אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.