כנראה שכיוונתי לדעת חכמים כשכתבתי כאן. החצי הראשון של הדברים הנ”ל (בעיקר הקשר שבין ביקורת ואיך היא הורגת את היצירתיות) הוא הדבר הראשון שמנחי מיכא”ל לומדים, ובסיס להתנהלות של כל כיתת מיכא”ל.
חודש: ספטמבר 2009
השואה וסטיבן קינג
כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי.
בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.
היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.
ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.
אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.
היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.
ארץ קטנה עם שפם/כולם בתחת של כולם
בבלוג של רונה קרה דבר מופלא. רונה חוותה חווית שרות גרועה בג’יראף בהרצליה, וכתבה על זה פוסט מלא תסכול.
עד כאן – עוד יום בחיים. מה שקרה אחר כך, מפתיע במידה מסויימת. כשאנחנו כותבים סיפור, וכמעט תמיד זה סיפור, גם אם זה קרה באמת, אנחנו רגילים לשלוט בדמויות שלנו. אצל רונה, הדמויות החליטו לקבל עצמאות. המלצר ששירת את רונה, שעד אותו רגע היה לא יותר ממניע של אנקדוטה קיטורית (מוצדקת, לטעמי), פתאום הופיע בתגובות! יכול להיות שהיה שם רמז מטרים – מסעדת ג’יראף, או בא כוחה המקוון, כתבו תגובה לפניו. המלצר, עודד שמו, התעקש להוכיח לנו שרונה צדקה, על ידי שימור התנהגות פוצית להפליא גם בתגובות שלו (הסבר ארוך על איך יש לו תואר ראשון במשהו, והוא עושה סרטים יפים), אבל זה כבר היה בקטנה.
מה שמפליא אותי, זה ההתמזגות של העולם הווירטואלי, עם העולם האמיתי. או שמא זה חוסר היכולת לנתק בניהם. האם הדבר נובע מהיות ישראל מדינה קטנה? אם רונה היתה מתלוננת בבלוגה על השירות באיזה דיינר בטוסון, אריזונה, האם גם אז היה המלצר קורם עור וגידים וירטואלים? האם זה פשוט עוד מקרה של “כולם בתחת של כולם?”
ובמאמר מוסגר: האם הטוקבקיסטים בדרכם לבלוגים? עד עכשיו התייחסתי למגיבים בבלוג כ**מגיבים**, אבל חלק מהתגובות אצל רונה הריחו לי יותר כמו טוקבקים. היה חסר שם איזושהי עלגות, אבל האיכות הבסיסית היתה שם.
עדכון:
הנה, גם אצל בעז כהן (חפשו את התגובות של ג'ו) מופיעים טוקבקיסטים. מעט, עדיין, אבל האם הופעת הטוקבקיסטים הוא בעצם סימן כבוד שבלוג הופך להיות פופולארי?
Rainville
Rainville. Hardly ever did though, rain that is. It was nowhere. Railroad tracks ran up the back of the state like stitches. Telephone lines slashed the orange dawns like a wrecked ship’s rigging… And when it rained the whole town went mad. Dogs ran wild in the streets. Frank was squeezed between scrap iron places and radiator repair shops… Rainville, good place to dream yourself away from. When the trains thundered past the backyard fence, bound for Oxnard, Lompoc, Gila Bend, Stanfield and parts south where the wind blew big, Frank would count the cars and make a wish just like he did when he was a kid… At least something was getting out of town alive…
One moonlit night Frank packed up his accordion and said blow wind blow wherever you may go… Cause I’m going straight to the top… Up where the air is fresh and clean.
(Tom Waits, 1987)
3 המלצות קצרות
מלבד שווארמה פה ושם, אני ממעט להמליץ על מוצרים ותוכנות, וזה בניגוד מוחלט לאופיי הסופר-מיסיונרי בחיים האמיתיים. אבל במקרה הצטברו בכמה שבועות האחרונים כמה דברים קטנים (טוב, שניים קטנים ואחד גדול) שחבל לא לחלוק.
1. דיאדורנט Gillette Professional Power. כפי שציינתי פעמים רבות, אני דוב, וקשה להיות דוב בתל אביב. לאחר שניסיתי כל סוג של דיאודורנט, אני יכול להעיד, ללא שום תשלום מאף אחד, שמעולם לא נתקלתי בדיאודורנט מוצלח כמו הדיאודורנט קרם הזה. הוא עולה בערך פי 2 מהג’ילטים הרגילים (מגיע במעין קופסת קרטון שכזאת), אבל בסופו של דבר – מדובר במוצר היחיד שהצליח לעשות את העבודה באמת.
