שקיעה

זו היתה שקיעה נהדרת. שנינו ישבנו על הסיפון כמעט בשקט. נינוחים, בוהים בשמיים הופכים מכחול צלול וצהוב מחמם לסגול עמוק, סופגים פנימה את הקרירות של ערב והשקט של הים. לקח לנו זמן להתרגל, לשקט. חלק מהאנשים במצבנו מספרים על איך היה קשה להם בהתחלה להרדם בלי הרעש של העיר. רק אחרי חודשיים נפל לי האסימון שהשקט שלי מכיל, בימים כתיקונם, צרצור צרצרים, והיעדרם הופך את השקט של הגלים למוזר.

השקיעה הפכה לערב. אנחנו המשכנו לשבת שם, מרגישים את הטפטוף האיטי של החושך, כיצד הוא הופך לסמיך יותר, מנוקד כוכבים, צונן. אני צריך לקום. להיות זה שמדליק את האור. אולי להביא לנו כמה שמיכות. אבל אני נשאר לבהות בים החשוך, כמו ילד מהופנט למדורה.

איריס משחררת בעדינות את היד שלה משלי. בהיתי יותר מדי. אני מרגיש את התנועות שלה בזווית העין, קולט אותה זזה, מתנדנדת, שומע את רצף המלמולים, מנטרות ג'יבריש שהיא לוחשת ברצף, כל סיבוב חזק ומלא במתח מקודמו. אני כבר מזהה את הדפוס, ובכל זאת ממשיך לבהות קדימה. איריס מגבירה את הקצב, ואני יודע שהנה זה מגיע. היא יונקת אוויר בנשימה עמוקה, קולנית, ומשחררת אותו בצעקה אדירה, שנספגת לתוך הגלים. אני מתחיל לספור. עשרים. עשרים וחמש. שלושים. חמישים. לפני חודשיים לא הייתי מספיק להגיע לעשר. ואז אני רואה אותו. מרחף חמש מטר ממולנו, מטר וחצי מעל החרטום. הוא פועם באור צהוב נוצץ שמקרין עלינו חום נעים. במשך דקה הוא רק מרחף שם, קטן וגדל, כמו נושם.
"בוא.", אני שומע את איריס מבקשת. בפעם הראשונה בשעתיים אני מסובב את כולי לכיוונה. איריס לבושה בשארוואל לבן וחולצה ארוכה ודקה, לבנה גם היא, בלי חזייה. הפנים סמוקות, וכמה מהשערות השחורות שלה עומדות מחושמלות, מורדות בחברותיהן.
הכדור מתקרב אלינו. בהתחלה איריס היתה צריכה להתאמץ כדי לעמעם אותו בדיוק במידה הנכונה, ככל שהוא מתקרב, כך שלא יסנוור אותנו, אבל גם לא יעלם. הוא מתקדם לעברנו, ונעצר בדיוק באמצע ביני ובינה. איריס עוצמת את העיניים, וכשהיא פותחת אותם, במקום שריחף לו כדור אור אחד, מרחפים שניים. איריס עוצמת את העיניים שוב, והשניים הופכים לארבע. ואז לשמונה. 32 כדורי אור, מרחפים בקוביה מרובת שכבות, פועמים, זוהרים, מאירים את כל הסיפון כאילו לא עברנו שקיעה רק עכשיו. אני שמח שכמו השקיעות, גם זה עדיין מרגש אותי.

איריס מוחאת כף פעמיים, ושלושים מהכדורים מתפזרים להם לכל עבר, חלקם באיטיות של גחלילית, חלקם בתזזיתיות היפראקטיבית, ומתמקמים בסירה, ממלאים אותה באור. נדמה לי שהשניים שנשארו היו הראשונים, אבל קשה לי לדעת. איריס מזיזה את הידיים שלה בתנועות לולייניות של רקדנית הודית, והכדורים מתחילים להשתולל. אחד מהם, מזנק, מטפס למעלה בזיגזגים קטנים והשניה בעקבותיו, במהירות מסחררת, משתובבים כמו זוג חתולים.

"איריס, את בטוחה שהם לא פיות?"
היא מסובבת אלי את הראש, ומחייכת חיוך עצוב. זו לא הפעם הראשונה שאני שואל.
"הם פשוט נראים כל כך… חיים…".
היא מרימה את כף היד השמאלית שלה בערך לגובה הפנים שלה, ומשאירה אותה שם קפואה. את היד השניה היא נותנת לי.
"בוא, תרגיש."
שילבנו אצבעות, והרגשתי את הזרם. גם אחרי שכבר השתכנעתי שהיכולות החדשות של איריס הן לא הזיה משותפת, עדיין נשאר בי ספק קטן, קול שהתעקש שלמרות כל מה שעברנו, וכל מה שראיתי, אולי יש לזה הסבר יותר הגיוני. שאולי זו איזו אשליה אופטית או תופעת טבע. שאולי זה לא קסם. ואז, לפני שבועיים, איריס הצליחה לחבר אותי בפעם הראשונה.
כדורי האור נעמדו גבוה באוויר, רוטטים. נראה כאילו אם איבדו מעט מהפוקס שלהם.
"תרגע. פשוט המערכת השתנתה. תן לזה להתייצב."
"בסדר"
חיכינו ככה, נושמים לאט, מסתכלים זה על זו.
"הם נראים חיים ככה כי הם מחוברים אלי. אלינו. לי ולך יש אנרגיית חיים, אז היא מועברת גם אליהם."
ב"אנרגיית חיים" לא יכולתי שלא לפלבל עיניים. איריס קלטה אותי, וחייכה חיוך סובלני.
"אני יודעת, מנש. אבל מה לעשות? זה מה יש. עכשיו תחשוב על משהו מלוח."
אני מנסה למלא את הראש שלי במחשבות על בייגלה, מאלה עם המלח על הקליפה. שום דבר לא קורה.
"נסה ממש להזכר בתחושה של מלח בפה שלך."
מלח. אני נזכר בחלחלה בצלילה ההיא במלדיבים שהווסת נתלש לי, את הכמה שניות של פאניקה שבהם הפה שלי התמלא במי ים מלוחים.
"הנה, תראה."
ניתקתי את המבט שלי מאיריס. הכדורים, שלפני דקה ריחפו כעשר מטר מעלי, האירו את המים מלמטה. זה היה מרהיב.
"אין שום סיכוי שאני הזזתי אותם רק כי חשבתי על משהו מלוח. את סתם מנסה לגרום לי להרגיש טוב.".
"תתפלא."
איריס קמה והתמתחה, ואיתה רעדו כל מקורות האור ביאכטה.
"קר לי, אני נכנסת פנימה. אתה בא?"
"עוד דקה."

