סקטופיליה וקת’ולו

אזכור של קולגה או שניים הוביל אותי שוב להזכר בכתבה הנהדרת של אסף אביר, הלא הוא "לייף האקר", בנושא אג'ל. מאז הוא המשיך בעוד פולו-אפ קטן, שהוביל לדיון הצפוי בקרב ה"מתנגדים".

בשבילי, זה כמו יום בלונה-פארק. אני לא יודע למה, אבל יש לי חיבה בלתי רגילה לנבירה בדברים שאני יודע שהם שקריים ומניפולטיביים. אני אהב להאזין לערוצי הקודש, הישראלים והאמריקאים (אין כמו תסכיתי רדיו שמלמדים אותך על בריאתנות, סליחה – intelligent design, כדי להעביר את הנסיעה הארוכה מסיאטל לוואלה-וואלה, וואשינגטון).לא בתמונה: נרגילה

אני חולה על infomercials, אני ממש אוהב לקרוא דברים של סיינטולוגים, ומאמצי שיווק ומכירה של אנשים מתחום השיווק הרשתי. אני יודע שהכל שטויות, אל תדאגו. אני יודע שזה הרשע.

בפראפרזה על מאיר אריאל: מאחורי כל פמפלט של חברות ויטמין, מסתתר קת'ולו עם נרגילה.

מלבד עיקצוץ קטן להזמין איזה מכשיר לחיטוב הבטן, אי שם ברגע של חולשה – אין לזה שום השפעה עלי מלבד הנאה צרופה.יש לתופעה הזאת שם. סקטופיליה. אם מישהו תהה, אז כן – זה מוגבל לשיווק בלבד. ואני מנסה להבין למה, למה זה טוב. למה זה כל כך מושך אותי? אני חושב שזה מחולק ל-2 חלקים – הראשון קטן, והשני גדול. 10 אחוז מזה זו איזושהי תקווה של הילד בתוכי, שעוד יש ניסים ונפלאות. מבחינתי הנאה שאני מקבל  מקריאת תכנים כאלה היא כמו שאנשים אחרים מקבלים מ-Freak Shows – לא הלעג לשונה, אלא התקווה שבאמת יש עוד דברים פלאיים בעולם. שבאמת יש שיטה שמאפשרת לכולם להתעשר, בלי לקום מהמיטה. היכולת הזאת להשעות את הספק, לשנייה, היא כיפית.                                                         (לא בתמונה – נרגילה)

אבל זה רק החלק הקטן. החלק השני הוא האתגר הרטורי. למכור מוצר טוב, שכולם רוצים – ובכן, זה די קל. אפילו למכור מוצר טוב שיש לו הרבה מתחרים זה קל. אבל כמה קשה זה למכור משהו שכולם יודעים מראש שהוא בולשיט, משהו שאתה צריך לטפס מכזה בור רק כדי שקהל היעד שלך יתחיל לקחת אותך ברצינות. וזה עובד – לא על כולם, תודה לאל, אבל עובדה – אני בטוח שלכולכם יש מספיק מכרים מבריקים, רציונליים, וכו', שחזרו בתשובה/נכנסו לשיווק רשתי/עשו סדנא ששינתה להם את החיים ולא מפסיקים לנג'ז לכם לבוא גם.

בתור מישהו שמתעסק עם שיווק, שכנוע, רטוריקה –  עם כתיבה וההשפעה של מילים – יש פה קייס סטאדי מדהים. אמנם זה מלוכלכך, אבל היי – יש לי משהו חשוב ביותר שעשוי לשנות לכם את כל החיים, ולשחרר אותכם כלכלית לנצח. מעוניינים?

שירים מבית אבא וקונץ-פטנט

בימים האחרונים אני מוצא עצמי מתלבט קשות בסוגיית פול מקרטני – האם ללכת או לאוו. מצד אחד, אין ספק שמדור בהזדמנות חד פעמית לראות כפיל של חיפושית בארץ הקודש. אני מת על הביטלס, ומבייש עד כמה שזה עשוי להיות, חלק ניכר מהשירים שאני אוהב הם של פול. מצד שני, אין מה לעשות – אני שונא הופעות גדולות שכאלה. הופעה של כמה מאות אנשים זה נפלא, אפילו כמה אלפים, באולם עם מושבים. עשרות אלפים עומדים ומתחכחכים – מכניס אותי לחלחלה. אני שמח מאין כמותי שלא הלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס, לא משנה באילו אותות ומופתים נשבעו ההולכים.

