לֶךְ-לְךָ

הרגע הזה שפרופ׳ מיכאל זכים עמד מול הכיתה ושלף את הציטוט All history is contemporary history, והסביר ש-"Roots״ הוא בו זמנית גם הסיפור של העבדות באמריקה, אבל גם מסמך על הגבר האפרו-אמריקאי שמגלה את עצמו בשנות השבעים, אני זוכר איך קצת התפוצץ לי המוח. נזכרתי בציטוט הזה, של בנדטו קרושה, כשהאזנתי לפרק השלישי בפודקאסט של ג׳אד אבומרד, Dolly Parton's America. דולי פרטון, כך מסתבר, היא למוזיקה באמריקה היום מה שקיאנו ריבס הוא לקולנוע – מעין קונצנזוס אהוב עד מאוד, מלאך שאיננו ראויים לו. משהו שמאחד דמוקרטים ורפובליקנים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. במובן מסויים, זה מהפך שקצת מזכיר את מה שקלינט איסטווד עבר, מסמל גס של גבריות, לבמאי סופר-מוערך. וכמו איסטווד, דולי עושה את זה מבלי לוותר על הזהות שלה, על טנסי.

את המיני סידרה בת תשע הפרקים הזו, מפיקים ג׳אד אבומרוד ושימה אוליאיי. הוא נולד לזוגdolly-parton-america-trailer-image הורים שהיגרו מלבנון, והיא מגדירה את עצמה ״אמריקאית דור ראשון״, בת לזוג הורים מהגרים מאיראן. ג׳אד הוא היוצר של הפודקאסט המופלא Radiolab, וזוכה ב-Macarthur genius grant. הוא גדל בטנסי, היא בנוואדה, ושניהם נשמעים הכי אמריקאים שיש, ועושים Public Radio בניו יורק, שזה בערך הכי קיצוני על הסקאלה של קלישאות סמולניות שיש. יש משהו מרתק בעיני ששני אמריקאים ממשפחות מהגרים, מנסים להבין את אמריקה, דרך העדשה של זמרת קאנטרי פופולארית, ב-2019 כשטראמפ הוא נשיא ארצות הברית.

אחת האיכויות הבולטות של רדיולאב, התוכנית שג׳אד מפיק ביום יום, היא היכולת לקלף עוד ועוד שכבות מהסיפור. אתה מתחיל בנקודה מסויימת, ואז יש טוויסט, ואתה חושב לעצמך ״אה, אז בעצם על זה הפרק״, ואז זה קורה כמה פעמים. את האיכות הזו הם מביאים לדולי. ״לדולי פרטון יש ציצים גדולים״, הסבירה חברה טובה לבן זוגה הגרמני שלא הכיר את הנפשות הפועלות. אז יש התייחסות לציצים, ולשאלה האם דולי פרטון היא אייקון פמיניסטי, מחלוצת הגל השלישי (כן במהות, לא בשיום), ואתה חושב שטוב על זה נדבר היום, אבל אז ממשיכים לחפור, להכנס עמוק יותר ל-Dollyverse.

לא זוכר מתי נתקלתי בטענה הימנית שהפלסטינאים הם עם מומצא. זה הצחיק אותי נורא, כי כל העמים מומצאים, אבל איכשהו זה לא הצחיק את מי שטען את זה מולי. כשג׳אד ושימה בוחנים מקרוב את העולם של דולי פרטון, מגלים שגם הוא מומצא. אחת התמות החוזרות במוזיקת הקאנטרי היא הנוסטלגיה, הגעגועים לעבר ההוא שהיה פעם, ואינו עוד. קאנטרי, כז׳אנר מוזיקלי, החל לתפוס תאוצה דווקא כשהעולם התחיל תהליך של עיור, ואנשים נטשו את הקאנטרי לטובת העיר ורצו להזכר. לפעמים העבר הזה באמת היה, כמו ה-Tennessee Mountain Home ששרה עליו דולי פרטון, ביקתה עלובה, שהזכרון שלה מהדהד אצל ג׳אד את הביקתה בהרי הלבנון שבה גדל אביו. אבל לפעמים זו נוסטלגיה מומצאת. All history is contemporary history, וכשנזכרים בזמנים הטובים ההם, קל לעצב את הזכרון כך שישקף את הערכים שנרצה שיהיו לנו עכשיו. על איך פעם היה הכל טהור ואירופאי ולבן ואמריקאי באמת, לא מלוכלכך בכל המהגרים האלה. ואז מסתכלים מקרוב, ומגלים שהבנג׳ו, למשל, הוא בכלל כלי אפריקאי, עם שורשים במזרח התיכון, שהגיע דרך האיטי, ולקח המון זמן עד שבכלל מוזיקאים לבנים יקחו אותו, ויהפכו אותו לשלהם.

בזכרון שלנו כל זה לא קיים – הבנג׳ו הוא הכלי של אפלצ׳יה, שתושביה משמרים את מסורות המויזקליות של אירופה, לא ככה? לאנשים יש אינטרס לעצב זכרונות על התקופות הפשוטות וללרלר על העידן שלנו, המסובך, אבל מסתבר שהכל היה מעורבב יותר ומסובך יותר, גם פעם.