הכניסה למטבח היתה התפוצצות של צהוב וחום, אור שבוקע מחמש עשרה כדורים וניתז מקירות והשולחן מצופי העץ. הקונטרסט עם הלילה היה צורב, מסנוור. השולחן כבר עמד ערוך, ועל הגז התחמם הסיר עם שאריות המרק דגים מהצהריים.

איריס ישבה מול המחשב. הילדות סידרו אותו כך שהרקע יוחלף כל יום לתמונה אחרת שלהן. זו של היום צולמה במונטריאול, בחצר המושלגת של נועה ואורן. נעמדתי מאחוריה וקרבתי את הפנים שלי לעורף שלה בנשיקה עדינה. הפרשי הטמפרטורות ביני ובינה היו מדהימים. היא ממש רתחה. איריס הושיטה יד וליטפה את הלחי שלי, אבל המשיכה לבהות במסך, מציירת מסגרת עם העכבר סביב מספר קבצים.

"איריס, עזבי את זה עכשיו. בואי נאכל משהו."
איריס לחצה לחיצה כפולה על אחד הקבצים, וסרט הווידאו החל להתנגן. הסופה היתה מפלחת אוזניים אלמלא הרמקולים הזעירים של המחשב. טיפות גשם בגדול של אגרופים וגלים בגובה חמש מטר מילאו את המסך. אני עומד מאחורי המצלמה, מצלם איך אנחנו מרחפים מעל כל זה, יבשים, מוגנים בבועה שקופה, בוהקת.

"נו, עזבי את זה איריס. באמת."
איריס לחצה על מקש, מקפיאה את הסופה, והתיישבה בזמן שאני מזגתי ממרק הדגים לקערות הכחולות, והנחתי כמה לחמניות ופנכת חמאה קטנה במרכז השולחן.
איריס הורידה את שתי הידיים מגובה החזה לגובה המותניים, תוך כדי הוצאה רצופה של אויר, והאורות התעממו סביבנו. אכלנו בשקט. כשהיא סיימה, איריס הניחה את המרפקים על השולחן, משעינה את הראש בניהם, בוחנת את השולחן מקרוב, כמו ילדה. היא הסתכלה לכיוון המחשב, ואז אלי, קולטת שתפסתי אותה.
"אתה קולט שזה הדבר האחרון שנשאר לי?" היא הנהנה לכיוון אחד מכדורי האור, שהחליף צבעים מצהוב, לירוק.
"זה הדבר האחרון שנשאר לי, ומאז גיברלטר… מנש, אני ממש מרגיש איך גם זה בורח לי. אחרי כל מה שעברנו, אני חוזרת הביתה עם כלום."
הנהנתי בהבנה. כלום. היא חוזרת הביתה עם כלום.
"מותק, אי אפשר לדעת מה יקרה כשתגיעי הביתה. את הרי לא באמת יודעת איך הדברים האלה עובדים. ".
איריס קמה מהשולחן, אספה את הצלחות, הניחה אותם בתוך הכיור.
"מתי התחלנו לשטוף כלים שוב, מנש?"
אני קם מהשולחן, עובר את הצעד וחצי בדרך לכיור הקטנטן, פותח את הברז, מחכה כמה שניות לזרם מי המלח ומתחיל לשטוף כלים. הרעש של משאבת המים נשמע במעומעם ברקע.
"נו, כמה זמן מנש? אני סתם שואלת."
"חודש, חודשיים. לא יודע. זה כולה כמה צלחות איריס."

מאחורי הגב שלי, איריס מתיישבת ליד המחשב, משחררת את הסערה מקפאונה. אני שומע את קול שלי בוקע מהרמקולים הקטנים, צועק בהתרגשות, פורץ ממסך הרעש של הגלים והגשם.
"מותק, את מדהימה! איך את עושה את זה!".
אני מסתובב אל המסך. המצלמה מטיילת שמאלה, רועדת. לא ברור אם זו היאכטה או אני, ולתוך הפריים נכנסת איריס. היא זוהרת כמו לפיד, כמו שמש. אני זוכר את המחשבה שעברה לי בפעם הראשונה שראינו את הסרטון הזה, את הפליאה על איך המצלמה הצליחה לתפוס משהו מתווי הפנים שלה למרות כל הזוהר הזה, ואז את עצמי צוחק מזה שמה שמפליא אותי זה המצלמה.