ולכן, ככל הנראה אוותר על ההופעה של פול בארץ.

הופעה נוספת שאאלץ לוותר עליה, היא של אבישי כהן, הבסיסט. הסיבה שאאלץ לוותר אליה היא לא כי לא רציתי ללכת, אלא פשוט כי היא נופלת על חתונה של חבר טוב. אבישי כהן הוא תופעה מעניינת. יש 2 אבישי כהן בג'אז-הישראלי-באמריקה. הראשון הוא הבסיסט שניגן עם צ'יק קוריאה, והשני הוא החצוצרן של Third World Love. אני חייב להודות שלמרות חיבתי הידועה לג'אזיסטים ישראלים באמריקה, איכשהו נמנעתי מאבישי כהן הבסיסט עד לפני כשנתיים. אולי זו חיבתי הסמולנית ("ניאו-מרכסיסטית מוכה", כפי שמכנה זו ק' אלאכזרי) לאנדרדוגים, שגרמה לי לחבב את הכהן המתחיל ולא את הכהן המצליח. אולי בגלל שהג'אז שלו תמיד נתפס אצלי כטיפה מלוקק מדי, כמשהו שיאפים שומעים במערכת שלהם כמוזיקת רקע צייטגייסית. אם כבר באסיסט, תביאו לי דב עם ליפה כמו עומר אביטל.

כל זה החזיק מעמד עד "Continuo", האלבום שהוציא אבישי כהן ב-2006 ושהיה חלק ממערכת הקפיצים שתפסה אותי בהתרסקות איומה שעברתי באותה תקופה. ויפהיפה. מאז אנחנו חברים. לכן, נורא הסתקרנתי כששמעתי ברדיו, לפני כמה שבועות שיר בעברית, שהייתי מוכן להשבע בכל היקר לי שהוא של אבישי כהן. הדרך שבה הפסנתר ניגן ברקע, וכל ההלחנה היתה כל כך הוא, שהייתי מוכן להתערב על הרבה. וחבל שלא עשיתי זאתץ הייתי מנצח. מסתבר שכהן החליט להוציא אלבום של שירה, ובעברית, "שעות רגישות" שמו. לפחות חלקו הגדול בעברית – חלקו בלאדינו, ספרדית, ארמית. שירים מבית אבא. שלו, כנראה. שלי שר בגרמנית.
קניתי, בטח שקניתי. בהתלהבות. יחד עם החדש של התפוחים (שעליו נדבר בהזדמנות אחרת). מה אמר… חבל. טיפה מאכזב. כהן הוא מוזיקאי גדול, בזה אין ספק, ובקטעים שהוא עושה את מה שהוא יודע לעשות – קרי להלחין ג'אז ולשיר מעל זה, זה יוצא פשוט יפה. השיר השני באלבום – אהבה חדשה, כדוגמא. אבל יש יותר מדי קטעים שבהם הוא מרגיש לא בטוח עם עצמו – בעיבודים לזמירות שבת, בשירים מבית אבא, ואז הוא מרגיש צורך לעטוף את המוזיקליות הנהדרת והפשוטה שלו בכל מני קונץ-פטנטים הפקתיים, כמו ה"כביכול גראמופון" של הקטע הראשון. אילו קביים, שאין בהם צורך, ושנדמה שכהן החליט להעזר בהם כי לא הרגיש מספיק יציב על הקרקע של המוזיקה הישראלית, ושל יציאה מתפקיד "נגן הג'אז" לתפקיד הזמר. מרגישים את האי-נינוחות הזאת, וחבל, במיוחד כשמשווים אותה, למשל, לנינוחות המוחלטת של האלבום של עומר קליין, שעליו כבר דיברנו – שגם הוא שואב ממסורות עממיות, אבל עושה זאת בנוחות.

