי? זה כשאתה חושב שאתה גדול כמו האלים, או במקרה שלנו – גדול כמו העולם. כשאתה כל כך בטוח שאתה יודע איך העולם עובד, שכל דבר שמחוץ למסגרת שהצבת סביב המציאות, הוא בדיוני. אתה חושב שאתה יודע, מבין, שולט בעולם. ואז בא מה שקרה לך, ומראה לך מאיפה משתין הדג. ויכול להיות, תחשוב לשנייה אחת, שיכול להיות שאתה לא. אתה כבר קבעת את הסיפור – הדוד שלי לא קיים. הוא פנטזיה של אלי, שאלי סיפר לך מאיזושהי סיבה. אבל עמוצי, איך תכתוב ככה? איך תוכל לכתוב יותר מדמות אחת, שהיא אתה, אם לא תעקם את עצמך לחשוב גם על דברים שעמוץ לא מקבל? כל עוד לא תדע את זה, כל עוד לא תחשוב על האפשרות שהעולם הוא גם אחרת ממה שאתה בטוח שהוא נכון, בכל פעולה שאתה עושה, לא תוכל לכתוב. ודווקא בגלל זה אני לא מספר לך מי הדוד שלי, או מציג לך אותו עדיין, עד כמה שזה קשה לי, עד כמה שזה קשה לי לראות אותך ככה".

עמדתי שם, בדלת של אורנה ואלה. שלושים איש שקטים מסתכלים עלי ועל אלי, והסתכלתי לאלי בעיניים. הוא הסתכל לי חזרה, חזק עשר, עשרים שניות, ממשיך לשדר דרך העיניים..

בלעתי את הרוק. נשמתי נשימה ארוכה, הסתובבתי לדלת, ויצאתי לעולם.