"מנש, קראת את שר הטבעות, נכון?". התיישבתי על הספה. איריס הסתובבה אלי, משתיקה את הסרט אבל נותנת לו להמשיך לרוץ בדממה מאחורי הכתף שלה.
"לפני המון שנים. אני ושחר קראנו אותו ביחד כשהיא היתה קטנה. למה?"
"אתה זוכר את הסוף?"
"נראה לי שכן. ההוביט זורק את הטבעת להר געש וכולם ניצלים, לא?"
איריס מחייכת אלי חיוך עקום, עצוב.
"כן, זה מה שכולם זוכרים. אבל זה לא ממש הסוף. אתה זוכר עוד משהו?"
ניסיתי להזכר. החדר של שחר, מרוהט כולו בסגול שהיא בחרה לעצמה. אני והיא יושבים על הפוף הענק שלה וקוראים ביחד, לאור מנורה קטנה.
"זה היה כל כך מזמן, איריס. שחר היתה בת כמה? 12?"
"אחרי שפרודו משמיד את הטבעת, והנשרים מצילים אותם, אז יש את הסצינה שכולם חושבים שהיא הסוף, שבו אראגורן מומלך וכולם מקבלים פרסים וכבוד ושמחים נורא. מסוג הדברים האלה שממש מתאים היה לצלם אותם עם פסקול דרמטי, שהמצלמה עושה זום אוט, ואז להריץ את הקרדיטים."
"אבל זה לא הסוף של הספר."
"אתה באמת לא זוכר מה קורה אחר כך?"
הנהנתי בשלילה. "מצטער. את יודעת שספרים זה לא הצד החזק שלי."
"בסוף, אחרי הרבה תלאות הם חוזרים הביתה. לפלך. בילבו ופרודו ומרי ופיפין. חוזרים לשם לבד, רק הם ההוביטים. והמצב שם… המצב שם עגום. הם מגלים שמישהו השתלט להם על הפלך, שיעבד את כל ההוביטים, כרת עצים, השמיד שדות."
"אז מה הם עושים?"
"נלחמים. ארבעתם מארגנים את כל הפלך למרד, מראים מה הם למדו שם בעולם הגדול, ובסוף הם מצליחים לגרש את הרעים." כל הגוף של איריס היה עם הסיפור. הידיים נסגרות לאגרופים קמוצים, העיניים נוצצות, מוכנות לקרב. לא ראיתי אותה מחויבת למשהו ככה כבר הרבה זמן. "קוראים לפרק הזה 'טיהור הפלך'. הם מצליחים, אבל מתבעסים מזה נורא, ההוביטים. מזה שאחרי כל התלאות והקושי שהם עברו הם לא חוזרים לסוף טוב שמחכה להם עם התה והעוגיות בבית.".
כשאיריס חזרה מהסיפור היא ראתה אותי מסתכל עליה, ממוקד, מתעלם מהסרטון, מהכדורים המהבהבים.
"לפעמים כשחוזרים ממסע ארוך דברים משתנים."
איריס המשיכה לשתוק.
"לפעמים חוזרים והדברים הם לא כפי שעזבת אותם. יכול להיות אפילו שהכל נראה הרוס. אז עובדים על זה. מתקנים. מגרשים את מה שצריך. נלחמים.".
איריס המשיכה להסתכל עלי, מנסה להיות נוכחת בזמן שהעיניים הגדולות, השחורות שלה מתמלאות בדמעות. קירבתי אותה אלי, גורר אותה עם הכיסא לחיבוק.
"די, איריס, די. יהיה לנו בסדר. נכון שלא הכל יהיה אותו דבר, אבל אנחנו נבנה מחדש, נשתול…"
איריס התייפחה אל תוך החזה שלי, ממלמלמת. בחוץ נשמע רעם מרוחק.
"אתה לא מבין… מנש… זה לא נגמר שם. הם מנצחים את הרעים, ומשקמים את הפלך, וחיים באושר ועושר." "מה?" לקח לי שנייה להבין שהיא שוב מדברת על שר הטבעות. "נו, יופי, את רואה?".
"חוץ מפרודו." איריס נושמת עמוק, מתנתקת מהחיבוק שלי, יוצרת מרווח בין שנינו.
"חוץ מפרודו, מנש. הוא מנסה. הוא מנסה להתחבר בחזרה, אבל הוא, הוא פשוט לא מצליח. החברים שלו מתחתנים, העצים בפלך צומחים מחדש, והוא, הוא עבר יותר מדי. הוא חווה משהו שהאחרים לא יכולים להבין. הוא איבד משהו. וכל שנה שעוברת הוא מתנתק, יותר ויותר. ".
"איריס, טוב, זה רק סיפור. לא צריך לקחת כל דבר כל כך…"
איריס לקחה את היד שלי בשלה, מנסה לדבר מבעד לדמעות.
"ובסוף, אחרי כמה שנים, הוא לא יכול יותר. כל הקסם עוזב את הארץ התיכונה, מפליג למערב. והוא איתו."
אני נזכר. אני נזכר בשחר ממררת בבכי בצללי אחר הצהריים בחדר הסגול. נזכר איך הילדה מבצבצת מבעד לנערה, מוחה, מתעקשת שאודה שזייפתי, המצאתי סוף שלא כתוב באמת, שאחזיר את הסיפור אחורה, אבטל את רוע הגזרה. נזכר איך אני מנסה לנחם אותה בחיבוק גדול. המבט שלי נשמט לשניה, וכשאני מביט מעלה, אני רואה אותה. זוהרת.
"לפעמים אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחורה.". כדור אור נכנס לתוכה, דרך הפה עוטף את הקול שלה לשניה בקור דק של עיוות מתכתי. כדור אחר כדורי אור עושים את דרכם מרחבי הספינה, נעמדים בתור, ממלאים אותה בזוהר שמתגבר בכל פעימה. היא מסתובבת ויוצאת החוצה, האור איתה.