2. Windows Live Writer. יכול להיות שאני מאחר פה באיזה שנה שנתיים, אבל לא יאומן כמה התוכנה האופליינית הזאת לכתיבת בלוגים היא טובה. בעוד שהעורך הוויזואלי של ה-WordPress החדש ניכן בתכונה השנואה עלי במחשבים (התעלמות מפקודות מפורשות, דבר שהוא חולק, למשל, עם רכיב ה-WIFI של חלונות, שפעמים רבות מחליט בשבילי לאיזה רשת להתחבר בניגוד להוראותי החד משמעותיות), ה-Windows Live Writer עושה מה שאני אומר לו לעשות. ומי שמכיר אותי יודע שאני האחרון שיפרגן למייקרוסופט סתם.
3. אופניים חשמליים.
עדכון: אני חוזר בי מההמלצה. קיט נוראי, מלא בתקלות, ושירות מזעזע. אל תקנו מהם כלום.
בימים אלה אני מוכר את האוטו, לאחר שרכשתי לי זוג אופניים חשמליים. האופניים הם אופניים רגילים (במקרה שלי בעלי גלגלים קטנים כדי שיהיה נוח להכניס הביתה), שעליהם מותקן הקיט של Ezee. זה בתכל’ס מאפשר לי להסתובב בעיר במהירות של בערך 30 קמ”ש, בלי לדווש, וגם עם לדווש אם אני רוצה. נסיעה מהבורסה ברמת גן עד רעננה לקחה לי 40 דקות מדלת לדלת, ללא נסיעה על כבישים בין-עירוניים, וכשאני מגיע מיוזע בקושי (כאילו הלכתי 10 דקות בחוץ). אין פקקים, זה נראה פחות מגוכח מהקורקינטים, ואפילו עושים קצת כושר באיזי. טעינה של שלוש שעות תספק לכם טווח נסיעה של כ-30-40 ק”מ, ועלויות האחזקה הם מגוכחות. יש כל מני קיטים בארץ, אז אם אתם מתעניינים, אני ממליץ לכם לעשות את שיעורי הבית שלכם. אשמח לעזור.
Know Hope 2: הנס הגיקאי
בקרב חוקרים והיסטוריונים, ישנה תופעה המכונה “הנס היווני”. במאה ה-12 לפנה”ס היוונים נכנסים ל”תקופת אופל”. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מה שכן יודעים ,זה שזה היה מספיק גדול כדי שהיוונים ישכחו איך לכתוב. 400 שנה אחר כך, הם לומדים שוב, והדבר הראשון בערך שהם כותבים, זה את האיליאדה והאודיסיאה. אם זה היה רק מקרה בודד, גיהוק שכזה, אז ניחא. אבל מה שבא אחר כך הוא גל אינטלקטואלי מטורף, שמתחיל בתאלס, הפילוסוף הראשון, ונגמר בזה שוויטהאד אוהב לכתוב לו הערות שוליים. זה לא קרה לפני בשום מקום בעולם. לכל מני אנשים יש כל מני תיאוריות לגבי למה זה קרה. ג’ק גודי ואיאן וואט, למשל, חושבים שבגלל שהיוונים אימצו כתב אלפבתי קל ללימוד, נוצרה ביוון בפעם הראשונה חברה אוריינית, וכשהחברה האוריינית היוונית העלתה על הכתב את סיפוריה, לאנשים היתה, בפעם הראשונה, את ההזדמנות להשוות בין גרסאות שונות, ולפתח חשיבה ביקורתית. [1]
בסוכות הקרוב יערך לו פסטיבל/כנס אייקון ה-13 למדע בדיוני, פנטזיה, ומשחקי תפקידים. מי שמארגנים את אייקון הם האגודה הישראלית למד”ב, העמותה לקידום משחקי תפקידים, סטארבייס 972, ועוד. רובם עמותות או אגודות רשומות. רובן נרשמו לפני כ-10-12 שנים. זה לא שלא היו כנסי מד”ב או משחקי תפקידים לפני. היו, אבל שום דבר שמתקרב לגודל ולתהודה של אייקון.
דווקא התגובה של א’ לפוסט הפסימי שלי, גרמה לי לנבור במעט שעוד ניתן לשאוב ממנו תקווה.
למרות שאני עדיין חושב שהבדידות והנחישות לעשות את הדברים המוזרים למרות שאף אחד לא מבין אותך, הם הדברים שמבטיחים שהגיקים הם אלה שירשו את הארץ, אני עדיין לא חושב שאפשר לזלזל בתחושת הבדידות שמלווה את כל התהליך הזה. זה לא קשור לכישורים חברתיים: אם גיקים (בהגדרה) מתעסקים עם דברים שנתפסים כאיזוטריים על ידי שאר החברה (כמו אוריינות ביוון, נגיד), אז מין הסתם יהיה להם לבד.
