חודש: דצמבר 2008

Sea Song

פירנצה 2002. דירה בבניין בן 400 שנה, מטר וחצי מהאופיצי. התיירים הגרמנים של אפריל עוד לא הגיעו, ולמרות שקר, אני מרשה לעצמי לאכול גלידה ב-Vivoli. דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט. בדידות לא היתה חלק מהתוכניות שלי לגבי השהות בפירנצה, אבל התגלתה כחלק מרכזי מהתפריט.

לכולנו יש יסודות. הדברים שבונים אותנו, מחזיקים אותנו. אבל יסודות, מעצם הגדרתם, הם דבר עמוק, חבוי מהעין. עמוק וחבוי לא מחייב בהכרח בריחה למיתולוגייה הפרוידיאנית. לפעמים מדובר בדברים אל-זמניים, שמלווים אותך, מגדירים אותך לאורך כל הדרך, גם אם נוכחותם הממשית, הנחוות, מצומצמת מאוד. הם משתקפים בדברים שנאמר ונעשה. נצטט אותם בלי להיות מודעים. לפעמים אנחנו שוכחים מהם, אבל הם שם. גם בבדידותינו.

מדי פעם מרגש לחוות אותם גם פנים אל פנים.

כמו זה.

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

במבה, ארגונים חשאיים, פרוות דובים, רומנטיקה.

ייתכן מאוד וקראתי יותר מדי שרלוק הולמס בילדותי. ייתכן וזה ההסבר לכך שאני תמיד מנסה לנחש "מה עומד מאחורי X באמת", ויש מעט מקומות שמאפשרים לך לנסות להציץ אל מאחורי הקלעים של מצג המציאות כמו מודעות המתפרסמות בלוחות עיתונים. אני ממש אוהב לקרוא לוחות – לא את מדורי הרכב או הדירות המשעממים (אם כי כשחיפשתי דירה לקנייה היה מרתק לנסות לאתר את המודעות הכפולות לאותה דירה, שהוכנסו על ידי סוכני נדל"ן מתחרים). אני אוהב לקרוא מודעות דרושים, ומודעות "קח-תן". היה פעם ב"קח-תן" של "העיר" מישהו שכל שבוע ניסה לקנות שטיחי עור דוב ומשקאות חריפים. ראיתי שם פעם מודעה שבה מישהי מציעה כלייה למכירה, פה בישראל. מודעות הדרושים גם הן מרתקות, כאמור. הצלחתי כבר להסיק את קיומו של ארגון בטחוני אחד, שאנשים לא אמורים לדעת על קיומו, על סמך מודעת דרושים שהוא פרסם  – "למוסד ממשלתי דרושים לוחמים…" כאשר עמוד לפני זה מפרסם השב"כ, עם הלוגו שלו, ועמוד אחרי זה מפרסם המוסד, עם הלוגו שלו… מעניין.

בגלל זה אנשים ממעטים לשלוח לי מכתבי שרשרת וספאם בסגנון "ביל גייטס יביא לך מחשב עם תשרוק את המארסייז כמו עפרוני ותשלח לו ביוטיוב". או אפילו "נעלמה ילדה בנעל שלה". יש בי חשדנות טבעית, מה לעשות, לשקרים. אולי כי אני מתעסק בהם באופן מקצועי יותר מדי שנים. המכתב של במבה, שהוריד את מניות אוסם, היה דוגמא למשהו שהפחיד אותי פחד מוות לפני כמה חודשים. לפי כמה חודשים, כשמורגן סטנלי קרסו, אפשר היה להפיל בנק בישראל. מכתב וויראלי מנוסח הייטב עם שמועה זדונית יכול היה להפיל בנק. בדיוק כמו שמכתב וויראלי מנוסח הייטב של הסיינטולוגים  מונע מילדים תרופה שיכולה להציל אותם. אם תרחיש הבלהות של כלכלת זהב הוא שוד רכבות, תרחיש הבלהות של כלכלת המידע הוא מידע רע.

חדוות עיון זו היא מה שהוביל אותי, עם עשרים דקות להרוג ולוח ידיעות בתור הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?

בדרך כלל כמשהו ממש לא מסתדר עם המציאות, פעמוני האזעקה שלי מתחילים לצלצל. כשפונות אלי כל מני בחורות באנגלית עם טקסט גנרי וכתובת yahoo שמספרות שהם "מצאו אותי באינטרנט והתאהבו בי מייד ושאולי נתחיל לדבר ולפגש ועוד…", אני מתפתה לשאול אותן אם יש להן גם דוד בניגריה שבדיוק נתקע עם כמה עשרות מיליוני דולרים. אבל במקרה של מודעות ההכרויות, שום דבר לא צלצל, מלבד המהום סמפטיה עצוב במקצת.

