לפני שנים כה רבות שאני מתבייש לספור, הייתי בן 13. עבדתי אז בעבודת החלומות של כל נער חנוני: הייתי מועסק בחברת מיראז׳ משחקי מחשב (שבעליה, ירון ברודרסון התברר לימים כארכי נוכל), היבואנית של סיירה לישראל. קיבלתי את כל המשחקים לפני כולם, פתרתי אותם (לבד – אז לא היה אינטרנט שאפשר להתייעץ איתו כשאתה תקוע), ולאחר שהמשחק יצא לשוק, הייתי מאייש את קו העזרה לאנשים שנתקעו. אני זוכר איך באחד מירחוני שקראתי שעסקו במשחקי מחשב, הופיע ידיעה על כך שבקרוב ישתנו חיינו. בקרוב מגיעים ה-MPC – המולטימדיה פיסי. שזה אומר כרטיס קול, ומסך צבעוני, אבל הכי חשוב – כונן CD ROM!!!! משחקים באותם ימים היו מגיעים על דיסקטים, כתריסר דיסקטים למשחק בממוצע. אבל הסידי רום הבטיח נפח אפסון בלתי נתפס של 680 מגה בייט (!!!!!!!). בערך 500 דיסקטים בסי.די.רום אחד!!!!!!!!!!!! זה פוצץ לי את המוח. הייתי חייב, חייב אחד. עכשיו, אחד הייתרונות הגדולים של להיות מבוגר זה שכשאתה רוצה משהו, אז אתה יכול לקנות אותו לעצמך, במיוחד אם הוא לא יקר בצורה מזעזעת. כשאתה ילד, אין לך באמת את האפשרות הזאת. אבל כשאתה ילד בן 13, יש את קופת הקסמים הזאת שנקראת ״הכסף ממתנות הבר מיצווה שלי״. וכך, הזמנתי לי את כונן הסי-די רום המיוחל. אני לא זוכר את המחיר המדוייק, אבל נראה לי שהוא עלה משהו סביב 500 או 600 דולר. של 1992 או 1993. סכום אסטרונומי, באמת אסטרונומי. חיכיתי לו בשקיקה, ואכן אחרי כחודשיים, הוא הגיע. כונן סינגל ספיד, עם מחסנית כזאת שצריך להכניס לתוכה את הסידי, ואז לדחוף אותו פנימה בכוח, ולשלוף החוצה עם משהו שדמה יותר לכפתור איג׳קט של טייפ, מז׳אנר היש לי קפיץ (לקוראי הצעירים, חפשו ״דאבל קסט״). זה היה איטי נורא, וגם לא היו בעצם שום משחקים שיכלו לעשות בזה שימוש, עד שפתאום היו.
וכשהם הגיעו, קרה דבר נורא. הכונן שלי היה איטי מדי בשביל רובם. לא רק שהיה איטי מדי, כמה חודשים אחרי שרכשתי אותו, יצא לשוק כונן במהירות כפולה, שעלה חצי, והנורא מכל – היתה לו מין מגרה אלקטרונית כזאת שיצאה בלחיצת כפתור עדינה. וחודשיים לאחר מכן, יצא כונן במהירות מרובעת, שעלה שוב חצי, וכו׳.

הסיפור שלי? קראתם אותו? אז גוגל גלאס. מייקרוסופט הכריזו היום על משקפי ההולוגרמה שלהם, ה-hololens. למקרה שפספסתם, קחו דקה וצפו בסרטון הזה.

עכשיו נכון, זה סרטון תדמית וכו׳, אבל אלוהים אדירים שבשבמיים. נרגעתם? מעולה. עכשיו לחצו על הלינק הזה כאן. זו חברה שקוראים לה magic leap. סטרט אפ סודי, שגייס עד כה חצי מיליארד דולר (!!!!). הוא מתכנן לעשות את מה שמייקרוסופט עושים עם הולוגרמות, ולעשות אותו אפילו עוד יותר טוב. כי התכנון שלו הוא להקרין שדה אור ישר אל תוך הרשתית שלנו. כמה הם טובים? ובכן, אין עדות ישירה, מלבד מה שעושים לנו טיזינג איתו באתר, אבל יש עדות עקיפה מטורפת: ניל סטיבנסון, האיש שכתב את ספר הסייברפאנק-מציאות-מדומה שאחריו אף אחד לא העז לכתוב ספר סייבר פאנק, הצטרף אליהם בתור העתידן הראשי אחרי שהוא ראה מה שהם מפתחים. ניל פאקינג סטיבנסון.