העומק החתרני של הפודקאסט הזה מהמם בעיני, כי אני די משוכנע שלדולי פרטון יש לא מעט מעריצים מצביעי טראמפ, שמסתובבים עם כובעים של MAGA וחושבים על המתקפה שיש על הגזע הלבן. אבל קשה להאזין לפודקאסט הזה, מבלי להבין את עומק התרומה של הגירה לאמריקה, באם זה בצורה של שירי עם, כלי נגינה, או פשוט האנשים המוכשרים שמספרים לנו את הסיפור הזה, שלא היה מסופר אם משפחותיהם לא היו עושות את הצעד הקשה הזה, של ללכת מארצם, ממולדתם, מבית אביהם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

האיום החמישי

אחת התכונות שמשקיעים הכי מעריצים אצל יזמים, היא hustle. אני לא סגור על איך לתרגם את זה לעברית בדיוק, אבל זה שילוב של חוצפה (במובן היידישי של המילה), ופלפל, ויוזמה. זה משהו שדי משולב באופן רצוף ב-dna הישראלי, אז אולי בגלל זה אין לזה מילה בעברית. בתאילנד, אי אפשר היה שלא להתרשם מכך שהתאילנדים הם עם מלא hustle. האבטלה בתאילנד נמוכה, כולם עובדים, כולם עסוקים. ועדיין, זו מדינה ענייה, עם פערים עצומים בין העשירים והעניים.
התרבות התאית היא בודהיסטית, ואושר, בלי קשר לעושר, הוא חלק מתפיסת העולם שלהם. ״סאנוק״ זו מילה מגניבה שאומרת ״תעשה את זה בכיף״, גם אם ״זה״ זה לשתול אורז בחום מטורף ושש מאות אחוזי לחותוויתושים עם רשיון ג'. יש שם גם נסיון להמנע מעימות, כמה שיותר, ויכול להיות שהדברים האלה עוזרים לשמר את המצב כפי שהוא, אבל זה מדהים. הקניונים מלאים במותגי יוקרה ורכבי על, אבל בהמון מקומות אין מדרכה אפילו.
יש לזה המון סיבות, אבל ממה שהבנתי, חלק מזה נובע מסולם ערכים שמקדש קודם כל את התא המשפחתי, על חשבון הכלל. אני עושה לביתי, וכשממשיכים עם זה הלאה, אז זה מתבטא גם בשחיתות קיצונית. יש לזה שם, מסתבר: The tragedy of the commons, ההתייחסות למשאבים משותפים כאילו הם נועדו לשרת רק אותי, אבל מבלי לדאוג לתחזק אותם. לצורך העניין, יש לי עדר של פרות והם מחסלות את כל הדשא במדשאה הציבורית. הישראלי המכוער, שמשאיר את הזבל שלו בים. Cows_on_Selsley_Common_-_geograph.org.uk_-_192472.jpg
דונאלד טראמפ הוא קצת גילטי פלז׳ר שלי. אני צופה בו כמו בתאונת רכבת של ארבע שנים, מוצא את עצמי מתענג על הגועל ורגעי ה״זה לא באמת קרה עכשיו״. בימים האחרונים, אני נכנס לרפרש את העיתונים מתוך איזושהי ציפייה סמויה לגלות שהוא פשוט התפוצץ. פוף. יש ז׳אנר שלם של ספרי ״הבית הלבן כבית משוגעים״, כמו Fear של בוב וודוורד. וכשקוראים אותם אז זה מפחיד לאללה לחשוב שהבית הלבן מתנהל ככה. אבל לפני כמה שבועות עשיתי טעות.
מייקל לואיס הוא אולי ה-non fiction storyteller הטוב ביותר שאני מכיר. הוא כתב את Moneyball ואת The Big Short, וגם את The Undoing Project, על הזוגיות המקצועית של כהאנמן וטברסקי, שממש כדאי לכם לקרוא. הוא כותב כל כך טוב, שהוא יכול לכתוב שלושים עמודים על תהליך צביעה של דירת ארבע חדרים בפרוייקט מחיר למשתכן בחדרה, וזה עדיין יהיה מרתק. אחרי שסיימתי את The Undoing Project, ראיתי שיש לו ספר על טראמפ, או כך חשבתי. הספר,  The Fifth Risk, הוא לא על טראמפ. הוא על מה קרה לממשל הפדרלי אחרי שטראמפ נבחר. וזה אולי אחד הספרים המבעיתים שקראתי.images
מה שלואיס עושה, בגדול, זה לשיר שיר הלל ל-unsung heroes של הממשל הפדרלי. הוא מסביר, בדרכו המרתקת, מה לעזאזל עושים כל מני משרדי ממשלה כמו ה-Department of Energy או ה-USDA, עד כמה חשובה העבודה שלהם למרקם החיים האמריקאי, ועד כמה רוב האנשים לא מודעים לזה. לדוגמא, ב-DOE, יש גוף שמתוקצב ב-2 מיליארד דולר בשנה שמטרתו לצוד פלוטוניום ואורניום מועשר שמסתובבים בעולם ושמהם אפשר לייצר פצצות, ולדאוג שלא ייצרו ממנו פצצות. מהחומר שהגוף הזה השיג בשמונה שנים האחרונות אפשר היה לבנות כ-160 פצצות. הוא גם אחראי על כל הפיקוח על הנשק הגרעיני בארצות הברית, ההכשרה של כל הפקחים של סב״אא, ומממן אחוז נכבד מה-basic research המדעי שנעשה בארצות הברית. יש לו גוף דמוי darpa שמממן פרוייקטים נסיוניים בתחום האנרגיה, וקרן דמוי המדען הראשי שמלווה כסף למיזמי אנרגיה גדולים, נגיד, Tesla. שני האחרונים, דרך אגב, הם ROI positive עד מאוד. ה-DOE הוא גוף של בערך 120 אלף עובדים, אנשים מסורים ומקצועיים, פיזיקאים ומדענים וכו׳. וזה רק משרד אחד מהכמה שלואיס ביקר בהם – גם ה-USDA וה-Department of commerce עושים דברים מופלאים וחשובים מאין כמותם. Trust me.
אחרי שאתה מתפעם ואומר ״וואו, לא ידעתי שכל הדברים האלה נעשים״, מתחיל הפחד. ב-DOE הכינו שתי קומות וציפו לכשלושים איש להתחיל חפיפות, יום אחרי הבחירה של טראמפ. כפי שקרה בתהליך ה-transition עם אובמה, ובוש הבן וכו׳. אף אחד לא הגיע. אף אחד לא הקשיב לאנשי המקצוע, לחפיפות ותהליכי לימוד שאמורים לקחת חודשים, הוקדשו שעה וחצי. וככה הספינה מנווטת. הקו הכללי של הספר מסביר איך בגדול חלק עצום מהמשרות החשובות בממשל הפדרלי או לא מאויישות, או מאויישות על ידי אנשים חסרי כישורים במקרה הטוב, ובעלי אינטרסים כלכליים מובהקים במקרה הרע, שמקבלים החלטות רעות. פרנק קלוץ, שהיה אחראי לתוכנית הנשק הגרעיני במשרד ההגנה (כן), פוטר והתבקש לעזוב, לפני שמונה לו מחליף כי באמת זה לא תפקיד כזה קריטי, נכון? הקרן של השבעים מיליארד דולר שמלווה כסף לחברות ושבלעדיה tesla לא היתה קמה? אין אותה יותר. הגוף דמוי ה-darpa? אין אותו יותרת. המעבדות הלאומיות שאחראיות ל-basic science? מקוצצות.
יש איזורים שלמים בארצות הברית שהיו נראים כמו תאילנד, אלמלא היד המוסתרת של הממשלה הפדרלית, של אנשים שדואגים ל-commons, כדי שלא תהיה טרגדיה. דאגה ל-commons זה גם השקעה במדע ומחקר, במחשבה ארוכת טווח. בישראל ביטלו את נציבות הדורות הבאים. בעולם של האחים קוך, שמתמננים את ידם לתוך הממשל הפדרלי, לא צריך להיות commons. יש בעלות פרטית. אם טראמפ יבחר שוב ב-2020, וההזנחה הזו תמשך, זו תהיה הזדמנות מרתקת. כי כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לחיות בתקופה שבה מעצמת על היחידה בעולם, הופכת למדינת עולם שלישי, בכוחות עצמה?

