Posh

בחלק מזה אשמה Community, המטא-סיטקום המענגת חיך כל גיק. דווקא פרק חלש יחסית, שבו גם לטרוי וגם לבריטה יש סוד משותף – שניהם רוקדים, ומתביישים מחבריהם, אבל בסוף הכל טוב. כי ככה זה קומיוניטי – זה בנוסחא, אבל זה לא אבל זה בעצם קצת כן. בדרך כלל  בקומיוניטי, אחרי שהסיטקום נגמר הם מרשים לעצמם להיות מצחיקים באמת. הפעם, פשוט ראינו את עבּד עולה על הבמה ורוקד, לבד, מול אולם ריק.

איכשהו הסצינה הזאת נדבקה אלי, גם כי היא יפה וגם כי עבּד הוא אליל וגם בגלל השיר שהתנגן לו שם ברקע. כל הקטע הוא רק שלושים שניות, אבל בכל זאת משהו בשירה הריח לי קצת מרג'ינה ספקטור אבל עם טוויסט בריטי. הייתי חיי לברר מי זו. אז מסתבר שקוראים לה Kate Nash. ולשיר החמוד קוראים Merry Happy. וכך, חמוש בנחישות לגלות זמרת איכותית שאף אחד מחברי עוד לא מכיר הורדתי את כל שלושת אלבומיה של גברת נאש, ואיך אומרים, חשכו אוזניי. הרגשתי כאילו אלייזה דוליטל (של תחילת המחזמר) על סטרואידים שרה לי על איך החבר שלה לא מתקשר אליה מספיק, או משהו כזה. זה לא רק שהמילים היו גורמות לכל בוגרי רימון להרגיש כאילו הם יוסף ברודצקי, המבטא. המבטא שלה היה פשוט בלתי נסבל. מסתבר שיש לזה שם: Mockney – אנשים שעובדים קשה כדי להשמע קוקני. לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. קייט נאש, מלבד השיר החביב היחיד שלה שליווה את ריקודו של עבּד, הושלכה לה לפח המיחזור של האובונטו.

אם זה היה נגמר שם אז ניחא. אבל זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי בקניון עזריאלי, מלא באותה תחושת גועל שהמבטא הקוקני של קייט נאש עורר בי. הסתכלתי מסביבי והכל נראה לי כל כך… זול – הסחורות, החנויות, המוכרניות, האנשים. לא משנה שהיו שם שעונים שעולים כמו משכורת חצי שנית שלי, עדיין, הכל הרגיש לי זול. והבנתי שזהו. עם כל הנסיון שלי להיות הומניסט, אין מה לעשות. אני סנוב.

חלק מחברי בוודאי צוחקים עכשיו. "מה, רק עכשיו נפל לך האסימון?". חלק אחר מנסים להבין מה הבעיה. "הרי ברור שיש אנשים שיש להם טעם, ואלה שאין. ה-upstairs וה-downstairs, ותמיד יהיה, לא? ואתה, יקירי, ב-upstairs, מאלה שמסתכלים למטה על המון בית ישראל. אז אולי תפסיק להרגיש רע עם עצמך ופשוט תקבל את המצב כפי שהוא? די כבר עם רגשות האשם הניאו-מרכסיסטים המוכים האלה!".

אחת מהבעיות עם סנובים זה שהם נוטים, בהוויתם, לשמוקיות. אבל למרות שאני מניח שאפשר להיות סנוב בלי להיות Douche Bag, אני עדיין לא מתמסר לסיפור הזה כל כך בקלות. כי להגיד שאני סנוב זה בעצם דרך יפה להגיד שאני לא אוהב עניים. רק שבמקרה הזה, במקום עניים בהון חומרי, אני לא אוהב עניים בהון תרבותי, האנשים שההורים שלהם או הסביבה שלהם לא לימדה אותם לדעת שמיילס דייוויס הוא גאון או איך לזהות קפה איכותי, שלא ירשו את ההון הזה או אספו אותו בדרך. להגיד שאני לא אוהב אנשים עניים זה עצוב, מגעיל, לא הייתי רוצה לחיות ככה את חיי. אבל מעבר לגועל הבסיסי, יש פה משהו עמוק יותר, כמעט רוחני, שמתחבא.