עדיין, כשיפה, אז יפה נורא, כפי שאפשר לראות למטה.
[gv data="5qThjpU8sYE"][/gv]

לכתוב פרא

בסוף השבוע הזה, 28-30 לאוגוסט, תתקים לה ב"אשרם במדבר" סדנת כתיבה בהנחיית גבי ניצן, "לכתוב פרא" שמה. העולם מתחלק לאלה שקראו את באדולינה ושנאו אותו, לאלה שקראו אותו ומתו עליו, ואלה שלא קראו אותו בכלל, אבל קראו את "פרא", ומתים על הספר הזה. ייתכן והוא מתחלק לעוד חלקים, וייתכן ודרוזים וצ'רקסים נכללים איפשהו בחלוקה הזאת, אבל מאחר ואני עונה על הגדרת ה"קראו את פרא", נתמקד בה.

יש משהו מאוד ממכר במנטליות העדר האליטיסטית, זו שגורמת לנו לצדד אוטומטית בגדי טאוב ושלי יחימוביץ', כי הם הרי "משלנו" ו"נכונים".  בגלל דברים כאלה לא שמעתי מייקל ג'קסון עד גיל 27, וחבל. מה לעשות – האיש ידע לעשות מוזיקה טובה, לפרקים. איזה כיף שאני מספיק גדול כדי להנות בפומבי משירים של הג'אקסון פייב. גם הממשים, וגם המטאפורים.

הסדנא עם גבי מתקיימת, כאמור, בשיטים – זה רחוק, וזה במדבר, אבל זה יפה וכיף. היה מעניין מאוד לחוות את החוויה הזאת – הכניסה ללב הקלישאה של הניו אייג' השנטי הישראלי, שהתפתח כל כך יפה מאז שביקרתי אותו בשנטיפי הראשון, ב-97.

למי שחושב, כמו שאני חשבתי, שהוא ייכנס לסדנא טכנית ויקבל כלים עמוקים לפיתוח נראטיב וכו' – ובכן, לא. הסדנא הזאת מקבילה לחומר שהאיטלקים קוראים לו Amaro. Amaro זה סוג של משקה שהמטרה שלו זה לפתוח סתימות, כדי שהכל יזרום כמו שצריך. אותו דבר כאן – אנחנו בעצם מספרים סיפורים באופן טבעי, אבל עסוקים יותר מדי בלעצור את עצמנו. יומיים-שלושה של היכולת להרפות, הופכת אנשים לכותבים מדהימים. כל הסבר אחר לשינוי העצום בכתיבה שאנשים עברו בסדנא שבה אני השתתפתי, לא מתקבל על הדעת. (אני יודע שזה נשמע כמו אוסף רמיזות היסטריות לסדנת חוקן, אך לדעתי זה רק הראש המלוכלך שלכם).

שני הסיפורים שפרסמתי בבלוג לאחרונה, "אבק" ו"פרא", נכתבו שם, בשיטים – "פרא" בנשימה אחת, ו"אבק" התחיל שם, לאחר שהתבשל אצלי בראש שלוש שנים. אחרי זה לקח לי עוד חודשיים לסיים אותו.

לשם הגילוי הנאות – כן, הגעתי לסדנא עם המון נסיון בכתיבה, ועם מעט, יחסית, מחסומים. בכל זאת קיבלתי ממנה המון – הן בתחום החוויתי (היה ממש כיף), ובעיקר בתרומה לכתיבה שלי.

בקיצור: אם אתם רוצים לכתוב, ונראה לכם שתוכלו להעביר שלושה ימים באשרם במדבר מבלי לחנוק מישהו עקב מנת יתר של שנטי – אין דרך נפלאה ומומלצת יותר לעבור את סוף השבוע הזה, מאשר בשיטים. תמסור לגבי ד"ש מהדב. לא חנין – השני.

כן, ברור שאני דוב תל אביב, לא? אפילו דוב תל אביבי…

כמו כל חברי האחרים מהפלוגוספרה הסמולנית, גם אני התרגשתי נורא כש"עיר לכל" הפכה להיות הטרנד הלוהט ביותר בטאגליין של המסנג'רים. דב חנין הוא פרלמנטר נפלא, אשר היה מהכוחות שדירבנו אותי להצביע חד"ש, ושמחתי מאוד מאוד לשמוע שהוא מתמודד לראשות העיר, וכמובן שאצביע בשבילו. מלבד זה, הוא גם דב.

