ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס,  קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.

כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית.  ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.

ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:

זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?

אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות.  ולאף אחת מהן אין ריח.

למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש.  נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.

דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.

האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים  גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.

 

 

(רמז: אם לוחצים על הלינקים, מקבלים תמונות אמיתיות, לא רק במילים)

1. טאפין (Taphin). הרים גבוהים אפופי ערפל, מוקפים בטרסות אורז ירוקות. אף מצלמה לא יכולה לתפוס את זה, אבל אלוהים יודע שניסינו. אנחנו בדרכנו  לאוטובוס שיקח אותנו חזרה לסאפה. עדר של נשות הכפר שליוו אותנו מהרגע שהרכב נעצר, בסצינה שהזכירה לי את הפתיחה של "A hard day's night”  התפזר, אחרי שזוג אוסטרלים קנה כמות מטורפת, ספוגת רגשות אשם, של תיקים וכיסויי מיטה. כולנו – האוסטרלים ואנחנו, אדומים כמו לובסטרים, אחרי שבילינו חצי שעה בחבית עץ ענקית מלאה במי-עשבים רותחים. ליד דוכן ירקות קטן אני רואה אישה זקנה, לבושה רק בשחור. אני שואל אותה אם אפש לצלם, והיא מהנהנת. אני מרים את המצלמה. היא מתארגנת – מסדרת את השיער, לובשת פוזה אצילית של מישהי שראתה דבר או שניים בחיים. קליק.
2. מאז שהגענו ל-Can Tho, ליאת ואני תוהים האם ייתכן שאנחנו ישנים בבית זונות. החשד הראשון התעורר כאשר המדריכה שלנו, שליוותה אותנו למלון כדי לדעת מאיפה לאסוף אותנו יום למחרת, אמרה "אבל זה לא בית מלון!”, ואז תיקנה את עצמה, כשראתה את השלט. על השלט כתוב בפונט ענק "Massage VIP”, ובפונט משמעותית קטן יותר "Hotel”. הבעלים, המקסים והכלל-לא-סליזי, טוען שהוא פשוט פתח לפני חודש, אז אף אחד לא מכיר אותו. אנחנו האורחים היחידים במלון, ובכל קומה יש מאבטח עם מכשיר קשר. מצד שני, החדרים גדולים ויפים. הדילמה נפתרת כאשר אנחנו מבקשים מסאז'. שתי צעירות וויאטנמיות מצודדות, בשמלת מיני ומחשופים, מעבירות אותי ואת ליאת מסכת מוזרה להפליא, שכוללת מסאז' דגיגונים (אקווריום שבו דגים אוכלים לך את הרגליים, כדי להסיר עור מת, או לפחות עושים זאת בתיאוריה כי זה היה מוזר לנו מדי), מקלחת (הן מקלחות אותנו, או לפחות בתיאוריה, כי זה היה לליאת מוזר מדי), סוגים שונים של סאונה (לפחות בתיאוריה, כי אני דוב), ואז מפרקות אותנו במסאז'.
3. האלונג ביי נראה כמו משהו מסרט פנטזיה. The cliffs of insanity, או משהו כזה. הערפילים וסירות העץ הסיניות, ה-Junks, רק מעצימים את האפקט. אנחנו בלב ליבה של התיירות הממוסחרת בוויאטנם. הסירות כאן הם אופרציות סרט נע שקשה לנצח בנשק קונבנציונלי. אבל כל זה, כל הרצון "לנצח את המערכת" “To explore off the beaten path”, נעלם אל מול היופי המדהים של המקום הזה. חבל שכל כך מלוכלך כאן.
4.  אני לא יודע מה יותר גרוע: לישון בתא השינה שברכבת לסאפה, שמונה וחצי שעות מטלטלות, פשוטו כמשמעו, או זה שאני כבר שלושה ימים לא מפסיק לשיר את "רכבת לילה לקהיר" של משינה.
5.  דאלאת (Dalat). מר האנג, הבאטלר שלנו, בדיוק סיים להסביר לנו שאם נרצה להדליק את האח, שנתקשר אליו בכל שעה. הוילה שלנו, אחת מהעשרים שנבנו על הגבעות של דאלאת כאתר נופש לקצינים צרפתיים, מהממת. מרצפות של פעם, אמבטיה ענקית, עמוקה עמוקה, עומדת על רגליים משלה. אנחנו נכנסים בה בנוחות, ליאת ואני. אני יוצא ראשון, כי נמאס לי מהדברים האלה מהר, לובש חלוק שיכול היה לעטוף בקלות מיני קופר. מהאמבטיה נשמעת קול שאלה: “תגיד טל, זה אמור להתנקז לרצפה?”. פחות מחצי שעה, וכבר הצלחנו לקלקל.
6. פו קוק (Phu Quoc), אי טרופי כמו שאי טרופי צריך להיות. תזזית פיתוח אוחזת את האי. בכל מקום אנחנו רואים כבישים בסלילה, אתרי בניה של הריזורטים שאוטוטו יצוצו פה, ויהפכו את המקום המקסים הזה לפוקט הבא. אנחנו שישה – ליאת ואני, ועוד ארבע חברה' שפגשנו בארוחת ערב אתמול, בגסט-האוסט שלנו. דיאנה מדברת ויאטנמית, ועוזרת לנו להגיע לסירה שמחכה לנו בקצה של כפר דייגים מוזנח. אנחנו עוברים מספרה שיושבת בתוך צריף. נשים מסתפרות, מול מראה, בלי דלת או חלון ראווה, אבל עם כל הגינונים. הסירה מביאה אותנו לרצועת חוף קטנה, בתולית. היופי רק מועצם מהתחושה שהנה, הצלחנו להגיע למקום הסודי, שרק אנחנו יודעים עליו. למחרת, אנחנו נוסעים ב-Long Beach, החוף המרכזי שנמנענו ממנו כי הוא "הכי מתוייר". אני צריך לעצור את הקטנוע כי כל כך יפה כאן, בשקיעה.