מה רבו מעשיך

בניכוי רמת גן ושכונת בצרון, לא הייתי במזרח כמעט עשור. בפעם האחרונה נסענו להודו, ממנה ברחנו אחרי כעשרה ימים, תוך שאני מוטרד עמוקות שהמדינה הפארטצ׳ית הזו מחזיקה ארסנל של נשק גרעיני. הרומן שלי עם המזרח החל מאוחר ומוזר. הטיול הזה, בגיל 40, הוא הפעם הראשונה שאני בתאילנד. חלק מזה זה באשמת ליאת, שלפני תשע שנים, שכנעה אותי לנסוע להודו במקום לתאילנד בטיעון המפוקפק  ש״עזוב, תאילנד מפנקת, בוא ניסע להודו״, וחלק מזה הוא בגלל הרומן שלי עם הפיליפינים. אבל תאילנד תמיד היתה שם, מין יעד חלומי כזה, שבו החופים הכי יפים והאוכל מהמם והכל זמין ו-ובכן, מפנק. אחד הדברים שהיה מדהים לפגוש גם בתאילנד המפנקת, זה את הדוקהה, אותה אי-נחת, או סבל, שהבודהה טוען שהיא אחת מארבעת האמיתות הנאצלות, הבסיסיות, של החוויה האנושית, בתצורתה התאילנדית. עם כמה שתאילנד מפנקת, בתאילנד, הדוקהה איז אין יור פייס. החום והלחות קשוחים, ליתושים יש רשיון ג׳. אפשר לברוח לשייק צונן או טבילה בים, אבל היא כל הזמן שם, מזכירה לך את קיומה.

המקום הראשון אליו הגענו בקו-סאמוי היה מרהיב. זה כנראה המלון הטוב ביותר ששהיתי בו אי פעם. וילה של כמאה מטר, על הים, מעץ טיק. כל הפרטים הקטנים היו שם, כולל הדלי של מי גשם עם הכף מעץ קוקוס בכניסה לגינה הפרטית שלך, כדי לשטוף את הרגליים מחול הים לפני שנכנסים. מסוג המקומות שבאמת רואים רק בסרטים, שכוכבי קולנוע הולכים אליהם לחופשות. זה היה מעניין כל כך לראות כמה הדוקהה ערמומית. כי הכל כל כך יפה ומושלם עכשיו, אבל אנחנו כאן לרק חמישה ימים, ואז זה יגמר, נכון?

בחדר הטוב ביותר במלון המושלם הזה, למשפחה, עלה לנו בערך 500 דולר ללילה. כשסיפרתי את זה לחבורה של ישראלים בטיול אחרי צבא שפגשנו בהמשך, הם כמעט נחנקו. זה יקר אסטרונומית במונחים של תאילנד (המלון שבו שהינו בקופנגן עלה לנו עשירית מזה), אבל זה בערך המחיר ללילה במלון ממוצע באילת. וכשמצאתי את עצמי מרגיש קצת מבועס על מחירי האוכל במלון, זה עורר את סקרנותי. האוכל היה, ובכן, יקר. מה זה יקר אתם שואלים? היו מנות קארי שהגיעו ל-700 באט, שזה המחיר למנה כזו במסעדה בישראל. כשהצלחנו לחלץ מהריזורט וללכת למסעדה בשביל השכן, שילמנו על אותה מנה 70. חלק מהקסם של תאילנד, כך הרגשתי, זה שזה גן עדן זול. שהכל זמין. מסאז׳ של שעה בשלושים ש״ח, ארוחה שלמה ל-9 אנשים, ב-130 ש״ח. זה ריגש אותי, עדיין מרגש אותי. ובו זמנית, זה מביך אותי. זה מביך אותי כי יש לזה ריח לא בלתי עדין של אימפריאליזם. האדם הלבן נהנה מכוחו הכלכלי, וכל הילידים רוקדים לפניו עבור פרוטות. בילינו את רוב הזמן שלנו כאן, כשלושה שבועות, בווריאציות על גן עדן עם חוף, ואם זה מה שאתם אוהבים, המלצתי החמה ביותר היא לא להגיע לכאן. כי חופים לא פחות יפים, וריזורטים לא פחות מפנקים, יש לכם ביוון, ובכרתים. וכשמחשבים את עלות הטיסה (בטח כמשפחה), אז אפשר בקלות לבלות שבועיים בפינוק על, בסכום זהה או אפילו נמוך יותר. ושם אין יתושים ודאנגי ולחות בלתי נסבלת. סיפור של שייק בעשר ש״ח ומסאז׳ בשלושים זה פשוט משחק שאנחנו משחקים עם עצמנו. אולי הסייג המרכזי כאן, – זה מאפשר לנו להרגיש נוח להיות פראיירים, לא להתרגש מזה, כי  כשהכל זול, אז מחיר הטעות נמוך יותר ומתבעסים פחות. הזמנת מנה לא טעימה? לא נורא, היא עלתה 15 ש״ח. נהג המונית מנסה לעקוץ אותך? לא משנה, זה כולה 20 שקל, אבל אם סופרים את הסכום הכללי, אני חושב שבסופו של דבר נגיע למסקנה שכלכלית, זה פחות או יותר שווה ערך.

