סטירה

לפני שנה ויום, בדיוק 366 יום, ליאת כמעט הכניסה לי סטירת לחי, ומהמוצדקות. הינו בגן קריית ספר, היה יום שבת וחם להפליא, וחגגנו את יום ההולדת השני של לביא. אבל אני לא הייתי שם. הייתי בטלפון. ולא סתם בקטע הרגיל של אבא-שנמצא-בטלפון. היינו בעיצומו של קמפיין פרסום בפייסבוק שהיה סוג של מבחן שוק להאם יש טעם להמשיך עם ג׳ימיני, והתוצאות בשלב זה לא היו מזהירות. אני הייתי עסוק בלרפרש ולקוות שעוד מישהו עשה לייק, למרות שבארצות הברית השעה היתה בכלל לפנות בוקר במקרה הטוב. וליאת לקחה אותי הצידה, ואמרה שהיא לא מאמינה שאחרי כל מה שעברנו, אני לא נוכח ליום ההולדת של לביא. והיא צדקה.

חודשיים לפני זה, ללביא כאבה היד. הוא התלונן על זה כמה פעמים, בעיקר בלילה. אנחנו אני לא מתרגש מדברים כאלה, אבל כשזה המשיך כמה ימים, לקחתי אותו לרופא הילדים המדהים שלנו. הוא הסתכל, שלח אותנו לצילום בקופת חולים. לצלם לילד בן שנה וחצי את היד ברנטגן זה לא תענוג גדול, אבל יצאנו משם, וחזרנו עם הדיסק לרופא. הוא הסתכל, עיקם קצת את האף, ושלח אותנו, אותי ואת אתי המטפלת של לביא שליוותה אותי, למיון.

במיון ילדים באיכילוב האורותפד הסתכל על זה, ואז חיכינו. הייתי בטוח שזה איזשהו מיקרו שבר או משהו כזה, ותיכף ישחררו אותנו. ואז הוא יצא, ואמר שיש "ממצא בעצם". אני זוכר ששאלתי אותו אם זה שם מכובס לגידול והוא אמר שכן. אני זוכר איך העולם קפא מסביבי. התקשרתי לליאת ואמרתי לה שתבוא.

המילה שהדהדה כל הזמן בהתחלה היתה סרקומה. שזה סרטן עצמות די בן זונה. אז עוד לא ידעתי לדמיין בכלל מה זה ילד חולה, או מה זה ילד שמטפלים בו. פתאום ניסיתי לדמיין את לביא בלי השיער הג׳ינג׳י המהמם שלו, מקיא מהכימו.

בשבוע שאחרי זה עברנו מיפוי עצמות, עוד רנטגן, MRI וביופסיה. קיבלנו טיפול מסור מרופאים נהדרים ורגישים, ולא בילינו יותר מלילה אחד במחלקה, כי הבינו שאנחנו גרים קרוב. הבנו כמה נורא זה לדחוף עירוי לילד קטן. לביא עד היום מגיב בפאניקה כל פעם שהוא רואה מישהו עם חלוק לבן.

שמעתי פעם שאומרים שבישראל גרועים ביום יום, אבל בבלתי אפשרי אנחנו נהדרים. והרגשנו את זה. הרגשנו את זה מהמערכת הרפואית שטיפלה בנו מדהים, ובתמיכה המדהימה מהמשפחה ומחברים וממקומות העבודה שלנו. המהממים מ-Windward פינקו אותנו עם משלוחי אוכל הביתה כדי שלפחות לזה לא נצטרך לדאוג.

עשרה ימים אחרי הביופסיה, קיבלנו תשובה. זה לא סרקומה. זה לא משהו סרטני. כאילו, לא בדיוק. גילו ללביא מחלה נדירה בשם LCH – Langerhans cell histiocytosis. יש בערך 2 מקרים על חצי מיליון איש בשנה. זה כל כך נדיר, שעדיין אין ממש קונצנזוס מחקרי אם זה סרטן או לא. אבל המופע שהיה ללביא, במוקד אחד, בגדול עובר מעצמו אחרי שמגרדים אותו קצת בביופסיה. ללביא עדיין יש שם צלקת, ביד הקטנה שלו.