7. סייגון. הטיסה לכאן ממנילה היתה מההזויות שבהם השתתפתי אי פעם. בשלב מסויים הדיילת תפסה את המיקרופון, ואמרה "ועכשיו, לשלב שכולנו חיכינו לו, שלב המשחקים". שיחקו משחקי חברה במטוס. אני זכיתי בפרס (“הראשון שיכול להראות לי משקפיים", די צפוי, לא?). ביציאה משדה התעופה צובאים עלי נהגי מוניות, אבל אני כבר מכיר את הפרוצדורה, הולך ישר למוניות הרשמיות. מוודא שהנהג מכיר את המלון שלי, ומתחילים לנסוע. הוא אומר לי משהו. אני לא מבין את המבטא שלהם. בפיליפינים כולם מדברים אנגלית כל כך טובה. “Taxi meter, taxi meter”, אני אומר לו. הוא אומר משהו, משהו עם המילה "US Dollars”. אין לי כוח לזה. “no, taxi meter”, אני אומר לו, ומחייך. חשוב מאוד לחייך, לא לאבד פנים כאן, בוויאטנם, במזרח בכלל. הוא לא מפסיק לתווכח איתי. אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, אבל המסר מאוד ברור: אני רוצה לעשוק אותך, חבריקו תייר. אני מסרב. חוזר שוב על המנטרה של "Taxi meter”. נהג המונית נוקט בטקטיקת גרילה. לא עובר את ה-20 קמ"ש. אני לא מוותר. בשלב מסויים אני מבקש ממנו לעצור. “no no no”, הוא ממשיך. אני חוזר, מבקש לעצור. הוא עוצר. אני מנסה לקחת את התיק, אבל הוא מחזיק באחד מהם, ואז תופס לי את היד. לא בקטע מאיים, בקטע של “תשאר”. בהמשך הטיול אני אגלה שלוויאטנמים יש תפיסה מאוד שונה של מרחב אישי. אבל כרגע סימתי שבועיים של אימונים. אני משחרר את היד שלי, בתנועה איטית אך מלאת כוונה. מחייך, מסנן “Please don't touch me”, תופס את התיקים, ויוצא מהאוטו. אמצע הלילה, איפשהו בסייגון. קיבלתי את ההחלטה עוד לפני שנחתתי שבטיול הזה אני הולך להיות פראייר. לא הולך להתווכח על עוד דולר או פחות דולר. אבל משהו בו מחרפן אותי. אני מנסה לעצור מונית. והיא עוצרת. הנהג שלי, כועס, מדבר עם הנהג החדש. הנהג החדש מסביר לי שאני צריך לשלם לו, עבור המס נמל והמונה שדפק עד כה. אני עייף, אין לי כוח. השטרות חדשים לי. אני שולף את מה שנראה לי הכי קרוב למספר שעל המונה, משחרר את הנהג הפסיכי שלי ונהנה מנסיעה רגועה למלון שלי. כמובן שבדיעבד הסתבר שלנהג הראשון נתתי פי עשר ממה שהייתי צריך. אבל לפחות הראתי לו מה זה.