היה מין רגע, לפני חודש, שבו הבנתי שהפכתי ליזם באמת. זה היה חודש וקצת לתוך סיבוב הגיוס של הסטרט אפ שלנו, ג'ימיני. דיברתי עם זאב, השותף שלי, והתפארתי איך בעצם אף אחד מהמשקיעים עוד לא אמר לנו "לא". ואז עצרתי שניה, והבנתי שכאמור, הפכתי ליזם. כי המון משקיעים בעצם אמרו לנו "לא". הם אמרו את זה בסופר נחמדות, והסבירו שזה לא פרופיל ההשקעה של הקרן שלהם, או שהם רוצים לראות עוד התקדמות, ועוד כל מני דברים סופר נחמדים שבסופו הם לא שלפו את פנקס הצ'קים ונתנו לנו כסף. בעבודות הקודמות שלי היו לא מעט מקרים שבהם הסתכלתי על המציאות, והיזמים של החברה הסתכלו על אותה מציאות, והם ראו אותה פי אלף יותר אופטימיים ממני. מדובר באנשים שאני מעריך מאוד, ופשוט לא הבנתי איך הם לא רואים את מה שאני רואה. ועכשיו אני מבין. היכולת לחיות באמונה אמיתית שמשקיע לא אמר לך לא, למרות שהוא כן היא כנראה אחת מהאיכויות האלה שיזם צריך, כי אחרת הוא היה סוגר את הבסטה ממזמן.

כחצי שנה אחרי שעילם נולד, ליאת ואני ראינו את הסרט החמוד "Babies". הסרט עוקב אחרי כמה תינוקות שנולדים וגדלים בתרבויות שונות, ממונגוליה ואפריקה, ועד טוקיו וסן פרנסיסקו. כרבע שעה לתוך הסרט, ליאת הסתובבה אלי ואמרה "תגיד, למה לא עשינו ילדים לפני שנתיים?". ה"לפני שנתיים" הזה היה ממקם אותנו בערך בדייט השלישי שלנו, כך שהתשובה ברורה, אבל התחבא שם משהו עמוק יותר.

ליאת ואני עשינו ילדים בגיל מאוחר. וזה פגש אותנו טוב. זה קשה בטירוף, ונהיה קשה יותר במובן מסויים, אבל אני חושב שבשנתיים הראשונות היינו בהיי מטורף. אני חושב שחלק מהסיבה לכך שזה פגש אותנו כל כך טוב, היא *בגלל* שהתחלנו עם ילדים בגיל מאוחר יחסית, כשאנחנו מגובשים על מי אנחנו, ויודעים לעשות כל מני דברים שמבוגרים יודעים. נגיד.

בגיל 38, אחרי 25 שנה בתעשיית ההייטק הישראלית (כן, התחלתי בגיל 13…), החלטתי להיות יזם. אני מסתובב בקהילת היזמות/חדשנות/סטרטאפים המון שנים. ועדיין, רק השנה עשיתי את הצעד הזה עד הסוף. לא לפלרטט, לא לפתח רעיון, אלא לעזוב את העבודה שלי, ולפתוח חברה. ללכת על כל הקופה. ואני נהנה בטירוף. אני לא יודע אם, כמו הילדים, זה כל כך כיף לי ומרגיש לי נכון כי אני עושה את זה בגיל מבוגר יחסית, אבל אני כן חושב שהגיל המבוגר הזה מאפשר לי לראות כמה דברים שאני לא יודע אם הייתי רואה כיזם בן 25.

הדבר הראשון שמהדהד לי במסע הזה, הוא המושג "פריוולגיה". עשיתי פעם הרצאה לקבוצה של "תגלית", ושלושת הילדים שלא נרדמו אחרי החינגה של הלילה הקודם או בהו בטלפון שלהם שמעו איך הצבא בישראל הוא המקבילה למערכת הקולג'ים האמריקאית. הפריוולגיה שקיבלתי מהיותי בוגר 8200 היא בל תאומן. לפני חודש הרגשתי חופשי לחלוטין לשלוח מייל לחבר מהיחידה שלא החלפתי איתו יותר מעשר מילים בחמש שנים האחרונות, מייל שהוביל לארוחת צהריים, ו-4 אינטרואים למשקיעים או אנשים מעניינים אחרים. זה היה כל כך קל, ועבור רוב החברים במועדון הזה, כמו כל הפריווילגיות הכבדות, זה דבר שקוף. רוב החברים במועדון הזה לא מבינים פי כמה יותר קשה צריך לעבוד יזם שלא נתפס במאתר של 8200 או דומותיהן.

הדבר השני, המבדר עד אין קץ, הוא כמה גיוס הון דומה לדייטינג.  במובן מסויים, זה אסון. כי כמו שכל כתבת צבע במוסף סוף השבוע של מאקו יכולה לספר לכם, דייטינג זה שוחק את הנשמה. אבל בסודי סודות, אני מוכן להודות שיש בזה גם משהו מענג. כאמור, אני בן 38. וטל בן ה-38 היה יכול להשיא כל מני עצות לטל בן ה-28 שמסתובב לו בכל מני אתרי הכרויות ודייטים כושלים וכושלים למחצה. על איך לשמור על פאסון, ושזה רק נראה שהמשוואה מוטה לכיוון נשים אבל בעצם הן מחפשות ורוצות בדיוק כמו גברים, ואיך לא להתרגש, ומה להגיד ואיך להגיד ומתי להגיד. ופתאום, קצת כמו בקריקטורה אהובה עלי של גארי לארסון,  כל מאגר הידע הזה, כל ה-moves שמסתבר שיש לי אבל אין לי איפה להוציא אותם, כי אני נשוי באושר וכו', נהיה שימושי. אני מצליח לא להתקשר למשקיע פוטנציאלי למחרת הפגישה ולשאול "נו…". אני יודע להגיד "מגניב, נשמח לשמור על קשר" קליל כשאומרים לי "לא".  אבל הלב שלי עדיין מפרפר בהתרגשות כשמשקיע פונה אלי, מיוזמתו. יש סיכוי שלמרות הכל, אני עדיין קצת בתול.