איריס עומדת במרכז הסיפון, קרוב לאיפה שישבנו, ומפציצה את הלילה באור. הדבר היחיד שמתחרה בה הם כמה ברקים מרוחקים.
"מנש, אני לא חוזרת."
בום. כאילו מישהו סחט לי את קישקעס, מועך אותם יחדיו, מקרב את הגרון למעיים.
"איריס, לא.". מאז חשבתי על אלף דברים טובים יתר להגיד.
"מנש, אני כל כך מצטערת. אני פשוט לא יכולה. לא יכולה לחזור." דמעות של אור גולשות לאורך הלחיים, נופלות על הסיפון כמו גיצים.
נעמדתי מולה, מתמודד עם האור המסנוור ומרגיש איך איריס מפנה אותו אחורה. היא עושה צעד אחורה, מסמנת לי להמתין. החולצה והשארוואל הלבנים, הדקים נושרים ממנה, מתפוררים לפתיתי אור והיא עומדת מולי, ערומה לגמרי, אור לבן עם נקודות קונטראסט של שיער, עיניים וסבך ערווה שחור.
המצב עוד בשליטה. הכל בסדר. אני מנסה לשמור על קור רוח, על נשימה תקינה, לא לתת לפחד המועך בבטן להפוך להיסטרייה.
צעד קדימה, ואיריס עוטפת אותי בחיבוק עצום, חם. פורש ידיים, מרגיש את החזה הקטן שלה נמרח על שלי. הצוואר שלי נרטב בדמעות גיציות.
"אני כל כך מצטערת מנש…"
"אני אוהב אותך." אנחנו לוחשים זה לזו.
"איריס, את זוכרת מה אמרת לי כשסיפרתי לך על שרון?"
אני מרגיש את הגוף של איריס מתקשח. החיבוק הופך לחד צדדי. אדם מחבק פסל בתנוחת חיבוק.
"שאלה החיים האמיתיים שלך. ושזו בחירה שלך אם אתה רוצה לחיות אותם או לברוח מהם לכוס של סטודנטית בת 27." איריס עונה בקול קפוא, מכני.
"את לא יודעת כמה טוב היה לי איתה, איריס." איריס מנסה להתנתק מהחיבוק שלי. לברוח, אבל אני לא משחרר. אני ממשיך ללחוש לה באוזן, את כל מה שצינזרתי בחקירות הצולבות.
"את יודעת מה זה בשביל גבר בן 55 שמישהי כמוה תרצה אותו כל כך? תעריץ אותו? תעשה כל מה שאתה רוצה? בכל תנוחה? בכל שעה? מישהי חזקה ומבריקה שנראית כמו כוכבת קולנוע?"
איריס משכה את הראש שלה אחורה, מרחיקה את האוזן מהפה שלי. העיניים שלה מתמלאות באור. היא מסנוורת אותי. אבל אני ממשיך.
"למה את חושבת שגיליתי לך? למה את חושבת שבכלל נשארתי איתך?. הבנות כבר גדלו, ה…"
"למה באמת?" סיננה איריס, בקול הכי ארסי שאי פעם שמעתי ממנה. ארסי יותר מהיום שבו סיפרתי.
"בגלל מה שאמרת. כי אלה החיים שלי. פה. את. כי אני רוצה לחיות אותם, לא לברוח. אני אוהב אותך. את זה" הצבעתי עם היד על הגוף שלה, על החזה הקטן והבטן המדלדלת. "לא את זה, מרהיב ככל שזה יהיה.". שיחררתי את החיבוק. איריס התנתקה. העיניים שלה הפכו לשני זרקורים, משגרים ספוטים של אור שבחנו אותי מכף רגל ועד ראש. ואז הם עברו אליה, עיגולי האור מטיילים במעלה הרגליים, מתעגלים סביב השדיים, וחזרה אלי, מסנוורות.

מרחוק ברק התנפץ אל תוך הים, הבוהק שלו נבלע בתוך האור שאיריס ייצרה.
"מנש, אני אוהבת אותך". היא ריחפה. שלושים סנטימטר מעל הסיפון. גבוה ממני עכשיו בראש וחצי, נעה מעלה-מטה, צפה. היא הושיטה ליד יד, שילבה אצבעות. המוח שלי הופגז בקולאז' בלתי נתפס. אורות וצלילים וחושים ותחושות שלא ידעתי בכלל שקימים, כולם ביחד ברעש עצום ונפלא. איריס ניתקה את האצבעות שלנו.

"אני אוהבת אותך מנשה."
"איריס, לא. בבקשה. אני מתחנן. מה עם הבנות? אל תעשי להן את זה."
איריס המשיכה לרחף לעבר המעקה, מבלי לשחרר את היד שלי, גוררת אותי איתה. הידקתי את היד שלי מסביב לשלה, מנסה לגרור אותה חזרה, בכוח. קול שפוי, רציונלי בתוכי הזהיר אותי שאני מפעיל עליה כוח כנגד רצונה, שאני אלים. הרמתי את מבט, מנסה ללכוד את העיינים הזהובות שלה.
"איריס, בבקשה, תוותרי על זה. בואי תחיי איתי את החיים. את החיים שלנו!". הצעקות שלי התחרו עם הגלים שהלכו והתרגשו מבלי ששמתי לב. העור של איריס הפך לצורב. הרגשתי את היד שלי נכוות, ואז כוח גדול שהודף אותי אחורה.
איריס ריחפה מעל המים, ערומה וזוהרת, מוקפת בבועה הבוהקת. היא עצמה עיניים.
"אני אוהבת אותך מנש. ואת החיים. אבל מסתבר שיש דברים גדולים יותר".
הבועה שלה צללה לתוך הים במהירות מסחררת, מאירה אותו מבפנים. מבעד לדמעות מטושטשות ראיתי אותה נכנסת עמוק יותר ויותר, ואז מתחילה לנועה מערבה, אל עבר גיברלטר, או אטלנטיס.

ישבתי על הכיסא ליד החרטום, בוהה בחושך מוחלט. עיכלתי את הרעיון שאני יושב פה עיוור בלב ים, ומה זה אומר על הסיכוי שלנו להגיע הביתה. שלי. המשכתי לבהות, מרגיש את התנודות של הגלים, את הרעש של הים. האפילה התחילה לקבל צורות, בהתחלה עמומות, אחר כך מפורטות. נדמה היה לי שאני רואה נקודת אור זוהרת מתחת לאופק.

יום הולדת – חלק א

תום לחץ שוב על הכפתור עם ה-F הכחולה, שעל האייפד שלו. הוא אהב לחשוב על האייפד כשלו, למרות שרשמית הוא היה שייך לאבא. אבל לאבא הייתה נטייה לקבל כל מני גאדג'טים כל הזמן, ותום גילה שאם הוא יאמץ אחד מהם לעצמו מספיק זמן, הוא ישאר שלו. המסך התחלף לאפליקציה המוכרת של פייסבוק, ותום הסתכל על המסך במבט מרוכז מאוד, מנסה להשפיע באמצעות הריכוז והרצינות שלו על מה שיקרה עכשיו. אחרי דקה המבט המצומצם התפרק למסכה של אכזבה. פייסבוק בישר לתום שהוא שוב לא מצליח להתחבר לשרת, ולכן, ולכן לא ניתן יהיה בעצם להשתמש בו. מתוך הרגל, הוא ניסה לבדוק אם יש בסביבה איזה רשת WIFI שהוא יכול להתחבר אליה, אם אולי משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שבדק. תום ידע שזה אבוד. שבכפרים כאן בסיביר בכלל לא שמעו על האינטרנט, וגם אם שמעו אז בטח אין להם WIFI בכפר, ואם יש אז הוא בטח נעול בסיסמה ואם לא נעול אז מה הסיכוי שהוא יצליח לקלוט ולהתחבר ולבדוק את מה שהוא צריך לבדוק תוך כדי שהוא חולף על יד הכפר הזה ברכבת הארורה שהם נוסעים בה. אבל תום חייב לנסות. הוא חייב להשיג חיבור לפייסבוק עד מחר. כי מחר יום חשוב.