Honeypots and chocolate swords

אני לא מסתיר את זה שלדעתי החברה המערבית החלה להתדרדר כשאנשים הפסיקו ללכת עם חרבות. זה קרה בשני שלבים – קודם כל אנשים הפסיקו ללכת עם חרבות, שזה די רע, אחרי זה הגיעו שנות השמונים וקונאן הברברי הסתובב עם החרב על הגב, וזה היה די טוב, אבל נבלע ברע הכללי של שנות השמונים, ובסופו של דבר התפוגג לשמלת הבטון והמלט של הטרמינטור. 

לפני שנים רבות שכנעתי את מורי לאומנויות לחימה פיליפיניות לפתוח כיתה לחנונים. "כולם הרי רוצים להיות אינייגו מונטוייה", מי בגלוי ומי בסתר. וכך נפתחה לה כיתת ארניס שהוקדשה רק ללהבים – לא למקלות, ולא ליד ריקה. זה היה הצלחה פנומנלית – הגיעו כתריסר איש. מתוכם היום, כמה שנים טובות אחר כך, לפחות 3 מאותם תריסר כבר חגורות שחורות, בשיטה המלאה.

בדרך חזרה מאימון היום, שמתי לב להתקהלות בכיכר רבין. אחת התכונות שלי, מלבד מראי המצודד והנטייה לחצוץ שיניים עם ג'ק של משאית, היא לשים לב לדברים. אני לא יודע אם זה כל כך "לשים לב" כמו "זה קופץ לי לעין", אבל יש גבול לכמות הדברים שאפשר להאשים בהם את ה-ADD. אני שם לב כששירים מתחלפים, או שם לב לזה שהדירה שמוהינדר סורש ומאט פרקמן (ההופך, בגמלוניותו, לדמות החביבה עלי בסדרה) גרו בה ב"Heroes" היתה דירה 613, שמא על סמך התרי"ג מצוות. אז בטח ששמתי לב להתקהלות בכיכר רבין, שהתבררה כסוג של honeypot. סיר הדבש המדובר הוא מונח ידוע בתחומי אבטחת מידע שונים, והרעיון העומד מאחוריו הוא הרעיון הקלאסי של המלכודת. אנחנו נפתה אנשים תמימים במשהו (נגיד דבש, או פורנו), ובתמורה נעשה להם משהו (נדביק אותם בתוכנות מרושעות, או נכתוב עליהם ספר ילדים). הדבש, במקרה הזה, היה פריסטייל ראפ וקצת ברייקדאנס, בעברית. התשלום הגיע בצורת הטפה על "התו החברתי" מבחורה בעלת העיניים היפות ביותר שראיתי זה זמן רב. יש דבשים גרועים יותר.

מה שמשעשע בכל הסיפור, הוא שבעוד שאני שמתי לב להתרחשות, שנראתה לי מוזרה וקראה לי לבוא, לאף אחד מהאנשים איתם באתי במגע במהלך הנסיעה מפארק הירקון ועד רחוב רש"י, לא נראה מוזר שאני מסתובב עם חרב על הגב.

תבינו: היה זה יום יפה, ולכן החלטתי לנסוע לאימון שלנו, המתרחש בפארק הירקון, על אופני. רק שהציוד הנדרש – מקלות, סכינים, וחרב קצרה המכונה בולו, מסרב להכנס לכל תיק שהוא. הפתרון הנכון היה לזווד את אופני במקלות, לתחוב את הפגינות והמוך לכיסים, וכך נשארה רק סוגיית החרב.

למרבה הפליאה, כנראה שמישהו בחברת התיקים הסאן-פרנסיסקואית Timbuk2 כבר נתקל בבעיה של "איך אני מסתובב עם חרב ואופניים" בעבר, אחרת איך אפשר להסביר שהריפוד שעוטף את הרצועה של התיק מאכלס בתוכו באופן כה מדוייק ונוח חרב בולו פיליפינית?

וכך, כשאני מצויד במראה סמוראי עירוני מודרני, יצאתי לי לדרכים. אולי זה בגלל שאנחנו בתל אביב, תיאוריה שחבר אחד העלה, ואולי זה בגלל שלרוב האנשים לא איכפת או שהם לא שמים לב, או אולי אנשים עם חרבות על הגב זה משהו שרואים כל יום. אין לי הסבר משכנע באמת, אבל משום מה כווולם הצליחו לא לשים לב. כנראה שאם אני רוצה לבנות honeypot משלי, צריך להתאמץ קצת יותר. מישהו יודע איפה יש קופים קטנים ומאולפים?

במחשבה שניה, אולי כולם כן שמו לב והגיעו למסקנה שעדיף לא להעיר. זו גם אופציה.

(לא בתמונה: דבש)

                                                                                     

אני לא מכאן

בעקבות חיפוש מים, כבדואי משרדי רמת-גני, הגעתי לאתר של מי עדן. וחטפתי חורפה.

