לפני כמה חודשים עשיתי תאונת דרכים. נסעתי בלילה סביב להבים, שזו דרך אחת להגיד את זה, או בשבילי הפזורה הבדווית, שזו דרך אחרת. הכביש היה חשוך לגמרי. לגמרי. זה היה מאוחר, אבל הייתי ער בדיוק סיימתי שיחת טלפון עם ליאת, והאזנתי בעונג לעומר בן יעקב מטנף את הפה ומדבר על שלום ווספטליה בפודקאסט ״היסטוריה אינטלקטואלית גסה״, כשפתאום הוא הופרע על ידי הוויז שהסביר לי שבכיכר אני צריך לצאת ביציאה השניה. רק שלא היתה כיכר. ואז היתה. נכנסתי בשבעים קמ״ש לכיכר חשוכה לגמרי. כשהוויז אמר מה שאמר, ניסיתי לקחת את הסיבוב, ומצאתי את עצמי עף מהכביש אל שדה שהיה שש מטר מתחתיו, ממשיך לנסוע, ובסופו של דבר מתרסק לתוך בטונאדה. כריות האוויר נפתחו.

יצאתי מהאוטו בכוחות עצמי. נחבלתי, אבל היום אני יודע להגיד ששום דבר רציני לא קרה. האוטו הלך. בעודי מגשש את דרכי ומנסה להבין מה עושים עכשיו, אישר בא לעזרתי. קראו לו אדם, בדוואי מהסביבה, שראה את התאונה ובא. הוא בדק מה שלומי, עזר לי להזמין אמבולנס, ובזמן שלקח לאמבולנס להגיע, סיפר לי שאני התאונה ה-11 שמתרחשת בכיכר הזו השנה, ואנחנו בחודש מרץ. הוא הראה לי מקומות אחרים שבהם המעקה התעקם מפגיעות של רכבים. הסאבטקסט הפוליטי, דרך אגב, היה ברור. ״ברוך הבא לעולם המופלא של הזנחה שיטתית כי הפזורה״. אבל זה נשאר כסאבטקסט.

יש משהו כל כך מביך בלעשות תאונת דרכים. כל כך… מבייש. וההסברים של אדם כל כך עזרו לי. הם עזרו לי להבין שנכון, תמיד אפשר לעשות עוד ואולי לנסוע יותר לאט אבל וואלה יש נסיבות, אמיתיות, שהפילו גם אנשים אחרים ושזה לא רק אשמתי. זה הוריד ממני משא שהייתי לגמרי יכול לסחוב איתי לתקופה ארוכה, יחד עם כאב של החבלות והרצועה שקרעתי באגודל שלי ופספסו בסורוקה ותתוקן בניתוח בעוד כמה שבועות.

אחרי ש-AI21 ואני נפרדנו, החלטתי לקחת דמי אבטלה. אני משלם ביטוח לאומי כל החיים, למה לא. מילאתי טופס אחוד ללשכת התעסוקה וביטוח לאומי, תהליך ארוך יחסית, והנחתי שבכך תם הטקס כי אנחנו בשנת 2026 ועוד מעט סוכני AI יהרסו את העולם אז מה פתאום שעדיין צריך להגיע ללשכה בקריית הממשלה ולפגוש בנאדם פיזית שיהנהן אליך ויתן לך דפים מודפסים שמסבירים לך שאתה צריך להתייצב פעם בחודש. לקח לי חודשיים וחצי להבין שאני לא מקבל דמי אבטלה. הדרך ששמתי לב לכך היתה באמצעות חור בצורת שלושים אלף ש״ח בערך בחשבון הבנק שלנו, וכשאני אומר ״שמתי לב לכך״ אני מתכוון לזה שליאת שמה לב לכך. ובכך נחשף העובדה שלא, לא השלמתי את התהליך כי נשלח אלי מייל שלא ראיתי שמורה לי לקבוע פגישה בלשכת התעסוקה ולא קבעתי פגישה בלשכת התעסוקה.

במשך כל השבוע הסתובבתי עם התחושה שאני כשלון מוחלט כאדם. זה מדהים כמה זה לא משנה כמה אני עושה דברים מופלאים וכמה הישגים יש לי, התחושה הזו מצליחה לבסס נוכחות בתודעה שלי. התקשרתי לשירות הלקוחות של לשכת התעסוקה והם בגדול אמרו לי שאין מה לעשות. לא משלמים רטרואקטיבית. כיזם, התגברות על ״לא״ היא חלק בסיסי במערכת ההפעלה, אבל כשזה מגיע להתמודדות עם מערכות בירוקרטיות, ובטח כשאני עטוף בבושה על איך אני גרוע – לא חשבתי לשניה לעשות משהו מלבד לקבל את זה.

אבל ליאת, ליאת לא. ברגישות ונחישות, תוך שהיא רואה כמה העיסוק בנושא הזה, עצם הדיבור עליו, מביך אותי, מבייש אותי, היא התעקשה שזה המון כסף, ושזה לא הוגן, ושאני פשוט אלך לשם ואדבר איתם, ולא אחכה בבית לעוד מייל שזה מה שאמרה לי הנציגת שירות לעשות. היא ראתה אותי, אבל לא וויתרה לי. וכך עשיתי. והאישה הבאמת נחמדה בלשכה נתנה לי דפים מודפסים שמסבירים לי שאני צריך להתייצב פעם בחודש כדי לחתום, וגם אמרה לי שיש ועדת ערער, ושאני יכול לנסות להגיש בקשה.

