Quad ESL – מגניב גם היום

אני יודע שזה קצת מאוחר לכתוב פוסט שמתחיל ככה, אבל עדיין: האייפון חמש לא מרגש אותי. למען האמת, גם הסמסונג גלקסי 3, או כל טלפון אחר שיצא בזמן האחרון לא מרגשים אותי. הם לא מרגשים לא בגלל איזשהו אנטי-טכנולוגי-היפסטרי שכזה, שמרגיש שהדבר הנכון לעכשיו זה להסתובב עם נוקיה 6310 מוזהב ולשחק בסנייק. הם לא מרגשים אותי כי הם לא עושים שום דבר חדש. להבדיל, הקינדל החדש מלהיב אותי מאוד. זה מאוד פשוט: בקינדל החדש אפשר לעשות דברים חדשים שאי אפשר היה לעשות קודם. אפשר לקרוא ספר אלקטרוני בחושך בקלות על דף לבן. כתבתי פעם על גאדג'טים ישנים. כאלה שיצאו לפני עשרות שנים, אבל עדיין מחזיקים מעמד – פרקר 51, פנדר טלקסטר, רמקולים אלקטרוסטטים של קוואד, רולקס סאבמרינר. מדובר על עטים, רמקולים ושעונים שיצאו לשוק לפני חצי מאה, והם עדיין נחשקים לא רק בגלל מעמד הקאלט שלהם, אלא בגלל שהם עדיין עושים את מה שהם תוכננו לעשות ממש ממש טוב. הפאנצ'ליין של הכתבה היה שבשלב מסויים ההתקדמות מתכנסת, נהיית שולית יותר ויותר, אם לא ברמה הטכנית אז ברמה הנחווית. ברמה החווייתית מחשב שנדלק ב-2 שניות אל מול מחשב שנדלק ב-4 שניות זה כמעט אותו דבר. אבל ההתקדמות של טלפונים היום היא בין ביליונטאלפים פיקסלים על המסך ובין טריליונטלפים פיקסלים על המסך. זה לא ההבדל בין שחור-לבן וצבע, או ההבדל בין כפתורים ומסך מגע. זה אפילו לא ההבדל בין רקע אפור ורקע לבן על הקינדל.

לכבוד הגעתו של התינוק לחיינו, קניתי מצלמה. היחס שלי לצילום הוא אמביוולנטי. אני אוהב תמונות יפות, והצורך לתעד ברור לי. מצד שני, המוד הזה של "אם לא צילמת לא היית", שבגללו אנשים חווים אירועים דרך אייפון ולא דרך העיניים שלהם, מטריד אותי. אני מרגיש פחות נוכח כשאני במוד הזה. אבל עדיין – ילד ראשון, לא תקנה מצלמה? אז קנינו.

אחד הפוסטים המוצלחים שלי מהתקופה האחרונה עוסק בלמה מערכות מידע צריכות להיות מורכבות, ומביא את הקסמים שאפל חוללה (ואחרים בעקבותיה), הקסמים שמאפשרים לאנשים ליצור דברים מדהימים מבלי להתמודד עם מורכבות טכנולוגית. אני עדיין מאמין במה שכתבתי שם, אבל החודש האחרון עם המצלמה החדשה מעורר אצלי כמה תהיות.

זה נכון שמאחורי מצלמה יש אדם, ושאופניים יקרים יותר לא יעלו בשבילך את העלייה וכו', אבל אין מה להגיד: תמונות שיוצאות ממצלמה אמיתית טובות לאין ערוך מאלה שיוצאות ממצלמה של טלפון. אני לא צלם גדול. אני לומד. אבל פתאום יוצאות תמונות טובות. ממש ממש טובות. "וואו. ממש מפתיע!", אני שומע קולות מהקהל – "מצלמה יקרה טובה יותר המצלמה של האייפון. where's the news?" ועל פניו הקהל צודק.

במסגרת החופש האומנותי שליאת לקחה לה בפירוש המושג "לקנן", מצאתי את עצמי מנסה לפרק מדפים מאיזושהי שידת עץ. הבורג שהחזיק אותם לא היה בורג תקני, אלא מין משהו משושה שכזה שבטח יש לו שם אבל אין שום סיכוי בעולם שאני אדע אותו. הנסיון נראה ככה:

1. זכרון עמום שדברים משושים פותחים עם מפתחות ושיש לי מפתח שבדי.

2. מציאת המפתח השבדי, התאמתו לגודל הפצפון של המשושה.

3. סיבוב ראשון. המשושה מסתובב.

4. סיבוב שני. המפתח השבדי נפתח.

5. אוסף של סיבובים, ביעילות של בערך 30%.

6. קללות.

מהר מאוד החלטתי שלמרות שלימדו אותי שמשושים ושבדים הולכים ביחד, אולי פשוט שווה לקחת פלאייר. מצאתי איזה דמוי לדרמן, ובמהלך מורכב של לחיצה וסיבוב, המשכתי להבריג את המשושה החוצה. אחרי עשרים דקות של זה, שמתי לב שאחד מהביטים של המקדחה שלנו דומה להפליא למשושה בגודל הספציפי הזה. תוך שתי דקות כל המשושים הוברגו החוצה, המדף הועלה קומה, וכל המשושים הוברגו חזרה פנימה. I just used the right tool for the job. כפי שכל מי שאי פעם השתמש בסכין מטבח טובה יודע, יש הבדל של שמים וארץ בין שימוש בכלים אמיתיים, כאלה שתוכננו מהתחלה ועד הסוף תוך מחשבה של איך לעזור לך לעשות את הדבר שאתה רוצה, ובין כלים שרק נראים ככה. כשאתה צריך לקצוץ בצל ל-100 איש בתורנות מטבח בוויפאסנה אתה מגלה יפה מאוד עד כמה הכלים הנכונים חשובים לעבודה. למי שתהה ההבדל בין עבודה עם סכין שפים entry level חדה ומושחזת הייטב ב-150 שקל ובין הסט חמש סכינים ב-50 ש"ח שאמא שלכם קנתה בסופר הוא עצום.