כמובן, שאצלי יש עניין נוסף, קולגיאלי שכזה. אתם מבינים, אנחנו הדובים צריכים לדעת טו סטיק טוגדר, אז כשמישהו מהמגזר, מה שנקרא, עושה צעד כזה,  גם אם הייתי מאלה שחושבים שקפקא צדק, ברור שהייתי מפרגן לו. עכשיו רק צריך שעוזי וויל יביא את דב הכותל, והכל יהיה בסדר.

אבק

הדלת נפתחת. קומה שלישית של בניין משרדים ישן ברמת גן, שלט על הדלת "אלברט הפקות והקלטות טבע (1988)”. אני מכניס את הראש, מנסה להציץ ולראות אם הוא שם.
“כן ילד, מה אתה רוצה?”
אני מתבייש. אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלי בערך, מסתכלת עלי. יש לה שיער כתום קצר.
היא מחכה לתשובה.
“אהה… אני כאן, אההה… אלברטו נמצא?”
אני מחזיק חזק את הקופסא של הדיסק שהבאתי. ממש חזק. העטיפה נסדקת קצת.
“מי מחפש אותו?” היא שוב מסתכלת עלי, כאילו אני חגב, ואני נזכר באחד הקטעים שאני הכי אוהב, דווקא מדיסק אחר, שירת החגבים. יש שם קטע שבו הסינטיסייזר מנגן בקול של כינורות, וברקע שומעים קולות של חגבים, כאילו גם מנגנים בכינורות. זה מדהים אותי ומרגש אותי.
“אני..”
“תשמע, ילד – אני לא יודע מה שמוליק מנסה הפעם, אבל אמרנו גם לעורך דין שלו וגם לו ונגיד גם לילד האידיוט שהוא שולח לנו – אין. נגמר הכסף. אם אתם רוצים לבוא לקחת את המאסטרים של ההקלטות המזויינות האלה, אתם מוזמנים, אבל אין לנו שום דבר אחר"
“אני לא יודע מי זה שמוליק, אני… קוראים לי גד, ואני במועדון המעריצים של אלברטו. יש לי יומהולדת 14 בעוד שבועיים וזה החלום שלי לפגוש אותו.”
“מועדון מעריצים?”
אני שולף את הכרטיס ששלחו לי בדאר לפני שלוש שנים, עם התמונה של אלברטו, מתחבק עם צב ים, מוקף בעיגול של דיסק.
המבט של האישה משתנה לשניה. היא מסתכלת עלי, ומסתכלת על הכרטיס.
“אתה הילד ההוא, שהיה עליו כתבה בעיתון, נכון, זה עם ה…”
“כן", אני עונה לה בקול ממולמל. אני לא כל כך שמח מהכתבה הזאת. מאז כל הזמן אנשים מזהים אותי וזה מביך אותי. אבל אם זה יעזור לי.
“טוב, תכנס. הוא בפנים. אבל אל ת.”
ואני פותח את הדלת ומתפרץ פנימה.
האמת היא שנורא התאכזבתי כשהבלש גילה לי את הכתובת של החברה של אלברטו. הייתי בטוח שזה יהיה איפושהו בגליל. אני זוכר איך שמחתי שהבנתי שהוא בכלל גר בישראל. קראתי ראיון איתו, אחרי שכבר ממש אהבתי את המוזיקה שלו, והוא סיפר איך לפני כמה שנים הוא התאהב בישראלית, ואז בנוף, ואז בישראל. זה מילא לי את החזה בגאווה נורא גדולה, שמוזיקאי כזה שיכול לגור בכל העולם, מחליט לגור כאן, בטבע הישראלי.
כשההגעתי לרמת גן, אז ראיתי שהבית שם די מכוער. אבל ידעתי גם שבטח בתוך הקומפלקס שלו הכל ירוק ומלא באקווריום עם דגים יפים, וכלי נגינה שהוא אסף מכל העולם. הוא מנגן על 14 כלים שונים, אתם יודעים. על כל הכלים בכל האלבומים שלו הוא מנגן לבד, מלבד "אש בקרח האינסוף", שזה שיתוף פעולה שלו עם פסנתרן מאוד מפורסם בשם קליידרמן.

