לפני כחודש, סיימתי את Disco Elysium. דיסקו היה משחק המחשב הראשון ששיחקתי בו… עשרים שנה. את הקריירה שלי כילד פלא התחלתי ממשחקי מחשב, משחקי הרפתקאות שהיום קוראים להם point and click. הם ליוו את גיל ההתבגרות שלי, וקצת כמו טעם מוזיקלי, כשהגעתי לשנות העשרים שלי, שם זה נעצר. ואז לפני כמה שנים, באיזו חנות משחקי מחשב בפריז שלקחתי אליה את הילדים, ראיתי את העטיפה של דיסקו, והסתתקרנתי.

לקח זמן עד שאשכררה קניתי ושיחקתי בו, ועוד זמן עד שהתמסרתי. כשסיימתי אותו, היו לי דמעות בעיניים. הבנתי סופית שאני חווה אומנות גדולה, מהסוג שמגיע פעם בעשור ומגדיר מחדש ז׳אנרים. יצירת מופת שעומדת בשורה אחת עם הסופראנוס או The Wire. ונעצבתי על ליבי. נעצבתי כי ידעתי כמה מעט מהאנשים שאני אוהב יחוו את מה שחוויתי עכשיו. כי זה משחק מחשב. משחק מחשב עמוס בטקסט, פוליטי, עם דיאלוג פנימי והרס עצמי ויופי והומור ומורכבות ודמויות בלתי נשכחות, אבל משחק מחשב, ולכן רחוק מהמרחב התרבותי המוכר של אנשים.

הדרייב הזה, של לרצות לחלוק משהו יפה, שהרטיט לי את הלב, עם אחרים… זה אחד מסלעי קיומי, אחד מהדברים הבסיסיים שמרכיבים את הגוטמן. יש ספרים שקניתי פעמים רבות כדי לחלק, ויש סדרות או מופעים שאשכררה הורדתי לגוגל דרייב כדי שאוכל לשתף עם אחרים, כי הם משני חיים. ומדי פעם אנשים גם צופים בהם או קוראים אותם וזה משמח אותי ואותם. אבל רוב הפעמים לאנשים אין כוח לעשות את המסע בן החמישים שעות הזה שנקרא ״לראות את הסמויה״, והם לא באמת מגיעים ללצפות ב-In & Of Itself ולחשוב על מה היא זהות. וזה מתסכל אותי. כי כי קשה לי להכיל את כל היופי הזה לבד, כי אני רוצה מישהו ללרלר איתו.

כשסיימתי את דיסקו, עשיתי שני דברים. הראשון זה להתחיל אותו מחדש, אבל בתצורה קצת אחרת. דיסקו אליסיום הוא משחק תפקידים, ככה שאפשר לכוונן את הדמות שלך (בלש), לכל מני צירים – הוא יכול להיות בלש גאון מבריק ואינטיליגנטי כמו שרלוק הולמס, או אינטואיטיבי ופסיכולוגי כמו דייל קופר מ״טווין פיקס״, או פיזי כמו ויק מאקי מ״המגן״, ולקבל חווית משחק מאוד שונה. והדבר השני שעשיתי, היה לצלול לתוך מחילת הארנב, להבין מי האנשים שעשו את הפלא הזה, איך הוא קרה, ואיפה משיגים עוד. הצלילה הזו, ה-geeking out, גם היא תכונה מאוד גוטמנית. הסיפור שמאחורי דיסקו מעניין מאוד. חבורה של ילדים אסטונים מלאי יומרה וחזון, שבמשך עשור בונים עולם עבור משחק התפקידים השולחני שלהם, ואחרי נסיון לכתוב בו ספר (שלא הפך לרב מכר, כי הוא פורסם באסטונית), החליטו להפוך אותו למשחק מחשב. אשכררה צפיתי בסרט דוקומטרי שעשו עליהם, והתמלאתי קנאה. כי הם צעירים ויפים, ומלאים ביומרה אינטלקטואלית בלי להתבייש (״רק אחרי שקראנו את הגל הרגשנו שיש לנו מספיק עומק כדי לייצר היסטוריה בשביל העולם שלנו״), ומאמינים. היה להם הר, מטרה נשגבת להגיע אליה, והם עשו את זה.

ההיפך המוחלט ממני כרגע.

תמיד, תמיד היה לי הר. תמיד היה לי את הדבר הזה שאני מת לעשות, שאליו אני נושא את עיני, ושאליו אני חותר, גם אם זה נראה הזוי או לא סביר. לפעמים זה היה דבר ממש גדול כמו, נגיד, הסטרט אפ שלי, או שלושה חודשים בבית ספר לבישול באיטליה, אבל לפעמים זה גם יכול להיות המעשנה הזו שאני ממש רוצה וחוסך אליה ומתכנן עליה. ההתלהבות הזו, שדיברתי עליה קודם, שגורמת לי לרצות להפיץ את הדברים שאני אוהב לאנשים שאני אוהב, אז ממנה גם נובע החיפוש הזה אחר הר. והנה בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי ללא הר. שום דבר כמעט לא מלהיב אותי, שום דבר גדול. יש פה ושם גבעות קטנות, בקושי תל, של עניין. הגבעה הבולטת בהם היא דיסקו אליסיום, אבל מלבדו, והשחזת סכינים על אבני מים יפניות, כל שאר הקיום נראה לי שטוח, חסר עניין. אולי זו מלחמת הנצח, אולי זה משבר אמצע החיים, אבל בחודשים האחרונים הכל עטוף בדוק של ציניות, של חוסר עניין וחוסר יכולת להתרגש. אין לי הר.