יש איזה ציטוט שמסתובב לו באינטרנט, שמיוחס לאמברטו אקו אבל אתם יודעים איך הדברים האלה מתגלגלים, ש״קריאה מרפאת פאשיזם, ומסעות מרפאים גזענות״. אני מסכים מאוד עם הסנטימנט הכללי, אבל אני בהחלט יכול לראות איך אנשים מגיעים לתאילנד, שוהים בריזורט שלהם, ובגדול כל המפגש שלהם עם תאילנד הוא האנשים שמחליפים להם את המגבות, או אולי גיחה לקניון או לרכיבה על פילים. עם כמה שבאמת נהנתי מהפינוק, ומהמנוחה, הדבר הכי מדהים בתאילנד הוא תאילנד.

לרובנו יש את התבנית הזאת של מה זה אומר ״חיים אנושיים״ – איך נראה בית, מה זה אוכל, איך נראה מרחב ציבורי, ופתאום אתה מגיע למדינה כמו תאילנד ומגלה שהחיים זה דבר פי אלף יותר רחב ומגוון ואפשרי ממה שדמיינת, ומה רבו מעשייך, אדם. שאנשים יכולים לחיות, ולאכול, ולהתקהל, ולסחור ולהתנהל בדרכים שלא דמיינת. אתה מבין פתאום כמה החיים חזקים, ויצירתיים ומבעבעים, וכמה הצורה שבה אתה חי היא רק צורה אחת מני רבות.

אוכל הוא דוגמא מעולה – נדמה כי לכולנו יש מן מנעד כזה של מה זה אוכל – איזה חיות אוכלים, איך מבשלים אותם, ובאיזה הקשרים אוכלים אותם. ואז אתה מגיע לתאילנד, ואתה מגלה שכל מה שידעת על אוכל הוא ספקטרום צר ומוגבל. כי למשל, אם הייתם שמים אמריקאי כאן, הוא היה מצפה שכל המדינה תמות מהרעלת מזון. חתיכות של בשר לא מבושל שזרוקות להם על קרש בשלושים ושמונה מעלות חום ושש מאות אחוזי לחות, שהדבר היחיד שעומד בינו ובין צבא של זבובים הוא מין מאוורר חלש עם כמה בדים שמנפנפים מעל הבשר. מדינה שלמה שמתנהלת ככה, והנה לא כולם מתים בסוף היום. אפילו לא התייר הישראלי השמנמן שלא התאפק. או מנעד הדברים שאוכלים כאן – מביצי נמלים ועד תנינים, ומנעד הדרכים שאפשר לאכול כאן – ממסעדות יוקרה ועד שיפודים שירדו מדלי מלא גחלים ששוכן לו בשיפולי סירת-נהר קטנה, שמתפקדת כמו drive through, או יותר נכון sail through.

לפני כמה שנים, בעודי שוכב על ערסל בבקתה אלפינית מוריקה באוגוסט, כתבתי שחופשות של being טובות מחופשות של doing. ערסלים זה עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם. ביליתי לא מעט שעות על ערסלים בחופשה הזו, אבל הרגעים המרטיטים באמת, היו אלה שבהם הרגשתי את תפיסת האדם שלי מתרחבת, ובשביל זה צריך לרדת מהערסל מדי פעם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

חיפושיות עם וקטור

בסטרט-אפ, הנתונים חשובים. הם חשובים כמצפן פנימי לאילו פעולות צריך לעשות, אבל הם חשובים גם ככרטיס הביקור שלך למשקיעים. שלום, להלן הביצועים שלי: הנה כמות המשתמשים, ככה נראית ה-engagement שלנו, ככה ה-retention, הנה ה-cac. משקיעים, במיוחד בהתחלה, מסתכלים על הצוות, ועל החזון, וכו׳, אבל בשלב מסויים, גם המספרים מדברים. ולפעמים המספרים טובים, אבל בדרך כלל כדי להגיע למספרים טובים צריך לעבור קודם במספרים לא טובים, או לא טובים מספיק. ולפעמים רוצה הגורל שאתה בדיוק בשלב הזה של עדיין-לא-הגעתי-למספרים-הטובים, ובדיוק זה השלב שבו אתה מגייס כסף וכולם שאולים אותך על איך הביצועים וכו׳. כשזו החברה שלך, הסטרט אפ שלך, שיש בו אנשים שאתה אחראי לפרנסה שלהם, אז זה לא תרגיל אקדמי, זה אישי.