הסיבה שהכנסים האלה קיימים, או אחת מהסיבות (כי היסטוריון אמיתי יודע שאף פעם אין סיבה אחת, לא משנה כמה חמוד ההסבר שלו), היא כי פתאום, בשלהיי שנות התשעים, כל אותם אנשים מהסמול טאון הגיקי, התחילו למצוא אחד את השני. נטוויז’ן פתחה את שעריה ב-1994, אינטרנט נכנס לכל בית, לאט לאט, ופתאום אנשים מגלים שהם לא לבד. שיש עוד שחקנים של משחקי תפקידים ועוד אנשים שמנסים ללמוד קלינגונית. זה לא שהם חשבו שהם באמת היחידים, אבל לא היה להם מושג איך למצוא אותם קודם. חברויות נרקמות, קשרים נקשרים, וכנסים נולדים.
אייקון בשבילי הוא עדיין ההתמוגגות של לראות את כל האנשים יוצאים מהסמול טאון שלהם ונפגשים ביחד, בעולם הפוך שבו הנושאים האיזוטריים של שאר השנה הופכים למיינסטרים. בדרך לחזון ה-HEAP (Holocaust Education and Avoidance Pod) של אבי חלבי מ-Cryptonomicon, התקווה שבה אני נאחז היא היכולת של האינטרנט לקשר בין אנשים שחשבו שהם לבד, וללכד אותם ביחד לקהילות יוצרות. זה, מבחינתי, הנס הגיקאי.
[1] Goody, Jack and Watt, Ian, "The Consequences of Literacy" in Literacy in Traditional Societies (Cambridge: Cambridge University Press, 1968), 27-68
האצילות מחייבת
יש לי תאוריה. התאוריה שלי גורסת שברחוב שוקן, במערכת “הארץ”, יש מעין חישן כזה, שמחובר לפעמון. כל פעם שהחישן חש שמדד הבועה התל אביבית הסמולנית של הארץ יורד מתחת לרף מסוים, מצלצל הפעמון, ועורכי העיתון נזעקים לפרסם איזה משהו שיחזיר את המדד לטווח הנורמלי. במקרה של סוף השבוע הזה, מדובר בטור האישי של איל שכטר, שכותרתו ”AM:PM בתל אביב – מפיצוציה מטריפה לסופר יקר ולא רלוונטי”.
על מנת להחזיר את המדד ליושנו, ולכבות את הפעמון, החליט שכטר להתפייט. הוא התפייט על “הימים הטובים”, לפני שדודי וויסמן (“התאגיד”), רכש את AMPM, התפייט על שקיות פירות ים קפואות, התפייט על החינניות (?) של רשת AMPM, כשהם עוד היו “הטובים”. מאז סר חינם, כי כבר אי אפשר לקנות סלמי פיק של מזרע בשלוש בלילה. אם אתם חוששים לאיכות חייו של התל אביבי המצוי, אל תדאגו – יש את טיב טעם, שבה אפשר לקנות הכל, אבל מאחר וטיב טעם סוגרים מתישהו את הדלת, אז קרייבינג הסלמי בשלוש בלילה יאלץ להיענות רק בבוקר. חוצפה. אם דב חנין היה נבחר לראש העיר, זה לא היה קורה.
הנורא מכל, הם התחזיות לעתיד. “"טבע קסטל" עושה בתקופה האחרונה קולות ראשונים של סגירה בערב שבת.”, מתריע הכתב החרוץ. נורא. נורא ואיום. כי כולנו תלמידי היסטוריה, ואנחנו יודעים שהמדרון החלקלק שהופך סופרמרקט אורגני ל”פיקנטי” של משה בדש, מתחיל בסגירה בשישי בלילה.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אם כל הקלישאות של התל אביב הסמולני חובב הסושי הערבים הג’ינג’ים. נאמר זאת כך: בקבוצת התעמלות הקומקומים שלי, שמתקיימת ברמת השרון, המטרוניות הרמה”שיות צוחקות על התל אביביות שלי. וכן, גם אני קונה ב-AMPM, ובטיב טעם ואולי אפילו פעם קניתי משהו בעדן טבע מרקט. זה נוח. אבל זה גם מנוון אצלנו את שריר האחריות.
ה-AMPM ודומיו מנוונים את רעיון האחריות האישית, שמגולם בבמשפט “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”. לא טרחתי, לא נורא. נשלם כמה גרושים יותר ונקנה בשבת בבוקר. לא צריך לקחת אחריות. נגיד, לקנות מראש ולהתמודד עם ההשלכות של טעויות. תמיד יש איזשהו מקום פתוח. זה לא שקביים או כסאות גלגלים זה דבר רע – הם שם כדי לעזור לנו כשאנחנו טיפה צריכים אותם – כשנתקענו באמת בלי משהו קריטי. אני לא חושב שחייבים לחייב עסקים להסגר בשבת, למרות שאני חושב ששעות מנוחה זה דבר חשוב. אבל אני כן חושב שאנחנו חייבים לגמול את עצמנו מההרגל ללכת עם הליכון כל הזמן. אחרת, נגמור ככה.