תום הכניס את האייפד לתיק, והסתכל מסביבו. הקרון שלהם היה ריק. הוא ישב על המיטה שלו. הוא שנא את המיטה הזאת. הוא שנא את הקיפול של השמיכה, שתמיד קופלה כמו מעטפה קשה שאי אפשר להכנס אליה. והוא שנא את החדרנים שכל פעם היו מופתעים למצוא אותו בחדר כשהם מגיעים, כאילו הוא היחיד שנשאר בחדר שלו בזמן הנסיעה ברכבת. והוא שנא שכל פעם למרות שהוא ביקש, באנגלית, בעברית, בשפת סימנים, שלא יקפלו אותה חזרה לתוך הקיר, הם קיפלו אותה בכל זאת.

תום הגיע מזמן למסקנה שרכבות זה יופי בעיקר בספרים ובסרטים. בהתחלה, כשכל המשפחה רק עלתה על הרכבת, הכל הגניב אותו. ב-24 שעות תום הוצף במיליון דברים שעד עכשיו הוא ראה רק בטלוויזיה. כרטיסנים, וקרון מסעדה, והמעברים בין הקרונות, ותחנות רכבת, ומיטות כאלה שנכנסות לקיר. אבל מהר מאוד תום הבין שמה שמגניב אותו ברכבות שבסיפורים שהוא אוהב זה שקורה בהם דברים. וברכבת הזאת לא קרה כלום. זה התחיל כשעמום. הוא עלה על הרכבת בציפייה להרפתקאה. לא תעלומת רצח או השתלטות של טרוריסטים כמו שבדרך כלל קורה, אבל משהו, הרפתקאה. ככה הוא גם שכנע את אמא שלו, שזה בעצם רעיון טוב שהוא יבוא איתם. "זו תהיה הרפתקאה בשבילי, אמא".  זה התחיל כשעמום, אבל מהר מאוד הפך לכעס מריר.

תום יצא מהחדר שלו, והתקדם לכיוון קרון המועדון. אבא ואמא שלו עמדו ודיברו עם דובי ויערה, החברים שלהם מהעבודה. הם בדיוק צחקו כשתום נכנס לחדר. תום התקרב לאבא, שהניח עליו יד מחבקת ושאל בקול צוחק,

"אז מה, תום, החלטת להוציא את האף שלך מהחדר?"

השאלה הזאת רק הרגיזה את תום עוד יותר. הם לא רואים שהוא כועס? איך אבא מרשה לעצמו להיות כל כך מרוצה כשהוא עצמו כועס?

"כן."

"עוד מעט אנחנו אמורים לעצור באחד הכפרים היותר מעניינים. יש סיור מודרך, אתה בא?"

תום רצה להגיד לו שלא, שזה לא מעניין אותו כל הכפרים האלה, ושהוא כועס שהוא פה, וששום דבר לא קורה כאן, ושלהכל יש ריח ישן של הבית של סבתא שלו בגבעתיים. אבל אז הוא נזכר בזה שהוא אמור להראות להורים שלו שהוא נהנה כאן. הוא הרי שכנע אותם שהוא יהנה כאן למרות שזה "לא בדיוק טיול לילדים".

"אולי. תקראו לי. אבא, שאלת אותם על האינטרנט?"

"כן, חמוד. הם שוב התנצלו שזה לא עובד, אבל כנראה שיש להם איזושהי תקלה בציוד או בעיית קליטה, לא בדיוק הבנתי."

"אבא, זה חשוב".

"אני מבין תום, אבל מה אני יכול לעשות".

הוא לא הבין כמה זה חשוב. זה היה מאוד ברור שהוא לא הבין. עבר כבר שבוע מאז שתום היה בקשר עם החבורה שלו. זה לא שהוא חשש שישכחו אותו. אבל מחר… מחר היה יום חשוב. קריטי בחשיבותו. והכל היה תלוי בזה שיהיה לו פייסבוק. אמא התקרבה אליו.

"נו, תום-תום, מה מצב ההרפתקאות?".

תום ידע שאמא שלו לא שואלת את השאלה כדי לצחוק עליו, אבל זה עדיין הרגיש כמו מלח על הפצעים. הוא משך בכתפיים.

"בסדר."

אמא הסתכלה עליו וחייכה

"מה 'בסדר'? בן יקר, יש לך שם שאתה צריך להצדיק, אתה זוכר שקראנו לך תום…"

"…על שם תום סוייר, הגיבור של הספרים שאת אוהבת, כן אני יודע.". זה היה טקס קבוע של תום ואמא שלו, שהם עברו כל פעם שתום לא התנהג כמו שאמא שלו חשבה שילדים אמורים להתנהג. נגיד, כל פעם שהוא העדיף להשאר בבית ולשחק במחשב במקום לרדת למטה ולשחק כדורגל.

"אז יאללה חביבי, לך תמצא הרפתקאות. יש לך שעתיים עד העצירה".

תום אמר שלום להורים שלו ולחברים שלהם, ויצא מהקרון. אם קודם הוא היה קצת עצבני, עכשיו הוא הרגיש כאילו כולו רוגש ורועש מבפנים. אני אראה להם מה זה הרפתקאות, הוא חשב. אם היא רוצה אותי הרפתקן כזה, אני אראה לה מה זה. אני אסתבך בכאלה צרות, שזה יעשה לה ולאבא כאלה בושות. הם לא יצאו מהקרון שלהם כל הנסיעה.

הקשר

שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.


אבק (2)

לפני שנתיים וחצי כתבתי סיפור בשם "אבק". "אבק", יחד עם "תוכנית מדיצ'י", היו סיפורים על אמונה, על הקיום האנושי, הבחירות של אנשים לנוכח מציאות שמראה להם בצורה שקשה לפרש לשתי פנים שאין להם במה להאמין.