כי אני מבין שכל הטעם הטוב הזה שאני חושב שיש לי, שאולי הוא באמת מעולה, הוא עדיין לעומתי. שבאיזשהו מקום כדי שאני אתענג על הטעם הטוב שלי, אני צריך להחרד מהטעם הרע של מישהו אחר. אולי זה יותר מדי לפנטז עליו, היכולת להנות מדברים כפי שהם, בגלל איך שהם, ולא כי הם טובים יותר מדברים אחרים. יכול להיות שקלוד לוי-שטראוס צדק, ואנחנו באמת לא מסוגלים לחשוב אלא בזוגות, בבינאריות. פעם היתה רק כלכלת מחסור. אם לי יש זהב ולך אין זהב, אז לי יש כוח ולך אין. כלכלת רשת עובדת אחרת. ככל שליותר אנשים יש פקס (או אימייל, או פייסבוק), ככה גדל הערך של הפקס שלי. הנפש שלנו, שלי, עדיין בכלכלת מחסור. אולי עם ההארה זה יעבור.

6 מחשבות על “Posh

  1. זה לא עניין של עוני, זה עניין של טעם.
    יש המון אנשים יותר עשירים ממני שמתים על קניונים, מוזיקה מסויימת או סרטים או תכניות טלוויזיה שאני מוצאת בהם עלבון לאינטיליגנציה / שעמום / טעם רע.

    ההבדל בין סנוב לדוש-בג בהקשר הזה הוא שהדוש חושב שטעם רע שווה אדם רע ובוחר את חבריו ואת האנשים שהוא בז להם לפי טעמם בלבד.

  2. איה, לא סתם ניסיתי לעשות את ההבחנה בין הון כספי והון תרבותי. כשאת אומרת "אנשים יותר עשירים ממני שמתים על קניונים שאני מוצאת בהם עלבון", את בעצם אומרת "אלה אנשים עניים בהון תרבותי לעומתי".
    ותודה על החידוד בעניין הדושבאג.

  3. אחד שמקשיב הגיב:

    דווקא קייט נאש ממש חמודה. סתם נפלה עליך רע, או שאולי הגעת עם ציפיות מוגזמות.

    אתה יודע מה הקשר לרג'ינה, נכון? הילדה אשכרה ישבה במיטה חולה ב-2006 ככה, והקשיבה לרג'ינה בלופ, והתחילה לכתוב שירים ומוזיקה. (ככה מהזיכרון, אבל יש תיאור מלא בוויקיפדיה). יש עדר שלם של חקייניות-רג'ינה כאלה, כמו שהיתה תקופה שכולם נשמעו כמו קולדפליי או רדיוהד. ואחרי שאמרתי את זה: היא כיפית, ויש לה שירים מוצלחים, רק צריך לא לקחת אותה ברצינות מדי (היא גם נורא צעירה), ולהבין שהמבטא הוא חצי-בדיחה. ראיתי הופעה שלה בסן פרנסיסקו, והיא גם פרפורמרית מוצלחת. היא לא אמנדה פאלמר, אני מודה, אבל גם אמנדה פאלמר היא כבר לא בדיוק אמנדה פאלמר, if you know what I mean, wink wink, nudge nudge.

    מצד שני, יש לי קראש אדיר על כל מה שמריח מבריטיות, אנינה או לא, ובמיוחד על נערות בריטיות בטווח הגילאים הזה עם מבטאים מפוקפקים-משהו. אז אולי אני קהל שבוי.

    אגב, אתה אכן סנוב. תתגבר. זה בא בילט-אין עם המזרח התיכון. משהו בדיסוננס שבין לחיות בתוך עולם תרבותי מערבי חצי מהזמן, ועולם תרבותי (ופיזי) מזרח-תיכוני בשאר הזמן. סוג של "אין אתאיסטים בשוחות".

  4. בורדיה כתב פעם שאנשים מקבלים יותר בשלווה התקפה על הדעות הפוליטיות שלהם מאשר על ההעדפות המוזיקליות שלהם.
    אם זה מנחם אותך, אני יכולה לנתח את מצבך כבלתי סנובי: עובדה, בכלל *נכנסת* לקניון עזריאלי.
    ואתה אוהב תרבות פופולרית. נכון, יש לך נישה בתוכה – אבל זה המאפיין המובהק של גיק, שהוא מבין דקויות שאיש אינו מבחין בהן בתחום ההתמחות [האזוטרי] שלו.
    האם אתה באמת מזלזל באנשים שאוהבים קפה בוץ, או שאם הם רק ינסחו את המשיכה הטקסית שלהם למשקה בצורה משכנעת – תכיר בזה כסטייה לגיטימית?
    כבר כתבת פעם איך הסיפור עושה את כל ההבדל, ולא התוכן.
    אבל אהבתי מה שכתבת על כלכלת מחסור רגשית מול כלכלת רשת.

  5. אדר הגיב:

    זה נשמע שהבעיה היא בהשוואה, ואם אני לא טועה אתה גם אומר את זה בעצמך. מה שאמרת לגבי שכדי להתענג על הטעם שלך אתה צריך לשנוא את הטעם של מישהו אחר היה חזק מבחינתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s