ישבתי לי מול הטופס וניסיתי לחשוב מה לכתוב. ״אני אדם עלוב תנו לי כסף״ נשמע כמו טיעון פחות משכנע. אז ניסיתי לחשוב שניה למה בעצם הייתי בטוח שאני מקבל דמי אבטלה. וגיליתי כל מני דברים. כמו זה שביטוח לאומי כתב לי שהתביעה שלי אושרה, אבל יותר מזה – שלאורך כל הזמן הזה היה מולי רצף של התקשרויות שאני מאמין שכל אדם סביר שהיה קורא אותם, היה גם הוא חושב שהוא במסלול שמקבל דמי אבטלה. מיילים והודעות בסגנון ״כדי שתוכל להמשיך לקבל דמי אבטלה, אנא מלא את השאלון הבא״ או ״כדי שתוכל להמשיך לקבל דמי אבטלה, צריך לדעת האם מצאת עבודה״, וגולת הכותרת – הודעת SMS משירות התעסוקה שבחודש יוני דווח עבורי לביטוח לאומי יום אבטלה אחד. את כל זה, יחד עם הסבר על איך יש לי הפרעות קשב וריכוז והחלפתי תרופה לתרופה שלא עזרה ועוד כל מני דברים, הכנסתי לערער. אני לא יודע אם אני אקבל את הכסף, אבל אני יודע שהגילוי שזה לא *רק* שאני אדם לא מתפקד, שיש פה אוסף נסיבות שבאמת עשוי היו לגרום לי לטעות בזה גם אם הייתי אדם עם executive functions של מישהו בלי הפרעות קשב וריכוז, הוריד ממני משא כבד.

בדיסקו אליסיום, משחק המחשב שעליו אני באובסס בחודשים האחרונים, אתה משחק בלש. בתחילת המשחק הדבר היחיד שהוא יודע על העולם, ועל עצמו, זה שהוא שבור. יא וואריד כמה שבור. המשחק נפתח בהזמנה לא להמשיך. בקול שמושך אותך לאפילה בלתי נגמרת, ואפשרויות דיאלוג שבגדול אומרות למה לקום בכלל. כי אתה לא רוצה להמשיך. כי אתה שבור. ובכל זאת אתה קם, ומגלה ששתית כל כך הרבה שמחקת מעצמך את כל הזכרון, ותוך כדי שברת את את החדר שלך ועוד כמה דברים. אחד המשפטים שצעקת תוך כדי ,כך מדווחים לך, הוא I don't want to be this kind of animal anymore.

השותף שמוצמד לך, כי בכל זאת זה משחק בלשים, קים קיטצוראג הוא כל מה שאתה לא. מסודר, מקצוען, ויודע דברים חשובים שאתה לא כמו איך קוראים לו, או מה זה ״משטרה״. הוא לא תמים, יודע שהוא מתנהל בעולם שבור ומערכת לא מושלמת, ועדיין ממשיך קדימה. הוא מעשן סיגריה אחת ביום. זו האחת. והוא מתייחס אליך כדף חלק. הוא, וכל המשחק הזה, הם בעצם הזדמנות לגאולה.

מה שמעניין הוא שאתה ממש לא חייב להשתמש בהזדמנות הזו, שאתה יכול להמשיך להיות שבור. זה מובנה במשחק. אתה מוזמן לשתות ולהשתמש בסמים, לשנורר כסף מאנשים, להיות מושחת, להתמסר לפאשיזם כאידיאולוגיה. להעיף מכות לילד מעצבן. אתה יכול לא, ובשלב מסוים אם אתה נהיה סחי מדי, המשחק צוחק עליך. אתה יכול קצת. ובכל המקרים האלה, כמעט לא משנה מה בחרת לעשות או להגיד, קים איתך. הוא מכיל אותך, אבל לא מתמסר אליך. הוא לא חף מביקורת ויגיד לך אם עשית משהו מזעזע. הוא לא מתמסר לדרמה שלך, אבל מצליח לעשות את זה מבלי לבטל אותך.

למרות שאתה דפוק, למרות שאתה שבור בעוצמות, כמעט לא משנה איזה דברים הזוים ממש אתה זורק עליו אתה זורק עליו. קים שם, לא מתרגש, מזכיר לך שאתם פה כדי לפתור תעלומת רצח, ושעם כל הרצון שלך להתמסר להרס עצמי, אז ראבוטה.

You: You think I'm  a cop? I can't be a police officer! Look at me!
Kim: We all feel that way sometimes. There is no such thing as a *police officer*, I'm afraid. What remains is that there is a dead body in the tree — someone has to figure out who put it there. If we don't, no one else will.

אני מוצא את עצמי משתאה מהעוצמה הרגשית שהאיכות הזו, של הקבלה, נוסכת בי, מכמה עמוק היא נוגעת בי. וכבר כמה שבועות אני מסתובב בתחושה שאני רוצה תמונה שלו, של קים. איקונין כזה, שאני אוכל להסתכל עליו ולהזכר באיכות הזו, של קבלה והכלה, לא משנה כמה אתה שבור, אבל מבלי לוותר לך. אני עדיין עשוי להזמין אחד לקיר שלי, אבל בעצם כל מה שאני צריך לעשות זה להסתובב לצד השני של המיטה. תודה ליאת. שאת הקים קיצוראגי שלי.