לביא בסדר עכשיו. אולי הייתי צריך לפתוח בזה. זה יכול לחזור, ואנחנו במעקב, אבל כרגע הכל בסדר. אחרי הביופסיה, כשהלכנו למחלקה האורתו-אונקולוגית לדבר עם הרופאה שתלווה אותנו, רק אחרי זה הרשתי לעצמי להתפרק. לא תפקדתי כמה ימים. ואז זה עבר לי, והחיים ממשיכים.

יש לי המון מה להגיד על החוויה הזו. חלק מזה מתכתב עם מה שאני אומר כבר הרבה זמן, על איך שאתה לא באמת מדגדג את כל החוויה המלאה של מה זה להיות אדם עד שאין לך ילדים. על כמה תמיכה של כולם בזמן משבר זה דבר נהדר, אבל גם קצת עול כי כולם רוצים לעזור ולדעת מה קורה ואתה נהיה קצת עסוק בלנהל את זה. על איך אני אסיר תודה על איפה שאנחנו חיים והמשאבים העומדים לרשותנו. אבל גם על חוסר האונים שאנחנו מרגישים, על זה שיכול להיות שמתישהו זה יחזור ואין משהו אמיתי שאנחנו יכולים לעשות. ליאת רוצה נורא לרשום את לביא לכל מני מאגרי מידע, שנדבר עם מרפאות בכל העולם, כדי לקדם את המחקר כי הוא כל כך דליל. בינתיים אנחנו עם google alert ומנסים לעקוב אחרי המחקרים, להבין מי השחקנים הכי טובים בעולם בתחום הזה למקרה ש…

היום חגגנו ללביא יום הולדת שלוש. הוא ילד מדהים ומיוחד. חכם ועקשן ואמיץ ומצחיק ויפה ואהוב עד מאוד. הוא אומר לנו שהוא הכי אוהב אותנו בעולם, ואנחנו משוגעים עליו. יש תחושה שזה מאחורינו, אבל מדי פעם אני עוצר ומבין מה בעצם עברנו, וחוטף את הסטירה.

 

 

8 הרהורים על מודרניזם

  1. התחלנו לקרוא לעילם את ״צ׳ארלי בממלכת השוקולדה״, של רואל דאל. יש שם פרק שלם על איך ווילי וונקה סוגר את המפעל שלו, כי המתחרים היו שולחים לשם מרגלים. סבא ג׳ו מספר בפליאה לצ׳ארלי על איך אחרי שכל העובדים פוטרו, והמפעל נסגר, הוא התחיל לפעול פתאום, למרות שאיש לא נכנס ואיש לא יצא. הפליאה היתה על העובדים – איך יכול (Large)להיות שיש מפעל שעובד למרות שהוא סגור, זאת אומרת, אין עובדים שנכנסים או יוצאים. וחשבתי לעצמי כמה זו שאלה שעדיין מושפעת מהמהפכה התעשייתית. כי כשאני קראתי על מפעל ששעריו סגורים, אותי הטרידו הרשתות – איך מנוהלות רשתות ההפצה, ואיסוף חומרי הגלם, והשיווק.
  2. אחד הדברים שמטרידים אותי באופן קבוע בסרטי סופר גיבורים הוא העדרה של כל צורת לחימה מלבד חיילי חי״ר. ב״נוקמים״ האחרון, יש קרב ענק בוואקנדה, גורל היקום עומד על הפרק וגו׳, אבל זה כאילו אין ארטילריה, אין מטוסים, אין טנקים, יש רק את הגוף הלוחם. והבנתי שזה כי גיבורי על הם ריאקציה נגד המהפכה התעשייתית. זו שהפכה את החיילים לאחידים, לחלקים במכונה. כל גיבור הוא ייחודי, מלא בכוח הספציפי שלו ובמוזרות הספציפית שלו.
  3. הכתבה הזו של הוושינגטון פוסט על משבר הגברים בסין ובהודו שברה את ליבי. יש כ-34 מיליון יותר גברים בסין מנשים, ומה שיוצא מזה זה שיש המון המון גברים שפשוט חיים… חיי גיהנום. הם עובדים כל היום בעבודות נוראיות, ואז חוזרים לישון בחדר אחד עם עוד עשרה גברים אחרים שנמצאים במצב דומה. עד עכשיו זה נשמע כמו הצבא, אבל הצבא – יש לו סופי שבוע. יש חופשות. ובשלב מסויים הוא נגמר. רק ששם זה לא נגמר. לרבים מהם לא יהיה כסף מעולם לצאת מהמצב הזה, להכיר בחורה, להקים משפחה.
  4. תמונת הראי שלהם היא ה-incells, אנשים שמתעלים את חוסר היכולת שלהם ליצור קשר עם נשים לאידיאולוגיה של שנאת נשים, שהפכה כבר לאלימה בפועל, ולא רק אלימה באינטרנט. ולמרות שהם אלימים ומסוכנים, זה עצוב לא פחות.
  5. כילד, ראיתי את חומת ברלין נופלת, ואת ברית המועצות מתפרקת. שנות קלינטון היו הסימון הכי ברור לנער שאני שבסוף, בסוף הטובים מנצחים. שטכנולוגיה ודמוקרטיה יפוררו את שארית הרשע. שגם הדחויים ביותר בסופו של דבר מוצאים את מקומם והם מאושרים.  אני מכיר את כל המדדים שביל גייטס אוהב, על תמותת תינוקות ואלימות עולמית וכו׳, אבל אני מסתכל מסביבי, ויש כל כך הרבה גושים של רוע, שמסרבים להתפורר.
  6. חלק ממנו מגיע מלמעלה, מהפוטינים והארדואנים והטראמפים של העולם. שני הדברים הנוראיים ביותר שטארמפ עשה הוא להיות האנטי-כריסט של הפוסט מודרניזם, ולפורר את מושג האמת, אבל יותר מזה, הוא ההוכחה שגם הרעים מנצחים. כילד, היה מין חוזה שלנו עם עולם הגדולים, חוזה שאפשר לסכם אותו בשיר הזה מ״והילד הזה הוא אני״:

    על הילד הזה שהרביץ לי בגן
    אני חושב כל הזמן
    איך בעוד שנים אני אהיה גדול וחכם
    והוא ישאר סתם מטומטם.

    דונאלד טראמפ כנשיא ארצות הברית שבר את החוזה הזה.

  7. אבל חלק ממנו מגיע מהדוקהה. כן, שוב הדוקהה. האטימולוגיה של המונח הזה, שמשמעותו ״סבל״ בבודהיזם, מעניינת. בגדול, מדובר על חוסר ההתאמה בין הגלגל לציר, שגורם לחיכוך, לנסיעה קופצנית ולא נעימה. וכמו גלגל שיניים שלא מצליח להסתנכרן עם שאר המכונה, חלקים כל כך גדולים מהאנושות לא מצליחים להתאים את עצמם למציאות שמסביבם, של טכנולוגיה וגלובליזציה ואנשים עם מגדרים לא בינאירים. וחוסר ההתאמה הזה יוצר חיכוך, חיכוך שגורם סבל להם ומזין את הרוע מסביבם. והאינטרנט, במקום לפתור את זה, מקבץ את הרוע ביחד, מזין אותו. גורם לו להתפתח. הטרולים הם כוח חזק היום.
  8. הלוואי והיה לי פתרון. הלוואי והייתי יכול להאמין שזה פשוט "The Empire Stikes Back״, ובסוף יגיע שובו של הג׳דיי. אבל אני לא אופטימי.

 

זברות נוצצות שעושות קולות מפתיעים

את סוף השבוע הקודם ביליתי בכנרנט. כנרנט הוא אי-כנס שמתארגן לו בישראל פעם בשנה, על ידי יוסי ורדי וחבורה מוכשרת להפליא של אנשים. מוזמנים אליו אנשי טכנולוגיה וחזון, אמנים ומייקרים, והמוזמנים, הם הם עושים את הכנס. הרצאות, סדנאות, שיחות, שירה בציבור – בתחילת הכנס יש לוח ריק עם משבצות זמן ומקומות, והוא מתמלא באופן פלאי בתכנים מגניבים.