ואז הגעתי לאדינבורו. אבא שלי הציע לי להצטרף אליו לזוג קונצרטים שהתקיימו במסגרת ה-International Festival, והסכמתי תוך כדי שאני זורק לו, בכדרך אגב, שיש באותו זמן גם את פסטיבל הפרינג׳ הבינלאומי. לשנינו לא היה מושג למה אנחנו נכנסים. תוך התנצלות לכל אותם חברים שאמרו לי לאורך השנים, אין לי אלא לאמר שמדובר באחת מחוויות התרבותית הייחודיות והנפלאות ביותר שחוויתי אי פעם. דמיינו עיר אוניברסיטאית יפהיפיה, שבמשך חודש בשנה נמצאת במסיבה בלתי פוסקת של תיאטרון, סטנד אפ, מוזיקה, ליצנות, קרקס, קסמים, פרינג׳. בערך 3500 מופעים שונים, הרבה מהם מופעי יחיד אבל מדי פעם גם הפקות גדולות יותר, שרצים, רובם, לאורך *כל החודש*, עולים גרושים (14 פאונד לכרטיס), ורובם באורך שעה. בופה אינסופי של תרבות.

וכמו ישראלים טובים שפוגשים בופה, העמסנו. ראינו שש, שבע הצגות ביום. חלק ממה שראינו שם היה מזעזע. היה מופע אחד שבו מישהו פשוט ישב מאחורי שולחן ודיקלם, בקצב של 180 מילים לדקה, סיפור על תעלומה הזויה על חור שנפער לו בגינה ומסעותיו בנבכי המדור לענייני חורים במועצה המקומית שלו בסאסקס. אבל הרבה ממה שראינו היה טוב מאוד, נפלא, מצוין. והנה, כמו בדיסקו אליסיום, אין לי מה לעשות עם כל היופי הזה. הייתי נורא רוצה שלעוד רבים מחברי יברח שתן מרוב צחוק במופע הזה, שבו מישהו מצא ספר מחזור משנת 1970 והוא משחזר וממחיז אותו בצגת יחיד. אבל זה היה, ועבר, ולא יחזור. חוויה חד פעמית. לרוב.

כי חלק ממה שמגניב בפרינג׳ זה שאין שום דרך לתכנן מראש מה תראה באמת. אף אחד לא הולך לעבור על תוכנייה של 3500 מופעים שונים. כל הקטע הוא שהמופעים פוגשים אותך. רחובות אדינבורו מעוטרים במאות כרזות שונות שמפרסמות את המופעים (״זוכה תחרות ׳חיות וחיוכים בתיאטרון׳ של מחוז קורק 2024!״), והמופיעים עצמם, או בעלי בריתם, מסתובבים ברחבי העיר ומזמינים אותך למופע שלהם. וכך נוצר מין שיח מעניין כזה של המלצות – כולם מחפשים דברים לראות, ואם ראיתי משהו טוב, אז אני יכול להמליץ לך עליו, ובגלל שרוב ההצגות רצות לאורך כל החודש, יש לך גם מה לעשות עם ההמלצה שלי כי המופע עדיין רץ. השיחה הזו של ״אז מה ראיתם שאהבתם?״ היא גם מחבר נפלא בין זרים.

ביום השלישי שלי בפסטיבל, הבנתי פתאום, שמה שאני עושה זה לדלג לי מהר להר. שכל מופע שאני הולך אליו הוא ההר של היוצרים. שאנשים עבדו חודשים, אולי שנה, כדי ליצור את המופע הזה. שהם נשאו את עיניהם, ודמיינו את הרגע הזה. שאדינבורו מארחת באוגוסט כ-3500 הרים, למרות שהיא עצמה נטועה ב-Lowlands. מה רבו מעשיך, אדם. הרגשתי איך המסה העצומה הזו של פסגות, של חלומות, ממוססת את האפטיות, את הציניות. ממלאת אותי בהשראה.

לפני עשרים שנה, גיליתי את Third World Love, הרכב הג׳אז המופלא. ומאותו הרגע סחבתי את חברי להופעות רבות, חלקן מיוזעות עד מאוד, שלהם. אז הרעיון הוא כזה – בשנה הבאה, לנסוע לאדינבורו שוב. עם החברים שלי, ובכך לפתור שתי בעיות – אוכל לחלוק איתם את כל ההמלצות והחוויות והיופי, אבל בטמפרטורה ממוצעת של כ-22 מעלות. והנה, ככה פתאום, נהיה לי הר.

נ.ב. – בקשה מנומסת.

אני מנסה להרחיב את קהל הקוראים שלי, אז אם אהבתם את הפוסט הזה או את הבלוג בכלל, שתפו אותו עם עוד מישהו או מישהי שיאהבו אותו גם.