אני לא יכול להגיד בוודאות למה קראתי לסיפור ההוא "אבק". אני חושב שאולי איך שדמיינתי את הסצינה, או את האווירה באותו משרד ברמת גן, דביק ומלא אבק. אבל היום, כשאנחנו בשלבים האחרונים של קיפול הבית, ומעבר לדירה חדשה, נראה לי שאולי אני מבין קצת יותר.

אבק זה מהדברים האלה שילדים לא מבינים. אני לא בטוח מתי המצב הזה של "ילדות" נגמר, אבל לילדים יש חוש ראיה אחר לחלוטין מזה של מבוגרים. הסצינה הבאה היא דוגמה טובה:

(שעת ערב. הורה נכנס לחדר מג'וייף ברמות מבחילות. במרכז הצחנה יושב נער/ילד)

הורה (מחווה סביבו): "אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה. זה לא מפריע לך?"

נער/ילד (מסתכל סביבו. לא מבין.): "מה?"

מסך

הנער/ילד פיזית לא רואה את הג'יפה שמסביבו. זה משהו ששונה באופטיקה או בעצבים, אבל באמת – הוא לא רואה את זה. ולכן הוא לא מבין מה המבוגר רוצה מחייו. ייתכן שאתה הופך להיות מבוגר ברגע שאתה מתחיל לראות את הג'יפה, ויכול להיות שלהיפך, אבל בכל מקרה – בשלב מסויים אחרי שנהיית מבוגר אתה לא רק שלא מסוגל לא לראות את הבלגן, אתה גם לא זוכר שהיתה תקופה כזאת שיכולת.

אבק הוא לא מובן לילדים באותה מידה. מדובר, בסופו של דבר, בסוג של קסם – משהו מסתורי שמופיע משום מקום, וכל התפקיד שהוא ממלא בחיי הילדים הוא של אויב מיסתורי, שצריך לנגב, למרות שלא ברור לאף אחד מה הוא עשה לנו. זה לא כמו כתם שוקו ענק על החולצה הלבנה, או כלים שאם לא רוחצים אותם אז זה מגעיל. האבק הוא המטאפורה הפיזית לאמונה שלנו בסיפור הנקיון של הגדולים, לכלוך שננקה למרות שאנחנו לא באמת רואים אותו.

אבל באבק יש משהו מעבר, משהו לגדולים. אבק הוא גם מטאפורה פיזית לכך שהחיים חזקים מהכל, שהם מה שקורה כשאתה עושה תוכניות אחרות. שלא משנה כמה תנסה להנדס את החיים שלך, לתכנן אותם לפרטי פרטים, האבק תמיד יהיה שם, בכל פינה של כל חדר. אני זוכר פעם אחת, כילד – הזזנו את המחשב (זוכרים? מחשבים נייחים?) ואמא שלי ביקשה שננצל את ההזדמנות שהמחשב זז וננקה שם האבק. אמרתי לה שלא צריך, כי לא יכול להיות שיש שם אבק – הרי יש שם מחשב! היא לקחה סמרטוט, ומילאה אותו באבק שהצטבר לו שם. לאף אחד לא ברור איך הוא מגיע, לא ברור למה, אבל הוא שם, וצריך לנגב אותו. כן, אני יודע שיש כזה דבר שנקרא Clean room. אבל זה לא באמת נקרא להצליח להנדס את החיים – זה פשוט נקרא לא לחיות אותם.

היכולת לראות את האבק היא כנראה סימן שאני מזדקן. זה שאני מבין למה הוא פה כנראה אומר שזה לא כל כך נורא.

נקמה (2)

תשע וחצי בלילה, המדרכה של דרך רוקח, קצת אחרי הלונה פארק. משמאל נווה אביבים מנצנצת באורות דמויי קיבוץ, והתאורה הצהבהבה מאירה אבא וילד. האבא בתחילת שנות הארבעים לחייו, לובש גופייה ומכנסיים קצרים. הילד נוסע בג'יפ צעצוע נטען. שניהם צועדים על שביל האופניים. המדרכה שוממה – מדי רבע שעה עובר רוכב אופניים מכוסה לייקרה ונחוש מבט, ונאלץ לזגזג ברגע האחרון כדי לא לפגוע בשניהם.

מאתיים מטר לפניהם עוצרת מכונית. ניסאן מיקרה קטנה, עם מדבקות של חברת השכרת רכב עליה. למי שמסתכל עלי מבחוץ אני בטח נראה כמו עוד קלישאת הייטק. לא גדול ולא קטן, רזה למדי, משקפיים. בגדים הגיוניים, בגזרה רחבה וגבוהה. אני מחנה את האטו באדום לבן. מדי פעם עוברת מכונית בשישים קמ"ש. בשעות היום יכול להיות שהיו צופרים לי, אבל התנועה דלילה והכביש רחב.

גל החום פוגע בי ברגע שאני יוצא מהמכונית הממוזגת. המשקפיים מתמלאות באדים, החולצה המכופתרת מרגישה טיפ טיפה חונקת, למרות הגופייה מתחתיה. אני נשען על האוטו, מחכה בחוסר סבלנות, מרגיש את הפרפרים בבטן, את זרם האדרנלין. מדי פעם נוגע בכיסים, רק כדי לוודא שכל מה שאמור להיות שם אכן נמצא שם, שהרגע הזה לא ילך לאיבוד בגלל ששוב שכחתי משהו בבית.

הם עוברים, הגופייה וג'יפ הצעצוע, ואני צועד קדימה.

חן?”

הגופייה נעצרת לשניה. האוזניים מזדקפות, והוא מסתכל עלי.

חן כהן?”

עוד לפני שהוא עונה, הראש שלו עושה את ה"כן" הקטן הזה, הלא מודע, שאנשים עושים כשהם מאשרים או מסכימים למשהו.

וואלה, כןאני, אנחנו…”

הוא מרים את הגבות, במחווה האוניברסלית של "יו איזו פאדיחה, אני לא זוכר מי אתה…”.

גבי, גבי דרור” הטון שלי רוקד כמו ילד מתבגר, אבל אני מנסה לשמור אותו גברי ובוגר.

גבי?”

ח' 4? חטיבת הביניים קציר ברחובות?”