רצה הגורל והפיד שלי, מדי פעם, מנוקד בפוסטים, שכדי לא להעליב את חברי מהימין, פשוט אקרא להם ״טראמפיסטים״. לא מדובר, כמעט אף פעם, במשהו שכתבו או אפילו שיתפו חברים אמיתיים שלי, אלא אדוות שמגיעות אלי בכל מני דרכים. וזה מעניין לראות איך האישיוז האמיתיים שיש לנו כאן, הוויכוח על מה ההתנהלות הכלכלית הנכונה כדי ליצור מדינת מופת, או מה אנחנו צריכים לעשות עם כמה מיליוני הפלסטינים שנמצאים תחת שליטתנו או שלא, וכו׳ וכו׳, איך לפוסטים הטראמפיסטים אין שום עניין בלדבר על זה. הם רוצים לתת לילדים משהו לשחק איתו, אז זה הכל הדיפ סטייט ובעת האחרונה, בצעד שיובא היישר מאמריקה, הכחשת שינוי אקלים. אני מודע לכך שבהחלט ייתכן שאילו זרמים שתמיד היו שם בעבר, אבל עכשיו מגיעים אלי, או שפשוט עכשיו שמתי לב אליהם, ואם אסיט את מבטי זה לא יפריע לי יותר. העניין עם הכחשת האקלים, היא שזה המקום שבו למתנגדי המדע יש הכי הרבה כוח פוליטי, מכל ספקטרום האנטי מדע. יכול להיות שזה בגלל שזה בגלל שהוא האמונה האנטי-מדעית שהכי קשורה לכסף. זה נכון שלתעשיית התרופות האלטרנטיבית יש איזשהו אינטרס כלכלי במלחמה בחיסונים, ושיש cottage industry קטנטן סביב flat earth, אבל כל זה מתגמד לעומת הטריליונים שעומדים מאחורי דלקים מבוססים מאובנים ותעשיה מזהמת וכו׳. ולמי שרוצה לקפוץ עם ״תעשיית האנרגיה הירוקה/שינוי האקלים״, אז נו באמת.

מה שמעניין הוא שהדינמיקה הבסיסית של הרטוריקה של מתנגדי שינוי אקלים דומה להפליא לכל שאר מתנגדי המדע. המון ממנה מגיע מחוסר הבנה של איך מדע עובד, של איך לקרוא מחקרים (היה פוסט אחד שבו מכחיש אקלים הביא מאמר שבגדול סתר את כל מה שהוא אומר, והתעקש שקרא אותו ושהמאמר עושה בדיוק להיפך, ולקח איזה שלושים פוסטים להסביר לו איך הוא קרא אותו לא נכון ועדיין בסוף הוא לא השתכנע). אבל הרוב נובע מאג׳נדה שנקבעה, שמחפשת את הנתונים שיתקפו אותה.

יש בי מקום שממש מבין את כל מכחישי האקלים הללו. כי בתקופות הקשות, השחתתי המון שעות בלשבת על הנתונים של ג׳ימיני, ולנסות לייצר מהם נראטיב טוב. לחתוך את הביצועים שלנו כך שבשבוע מסויים, בזווית מסווית, בניכוי הערבים והחרדים, פתאום יש לנו ביצועים יוצאי דופן. הרצון לייצר אמת שמתאימה לאג׳נדה שלי, לעשות צ׳רי פיקינג ככה שהדבר שאני יודע שהוא האמת ישתקף בדאטה אמיתי אשכרה והנה תראו איזה יופי של ביצועים. כל יזם שיספר לכם cherry-pickשהוא מעולם לא השתעשע בדבר הזה, הוא שקרן. מה שמבדיל בין יזמים הגונים ושרלטנים, הוא קודם כל המודעות למה שהם עושים, ואז הבחירה מה לעשות עם התוצאות. חלק מהשרלטנים, דרך אגב, הם ציניים ויודעים שהם מבלפים או עושים מניפולציות, אבל חלק לא מבוטל, אני חושב, מאמין לסיפור של עצמו מהרגע שיצר אותו. זה מה שגורם לאנשים אחרים להאמין להם גם.

חלק מהאנשים מדמיינים את התקדמות המדע בתור מין חץ כזה, שטס קדימה בקו יישר. אבל במציאות, ההתקדמות של מדע היא כמו לנסות ללכת מקצה אחד של גינה לקצה השני, נגיד מרחק של 500 מטר, עם חבורה של ילדים בני שלוש וחצי. אם תסתכלו על כל הסיפור ב-time lapse שמצמצם את השעתיים וחצי שזה לוקח לכמה דקות, תראו בסופו של דבר שהדבוקה הזו הצליחה לעבור מנקודה אלף לנקודה ב׳. אבל מה שקרה שם זה שבעצם היו שם המון ילדים שאולי הלכו בכיוון הכללי של היעד, אבל גם שוטטו לשם ולכאן והלכו אחורה וקדימה ובמעגלים ובזיגזג. סוג של נחיל חיפושיות עם, בסופו של דבר,  וקטור. ככה עובד מדע. יש המון מאמרים, שחוקרים משהו, שבסופו של דבר מתרכבים לווקטור אחד שנקרא ״ההבנה הכי טובה של המציאות שיש לנו כרגע״, אבל בדרך, האסופה הזו רוטטת לכל מני כיוונים, כך שאפשר, בתום לב או בפחות תום לב, למצוא מאמר אחד או ציטוט אחד, שהולך לכיוון שאתה רוצה שהוא ילך, ולהביא אותו בתור התורה עצמה, יד ראשונה מחוקר אמיתי.

זאב, השותף שלי בגי׳מיני, הוא חשדניסט בלתי נלאה מטבעו. ורצה הגורל והוא נפל עלי, אופטימיסט בלתי נלאה, שמתלהב מדברים ורוצה שהם יהיו כמו שאני מדמיין. חלק לא מבוטל מהעבודה שלנו ביחד היא ״אני מביא רעיון וזאב מאתגר אותו עד זוב דם״. השותפות עם זאב מכריחה אותי, כמעט כל יום, להתמודד עם ההטיות שלי, עם הפיתוי ליפות את המציאות לטובת משאלות לב. זה יוצר לא מעט חיכוך, שזו דרך יפה להגיד שברגעים האלה אני די שונא אותו, אבל זה הופך אותנו לחברה יותר טובה, ואותי ליזם יותר טוב. לא מעט פעמים, דרך אגב, אני מצליח לשכנע אותו. כי באמת יש לי דאטה שיתמוך ברעיון שלי, או כי זה רעיון כל כך ברור וטוב שצריך לעשות אותו, או פעם אחת כי איימתי לשרוף לו את האף. ברגעים האלה שאני שונא את זאב, אני כל כך מבין לליבם של כל אותם מכחישי אקלים. ההבדל הוא שבחלק לא מבוטל מהמקרים, מרוט ושרוט, אני לבסוף משנה את דעתי. אני משתכנע שהרעיון שלי לא טוב, או לא מבוסס מספיק כדי לפעול על פיו. ״שיניתי את דעתי״, זה צירוף מילים שאני מרגיש שלא נשמע מספיק, בטח על דברים שאנחנו מרגישים רגשות חזקים כלפיהם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