הסרטון שמוצג שם, שהגו באומן בר ריבנאי, הביא לי את החורפה. לא היה שם שוט אחד, אפילו לא אחד, שהרגיש כאילו הוא צולם בישראל, יועד לישראל. החזון של האנשים המאושרים, החתולים המאושרים, הילדים המאושרים, היה כולו, החל מהשמים שמאחורי האיש שרץ, דרך הבתים שבהם אנשים מתעוררים וכלה במזג האוויר וזוויות האור, כולו לא מכאן.

יכול ליהות שיש פה אמירה פוליטית חתרנית: המעיין של מי עדן נמצא בגולן, וייתכן ומנהליו מנסים לרמוז לנו שהגולן הוא לא בישראל, ולכן אין טעם להביא תמונות של הנייטיבז. אבל יש לי חשש כבד שלא בזה דברים אמורים.

בישראל היתה תזמורת פילהרמונית כעשור לפני שהיתה מדינה, לשמחת הייקים. אני מחבב מוזיקה קלאסית עד מאוד, אבל אני גם מודע לאיפה אני יושב. בלבאנט. אני לא מצפה להסתובב עם גלביות וגמל, אבל אני גם לא רוצה שהחזון הנחשק שלי יהיה חזון הפרברים האמריקאי שמי עדן מנסים למכור לי. השלום שמתחיל מבפנים הוא לא רק סיסמה נבובה של שרי אריסון. הדיסוננס הזה בין המחשבה שכאן זה אירופה ובין איפה שאנחנו באמת הוא אחד מהשורשים לסכיזמות שמלוות אותנו. הסכיזמות בנינו ובין שכננו, והסכיזמות בנינו ובין עצמו והן ימשכו כל עוד נחשוב שאנחנו נראים, או אמורים להראות, ככה.

דיכאון

מצאתי את עצמי עובר על רשימה ארוכה של זיכיונות (Franchise) שאפשר לקנות, באמריקה. החל מזיכיון לבורגר-קינג, דרך לחנות "הכל בדולר", וכלה בזיכיון יוקרתי המאפשר לך להיות יועץ לעסקי הזכיינות. נשבע.

The franchise and the virus work on the same principle: what thrives in one place will thrive in another. You just have to find a sufficiently virulent business plan, condense it into a three-ring binder — its DNA — Xerox(tm) it, and embed it in the fertile lining of a well-traveled highway, preferably one with a left-turn lane. Then the growth will expand until it runs up against its property lines.

In olden times, you'd wander down to Mom's Cafe for a bite to eat and a cup of joe, and you would feel right at home. It worked just fine if you never left your hometown. But if you went to the next town over, everyone would look up and stare at you when you came in the door, and the Blue Plate Special would be something you didn't recognize. If you did enough traveling, you'd never feel at home anywhere.

But when a businessman from New Jersey goes to Dubuque, he knows he can walk into a McDonald's and no one will stare at him. He can order without having to look at the menu, and the food will always taste the same. McDonald's is Home, condensed into a three-ring binder and xeroxed. "No surprises" is the motto of the franchise ghetto, its Good Housekeeping seal, subliminally blazoned on every sign and logo that make up the curves and grids of light that outline the Basin.

היתה לי פעם חברה שאהבה תאגידים. סבא שלה ייסד אחד, אתם מבינים, והיא גדלה עם ההנחה המוקדמת שתאגידים זה אחלה, גדול זה אחלה, חזק זה אחלה. בדומה להנחה ההפוכה שבה גדלים היום תינוקות ניאו-מרכסיסטיים, שתאגידים זה רשע, שגדול זה רשע, שכוח משחית. אל מול אמונות הילדות האלה, אני ניצב מול רשימת הזכינויות האלה ומתעצב לי. אני מתעצב כי מעבר לאבחנותיו החדות כתמיד של סטיבנסון, היא מייצגת את סוף הדמיון, את סוף ההעזה, של האדם. יש לי קצת כסף – קיבלתי ירושה. לא משהו ענק – כמה עשרות אלפי דולרים. אולי מאות? אני לא אנסה לחשוב על עסק מגניב בעצמי, על איך לעשות אותו, על איך לשווק אותו, על איזה מנות אני רוצה שיהיו בתפריט. אזמין לי עסק מוכן, עם הוראות. הכל כתוב. אי אפשר לטעות. לא צריך להעז, לא צריך לדמיין. הפרדוקס הגדול שדווקא היד הנעלמה, השוק החופשי, הוא שהופך אותנו ליצורים המוגבלים ביותר, המדוכאים ביותר, כששיא האירוניה קבור בכך שהסוהר הוא לא הסיקוריטטה או מיניסטריון האהבה האורווליאני, אלא האדם עצמו, את עצמו.