הייתי בן 14 או 15, ומצאתי את עצמי פותח את The Ivory and The Horn של צ׳ארלס דה לינט. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלי עם פנטזיה אורבנית. זה היה לפני גיימן ולפני WOD, וזה פוצץ לי את המוח. הרעיון של פיות וקוסמים וזאבי אדם שחיים בנינו, בקיום מקביל ונסתר. לקח לי המון שנים להבין שאחד הכוחות שמניעים אותי הוא התקווה שמתחת לפני השטח, יש דברים מופלאים. אני זוכר שכילד כל מני חברים התחילו להתעסק עם magick ודברים של וויקה וההתרגשות שזה עורר בי. היום הדרקונים ברובם מתים, אבל אני עדיין מקווה שמתחת לפני השטח יש דברים מופלאים. וגם מעליו.

וכשפתחתי את הספר, נתקלתי בציטוט של אוסקר ווילד.

We are all in the gutter, but some
of us are looking at the stars.

זו היתה מתנה. הייתי נער מתבגר ועמוס, וההבנה הזו, שכולם, כולם מרגישים בביבים, היתה מתנה מהממת. אני זוכר איך מתישהו, שנים אחרים, תפסתי את שותפתי לדירה, אחת הנשים היפות שהכרתי, עומדת מול המראה ועושה פרצופים וממלמלת לעצמה ״מי ירצה אותי״, או משהו כזה, והבנתי שכן, כולם. גם כאלה שנדמה שלא.

עשרים שנה אחרי, קיבלתי מתנה נוספת. זה היה סביב 2011 או 2012, ואני חזרתי לצבא כיועץ, והתברר לי שאף אחד באגף המודיעין של צה״ל לא יודע מה זה מדיה חברתית או פייסבוק. ממלכת עילם כבר עבדה אז, והיה לי בלוג, והכרתי קצת מדיה חברתית, ודיברתי עם אנשים על זה אבל בעיקר חיפשתי את המומחה של אמ״ן לתחום, זה שממש מבין והתמקצע. ואחרי לא מעט חיפושים, מישהו הפנה אותי לבחור בשם טל גוטמן. אני. אני הייתי המומחה של אמ״ן למדיה חברתית. ונדמה לי ששיתפתי את דור, הקולגה-שותף-אח שלי, בתסכול שלי, והוא הסביר לי ש-There is no great and powerful Oz. אני זוכר את הוואו שהמשפט הזה עשה לי. חלק עצום מהאנשים שאני מכיר חיים בתחושה שהם נעים על הציר שבין שרלטנים לחפיפניקים, ושמעבר לכביש, שם יש את המקצוענים האמיתיים. את אלה שיודעים באמת. היחידה הזו ביזיונית, אבל בסיירת הכל מתוקתק. הסטרטאפ שלנו מכר מוצר שקיים רק במצגות, אבל זה כי אנחנו ישראלים ובעצם לסטרט אפ ההוא יש את הדבר האמיתי.

יצא לי לא מעט להגיע מעבר לכביש. למקום שבו חשבתי שהקוסם גר. לחברת ההייטק הנחשבת, לגורו של ניהול מוצר, לארגון הבטחוני אפוף ההילה. לסטרט-אפ שכביכול פיתח את כל הדברים שאנחנו רוצים לפתח ומקדים אותנו בעשור. וגם שם גיליתי שזה רק איש מאחורי וילון. שגם הם מאלתרים את זה, ובטוחים שהם פארטצ׳ים, אבל החברה׳ ליד הם הם המקצוענים האמיתיים. 

כן, פגשתי גם פגשתי קוסמים רבי עוצמה. הדבר האמיתי. אבל לא הרבה, ואפיין אותם משהו מאוד ספציפי: כמעט תמיד היה מדובר במיומנות פיזית: אפיית לחם, נגינה, אמנויות לחימה. שם אתה רואה מאסטרים. דברים שיש להם מסורת שאפשר לצעוד בה. אבל בשבילים חדשים, הקוסמים נדירים כמו נמרים במדבר יהודה.