כשנכסתי למסדרון שמאחורי הדלת, דבר ראשון ראיתי המון עשן, עשן קר כבר, וכבוי – הריח של הסיגריות. היה מין בלוק שעם שכזה, שעליו היה מודבק עם נעצים לוח שנה של חברת ביטוח "הפניקס". נכנסתי פנימה, והרחתי את הריח הזה, שהיה גם במונית שלקחה אותי לרמת גן.
“אה, סליחה? הלו?”
אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי פנימה. האישה אמרה שהוא בפנים, אז נכנסתי קצת יותר. המסדרון נכנס לתוך חדר גדול ומבולגן. על הקירות היו המון המון תקליטים – תקליטים! של אלברטו, מכל מני תקופות שלו. חלקם היו חתומים, וליד חלקם היו צילומים שלו עם כל מני זמרים ואנשים אחרים. היה שם טייפ ונורא סיקרן אותי לדעת מה אלברטו שומע בחדר האישי שלו, אז לא התאפקתי ולחצתי על פליי. כמעט התחלתי לבכות, כששמעתי את הגעיה הראשונה של אווז הבר, ואז את הסינטיסייזר מתחיל לנגן – בקול של "קול אנושי". מספר 32 בתוכנית מספור של מקלדת קורג. זה הדיסק שאני הכי אוהב בעולם, מאז ששמעתי אותו פעם ראשונה מתנגן בקניון, במעלית. לקח לי המון זמן לברר מי זה בדיוק מנגן שם, ולגלות איפה אפשר לקנות עוד דיסקים שלו, כי לא כל כך היה בחנויות דיסקים. בסוף מצאתי בקריית אתא חנות שנקראת "העין השלישית", שהיה להם קצת מבחר, וכל פעם שהיה לי כסף הייתי נוסע לשם במיוחד וקונה דיסק של אלברטו. הצלילים האלה, של הדולפינים והסינטיסייזר האנושי – אנשים לא מבינים את הגאונות של המוזיקה שלו. אבל אני מבין, ואני יודע שגם הוא מבין.

“לא איכפת לי אם תמכור את הזבל הזה לפרסומות, או כדי שזה יהיה הרעש שהחיתול עושה כשהתינוק מחרבן. המעקלים באים אלי הביתה, ופנינה כבר בהיסטריה. תעשה מה שצריך"

אני מסתובב, ורואה אותו נכנס. כמעט שלא זיהיתי אותו. הוא לבוש כמו איש רגיל – מכנסיים וחולצה שכתוב עליה "מכללת ווינגייט – אגף השתלמויות", ואין לו את החלוק הזה שהוא תמיד מצטלם איתו. הוא כנראה גם הסתפר נורא, כי כל השיער הכסוף שלו הפך להיות גושים קטים כאלה שנדבקים אחד לשני, ורואים לו את הקרקפת.

“חכה שניה" – הוא אומר לטלפון "מי אתה?” הוא מסתכל עלי.

"אני… אני מעריץ שלך.”

הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת, כאילו נפלתי עליו מהירח. נראה שהוא לא כל כך יודע מה להגיד, ויותר רוצה שאני אלך. שנינו שותקים.

“יש לי את כל האלבומים שלך, אלברטו, אפילו את אלה שהוצאת רק לתפוצה פנימית. אתה המוזיקאי שאני הכי אוהב והכי מעריך. כולם מסביב אומרים ש…”

“שניה, תעצור שניה, ילד.” הוא מסמן לי עם היד, כמו תמרור עצור. הוא קצת יותר גבוהה ממה שחשבתי, ויש לו הרבה שערות על הידיים.
“מוטי, אני חוזר אלייך עוד 2 דקות” הוא אומר, וסוגר את הטלפון שלו.

הוא מסתכל עלי שוב. הוא בטח מופתע מזה שאני הגעתי אליו ככה למשרד, אבל בטח הוא כבר מנוסה בזה, לא? פגש הרבה מעריצים בעבר – בשביל זה הרי יש לו מועדון מעריצים.