הילד שלו עושה מסביבנו רונדלים עם הג'יפ. ילד בן 6 ככה, קטן, אבל מספיק גדול בשביל הצרכים שלי.

אני מחכה עד שאני רואה את הניצוץ הקטן של זכרון, את החיוך הקטן שעולה לו בפה, ואז אני שולף את המיכל. הסרתי את הניצרה עוד קודם.

גבי דרוראיזה קטע א…”

הוא לא מסיים את המשפט. אני לוקח חצי צעד קדימה, כמו שתרגלתי בבית, לוחץ על הנצרה של תרסיס הפלפל, ולא משחרר. זרם כתוםאדום עף לו ישר לעיניים. האפקט מדהים. למרות שראיתי את זה כמה פעמים בסרטונים ביוטיוב, לא ציפיתי שזה יעבוד ככה. עוד לפני שהוא מתחיל לבכות או לצעוק, הוא קודם כל קורס לרצפה.

הוא שוכב שם, מכסה את הפנים שלו בידיים וצורח.

יא בנזונה, יא מאנייק, יא חתיכת חרא קטן" פה נגמר לו החמצן, והוא פוצח בסדרה של השתעלויות ויבבות. הגופייה שלו נמרחת על האספלט, והוא מתפתל על הרצפה. הג'יפ בדיוק סיים עוד סיבוב, ועוצר. הילד יורד ממנו, מסתכל על אבא שלו.

אבא? אבא? אבא?”

אבא עסוק בלבכות, והילד מצטרף אליו.

זהו. זה הרגע שלי. על זה התאמנתי במלון, מול הראי. אני קצת מצטער שלא הבאתי את זה מודפס. הוא הרי לא היה שם לב, אבל בסדר.

אני מאמין גדול בזה שאנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם, חן כהן."

יא מאנייק בנזונה אני לא מא…”

הדבר המדהים הוא שאתה אפילו לא זכרת אותי!” הקול שלי עולה, אני צועק. זה לא היה חלק מהנאום המתוכנן, אבל זה בסדר. מותר לי גם לאלתר.

שנים, שנים חשבתי, חן, איך להחזיר לך. על כל מה שעשית לי בשלוש שנים האלה בחטיבה. על כל כאפה, על כל השפלה, על כל קללה. הבעיה שלך, חן, זה שאתה שכחת, אבל יש אנשים אחרים שזוכרים.”

אני לא עומד בפיתוי. אני יודע שזה לא היה בתוכנית שלי, אבל אני בועט לו בבטן. זה מרגיש מוזר, וגם לא נראה שזה משפיע עליו יותר מדי. הילד שלו פשוט יושב שם, ממרר בבכי, ומסתכל על אבא שלו.

לפרק אותך במכות זה לא הסגנון שלי, ובנינו, רק היית יוצא מזה מחוזק. חשבתי המון המון זמן, חן, על איך אני נותן לך משהו שישאר איתך כל החיים, כמו שנתת לי. אז הנה.

אני מתכופף, מוציא את הטלפון שלו מהכיס, ומחזיק אותו ביד.

אני הולך לזרוק את הטלפון שלך עכשיו לביוב, חן. לפי החישובים שלי, יש לך פה לפחות עשרים דקות, אולי אפילו חצי שעה, עד שמישהו ימצא אותך. ובחצי שעה הזאת הילד שלך יקבל את המתנה שלי. יהיו לו עשרים דקות שבהם הוא יראה איך אבא שלו בוכה, מתפתל מכאבים, צורח, ואף אחד לא עוזר לו. איך אבא שלו חלש, חסר אונים, לא יכול לעשות כלום, אפילו כשיורד לו דם מהאף.”

אני דורך לו על האף. זה קשה יותר ממה שנדמה, כי היד שלו סביב העיניים, אבל בסוף שומעים קנאק עדין שכזה, ומתחיל לרדת לו קצת דם. הילד מפסיק לבכות ופשוט בוהה באבא שלו.

יהיה בסדר, שון, אל תדאג", חן מסנן מבעד לדמעות שלו.

אני מתקרב אליו, ולוחש לו באוזן "ברור שיהיה בסדר. אין כמו ילד עם טראומה לכל החיים.”

ודופק לחן כהן שפריץ אחרון של נקמה לפרצוף.

נקמה (1)

בדיעבד, אני לא ממש סגור על איך זה התחיל. נראה לי שהפעם הראשונה היתה כשיצאנו לשתות, אני וירון, כמה חודשים אחרי המעבר דירה. זה התחיל במקומות מהוגנים שמוכרים טפאס וקאווה, ולקראת 2 בלילה מצאנו את עצמנו במקום כזה שיושבים בו רק גברים, וששותים בו רק גולדסטאר וג'וני אדום. ניסיתי, בנאום ארוך, שתוי ומגומגם, להסביר לירון איזה כיף זה לגור לבד, איך אין אף אחד שמשאיר כלים בכיור, איך אין אף אחד שגומר את המים החמים, ואיך אין אף אחד ששותה את כל החלב, ומשאיר את הקרטון הריק-מלבד-כמה-טיפות במקרר. בקיצור, התבכיינתי על איזה כיף זה לא לגור עם איתמר.

“תבין, הוא נראה בנאדם נחמד והכל, אבל בפנים הוא פשוט חרא טהור. לא איכפת לו מאף אחד, לא איכפת לו מכלום. מבחינתו שתטבע.”.

“תקשיב, גבר, אני לא מבין איך לא הגעת איתו למכות?”

זה כמעט קרה פעם אחת, אבל אני לא באמת הטיפוס של מכות.

“עזובב… אני אוהב נקמה קרה."

“וקלישאית."

זה היה שקר, כמובן. בחיים של לא נקמתי באף אחד, אבל מי לא אוהב לחשוב על עצמו בתור דון קורליאון קטן? דידינו החוצה, וירון נפרד ממני לשלום בחיבוק גברי. מה קרה אחרי החיבוק הזה אני זוכר רק כפריימים קופצניים וגדולים. מה שאני כן יודע זה שכשהמצלמה התייצבה, אני הייתי מול המקרר בתוך הדירה שלי לשעבר, בדירה הנוכחית של איתמר והשותף המסכן שהחליף אותי. מצאתי את עצמי שותה קרטון שלם של חלב, בשלוקים גדולים, יונק מההברגה של הפקק עד שנשארו רק כמה טיפות, ואז, בשקט בשקט, פותח את המקרר ומחזיר את הקרטון לשם.