Common People

לפני כשבועיים כתבתי את הפוסט הזה, שבו אני בגדול מתפייט על איך אני נוטש אט אט את נתיב הפלצנות, לטובת משהו פשוט יותר, או משהו כזה. ואז אלוהים ווז לייק ״פחחחח…״, והנה ככה מצאתי את עצמי בליבו של מלון הכל כלול ברודוס, מהזולים, כי אלוהים ממש אוהב דברים מצחיקים.

המלון הזה נראה, בגדול, כאילו מישהו הכין מראש פרק לאחת מהסדרות האלה שבהם גורדון רמזי או אסף גרניט צועקים על אנשים, אבל הוא כיוון את הרמה ל״הכי קל״. הכל התחיל מזה נשבר לי מלנסות להנדס לנו חופשה משפחתית באוגוסט, ואמרתי לעצמי שפשוט נעשה ככל עם ישראל ונזמין לנו חבילת הכל כלול. לא צריך לדאוג לכלום, נשב בבריכה במלון, נאכל מבשר שור הבר ונעשה קצת אגדודו, מה רע. לא הכל צריך להיות פירסט קלאס ובוטיק, נכון? אז נכון, למלון יש ציון של 8.1 בבוקינג, אבל כבר היית במלונות עם ציון כזה והיו בסדר, וחוץ מזה בבוקינג טוענים ש-8.1 זה very good!

הנקודה הראשונה שבה התחלתי לחשוד שדברים אינם וורי גוד, היתה באוטובוס משדה התעופה למלון, כשאשת הקשר המקומית והרהוטה חילקה לנו את דף הפעילויות המומלצות באי רודוס, שהכילו מסיבה ישראלית כל יום שלישי במועדון האסטרא, וערב בטברנה של מרי, תחת כיפת השמיים, עם להיטים יווניים של שלומי שבת ושלומי סרנגה, ובעדרו הבולט של שלומי שבן. הנ״ל הוקפו בעט והדגשו בתור ה״פעילות המומלצת ביותר״. אשת הקשר המקומית והרהוטה אף ניצלה את הנסיעה למלון ואת המיקרופון באוטובוס, והדגישה שהטברנה של מרי היא האותנטית ביותר, ושהעיר רודוס נחלקת לעיר העתיקה, שבה יש עתיקות, ולעיר החדשה, שבה יש מותגים.

פה-חשדתי---אסי-וגורי-מהמערכון-חייזרים.jpg

כשהגענו למלון, התברר שמישהו לקח שדה בור, אי שם באמצע חדרה, ועשה בו פייסט לאוסף מבנים כעורים, ובניהם פיזר בריכות שחיה. כמו כן, התברר שבמלון לא מאמינים במזגנים. בהתחלה ניסתה אשת הקשר המקומית והרהוטה להסביר שמדובר בחקיקה אקולוגית, ושיש חוק ברודוס שמחלק את זמן המזגנים בין המלונות, ובין התושבים (?). אך מאוחר יותר התברר לנו שמדובר בעניין דתי מונותאיסטי עקרוני. במלון לא מאמינים במזגנים. הם מאמינים במזגן. אחד. ברחבי הלובי וחדר האוכל פזורים מזגנים ניידים, אך רק אחד מהם מופעל. כתוצאה מכך, הארוחות (שתיכף נגיע אל תוכנן), נאכלות בחום של כ-38 מעלות בצל. אפשר לאכול בחוץ, אבל בשעות הבוקר אין צל ובשעות הערב יש צרעות.

memes_general_12139907_1645724269046371_8233933207033893467_o copy.jpg

קיומו של המזגן הבודד אובחן על ידי מספר משפחות במלון, וישנה תחרות סמויה אך מנומסת על מי יתפוס את השולחן וחצי אשר נמצאים בטווח השפעתו המבורכת.

לגבי האוכל, ובכן נאמר זאת כך, יונית: הפתעה. בדרך כלל כוח העל שלי הוא למצוא משהו מהנה גם במטבחים המוסדיים הדוחים ביותר. אך לא כאן. שום דבר כאן לא אכיל. כלום. בסתר ליבי אני חושד שזה מין מקום שהקימו כדי שטבחים בקרייה יבוא לתפוס עליו תחת, או משהו כזה.

אה, וכמובן, השמש. רודוס, כך הסתבר לי, הוכתר כ״אי השמש״, ועכשיו אני מבין למה. היא מטגנת. צולה. אני לא מבין איך כל האנשים שמסתובבים בלי בגדים או כובע לא מתפוררים מסביבי. שום איזור כאן לא מוצל ומיותר לציין שבשבוע האחרון שני ילדי הג׳ינג׳ים נראים כאילו יצאו מהקטלוג של אופנת חיג׳אב ג׳וניור, ומתחת שכבה עבה של קרם הגנה מקדם 50. כיף להתארגן בבוקר.