“אני חבר במועדון מעריצים שלך, אפילו!”, ואני שוב שולף את הכרטיס, שעזר לי עם האישה עם השיער הכתום.
העיניים שלו קצת מתרחבות, והגבות שלו מורמות למעלה, כשאני שולף. המבט שלו נהיה מוזר

“אלוהים אדירים, זה אתה, זה ששלח לי את כל המכתבים, זה ששלח את הדמי חבר. זה אתה מהמועדון מעריצים. הייתי בטוח שאתה קפלינסקי, שמנסה לשגע אותי אחרי שהפסדתי בהתערבות ההיא…”

הוא מדבר חצי לעצמו, וחצי אלי.
“תקשיב, ילד – נראה לי שכדאי שתלך מפה. אני מאוד עסוק ולדעתי אולי עדיף שפשוט תחזור הביתה.”

“אבל באתי כל הדרך מטבעון. אני מצטער שלא התקשרתי לקבוע קודם, פשוט כל הטלפונים היו מנותקים, ואף אחד לא מבין ו…”

“תראה, ילד, ממש חבל לי שהתאמצת כל כך, אבל באמת נראה לי שעדיף שתלך, זה לא מה שאתה חושב כאן.”

“קוראים לי גד קרני, אני אהיה בן 14 בעוד שבועיים, ויש לי סרטן. הרופאים אומרים שיש לי חצי שנה לחיות, ואני המעריץ מספר אחד שלך.” אני אומר את המילים בקול של הצהרה, כאילו אני קורא אותם בטקס יום הזכרון.

הוא מסתכל עלי במבט עייף, ואני יודע שהצלחתי. משהו בי שמח, אבל גם מתבייש, כי שוב אני מנפנף במחלה, ואני מרגיש שכל פעם שאני עושה את זה, אני בעצם מפסיד למחלה עוד שבוע מהחצי שנה שנשארה לי.

אלברטו נושם עמוק. “טוב. מה אתה רוצה שאני אגיד לך ילד. אני מצטער שיש לך סרטן. הנה, אני כאן. מה אתה רוצה עכשיו?”
הסתכלתי מסביב, על הפוסטרים המכוסים באבק, ועל הציפוי עץ שהיה על חלק מהקירות, שגם היה מכוסה באבק, ומלא בחלקים שהיו בהם פעם פוסטרים, והיו בהירים יותר.
קצת לא ידעתי מה להגיד.
“אני לא יודע. אני מעריץ ממש גדול שלך, וקראתי עלייך המון, את הראיונות שלך, ואת מה שכתבת בדיסקים שלך… אתה לא יודע כמה המוזיקה שלך מרגשת אותי.”
הוא גלגל את העיניים למעלה ואמר “נו באמת…”.
לא האמתי שהוא אמר את זה. לא האמנתי. ולא יכולתי יותר. כל היום הזה עלה – המונית מטבעון והתחנה המרכזית ורמת גן, והאישה בדלת כולם עלו לי ביחד בגרון והתפרצו לנשימה מקוטעת כזאת מלאה במילים:

“אתה לא יכול, אתה אל מבין כמה, וכשאני שומע אותם אני, וכשאני לבד ובאמת לבד, וגם בתורים, ואף אחד לא מבין, כולם אומרים שאתה מהמעליות, וכולם אומרים שזה זבל, וכל החברים שלי שומעים את הלינקין פארק ואת כל שאר הלהקות שלהם ורק אני נשאר נאמן לך ואף אחד לא מבין כמוני כמה אתה מרגיש וגאון ו…” (וכאן קצת הפסקתי, כי הייתי חייב לנשום). הדמעות עלו לי בעיניים וכיסו את כל הפנים שלי, אבל המשכתי לצעוק עליו “וכולם צוחקים עליו ועליך אבל אני לא ולא יכול להיות שאתה גם לא מבין אותי. כי אני מבין אותך”.

אלברטו לקח צעד אחד אחורה, והסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “יו'ר פור ריל, קיד”, הוא מלמל. הוא שם לי יד על הכתף, והתכופף קצת כדי להסתכל לי בעיניים. “תראה, ילד… אתה ילד טוב, וכשאמרתי לך שזה לא מקום בשבילך, אז תדע לך שהתכוונתי לזה. אבל עכשיו אני כאן, ואתה כאן… ומה אתה רוצה שיקרה עכשיו? למה ציפית?”

