השיער הבלונדיני שלו התבדר ברוח, רוח שלוותה באבק, שכביכול לא נגע בו. אלכסנדר ירד מהסוס שלו, עלה על הגבעה המוגבהת, הקטנה. מולו ניצבים ארבעים ושבע אלף איש. הפלאנקסים במגינים וחניתות הנוצצים, הפרשים, באגפים, על סוסיהם הצונפים.
ההתרגשות עברה באופן ספונטני כביכול בקהל. חניתות החלו לקשקש על מגינים, ההמולה, של כמעט חמישים אלף איש, החרישה אוזניים. אלכסנדר הרים את ידיו מעלה, והס הושלך במישור גאוגמלה.
“אני מאמין, אחי היקרים, שותפי לדרך. אני מאמין בעולם שבו ילד יכול לגדול חופשי, על אדמת גאיה. אני מאמין שכולנו, בניו של זאוס ובניו של בעל, נמצאים כאן על האדמה על מנת לחיות, לחיות כאנשים משוחררים. אני מאמין בעולם שבו הומרוס צריך להשמע באותו משתה כגילגמש. בעולם שבו איש אינו אל. אני מאמין בעולם בו הדיכוי של רוח האדם הוא לא יותר מאגדה שמספרים לילדים לפני השינה.”
החיילים מריעים לו, מקישים שוב בחנית על מגן. הוא מהסה אותם.
“היום, חברים, הוא היום בו נברא עולם זה. היום הוא היום בו נאחד מזרח ומערב, בו נגרש את החושך והדיכוי מהעולם. היום הוא היום שבו השושלת האחמדנידית תסיים את תפקידה ההיס…”
“קאט, קאט… ”
הבמאי נכנס לפריים, ניגש אל אלכסנדר. “יופי של עבודה וויל, אבל שוב – זה אחמנידית. ואם אתה מתחיל שוב, בוא ננסה עם למהול את הרגש שלך בקצת יותר… סמכות, בסדר?”
אני מודה לאלוהים על הקאט הזה. אם זה היה נמשך עוד כמה דקות, לא היו נשארות לי יותר שיערות לתלוש מהראש. זה לא רק המבטא הבריטי שמתעקשים להצמיד בסרטים לכל דמות מהתקופה הקלאסית, כאילו כל הסנטורים הרומיים התחנכו באוקספורד. אבל זה גם.
אני מנסה ליירט את הבמאי בדרך מאלכסנדר חזרה לכיסא. עוזרת הפקה קולטת אותי, ומנסה ליירט את היירוט, אבל אני זריז ממנה
“סטיבן, אפשר להחליף איתך מילה?”
הבמאי מסתובב אלי, ממצמץ כאילו הוא מנסה להזכר, ואז הפנים שלו מחייכות חיוך דק שמסתיר בקושי רב מאוד את המיאוס שהוא חש מהמעמד הזה.
“כן, פרופסור מילמן, מה אפשר לעשות בשבילך הפעם?”
“תראה, סטיבן, אני מבין הייטב את הצורך בנאוים לפני הקרב. למען האמת, זה היה נוהג מקובל מאוד, תוקידידס שיכלל את האמנות, וקבע את הסטנדרט, ונאום רהוט להפליא מופיע הן אצל פלוטארכוס והן אצל קווינטוס קורטיוס.”
“אוקיי. אז מה?”
“ובכן, אני לא רואה שום סיבה למציא נאום חדש כאשר נאום משובח קיים כבר.”
“זה מרתק, פרופסור מילמן, ממש מרתק. אני אשקול את זה, אני מבטיח”.
עוזרת ההפקה לוקחת אותי ביד
“בוא לכאן בבקשה, פרופסור מילמן, התסריטאי בדיוק ביקש לדבר איתך.”
התסריטאי. אולי לא כדאי להפגיש אותי עם התסריטאי. אני עוד עלול להדגים לו מקרוב כמה סצינות לחימה שמתוארות באנבסיס של אריאנוס. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”
הכניסה לטריילר של התסריטאים עמוסה. עוזר הפקה עמוס בפיצות מבקש ממני במבט שאני אפתח לו את הדלת. אני פותח, הריח של האוויר הקצת דחוס מדי מכה בנחירי המאובקים.