השנה, תכננתי לדבר על הפרעות קשב וריכוז, ובצעד מטה-להפליא, הצלחתי להבריז מההרצאה של עצמי. זה גרר אינסוף דחקות (מוצדקות) על חשבוני, כי מסתבר שאנשים באו לחפש את ההרצאה, ולא מעט. חלקם גם תפסו אותי אחר כך ושאלו שאלות, אבל מאחר וכנרנט עצמה, 1_dKIsVRYBRrVOYlmQHtphsw.gifהנוכחות של כ-200 איש סופר מוכשרים וגאדג׳טים ואמנות מהבהבת, מאתגרת את הקשב בערך כמו עדר זברות נוצצות שעושות קולות, אז לא ממש הספקתי לדבר עם אף אחד לעומק. ולכן אני כותב את זה כאן, כי זברות מהסוג הנ״ל ידועות בכך שאינן נכנסות לבלוגים.

אובחנתי ב-2008. הייתי אז בן 29, ובעיצומו של משבר נוראי בחיים. למרות שסומנתי כהבטחה נורא גדולה בחוג להיסטוריה (אביעד קליינברג לקח אותי לשיחה בשנה הראשונה לדבר איתי על את מי אני מחליף כשאני חוזר מהדוקטורט), ושרציתי להיות היסטוריון בערך מגיל 16, לא הצלחתי לסיים את התואר שלי. הראשון. זו היתה השנה החמישית או השישית שלי. תחושת הכשלון היתה עצומה, ולוותה בהתנהלות יום-יומית לא פשוטה. בית מבולגן, ערימות של חשבונות לא משולמים ותחושה (מבוססת) שאני כל הזמן מפספס משהו, לא בקטע של FOMO, אלא בקטע של ״הייתי אמור להיות בהרצאה שלי על הפרעות קשב וריכוז שהתחילה לפני חצי שעה אבל אני כאן צופה בזברות מנצנצות״.

אז הלכתי להתאבחן, וקיבלתי 3 מתנות. ואילו מתנות חשובות, שבגללן שווה, לדעתי, ללכת להתאבחן גם בגיל מבוגר. אני מכיר המון אנשים שהם חכמים ומוכשרים מספיק כדי לבנות לעצמם מנגנוני פיצוי, ולמרות שברור להם שיש להם הפרעות קשב וריכוז, לא חושבים שיש להם מה להרוויח מאבחון, כי די אני כבר גדול והחיים שלי איכשהו עובדים לי. אבל המתנות האלה, חברים, הן משמעותיות.

המתנה הראשונה שקיבלתי היתה שם. שם למשהו שליווה אותי כל חיי. מגיל מאוד צעיר, היה ברור לכולם שאני חכם ו… עצלן. כי לא עשיתי שיעורים. כי לא מימשתי את הפוטנצאל שלי. מסכת השקרים וההסתרות שהיוו חלק גדול מהילדות והנעורים שלי, של מבחנים כושלים ומכתבים מהמורה, והסיפור הזה, של טל העצלן, היו יכולים להמנע אם אבחון מוקדם וטיפול. הכל טוב, אני מבסוט מאיך שהחיים שלי התגלגלו, אבל עכשיו, זה שאני יודע שאני לא עצלן, שיש לי תופעה, שמקשה עלי דברים מסויימים, ושזה בסדר גמור לשכור מישהו שיעשה לי את האדמיניטרציה בחברה וזה לא אומר שאני מפונק, כי זו הדרך שלי לקחת אחריות על הבעיות שלי ולפתור אותן, זו מתנה נהדרת.

המתנה השניה שקיבלתי, היא שפה. היכולת לדבר על התופעה שלי. אוצר מילים שכולל בתוכו מושגים כמו ״מוסחות״, ״זכרון עבודה״ ו״executive functions״, מאפשר לי גם להבין את עצמי, אבל גם לתקשר עם הסביבה שלי בצורה אפקטיבית, ולעצב אותה בצורה אופטימלית.

