אני אוהב ציצים. יא ווארדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים, אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. 
אם לה היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה "לייק" על כל ציץ וציץ.
ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם היום (16.6.09) ככתבת שער ב"העיר". "סחי", זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים) על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה -"העיר" ככלל, הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב"העיר", בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור, כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של "העיר" בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.
לפי גרוס, קיים מושג בשם "סחי". סחי זה לא רק המונח ל"נטול סמים קלים" אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ"מועדון לילה" ו"רמזור", אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה "סחי" – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.
לפני כשנתיים, ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית'. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם "אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!". עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה"מודעות העצמית" שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה"סחי" ובין ה"היפסטרים"), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.
עדר... אחר.
בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם "אגדת האני" – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל"הרגילים" ו"אנחנו". הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה, לכתב ב"העיר". מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.
ורבי יוחנן היה אומר:
קורות ממלכת עילם 
ואת החלוקה הזו כבר עשתה ג'ייקיי רולינג. העולם מתחלק למוגלגים ול-סוג השני (לא זוכר. קראתי רק את ההארי הראשון).
ככה זה כששוכחים / לא מצליחים להתבגר. נשארים מגניבים פתטיים. כמו ב"העיר".
בהעיר בכלל הלכו קצת יותר מדי רחוק היום. אני חושב שהכתבה על הסחים, דבילית ככל שתהיה, היא כלום לעומת הכתבה המעליבה לאינליגנציה תחת הכותרת "ניתוח חזה" שכוללת את משפט המחץ: "אני יודע שאם לא אכתוב על החזה זה יתרום משהו למאבק על שיוויוניות. אבל אין לי כח להתאפק כי אם כבר יהיה שיוויון זה יקרה בעוד 200 שנה, ובעוד 200 שנה אני כבר לא אהיה פה, ובכל מקרה אני לא יודע כמה השיוויון הזה באמת חשוב לי, כי אני גבר".
עיתון שמסוגל לפרסם טקסט כל כך דבילי, כל כך דפוק וכל כך מעליב לא שווה את המחיר של הנייר עליו הוא מודפס. טמטום טהור ובורות מוחלטת. ובושה, פשוט בושה.
עכשיו אם תסלחו לי, יש לי קוטג' בראשון, לנסוע אליו במזדה 3 מהליסינג, להתקלח, ולצאת עם חברים למוזס ולראות אווטאר בסינמה סיטי החדש.
כי מיינסטרים זה הכי אחי, ותרבות ייחודית, אינדיבדואליות, ורצון לעשות משהו עם החיים האלה מעבר למה שכולם עושים בצורה אחידה ומשעממת זה מה זה מעפן.
דניאל, עשה לי טובה: קרא שוב את מה שכתבתי ובמיוחד את מה שכתבתי לעומר דיקמן. אין שום דבר רע במיינסטרים, ואין שום דבר רע באלנרטנטיבה. לטעמי, הפסילה הגורפת של דבר כזה או אחר כי הוא שייך לתחום מסויים, מבלי לבדוק אותו בעצמך, הוא הפתטי.
גוטמן, יש דברים שרק אתה יכול לכתוב 🙂
אבנר – רק ג'יי קיי רולינג? ומה עם ה.ג. וולס?
למרבה הצער, הצורך בחלוקות האלה כנראה מושרש איפשהו בהוויה אנושית, ואתה צודק – טל – שהיה לנו טוב יותר לו היינו נפטרים מהן.
זה מזכיר לי איזו שיחה שניהלנו פעם, ובזאת זה מזכיר לי שאני מתגעגעת קצת. עבר הרבה זמן 🙂
אתה צודק בזה שהמקור של החשיבה הזאת הוא התקופת התיכון, לכן כשחושפים אותה היא נראית כל כך ילדותית. אבל תקופת התיכון היא התקופה שאנחנו מעצבים את האני שלנו, שריטות מהתקופה הזאת קשה לתקן. אם בילית את תקופת התיכון שלך בהרגשה שלא רק שאף אחד לא מבין אותך אלא כל האחרים מבינים אחד את השני ואתה לא מבין אותם, ההרגשה הזאת עלולה לחזור ולתקוף אותך הרבה יותר מאוחד בחיים.