“פרופסור מילמן, שלום, שלום, מה נשמע. אני כל כך שמח שאתה כאן, יש לנו שאלה דחופה ביותר אלייך. תראה, מופעל עלינו די הרבה לחץ מהאולפן לפתח את התסריט כדי שיפנה לעוד קהלי יעד, וחשבנו לשבץ כאן גם איזה סצינה, אחרי הנצחון, שבה אולי אלכסנדר מתיידד עם איזה ילד פרסי שהוא הציל מהמרתפים של דריווש, להכניס קצת הומור לתוך הסיפור הזה, אתה יודע. צריך עוד לשכנע את וויל לשחק מול ילד, אבל מה דעתך, בתור סמכות המקצועית – זה יראה אמין?”
לדאג כוהן, התסריטאי הראשי, יש ריאות גדולות מאוד. הוא מצליח להגיד את כל זה בלי נשימה אחת פנימה. הוא ג’ינג’י מקריח ושמן מאוד ולבוש בחולצת טי-שירט עם הומר סימפסון מצוייר עליה ווסט צלמים עם המון כיסים.
“דאג, שום דבר בסרט הזה לא אמין. שום דבר. “לגדול חופשי על אדמת גאיה…”. אתה יודע בדיוק כמוני שאף אחד לא דיבר ככה אף פעם, עד שנות התשעים, ובוודאי לא במבטא שייקספירי. אני הסברתי לסטיבן קודם שההיסטוריה דווקא מספקת לנו יופי של נאום, אבל בכל זאת אתם מתעקשים להשליך את כל זה לטובת עוד סצינה קיטשית על גאיה. ילד? קטעים קומיים? זה נראה לך אמין? זה נראה לך מציאותי? שהכובש הגדול ביותר שהאנושות ידעה אי פעם (ואל תזכיר לי את המונגולי ההוא!), איש רנסנס ופילוסוף מהמעלה הראשונה יהיה לו את הזמן להתיידד עם ילד? שיהיה איכפת לו באמת מ”עולם שבו הומרוס וגילגמש מוקראים באותו ערב?”. הוא לא ידע מי זה גילגמש, ואם היה יודע…”
אני מסיר את התג שם שלי, ומוסר לו.
“נראה לי שהחוזה שלי מאפשר לי לבטל את מעורבותי בפרוייקט עקב נסיבות של מחקר ארכיאולוגי דחוף, ואם אני לא טועה, בדיוק התפרסמה חפירה חדשה באנטיוכיה שדורשת את נוכחותי המיידית”
דאג לועס את המסטיק שלו. הוא מסתכל על התסריטאים שיושבים שקטים ומסתכלים, מחכים לאקשן, ועל ערמת הפיצות המהבילות. “חברה’, תשאירו לי פה מגש ותנו לנו כמה דקות לבד?”
כולם מתפנים, שועטים לעבר הפיצות.
דאג מתיישב, לוקח מגש, מפריד משולש, ומציע לי. אני מסרב. הוא דוחף את המשולש אל תוך הפה שלו, וממשיך ללעוס.
“דוק, תקשיב. אני יודע שאנחנו נראים לך כמו חבורה של קלישאות הוליוודיות שרק רוצות להכניס עוד כסף מ-product placement.” ההתפרצות האחרונה שלי היתה על הלוגו של ראלף לורן על האוכף של אלכסנדר.
“אבל תראה, בוא נדבר שניה ברצינות. אתה היסטוריון, נכון?”
“פרופסור להיסטוריה עתיקה, אוניברסיטת טאפטס.”
“מתמחה בתקופה ההלנית. עניין מיוחד עם יהודים באלכסנדריה, אם אני זוכר נכון?”
“כן”.
“אוקיי, והבחור הזה, אלכסנדר, שעליו אנחנו כותבים, מתי חי?”
