יש לי יחס מורכב עם סרטי גיבורי על. כביכול אני אוהב את הז׳אנר, אבל הוא בעצם, בתכל׳ס, משעמם אותי בטירוף. לא, זה לא מדויק. הסוף של הסרטים האלה משעמם אותי. הסוף של כמעט כל סרט גיבורי על שראיתי כולל סצינת קרב ענקיסטית שבה חלקים גדולים מהעיר מושמדים, ולכן לא הבנתי איך עדיין לא שיכנעו את דיסני לצלם סצינה כזו בכיכר אתרים. ובסופו של דבר, עם כל הרעש והצלצולים, הכל נראה אותו דבר. משעמם.

מה שמעניין אותי בסרטים האלה, זו ההתחלה. נקודת המעבר המעבר מאפס לאחד. הרגע הזה שבו הגיבור מגלה שיש לו כוחות. לפני שניה הוא היה אדם רגיל, ועכשיו הוא אדם רגיל עם כוחות על. חלק מהסרטים מזרזים את המעבר הזה מהר, ומגיעים למצב שבו הגיבור הוא כבר גיבור, וחלקם מתענגים עליו.

בשנת 2000, אחרי שהשתחררתי, הלכתי לעבוד בסטרט אפ ששכן לו באיזה לול במושב בשרון. אורי לוין היה הבוס הראשון שלי. ושם לראשונה פגשתי בנוסעים הקשוחים. אורי היה אחד כזה, אבל היו גם אחרים. אנשים שמגיעים ביום ראשון לשדה התעופה עם טרולי, נכנסים ללאונג׳, וחוזרים בחמישי בערב הביתה. האנשים שטוחנים מיילים, מאפטמים נקודות, משדרגים בשקל תשעים לביזנס. ואז במשך שנה ומשהו כאילו הייתי כמוהם, אבל לא. טסתי המון, אבל איכשהו אף פעם לא הצלחתי לעשות את כל עניין המועדון נוסע מתמיד.

באון ובאוף של ההייטק האזרחי שלי, פגשתי אותם שוב, את לוחמי ולוחמות הדרכים. אלה עם הוואוצ׳רים לשידרוג, עם ה-1k וה-global services. שהדיילות כבר מכירות אותם, שעושים כיף עם הקפטן כשעולים למטוס. אבל כמעט תמיד פגשתי אותם כבר גיבורים. מוכנים, מהוקצעים, נועזים. בחרתי לא לחיות ככה, וויתרתי מראש על עבודות שבהם הייתי נאלץ לטוס כל כך הרבה. לא הבנתי איך הם יכולים לחיות ככה. רחוק מהבית. רחוק מהילדים.

והנה, ג׳ימיני גדלה. והנה אני מקבל הזדמנות לראות איך נוצר כזה, לוחם דרכים מסוקס, על בשרי. פתאום אני מתחיל להכנס ל-seatguru כדי לראות איזה מושב הכי כדאי להזמין בטיסה של טורקיש לסן פרנסיסקו, וסופר את המיילים עד למעמד הבא. פתאום אני מבלה שבוע בלי הילדים, בלי ליאת, בלי הבית. לפני שנה ארבעה ימים בלי הילדים היו קשים מנשוא. והנה גם כאן, מסתבר, אנחנו מפתחים סיבולת.

ליאת חגגה יום הולדת השבוע, ולי תוכננה נסיעה לברצלונה, אז נסענו לסופ״ש קצר. זה היה מדהים לראות איך בלעדיה כל העיר היתה ריקה. איך אחרי שהיא עזבה ואני נשארתי ברצלונה הפכה לרקע לפגישות העסקיות שלי, בעוד שקודם יכולתי להנות ממנה כעיר. יכול להיות שהשלב הבא בכישורים שגיבור נסיעות צריך ללמוד, זה היכולת גם להנות מהנסיעות האלה. דברו איתי עוד חצי שנה. יכול להיות שיהיו לי וואוצ׳רים לשדרוג שאני לא אצטרך.