אנחנו כבר כמה, חודש לפחות עם הסחים האלה, ועוד לא לגמרי הצלחתי להחליט מה אני חושבת על זה. אני לא אוהבת את ההתפלשות הזאת במגניבות של עצמנו, שמרוב שהיא מודעת לעצמה אין בה מילימטר אחד של מודעות עצמית. הסחים התחילו כדאחקה, וכמעט כל דאחקה בגבולות הדאחקה מקובלת עליי- אם היא מצחיקה אני גם אצחק. הבעיה מתחילה שכמישהו מנסה להפוך אותה לסוג מוזר כלשהו של אידיאולוגיה.
אבל אני צריכה להגיד שיש סוג של רצון להבחין את עצמך מאנשים אחרים באמצעות התרבות שאתה צורך שהוא רצון מניע- סוג של "קנאת סופרים תרבה חוכמה", כי כשזה מהמקום הנכון זה גורם לך לרצות ליצור דברים, להיות מקורי, לגלות דברים חדשים, לא להסתפק במה שגלגל"צ או ידיעות אחרונות או צומת ספרים החליטו שטוב או נכון בשבילך. ואתה תמיד המרוויח מסוג כזה של מהלך.
אני רואה את זה בעצמי. אני נחשבת למבינה-במוזיקה-של-המשרד. לא ברור לגמרי איך זה קרה, אבל התוצאה היא שאני תמיד רוצה להשמיע לכולם מוזיקה שהם לא מכירים, לראות איך הם מגיבים אליה, ולשמוח כשהם שואלים "מה זה השיר הזה? ממש טוב". אני ממש משתדלת לא להיראות מאוכזבת מדי כשאני יוצאת מהחדר והם בכל זאת שמים גלגל"צ.
trischi (ובכלל) – דאחקה זה לגיטימי (ואף כיף), ולצחוק על אחרים כי-הם-אחרים-ולא-אנחנו זה גם, כואב להודות אבל, כיף, ולנסות ליצור ולשאוף לדברים אחרים זה מבורך ונשאף. הרושם שאני מקבלת הוא שלא מדובר בבידול שמרבה חוכמה, אלא בבידול שמביא לכך שאתה פוסל כל דבר שהוא במיינסטרים, אך ורק מעצם העובדה שהוא שם. העובדה שמשהו משודר בגלגלצ/ידיעות/צ"ס לא אומרת שהוא משובח, מאתגר או טוב-לי, אבל זה גם לא בהכרח אומר את הדבר ההפוך. רוצה לומר – יש ספרים שאפשר למצוא גם בחנויות יד שנייה וגם בצומת ספרים, יש שירים שגם תדר או 88FM ישמיעו, וגם גלגלצ.
וזה כבר מגביל. שלא לומר, ילדותי ופתטי.
והכי חמור — הבלוג שהם מפנים אליו פשוט לא משעשע מספיק (לפחות עבור מישהו חיצוני למעגל המדאחקים הפנימי).
ואני שואל:כתבה ב"העיר" שמסתובבת סביב נושא ה"מא-גניבות", המבוססת במודע על דאחקה פנימית, (כרגיל, על רקע של איזה מעגל מדאחקים פנימי שנושק לעולם של "עורכי תוכן") — מה היו הציפיות?
אלוהים איזו כתבה הזויה של גרוס בגלל דברים כאלה צריך לסגור את האינטרנט. או לפחות לחייב להוציא רישיון.
קצת באיחור, ותוך כדי שאני מנסה לעשות שפגט ולא להגן על העיר, אני רוצה להגיד ש"סחים הם" היא ביקורת התרבות הכי מקורית ומוצלחת, הכי בעלת ערך אמת, שראיתי אי פעם במרחב דובר העברית. אם הולכים למקור, ולא מתפלשים בין דפי העיר, מוצאים סאטירה שמצליחה לנקב חורים בכל הבלונים הנכונים בלי להיות לא-מידתית, וגם בלי לתפוס מעצמה יותר מדי.
http://sachim.tumblr.com
קבל ביטול, עכשיו ראיתי שהם ירדו על GVR. מדובר בחבורה של נוכלים, אני ממליץ לירוק הצידה בגועל כשאתם פוגשים אותם ברחוב.