לפני כשבועיים יצאנו לטיול במקום בלתי נראה. על מנת להסביר לכם איפה הוא (אלא אם כן אתם שחקני משחקי תפקידים וותיקים), נאלץ לעשות דמיון מודרך קל, שבסופו תקבלו מקום סודי שכמליון איש בחודש מצליחים לא לראות. דמיינו שאתם נוסעים מכביש חמש לתל אביב. עליתם על איילון, ואתם עוברים את הסיבוב הגדול והמגניב שמעביר אותכם ליד מתקן בטחוני במרכז הארץ, ומשגר אותכם צפונה דרומה, בדרך לקק"ל. עכשיו, בדמיונכם, הביטו ימינה. יש שם שדה ענק, ירוק, שנמשך כמעט עד הים ונסגר בפי גלילות. את התיאור דמיון מודרך הזה נאלצתי לעשות כמה עשרות פעמים לאנשים שלא הבינו על איזה שדה-שליד-איילון אני מדבר. בעגה החנונית קוראים לשטח הזה "השוסטרייה", כי נכנסים אליו ממעבר מאחורי מרכז שוסטר ברמת אביב ג'. יש שם שדה פתוח ועצים שילדים בנו עליהם בית עץ, ומערות קבורה שומרוניות מהמאה השישית, ואפילו פעם ראיתי שם סוסים. ומיליון איש מצליחים לחלוף ליד המקום המדהים הזה, בלי לראות אותו. הייתי רוצה להגיד שמישהו מתח עליו SEP Field, אבל לא מדובר בבעיה, אלא סתם בנוף יפה שלא מסתדר עם הסיפור של איילון ומרכז מסחרי. השוסטרייה לא לבד בהעלמותה הבוטה מהעין. זוג חברים שגרים כמה שנים על שדרות בן גוריון, מזרחה מריינס, מעולם לא היו מודעים לקיומו של הגן בגן העיר.

אולי זה ה-ADD, אבל אני לא יכול לא לשים לב לדברים האלה, לסטיות הקטנות ברקע הנורמלי. על עמוד חשמל בשדרות בן גוריון, ברחוב מהצד הדרומי שלו, מישהי כתבה "I will share a secret with you", וסיפרה, כמה עמודים אחר כך, איך קיבלה את המחזור הראשון שלה כשישנה אצל חברה והתביישה מאוד. בלי לינק, בלי מסר פרסומי, סתם נסיון לחלוק סוד, אה-לה Post Secret. לפני כמה שנים ראיתי מישהי מצליחה לבצע תרגיל Hide in shadows. זה קופץ לי לעין, כשלאחרים זה אולי לא, כי אני מחפש את זה. אני קורא לזה "אוזן מוזיקלית", משהו ששם לב כשדברים הם לא כפי שהיו תמול שלשום. ששלושה קצבים שונים הציעו לי נתח אונטריב, ויכול להיות שזה הנתח קצבים הבא. המילה "מנטור" חודרת יותר ויותר לשפה, ובקרוב תהפוך למושג שגור. האוזן המוזיקלית הזאת היא לא רק משחק אינטלקטואלי מדושן שלי עם עצמי. זו הדרך שלי ללמוד תחומי ידע חדשים.

לתחומים שונים יש את השפה שלהם. כששרתי במקהלה, שמתי לב שהפרקשניסטים שלנו כל הזמן מדברים על "סט". זה לא ש"סט" זו מילה שלא שמעתי אי פעם, אבל היה ברור שאצלם, לעולמים, יש לה משמעות אחרת, חשובה יותר. "סט", אצל נגני קלי הקשה זה "מערכת תופים", להבדיל מסתם כלי הקשה. כשהתחלתי לרכב על אופני הרים, אני זוכר שהייתי נכנס לפורומים ורואה את המילה "סינגל" כל הזמן. "סינגל", מעבר ל"רווק" או "שיר" היה שמור אצלי בז'רגון של תחום אחר, כ"סינגל מאלט וויסקי", אבל היה די ברור שרוכבי האופניים הממושמעים לא קמו בחמש בבוקר כדי לשתות וויסקי תוך כדי רכיבה ביער ביריה. אם תשאל זוג בהריון באיזה שבוע הם, יש סיכוי שהם יניחו שכבר יש לך ילדים, או לפחות בדרך. היכולת לסמן לעצמי את הז'רגון, את המילים המיוחדות וללמוד דרכם תחום היה, ועודנו, זרז למידה עצום בשבילי. ואני לא לבד. ב"Catch me if you can", מסביר פרנק אביגנייל איך הוא השתמש באותה טכניקה כדי להתחזות לטייס, למנהל מחלקה בבית חולים, לעורך דין, סוכן FBI, ועוד. זה נכון שהוא התחזה, אבל אם בורדייה צודק והביטוס (שזה דרך ז'רגוניסטית להגיד "הצורה שבה מקצוע X מתנהג/מדבר/נראה") הוא באמת חלק גדול ממה שמלמדים באוניברסיטה, אז אולי המרחק בין מתחזה ובין הדבר האמיתי הוא לא כזה גדול.

כדי לקלוט את הז'רגון הזה, את פנכות הרמזים האלה, צריך לפתוח את העיניים, את האוזניים. וכאן הבעיה. כי כשפותחים את העיניים רואים הכל, כולל את מה שאנחנו לא רוצים לראות. ב-Tel Aviv Below יש קסם. הוא מתחבא בשדות המוריקים של שוסטר ובגרפיטים מוחבאים של Know Hope. אבל במקומות מסויימים הקסם נעלם. ובשעות הבוקר המוקדמות רואים את ההומלסים שבאמת נשארו לישון ברחוב ולא סתם עושים כאילו, רואים את מחטטי הפחים, ואת הקבצנים, ואת הזקנה העירקית שמסתובבת עם זרי פרחים שנראה כאילו היא קטפה בעצמה מגינות של אחרים ומנסה למכור אותם, ואת אוספי הבקבוקים, את סוחבי העגלות שמזכירים לי את "הדרך", את ההומלסית הקשישה, הממלמלת, עם היד החבושה, שביקשה שנשמור לה על העגלה ליד ה-AMPM בדיזנגוף ארלוזורוב, כדי שהיא תוכל לעמוד ליד עץ בכניסה לבית השכן, להרים טיפה את החצאית, ולהשתין.