1. במשתנה בשירותים של קרן הון הסיכון של גוגל שמתמחה ביישומי בינה מלאכותית מתקדמים צריך ללחוץ על הידית כדי להוריד את המים.
2. סן פרנסיסקו. נכנסים לדיספנסרי, שזה המילה היפה לחנות שאפשר לקנות בה, באופן חוקי לחלוטין, סמים קלים. האיש עם השפם והעיניים בכניסה מסביר שהם אמנם צריכים אמצעי זיהוי, אבל, בהתאם לתקנות המדינה, ישמרו רק את השם הפרטי והאות הראשונה של שם המשפחה, או להיפך. דאגנו להצטייד במזומן מראש על כל צרה שלא תבוא. אני נכנס פנימה, והמקום נראה, באופן מפתיע או שלא, כמו חנות של נספרסו בכיכר המדינה. מוכרת ידידותית מגישה לי תפריט, מלא בטעים וסוגים, תערובות ותמציות. דמיינו את התחושה של ילד בן 18 שנכנס בפעם הראשונה בחיים לחנות אביזרי מין. אז כזה.
3. ובהמשך לסעיף הקודם: לא ברור לי מי קונה את הג׳וינטים שמוכרים שם, שמגולגלים מגרם שלם של חומר טהור. זאת אומרת, ברור לי מי קונה אותם, פשוט לא ברור לי מי מעשן אותם.
4. בערך מזרחה מהתעלה האנגלית ועד אני רוצה להגיד סין, אנשים מנשקים אחד את השני לשלום. וזה מביא עימו, כמובן, את השאלה הסבוכה של ״כמה נשיקות״. המקבילה האמריקאית לשאלה הזו, היא כמה ארוך צריך להיות הפינג פונג. באמריקאית אין ״שלום״. ה״שלום״ של אמריקה הוא
   ״שלום מה שלומך?״
   ״לא רע ואיך אצלך?״
   ״די טוב ואיך היום שלך עד כה?״
   ״טוב מאוד ו…״
   עכשיו אין ספק שבעברית של 2019 שלום איז א פור לטר וורד, אבל תחשבו שהייתם צריכים לעשות כזה דבר ב*כל פעם* שאתם אומרים שלום, גם לשומר בחניון וגם למוכר בחנות ולנהג של האובר שאתם תקועים איתו עכשיו שעה. בין שלל הדברים המעייפים הרבים שצברתי על עצמי בשבוע האחרון, ה״שלום״ הזה, של האמריקאים, התיש אותי במיוחד. חלק מהאמריקאים שפגשתי היו אנשים ללא מורא, שיעדיפו למות מלהשבר ראשונים והראו כל סימן לכך שהם מוכנים לשחק במשחק הזה לנצח.
5. זה היה הביקור הראשון שלי בסיליקון ואלי. אני עדיין מתלהב כשמגיעים לבית של התוכנות, כשהולכים ברחוב בפאלו אלטו ורואים את המשרדים של Mongo db, או פתאום פוגשים בסן פרנסיסקו את הבית של Prezi, תוכנת המצגות המבלבלת שעליה היה לי קראש בתחילת העשור.
6. זה שאתה יודע שאמריקאים מנומסים וידידותיים ושזה שנראה לך שהתלהבו לא אומר שהם התלהבו, אז זה לא עוזר.
7. עשר בלילה עוד מעט. פאלו אלטו נסגרת לה, ואני מבין שאין לי שום דבר, אבל שום דבר, בבית לאכול או  לשתות. המפה מראה שכמאה מטר ממני יש seven eleven. ייתכן וטעיתי, אבל דמיינתי במוחי מין אמפם שכזה. אני נכנס, ומגלה שאין שום דבר ראוי למאכל אדם שם, לא ביצים, לא ירקות, שכל הלחם נראה כאילו עשוי מנסורת מעובדת. כמה מאות מטר משם יש Whole foods ו-Trader Joes שאני בטוח שמפוצצים בירקות ופירות שאני רק יכול לדמיין, אבל כאן כאילו מישהו יצר חנות קונספט ל״אוכל מעובד״. אני יוצא החוצה מבלי שקניתי דבר. ובחוץ, אני רואה שלט שמבקש, למען בטחונכם האישי ורווחתכם, בבקשה, לא לתרום כסף למקבצי הנדבות. אמריקה.

ותוספת לא ממוספרת: זה בודד וקשה, הנסיעות האלה. העייפות מנסרת, המרחק מהמשפחה, ובעיקר הצורך to perform כל הזמן, הן במובן של ביצועים, והן במובן של הצגה. ולאורך הנסיעה הזו היו אנשים טובים שפשוט אספו אותי, ובילו איתי זמן, בלי להיות חלק ממעגל הביצועים האלה. אתם יודעים מי אתם, ותודה.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!