“לא יודע… ציפיתי לראות את הסטודיו שלך, ואת המקורות ההשראה שלך, ואיך אתה עושה מוזיקה, ושנדבר קצת על רגעים שמרגשים אותי ביצירות שלך ואני אראה מה אתה חושב עליהם, ושתחתום לי, שוב על כמה דיסקים…”. אלברטו התרומם, והתחיל ללכת. “בוא, בוא ילד.” הלכתי אחריו לקצה המסדרון, ונכנסנו לחדר עם דלת מעץ.

בפנים היה… בפנים היה אולפן, כמו שרואים בסרטים, כמעט – עם תבניות ביצים על חלק מהתקרה. אבל לא היו בו כל כך מיקרופונים, רק מקלדת. ישר ראיתי שזה Korg, שזה המקלדות שהוא משתמש בהם. נדמה לי שזה היה ה-Is30, שכל מי שמבין יודע שזה קלסיקה.

אלברטו התיישב ליד המקדלת, והסתכל עלי. היה לו מין סימן שאלה כזה בעיניים, אבל הוא פשוט התחיל לנגן. תוך שניה הייתי בגן עדן. כל היום וכל הדמעות שלי נמחקו, והתחיל לי חיוך כזה, כי הוא פשוט התחיל לנגן את הקטע השני של “Silence of dawn's night”. כשפתחתי עיניים, הוא הסתכל עלי, עדיין באותו מבט.

“אני מצטער לעשות לך את זה ילד, אבל אולי עדיף שתקבל את המנת מציאות שלך. תראה, אני לא יודע מה בנית לך בראש, אבל זה מה שיש…” הוא הצביע מסביב.
“זה אני, והסינטיסייזר. אין ממלכת חיות, אני לא לובש גלימה – זה מה שיש.” היה לו מין מבט מתחנן כזה, כאילו הוא ציפה שההסבר הזה ישכנע אותי. והוא כל הזמן המשיך לנגן את אותו קטע. ואז הוא לחץ על שני כפתורים, וזה נהיה שיר אחר לחלוטין! גם אחד שאני מכיר ואוהב. הצבעתי על המקלת. “אבל איך אתה יכול להגיד את זה – תראה איזו מוזיקה מדהימה אתה עושה!”.

הוא עצר לשניה מלנגן. הרים את הידיים, ואמר “ילד, תקשיב – איזה קסם? איזה? זה כולה 4 אקורדים. הנה – C, G7, F, AM, C, F. הנה – שומע?” והוא התחיל לנגן. כל פעם הוא ניגן אקורד שלוש פעמים, ואז הצליל השתנה. “כל המוזיקה שלך, שאתה מת עליה, זה שלוש-ארבע אקורדים. יש לי כל מני קולות במקלדת, ואני יכול להוריד את הטונים ולשחק עם הסולם, אבל ילד – דיסקים שלמים הוצאתי ככה. להדפיס עטיפות זה כולם, והקניונים קונים את הזבל הזה כי זה מרגיע להם את הקונים או אנערף מה. הנה – גילית את כל הסודות שלי, דיברנו על המוזיקה שלי, עכשיו מה?”

הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מצפה שאעלם. הייתי בשקט והסתכלתי עליו.

“היתה לי אישה שפעם רצתה לעשות אותי מפורסם – משם כל הכתבות שקראת, וכל השטויות האלה, אבל ילד – אם יש לך חצי שנה לחיות, אל תבזבז אותה בלשמוע את הזבל הזה.

הסתכלתי עליו, ועדיין שתקתי.

“מה אתה לא מבין? זה חרא, זה חרא של דבר. אני מנגן חרא, אני יוצר זבל, שאנשים קונים, וגם זה בקושי, אחרת לא הייתי כאן. מה אתה לא מבין?”. הוא כבר די צעק את זה, והפסיק לנגן.

קמתי ממנו, מהאולפן שלו. נשמתי עמוק, הכנסתי יד לתיק שלי, והוצאתי משם את ה-Ipod שלי. שמתי את האוזניות על האוזניים שלי, הסתובבתי לצאת מהחדר ובלי להסתכל עליו בכלל, שמתי את הפתיחה של “אש בקרח האינסוף”. ולחצתי פליי.

שעתיים וקצת מהחיים שלכם ובאטמן

יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.