“קרב גאוגמלה התרחש בשנת 331 לפני הספירה, ואם אתה לא יודע את זה, אז זה חבל מאוד”
“יודע, יודע, אבל אני מנסה להגיע לנקודה כאן. ומאיפה אנחנו יודעים עליו?”
“אריאנוס הוא המקור הקדום ביותר, עם שורשים שמחוברים לאריסטובולוס, קלייסטנס ו..”
“והמקור הקדום הזה, ממתי הוא?”
“בערך מהמאה השניה לספירה, פלוס מינוס. אף אחד לא יודע בוודאות”.
“אז רגע, בין הקרב הזה ובין התיעוד הכי מוקדם שלו עברו 400 שנה, זה מה שאתה אומר?”
“כן, אבל דורות שלמים של היסטוריונים כתבו על אלכסנדר, חקרו את הקרבות שלו, שיחזרו אותם בצורה אמינה להפליא, ולא נדרשו להמצאות מטופשות כמו ילדים וגאיה”.
“תן לי להבין. במשך כמעט אלפיים שנה אנשים המציאו דברים על אלכסנדר. כשזה נכתב בלטינית ויוונית זה נחשב היסטוריה, וכשזה נכתב באנגלית אז מה?”
“כותבים רבים כתבו היסטוריות אלכסנדרוניות באנגלית! וויליאם טארן, לדוגמא, כתב”
“זה לא זה שכתב בשנות השלושים? זה שאמרו עליו שהתייחס לאלכסנדר כ”ג’נטלמן סקוטי שהביא את התרבות המערבית לברברים?”
אני זז קצת באי נוחות. “כן, נו, אז זה היה אז, ואתה יודע איזה רוחות נשבו אז. היום אנחנו כבר יודעים… יותר”
“תראה, פרופסור מילמן, לי נראה שקצת קשה לך להודות בעובדה שהשקעת את החיים שלך בסיפורים עם טעם משתנה. לי נראה שוויליאם טארן הזה כתב על אלכסנדר מהזווית שלו, של גזעים ועליונות, וזה היה אחלה באותה תקופה. ואנחנו כותבים את האלכסנדר שלנו. אתה יודע, קצת ניו אייג’, קצת פוסט קולוניאליסט, קצת הומו בשביל הפריזורה.”
“אבל אריאנוס…”
“כתב אלכסנדר של הרומאים, עם זין גדול והרבה מאצ’יזמו.”. אני נהיה אדום.
You should really mellow out, dude, הוא אומר, ומציע לי ג’וינט. אני נועץ בו מבט ששלושים שנות הוראה פיתחו בי, והוא חוזר למימדיו הג’ינג’יים הטבעיים. הוא מדליק אותו, נושף פנימה את העשן.
“תראה,” הוא אומר “אל תבין אותי לא נכון, יש לי המון כבוד להיסטוריה.” הוא דוחף עוד משולש פיצה לפה.
“אז כבד את ההיסטוריונים שכתבו אותה, שעל כתפיהם היא נשענת!”
“העניין הוא, פרופ, שבמקצוע שלי אני משקר, ופגשתי יותר מדי שקרנים. אבל גיליתי משהו מעניין. אנשים תמיד ישקרו, תמיד יכולים לשקר. אבל הקטע בסיפורים, זה שהסיפור, לבד, לא יכול לשקר. רק כשאתה מקיף אותו במשהו.” הוא לוקח עוד ביס מהפיצה. “באמת, דוד, כדאי לך קצת to chill, לפני שכל הניצבים יורדים לחדר אוכל. זה לא שאתה לא צריך להאמין, פשוט תדע במה. במקצוע שלי למדתי שאסור לסמוך על המספר, באמת. רק על הסיפור. “
גם היא משמחת אותי. בקפסולת זמן אני מנסה להראות כל מני תופעות היסטוריות, שקשורות, למרבה ההפתעה להווה התקשורתי והטכנולוגי של היום. יש שם המון היסטוריה. אבל לא בגלל זה שווה ללמוד היסטוריה.
לאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.
יפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.
קורות ממלכת עילם 