אור לגויים
כאילו צפו מראש את הנולד, החליטו בפיזה לרכז את כל נפלאות העיר במקום אחד, כדי שהתייר העתידי לא יצטרך, חס וחלילה, להסתובב עם מדריך ומפה ומבט אבוד. למקום הזה הם קראו Piazza dei Miracoli – כיכר הפלאות. בכיכר הפלאות מרוכזים המגדל המפורסם הדואומו, הבפטיסטריום ועוד, כל זאת על רקע דשא יפה. המראה הוא מרהיב, וברור מאוד שמעבר לפונקציונליות של המבנים (כנסייה, לדוגמה), הבנייה שלהם, במקום ספציפי, נועדה ליצור וואו אפקט.
לפני כמה שנים, מרצה שלי שטח בפני את תוכניותיו להחזיר את המונח “אור לגויים” לאופנה. אותו מרצה היה מוזר מלכחתחילה, מה שמסביר את זה שבאחד השיעורים שלו שיחקתי את תפקיד השטן-לובש-גרביוני-רשת-וחצאית-מינ-ומפזז-לצלילי-סוויט-טרנסוסטייט. אבל המונח הזה, “אור לגויים” נשמע לי אנכרוניסטי, אפוף בניחוחות לאומנות. אור לגויים, כפי שהתרגלנו לחשוב עליו, אומר “אני נבחרתי על ידי אלוהים, אני ולא אתם, ולכן אני יותר טוב ממכם”. אבל לא לכך התכוון המשורר. כשאורי אמיתי דיבר עלאור לגויים, הוא דיבר על איזושהי מצויינות, הובלה, שלא מגיעה מגושפנקא אלוהית, אלא מעשייה, מהרצון לעשות את הדברים, כל הדברים, בצורה מעוררת השתאות. תחשבו על אלטנוילנד של הרצל – מעבר להיותו ספר משעמם, עם בעיות מציאות קשות ואירופוצנטריות מתפרצת (הדמות הערבית היחידה מדברת גרמנית, בלה בלה בלה ), , חלק גדול מהספר נסוב סביב “תראו איך היהודים עושים דברים בצורה מגניבה” – תעלת הימים, מועדוני צרכנים, קופות חולים.
הבעיה עם “אור לגויים” היא שמהר מאוד הוא הופך ל”כל הגויים צריכים להיות כמוני” או “ זה שאני אור לגויים נותן לי את הזכות לכפות את דעותי או ערכי או את שלטוני על אלה שהם לא”. הצורך האנושי הבסיסי להגדיר את עצמנו אל מול מישהו, להתחרות במישהו, להוכיח ששלי יותר טוב. בשבועיים האחרונים מתארח בביתי המורה מהפיליפינים. אני באמת חושב שמדובר במורה ושיטה גאונית, ונפעם כל יום מחדש מהעומק והתחכום שלה. אני חושב שאמני לחימה רבים היו יכולים להנות ממפגש עם פלינט טבימינה, אבל זה בדיוק העניין – במקום לצאת למסע מסיונרי ושיווקי, פרסמתי מודעה קטנה בפורום רלוונטי. מי שרוצה יבוא – אני מתאמן בשבילי. אני אנסה להיות אור קטן, אבל זה לא אומר שצריך לכבות את שאר האורות, או שאני צריך להאפיל עליהם.
הדרייב הזה, להיות אור לגויים, הוא לא המצאה ישראלית או יהודית. את העדרו הבולט בישראל 2009 הרגשתי דווקא לפני שבועיים, במסגד הכחול, באיסטנבול. המסגד הכחול, כמו כיכר הפלאות, נבנו מאותו דרייב של “אור לגויים”. שמישהו יגיע לישראל ,ויפער את הפה שלו ויגיד “וואו, כזה דבר עוד לא ראיתי”, ולא יתכוון לחומת ההפרדה או שחיתות שקשוקה כזו או אחרת. אני לא יודע אם בישראל אי פעם היה את הדרייב הזה באמת. אולי כן,הקטע עם הטפטפות והפרחת המדבר. אני יודע שבישראל 2009 אין אותו. זה מה שמדרדר אותנו לעבר מדינת עולם שלישי. במקום עם סגולה, האווירה הכללית היא הישרדות. מינימום פעולות כדי לצוף מעל המים. בטח לא “אור לגויים”.