בלי גיד אכילס

יש משהו מעניין מאוד בזה שחלק מהגוף שלך, שאתה די סומך עליו אבל לא ממש היית מודע לכמה הוא חלק מהתפקוד היום-יומי של חייך, קורס. צריך למצוא דרכים אלטרנטיביות לעשות פעולות יום יומיות. במקרה שלי, הדבר היה נכון בשבועיים האחרונים – שבוע אחד באופן מטאפורי, ושבוע אחד באופן פיזי.

האופן המטאפורי היה קריסת המחשב שלי. מאחר וזה עכשיו המחשב היחיד בביתנו הקט-אך-המאושר, ומאחר ובעבודה שלי אין אינטרנט, נאלצתי לבלות כמעט שבוע בלי אינטרנט. אני יודע שזה נשמע כמו בכיינות דיגיטלית, אבל אלוהים אדירים – זה הרגיש כאילו מישהו חתך לי את גיד אכילס. לעשן הפסקתי אחרי שהבנתי שאני לא שולט במתי אני מעשן ומתי אני לא. אני לא יודע האם אני צריך להבהל מהצורה שבה החיבור לאינטר-טרון השתלב בחיי. פעולות בסיסיות כמו בדיקת מיקומו של עסק, שעת הצגת סרט, או מייל – הפכו לאתגר. למזלי הטוב אני לא מפחד מלהשתמש בטלפון הסלולארי שלי, והאל הטוב חנן אותנו ב-Opera Mini. אבל עדיין – זה הרגיש מוזר.

אחרי זה, הגיע הקריסה הפיזית של שריר התאומים ברגל ימין שלי. מגיל 18 אני אוסף מקלות הליכה, והאינסידנט הזכיר לי מאוד את אחת מקריקטורות ה-Far Side החביבות עלי.

יש משהו מעניין מאוד בחוויה של להסתובב עם מקל הליכה וצליעה ברחובות תל אביב. למרות שהמקל ללא ספק היווה ומהווה לי עזר, העזר לא היה רק פיזי. כשאנשים רואים אותך עם מקל, הם מבינים שהמצב בשליטה, ולא מרגישים צורך לשאול שאלות או להציע עזרה. אתה, מצדך, יכול לעשות להם פרצופים של דר. האוס. זה מעין סידור הדדי שכזה. גם פה צריכים למצוא כל מני דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע למטרה שלך, רק שהפעם המטרה יכולה להיות "לצאת מהמיטה" או "לרדת במדרגות". למזלי, אין לי יותר מדי חשיבות לכבוד העצמי שלי, ולכן לא איכפת לי להתנדנד.

בדיוק כומו אובדן הקול שפקד אותי לפני שנה וקצת – קפיצה קטנה לממלכה שבה הנחות היסוד של החיים שלך מעורערות זה תמיד חוויה לימודית מעניינת.

when you’re drunk I like you mostly late at night

או: A tale of two cities. אחת מהם, אפילו נכונה.

שבוע אחרי שבוע, לונדון, ומדריד, רק בסדר הפוך. לאט לאט, בלי לשים לב, אני חוזר לפוזיציית ההייפר-תייר שלי. עת השתחררתי, בתחילת שנות האלפיים, המליצו לי הרופאים על ביקור שבועי בשדה התעופה, וקיבלתי את המלצתם. עכשיו, עם שובי לחיקו החמים של ההייטק, אני מוצא את עצמי שוב גח לגיחה חד-יומית בלונדון, או מדריד. אם ב-2001 הבון טון היה ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות, אז לדעתי הכוונת עכשיו עומדת על 12 שעות.

אבל עדיין, אולי זה העין הבוחנת, ואולי זה הפמיליאריות של שתי הערים – בלונדון גדלתי כמה שנים, ובמדריד הייתי לא מעט בתקופת הלומינלט – אני מרגיש כאילו כל פלירט קצר כזה טוען אותי באנרגיה של העיר. כמו פטרייה מיובשת שמשרים במים חמימים לכמה זמן, והיא נזכרת בכל תכונות הפטרייה שלה.

יש משהו מאוד מצחיק בניגוד שבין לונדון ומדריד. בין ההומור העצמי הבריטי והגאווה הספרדית. בין עיר שבה ב-11 נסגרים הפאבים, אל מול עיר שבה יוצאים לאכול ארוחת ערב ב-11. במדריד מאוחר בלילה, בלונדון מתכווננים על חמש אחר הצהריים, לתה או בירה.