האינסטינקט הראשון היה לברוח. לשלם 400 יורו לטיסות לכולם בחזרה, אבל כושילרבאק, הילדים נהנים כאן. כי בריכה זה באמת דבר משמח, כמעט בכל מצב. לא מהאוכל, אבל. כמה גרוע האוכל? ובכן אפילו בפסטה בלי כלום וצ׳יפס הילדים לא ממש התעניינו. אז הצלחנו להעביר את הזמן, בעיקר בלהיות לא במלון. האי יפה, יש בו פארק מים גדול, חופים יפים, עתיקות.

af0cb0442eff94833e9c533c2c3adcb8

זה שבוע שגרם לי לחשוב על המון דברים. הוא גרם לי להבין באמת איפה החיים והטעמים שלי ממוצבים, וכמה, למרות שאולי אני חושב שאני לא, אני בעצם כן אנין וסנוב או איך שלא תרצו לקרוא לזה. זה גרם לי לחשוב על מוסד ה-reviews, וכמה הוא חסר תועלת, לא בגלל שאנשים מרמים או מזייפים, אלא בגלל שאני לא חושב שלכל האנשים יש את אותו טעם. היייתי שמח, כשאני קורא ביקורת של מישהו על מלון או אתר תיירותי, להבין מי הוא, וכמה טעמינו דומים. כי עכשיו נכנסתי שוב לעמוד ב-booking של המלון שלי, וראיתי שמישהו כתב שהאוכל היה לו טעים, ושהמלון ממוזג.

אבל יותר מהכל, הוא גרם לי לחשוב על בני אדם, על מה הופך אותנו לכאלה, ועל הטרגדיה הגדולה שבהעדרה של הגיאוגרפיה מחיינו. אבל כל זה, בפוסט הבא.

 

*בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

פיגומים

אתמול קרה משהו דרמטי בסלון משפחת גוטמן רוסו. במימדים היסטוריים כמעט. לאחר דחיינות קלילה של כשש-שבע שנים, חזון ה-רואים-סרטים-על-מסך-ושומעים-מה-שרוצים-מהרמקולים-השווים-בלחיצת כפתור התממש לו. זה המאורע ההיסטורי. מה שדרמטי פה, הוא שבהגשמתו, ניתקתי את הרמקולים השווים שלי ממגברי-השפופרות-עבודת-יד-שצריך-להדליק-באופן-ידני-ולחכות-
שיתחממו-וגם-לא-לשכוח-לכבות-כי-שפופרות-וואקום-זה-דבר-מתכלה, ומהקדם מגבר בעל המאפיינים הדומים, וחיברתי אותם, באמצעות כבלים לרמקולים שקניתי בהום סנטר ב-4 שקל למטר, לרסיבר פיוניר ממוצע ובינוני, שאליו מחובר chromecast עם ספוטיפיי.

משכורת ההיטק הראשונה שלי הוקדשה לרכישת מערכת סטריאו ממש שווה. ואז גם כמה משכורות שבאו אחריה. את תחילת שנות האלפיים הקדשתי לטיפוח ה-ocd שנקרא אודיופיליה. היה לי חדר נפרד שהוקדש לציוד סטריאו, הייתי מסתובב בחנויות בעולם ובבתים של אנשים ומאזין עם פרצוף מקומט כזה של ״המממ״ ו״אהההה…״ ומדבר ענוגות על הסאונדסטייג׳ הפתוח והטווח הדינמי הפאנצ׳י. ידעתי להסביר שמגברי שפופרות, טכנולוגיה עתיקה משנות השישים, הם אמנם חלשים יותר ובעלי עיוות הרמוני גדול יותר, אך העיוות הוא זוגי ולא אי-זוגי, ולכן נעים יותר לאוזן.

האודיופיליה אמנם היתה זן קיצוני ויקר, אבל אנינות היתה אחד מפיגומי נפשי מאז שאני זוכר את עצמי. ולרוב לא הייתי לבד. הוקפתי, ואני עדיין מוקף, באנשים אנינים, עם טעם טוב במוזיקה ותרבות וקפה ואוכל ואלכוהול ואופניים.

וככל שאני מתבגר, כך אני מבין שגם הפיגום הזה, בשלב מסויים, יכול לרדת. עוד ועוד שכבות שפעם חשבתי שהם חלק מהמבנה, מתגלות כברות קילוף. כמו ״אינטיליגנציה גבוהה״, או ״גיקיות״, שהיו רכיבים מהותיים, מולחמים מהזהות שלי, כך גם האנינות מתגלה כעוד נוצה של דמבו, שאולי אני לא צריך. משהו שאפשר לשחק איתו, למולל ולבחון. כששאלתי את עצמי האם באמת חשוב לי איכות הסאונד היוצאת דופן באמת, גיליתי שכבר לא. שנוחות חשובה לי פי אלף, גם אם ההון הסימבולי של המותגים שלי הוא משמעותית יותר נמוך. אז שחררתי.

חלק מהאנשים שמשתחררים ממקום, הופכים להיות מקטרגיו. החוזרים בתשובה. וזו תמיד נראתה לי עמדה של הקשרות לדבר, פשוט בפאזה הפוכה. אני רוצה לחשוב שאני לא אנטי-אנינות. נראה לי שפשוט השתפרתי בלהקשיב למה עושה לי טוב באמת, ומה מיותר. לפעמים זה אפילו דוחף אותי יותר למקומות ה״אנינים״. קיבלנו במתנה מכונת אספרסו, מהשוות. אלה שטוחנות וגם נראות כולן כסופות ורושפות ב-14 בר של קפאין וקרמה. במשך שנים גלגלתי עיניים על אנשי הקפה. כי זה הזכיר לי יותר מדי את עולם האודיו, אנשים שדנים בהתפלפלות תלמודית על ההשפעה הדרמטית של זווית ה-toe in של הרמקול או בכמה לחץ צריך לדחוס את הקפה עם הדוחסן כדי להמנע מ-channeling. וכי הסכמתי עם עצמי שנספרסו זה באמת good enough, ומקינטה אפילו טוב יותר. ואז הנה הגיע הנרייטה, מכונת הקפה שזכתה עכשיו גם לשם, לביתנו, והיא ממלאת חיינו בתענוג. אני קם כל בוקר עם חיוך כי אני יודע שתיכף אשתה קפה מהמם, מעל ומעבר לכל מה שהתרגלתי אליו. IMG_20190716_164715