ניל גיימן, שפעם הייתי בטוח שהוא קוסם רב עוצמה והיום אני יודע לראות את הצללית שלו מעבר לווילון,  סיפר פעם שהוא דיבר עם בז אולדרין, וגם לו יש סינדרום מתחזה. העדר הקוסמים הוא בעצם הצד המשלים של סנדרום המתחזה, האמונה שיש לא מתחזים. נער הייתי וגם בגרתי, ורציתי לספר לכם, ש(כמעט) כולם מתחזים, אבל חלקנו מסתכלים על הכוכבים.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אני בן 40 ויומיים, ותכננתי לכתוב משהו אחר לגמרי, אבל מישהו שאל בפייסבוק איך הוא יכול לשפר את מדינת ישראל. אז הנה משהו שהבנתי, עכשיו שאני זקן: אובונטו. לא מערכת ההפעלה הלינוקסית שבה זה לא היה קורה, אלא אובונטו, המושג המקורי, שמשמעותו בגדול היא ״I am because we are״. ההכרה שהאנושות שלי והאנושות של אנשים מסביבי קשורה.

אני חושב שהקיום האנושי שלנו, ההצלחה והשגשוג שלנו כמין וכחברה, בנוי על ההכרה הזו, ולצערי היא הולכת ומתמעטת. מה שמחליף אותה, הוא פריים מאוד צר. צר מבחינת זמן, וצר מבחינת חברה. הספוילר, מה שגרם לי להפסיק לעשן בספר של אלן קר, הוא התובנה הקטנה והבסיסית שהסיגריות לא עונות על הצורך בסיגריה, ברגיעה וכו׳, אלא הן יוצרות אותו. זה היה רגע a-ha מטורף, שאחריו פשוט לא נגעתי יותר בסיגריה. בסייבר קוראים לזה חולשה לוגית.

בעליה לגשר רוקח, זה שמדלג מעל נמיר, יש פקק. כמעט תמיד. הפקק הזה נוצר מאנשים שמנסים לעקוף את הפקק, חותכים, מנסים להשתלב לקראת סופו, ואז בעצם יוצרים את הפקק. אני קורא לו הפקק על שם מ.ק. אשר. מה שאנשים לא מבינים הוא שבעצם המעשה הזה שלהם, הם אולי הצליחו להרוויח דקה וחצי בפקק, אבל לא רק שיצרו את אותו פקק ספציפי, אלא חיזקו את התרבות שבעצם תיצור אותו כל יום. זה כל כך נגד האינטואציה שלנו, אבל זה נכון. לאט זה מהר. להיות פראייר זה בעצם לוודא שכולם יסעו חלק יותר, וכולם גם כולל אותך.  כל מי שמזהים את הסביבה או מנצל את סביבתו, בעצם כורה את הבור עמוק יותר, יוצר מעגל קסמים. כי אז יותר אנשים ינסו לעקוף ובעצם יצרו פקק גדול יותר, שידרבן עוד אנשים לעקוף.

בעידן כל כך אינדיבידואלי, זה נשמע מאתגר לבקש מאנשים לחשוב על הסביבה והאחר. אני אפילו לא מנסה לשלוף את הטיעונים המוסריים והרגשיים. אבל אפילו בלעדיהם, פשוט תועלתנית, זה באינטרס שלנו, רק שהאינטרס שלנו נוגד את האינסקטים שלנו. זה כמו לשתות מי מלח, כמו להמשיך לחפור גם כשאתה בבור כי זו הפעולה הכי מתבקשת. אני חושב, אבל אם היה דבר אחד שהייתי מבקש ללמד את העולם, הוא זה. אם יותר אנשים יצליחו לחשוב ככה, ולפעול ככה, העולם ליטרלי יהיה מקום טוב יותר. 

אבל מה זה ״זה״?

זה, הוא היכולת לחשוב מערכתית. מעבר לאתה, ומעבר לעכשיו. זה להבין שיש פעולות שהאפקט שלהם דחוי בזמן, וזה בסדר. זה להסתכל על הסיטואציה מבחוץ, לחשוב עליה מופשט ולא רק בחוויה האישית שלך, לשחק איתה בראש, ללוש אותה, לנסות לנתח ולעצב אותה מחדש. מי שיעשה את זה למערכת הפוליטית, למשל, יבין כמה הרס הדמוקרטיה הוא בעייתי, גם אם אתה ימני, כי מתישהו יכול להיות שהשלטון יתחלף, אבל התשתית הדמוקרטית התפוררה, אז אפשר להפעיל את אותם כלים, רק נגד הצד שלך. ויש עוד מישהו שתוהה למה זה חשוב ללמוד היסטוריה, או פילוסופיה?

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!