עכשיו, ליבי יוצא אל גוגל גלאס. הם ניסו. אבל מה זה החרא הזה? אתם מבינים את ההבדל בין גוגל גלאס, שזה חתיכת פלאסטיק עם מסך קטן בפינה של העין וסוג של סירי, ובין היכולת להקרין הולוגרמות ושדות אור דיגיטליים?

על פניו, גוגל יצאו אידיוטים. רק שהם לא. זה לא כי בגוגל עובדים אנשים חכמים, ולכן הם לא יכולים לצאת אידיוטים. אני חושב שגוגל יצאו גאונים. מישהו, מישהו היה צריך להיות הפראייר שישלם 600 דולר עבור הסידירום הדפוק, כדי שאחר כך אפשר יהיה להוציא את הדורות הבאים. אני חושד בסתר ליבי שגוגל הבינו שמישהו צריך להכשל בגדול בתחום המשקפיים הממוחשבות כדי שהתחום הזה ימריא. במובן מסויים גוגל הם שה האלוהים, הקריבו את עצמם על מנת שתעשיית המשקפיים תוכל להמריא. במובן מסויים. ומצד שני, הם לא פראיירים. כי החברה המגניבה הזאת, הסטרט אפ הסודי שגייס 500 מיליון דולר והולך להקרין לכם דרקונים ופיות על הרשתית, נחשו מי השקיע בו? בדיוק.

כל העסק הזה מסעיר אותי מאוד. כי באמת, עם כל הכבוד לסקייטבורד מעופף, אני לא רואה את עצמי עולה על דבר כזה. אבל מציאות רבודה/מדומה באיכות טובה ואמיתית, זה game changer. אבל הוא מסעיר אותי בעוד מובן. לפני שנה וחצי גוגל חשפה את גוגל גלאס. נניח לשניה את תיאוריית שה האלוהים מלמעלה. נגיד שלפני שנה וחצי זה היה הדבר הכי מדהים שגוגל ידעה לעשות. והיום, שנה וחצי אחרי זה, מייקרוסופט מוכרת משקפיים שפאקינג מקרינות הולוגרמות. אם בשנה וחצי הטכנולוגיה התקדמה ממסך קטנצ׳יק בזווית העין להולוגרמות וכו׳. אז יש סיכוי שבאמת קצב ההתקדמות של הטכנולוגיה הולך ומאיץ,שבאמת הסינגולריות נמצאת מעבר לאופק. וזה מעצבן אותי, כי ריי קורצוויל נראה לי טיפוס זחוח משהו כבר עכשיו.