בחודשים האחרונים אני בבינג׳ של נעמי נוביק, סופרת הפנטזיה המוכשרת ששני רומנים שלה, ״עקורה״ ו״חוט של כסף״, תורגמו לעברית. שניהם ספרים נהדרים, אבל חוט של כסף השאיר בי חותם, לא רק בגלל העלילה שלו, אלא בגלל הסבל היום יומי שכמעט כל הדמויות שבו חוות. הסבל הזה נגרם בעיקרו מכך שהן חיות בעולם הפרה-מודרני. שבו קלוריות לקיום, לחימום או למאכל,  הן במחסור ושכדי שיהיה מים, צריך לשאוב אותם מהבאר. ומאז, אני מביט בפליאה כל פעם שאני פותח את הברז, ויוצאים משם מים, סתם כי רציתי. ושיש לי אותם בחמים, ובקרים. זה קסם יום יומי, שרובנו לא מעריכים מספיק. כי בלי מים, כידוע, קשה להכין קפה.

 

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

שמדתה

עילם עולה לכיתה ב׳, בבית ספר ממלכתי רגיל במערכת החינוך של תל אביב. ושנה הבאה, אלא אם כן יקרה דבר דרמטי, הוא יתחיל ללמוד תורה. הפיד השמאלני שלי מוצף, זה זמן רב, בזעקות שבר על ההדתה של מערכת החינוך, והפיד הימני שלי (כן, יש לי כזה, מסתבר) מפלבל על זה עיניים. אני חושב על פוליטיקה הרבה יותר מאשר אני מדבר או כותב על פוליטיקה, בעיקר בגלל שרוב הדיבור על פוליטיקה מופנה על לנסות לשכנע את הצד השני במשהו, ואני לא בטוח שזה בכלל אפשרי. ועכשיו נראה לי שאני אכתוב משהו לצד שלי. יושבים? אז ככה: צריך להפסיק להלחם בהדתה.

הנה תרחיש קלאסי של קרב הדתה שכזה:

מגלים חוברת חשבון עם רפרנס תנכ״י, או שמגיע איזה רב לדבר עם הילדים על חג כלשהו, או מכניסים איזו עמותה חרד״לית לתת קצת יידישקייט ברמת אביב, and all the liberals lose their mind. ואז מהצד השני, נשמעים קולות בסגנון ״אבל פה זה המדינה של היהודים״ ו״מה איכפת לכם מקצת דת״. ובמקום מסויים, הם צודקים. עכשיו, לסייגים: אני אתאיסט עם תבלון ניכר של בודהיזם, ליברל, עם קשרים רופפים בלבד ליהדות הן כדת והן כתרבות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה, ובכן, כמקום לעם היהודי. ולכן לא מן הנמנע שסממנים בתרבות יהודית יתערבבו בחיי היום יום שלנו. הנסיון להלחם בזה אוטומטית יעביר את השיח לפסים אסטרטגיים, למשחק סכום אפס הזה שבו הדמקורטי צריך לנצח את היהודית, או להיפך. כי גם אם יש פה לא מעט אנשים כמוני, שלא ממש חשובה להם היהדות וישראל כמדינה יהודית, אז יש די הרבה אנשים לא כמוני, וברגע שאתה מתחיל לאיים להם על ישראל כמדינה יהודית, אז הם ידחפו בחזרה.

מה שצריך להלחם עליו, חברים, זה לא על הדמוקרטית. זה על היהודית. הבעיה הגדולה בזהות של מדינת ישראל היא לא המתח בין היהודית והדמוקרטית, היא החטיפה של ״יהודית״. שבעים פנים לה לתורה, ואחד הדברים שייחדו את היהדות, להבדיל נגיד מנצרות, הוא העדר סמכות מרכזית. אין אפיפיור אחד שמחליט ודבריו הם אלוהים חיים. המלחמה שלנו, הליברלים, לא צריכה להיות נגד היהדות, ושילובה של יהדות בחיים בארץ ישראל. היא צריכה להיות על איזו יהדות. יש שיגידו שאין פרטנר, שהיהדות היא גזענית ומיזוגנית וכו׳ וכו׳ ביסודה, אבל זה פשוט קשקוש. לא כי המילים לא כתובות בטקסטים המקוריים, אלא בגלל שדת זה דבר שיכול להתפתח ולהשתנות. כל פעם שאנחנו מזדעקים על איך היהדות רומסת את הדמוקרטיה, הרעים מנצחים. כי אנחנו אנחנו מקבעים את ״היהדות״ כדבר שהאנשים שחטפו אותה רוצים שהיא תהיה.

באופן פרדוקסלי, מה שאנחנו, האתאיסטים, הליברלים, החילונים, צריכים לעשות הוא לעשות לנו רב. זה reclaiming ליהדות. למצוא את היהדות הליברלית, המקבלת, ולהביא אותה כאלטרנטיבה. להגיד ״כן, בהחלט תרבות יהודית – הנה תכנים יהודיים על תיקון עולם. הנה פרשנות יהודית חומלת על פליטים.״. זה לשחק את המשחק, לא לשבור את הכלים. במובן הזה, ארגונים כמו ״בינה״ הם אולי הארגונים החשובים ביותר, אסטרטגית, שפועלים במסגרת החברה האזרחית היום.

המהלך הזה, של מציאת רב, צריך להיעשות לא רק כנגד. זה לא רק רבנים רפורמים שמאלניים שאותם אני מחבב. זה למצוא את הלא-מעט נקודות חיבור במיינסטרים של הציונות הדתית, ואולי אפילו החרדית, שמרגישים שגם להם קצת חטפו את היהדות. כשנפתלי בנט כותב למוטי יוגב  ״אתה ואחרים משום מה חרטתם על דגלכם לתקוף יומם ולילה כל מי ששונה מכם.
כאילו שתפארתה וליבתה של הציונות הדתית היא במלחמה נגד להט״בים.״, זה סימן ענק על עומק התחושות, גם שם.