זו היתה הפעם הראשונה, וכך נולדו להם דוקטור אורן ומיסטר מילק. שלוש פעמים בשבוע אני פורץ, כמו חתול חרישי, ומלקק את החלב. מדי פעם אני גם מלכלך כלים וזורק לכיור, משאיר ברז דולף חרישי. מסתבר שנקמה היא אכן משקה שמומלץ להגיש קר.

לילה לבן, בוקר סוד

לפני כשנה ניגנו בפארק הירקון את הרקוויאם של ורדי, בניצוחו של דניאל ברנבוים. מאחר ואני מחבב את היצירה הזאת מאוד, החלטנו ללכת – אני, ליאת ואבא שלי. אבא שלי הגיע לפנינו, ושמר לנו מקומות. אנחנו נדחסנו לתוך אוטובוס, זרמנו עם המוני האדם, וכשהגענו, כבר היה צפוף מכדי להגיע לאבי המסכן, שכמעט הלך מכות אם מישהו שניסה לגזול את המקום שלנו.

מהרגע שהגעתי לשם, הבנתי שעשינו טעות. אם לא הייתי שם עם ליאת, הייתי מסתובב והולך. אני איש חברתי ואוהב אדם, אבל אני לא מסוגל לסבול אירועים צפופים, רועשים, דחוקים וחמים. בילוי במועדון הוא מבחינתי סבל צרוף. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני אוהב להיות במקומות בהם אני יכול לשמוע את עצמי וחברי מדברים. יכול להיות שזה קשור לאיזשהו משהו אמנויות-לחימה-מרחב-אישי-מינימלי, אבל אירועים גדולים מכניסים אותי לסטרס. אחרי ביקור או שתיים בטעם העיר, הבנתי שאם יש מסעדה שאני מעוניין לאכול בה, אני מעדיף לשלם את המחיר המלא ולחוות אותה כמו שצריך, ולא להדחק עם כל עם ישראל כדי לקבל גרסת כאילו שלה על צלחת חד פעמית.

ולכן, לא עלה על דעתי בכלל ללכת לאירועי הלילה הלבן של תל אביב. זה לא נעשה מסנוביות בסגנון "אוף, שוב ההמונים מראשון לציון יציפו את העיר שלי?". לא – אני בטוח שהיו שם אירועים יפים, וזה יפה שחוגגים פה בתל אביב. אם רק אפשר לעשות את זה רחוק ממני בבקשה.

ייתכן והיו אנשים שלקחו את הכותרת "לילה לבן" ברצינות יתרה. זה התחיל בביטוי לתופעה מסוכנת, השילוב הקטלני של נערים משועממים בחופש הגדול, והוובזלות. כבר אתמול נשמעו נערות הוובזלות בלילה. לדעתי עלינו להלחם באש באש, ולטפטפ שמועה לאגף המודיעין של יחידת "עוז", שהוובזולות הן סממן אתני של עובדים זרים בלתי חוקים, סוג של מחאה נגד כל מה שיחידת "עוז" מסמנת, ולתת לטבע לעשות את שלו. הגל השני של שומרי הלובן היה ברסלב-מוביל קטלני, ב-02:00 בלילה, שהסיבה היחידה שכל נוסעיו עדיין חיים היא שאני לא מחזיק בבית שוטגאן. אני חייב להודות שגם כשהמרעישים העירו אותי, לא קצפתי ולא התעצבנתי, כהרגלי. עצם העובדה שהם בחוץ, בלילה הלבן, ואני בביתי לא בלילה הלבן מילאה אותי באושר מספיק כדי לחזור חיש מהר לתנומה מתוקה, ולא להתעורר מכעס.

הבוקר, לעומת זאת, היה אחרת, תל אביב לא פחות, ומענג להפליא. אורי קציר, מ"אפלטון", הזמין את קוראיו לסיור בתל אביב בעקבות חסמב"ה. וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע לפנות בוקר בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, שמח לראות שוב את כרמל (ואת דיידה, הכלב הבלוגר העברי הראשון), ולהכיר אישית את אורי, אורן ורועי (שמסתבר שאנחנו מכירים כבר 15 שנה…).

סיפרתי לאורי איך כילד בן 7 בלונדון, הורי החליטו שאני צריך לקרוא קלאסיקות עבריות, ודאגו לספק לי קילוגרמים של ספרי חסמב"ה, דני-דין, במקביל לכס"ח, ג'ינג'י ושאר גיבורי גלילה-רון-פדר (בלי עמית). מסתבר שהחסמב"ה האחרון יצא ב-1994 (!), ושהסדרה כולה יצאה לאורך כ-44 שנה (!!). הסיור התחיל ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף (מוקד מבצע החילוץ ההירואי של הספר הראשון של חסמב"ה), ונמשך סביב מקורות ההשראה של יגאל מוסינזון, אתרים מובילים בספרים (כולל, כמובן, המערה החשמלית), וכלל קריצות צד לפנינות תל אביביות ספרותיות נוספות (רחוב ארנון והבית הכחול). אורי התגלה כמדריך מושלם – רהוט, מעניין, ידען ברמה מטרידה, שאהבת הנושא ניכרת בו. אני גר בתל אביב כ-8 שנים. ליאת מתחלחלת כל פעם שאני אומר לה שאני רוצה לגדל כאן את ילדי (כאן או על הירח, אבל עדיף כאן – ילדים חזקים הם ילדים שיודעים לנשום פיח), אבל אני באמת אוהב את העיר הזאת. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, על ההיסטוריה שלה, ופינות חמד ופלא שמוקפות ב-SEP Field. הידעתם, למשל, שליד מלון הילטון יש בית קברות מוסלמי עתיק?

תמיד כשאנשים נוסעים ללונדון ושואלים אותי מה לעשות אני ממליץ להם להרשם לאיזה Walk – על ג'ק המרטש, למשל. והנה, פתאום יש לנו גם אחד כזה משלנו. תודה רבה, אורי.