בדרך חזרה מהעבודה עצרתי באחו הסודי שלי כדי לצלם. האחו הסודי שלי הוא לא באמת סוד – הוא גלוי למאות אלפי האנשים שנוסעים באיילון כל יום, והוא כל כך לא סודי, שאפילו כתבתי עליו פעם, רק שעיצוב הפנים הנוכחי של הבלוג לא מאוד טוב בלהראות פוסטים ישנים. קיוויתי לתפוס את חתיכות האור האחרונות לפני השקיעה, כדי לצלם. המצלמה הישנה אבדה לנו בנסיעה האחרונה ליוון, והמצלמה החדשה הביאה איתה פרץ עניין מחודש בצילום. כמו כל מיומנות נרכשת, יש לצילום עקומת לימוד. בהתחלה, כמה טיפים קטנים מקפיצים אותך קדימה, ואז אתה נתקע, כי כמו כל הדברים שיוסי שריף אוהב, מדובר בפרקטיס, וכדי להשתפר בצילום אתה צריך בעיקר לצלם הרבה. התחלתי לקרוא כל מני ספרים על צילום בזמן האחרון, והם בגדול מתחלקים לשתיים: הכלבלב הנמרץ והזקן החכם. הכלבלב הנמרץ רוצה כן כן ללמד אותך לצלם כן כן בוא יאללה, בוא תלמד יש המון טיפים טריקים טכניקות אומנות גם אומנות כן כן כן יאללה איזה כיף. אבל יש גם את ז׳אנר הזקן החכם, שכל הזמן מדברים על איך הטכניקה לא חשובה, והכי חשוב זה להסתכל, ולהיות מודע, ולנשום, ולדמיין את הפריים ולהיות ברגע. ובגלל שזה כמו כל דבר של פרקטיס, אז אני יודע להסתכל על זה. וזה מצחיק אותי שהזקנים החכמים לא מבינים שאת החוכמה שלהם אי אפשר לקבל מבלי שהלכת כברת דרך, גם אם לא את כל הארבעים שנה שלהם, ושלוותר על טכניקה זה נהדר לאלה שכבר יש להם אותה, או יותר נכון כבר אין להם אותה, כי היא כבר לא טכניקה היא פשוט הוויה. וניסיתי להיות מודע לפריים, ולמוקד של הצילום, ולאיך האור פוגש את גזע האקליפטוס האדום, ולהזהר מהבוץ שבאמת לא היה כל כך גרוע. רבע שעה שלמה נזהרתי מהבוץ באדיקות, עד שהבנתי ששכחתי את כרטיס הזכרון שלי מחובר למחשב בבית.

בדרך חזרה, קיבלתי פיצוי. השמים הלבנים והחיוורים עם שמש הפלורסנט צהוב הפכה לשקיעה מרהיבה, סגולה ומרוחה דק, כאשר השמש שוקעת אל תוך הים בדיוק כאשר אני יורד בטיילת הרברט סמואל. זה היה כל כך יפה ששקלתי לעצור עוד פעם לצלם, למרות הכל.

***

בשבת, עברתי את הרגע הקשה ביותר במערכת היחסים שלי עם עילם עד כה. הוא חזר מיום כיף אצל סבא וסבתא, עם בני הדודים האהובים שלו. השעה היתה מאוחרת והוא היה שפוך. ליאת המשיכה לחפש חנייה, ואני לקחתי על עצמי להרדים אותו. אני ביליתי את היום לבד בעיקר, וקצת עם ג׳וני בטיול לים, והתגעגעתי אליו מאוד. גם הוא התגעגע אלי. הוא ביקש להתקשר אלי, באמצע היום, ולהגיד לי ש״אבא, אני רוצה אותך״. וכשלקחתי אותו מליאת, הוא הסביר לי שהוא רצה להרביץ לאמא, כי הוא רצה אותי. הוא מרביץ עכשיו, ומדבר על להרביץ. השעה היתה קרוב לתשע, מאוחר לו מאוד, והוא לא רצה לישון. זה התחיל במלמול מונוטוני של ״לא רוצה לישון״, והפך להיות התקף בכי וכעס כמו שרק ילדים ג׳ינג׳ים ועייפים מאוד יכולים. יש לו מין קטע כזה, שכשהוא כועס הוא צועק, באגרסיביות. ניסיתי לשאול אותו אם הוא עושה חיקוי של ציפור, ואפילו עשיתי אחד דומה כזה של עצמי. זה היה מדהים לראות איך, למרות הכל, זה מצחיק אותו, ואיך זה שזה מצחיק אותו מכניס אותו למה שאי אפשר לתאר אלא כ-buffer overflow רגשי. הוא כעס וצחק ובכה. ואז, כשבאתי ללטף אותו או לחבק אותו, הוא התפוצץ עלי, וצעק ״תעזוב אותי!״. נזרקתי לאחורה. הוא אמר את זה עם כל כך הרבה תסכול, וכעס, ובעיקר אמר את זה כמו איש מבוגר. עילם בן שנתיים, וזו הפעם הראשונה שהרגשתי אותו, באמת, מתרחק.