והמתנה השלישית שקיבלתי, היתה הטיפול. קודם כל הטיפול התרופתי, שהוא לא פחות ממדהים. זה כמו איש עם לקות ראייה, שפתאום מגלה שיש משקפיים. בתקופה האחרונה עזבתי את הקונצרטה לטובת ויואנס, שמסתברת כעוד יותר מתאימה לי, והיכולת הזו, פשוט לעשות דברים, ולהיות מרוכז, ולא להתפזר לאלף חתיכות כל פעם שפרפר מפרפר את כנפיו היכנשהו, היא כמו כוח על, רק שבמקרה הזה, כוח על שיש לרוב האכלוסיה. אבל מלבד הטיפול התרופתי, ליוותה אותי בטיפול התנהגותי מטפלת נהדרת, שמתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז, ועזרה לי לבנות ולארגן את החיים שלי מחדש, תוך התחשבות ב-ADD שלי.

אני לא אופתע אם יש המון יזמים עם הפרעות קשב וריכוז. משהו בקצב של העשייה, וחוסר החיבה להשתלבות עם מסגרות עשוי לנתב לשם אנשים כמוני. כשאתה יזם, הכל קשה. וכמו מכונית מרוץ, כל גרם שאתה יכול לגלח יכול לתרום לביצועים, ולתחושתי, כל אחת מהמתנות האלה, יכולה לקדם אותכם קדימה. לכו על זה.

 

 

חשדניסטיות

אז היו לי פעם חברים מעדות ה״לא אוהבים מדיח״. האנשים האלה היו, מין הסתם, לא שפויים בדעתם, וניתן היה לחוש זאת מיד מהטיעונים שלהם. ״אני אוהבת לשטוף כלים ביד״ ״זה לוקח אותו זמן״. ואכן, כפי שאתם יכולים לנחש, רובם או קנו מדיח או מצאו את דרכם למוסדות כאלה או אחרים של אנשים לוקים בנפשם.
ועכשיו אני קצת מוצא את עצמי במצב לא נעים. כי ייתכן ואני עצמי מלאתי תפקיד דומה בשנתיים ומשהו האחרונות, רק עם טלפונים. לפני כמה שנים רכשתי לי LG G3. זה היה ״טלפון דגל״, והוא היה די יקר, והיה, ובכן… טלפון. הוא צלצל לאנשים כשחייגתי אליהם, הראה סרטים ביוטיוב, ועשה כל מה שטלפון צריך לעשות, כולל להתקלקל. לא הרגשתי בו שום דבר דגלתי או ספינתי, ובתור מישהו שעבד ב-Windward, אני כבר מבין דבר או שניים בספינות. ולכן, כשהוא שבק חיים, החלטתי ללכת על הקיצון. לקנות טלפון ב-90 דולר ולראות מה יקרה.
מה שקרה הוא שקיבלתי חבילת זיווה מסופלסת. הייתי רוצה להגיד שהדבר הכי גרוע בטלפון הסיני של הבזול היה ה-popups שקפצו לי באמצע החיים ככה סתם, ולפעמים גם כללו סרטי פרסומת סיניים מרנינים, אך בסתר ליבי עלי להודות שככל הנראה בפרס הזה זוכה ״איכות השיחה״. אחרי שמסרתי אותו לחבר (אותו חבר שהמליץ לי לקנות אותו, כך שהקרמה מנצחת לבסוף), ניהלתי איתו שיחה וזכיתי להרגיש איך זה להיות בצד השני. מכירים את שיחות הטלפון שבהם החוטף מבקש ממשפחת החטוף שטרות קטנים ובלתי מסומנים ומאותת שבידיו מזמרה ואוזן? אז זו בערך רמת עיוות הקול.
כשהחלטתי שדי ואי אפשר יותר, המעבר למכשיר ביניים של Xiaomi הרגיש כמו פינוק אינסופי. ובאמת, ב-600 ש״ח קיבלתי טלפון שעשה כל מה שטלפון צריך לעשות. אתם יודעים – ניגן יוטיוב, גלש באינטרנט, הוריד אפליקציות. אפילו היה לו סורק טביעת אצבע שהתגלה כאחד הדברים האלה שאחריהם אי אפשר לשוב אחורה. וכך חשבתי שאין טעם, או סיבה, להוציא יותר מ-1000 ש״ח על מכשיר. ביכיתי את כל אותם אווילים שנמשכים אחרי המותגים והביוקר, כי באמת למה להוציא 3000 ש״ח על מכשיר כשהזה ב-800 עושה את אותם דברים. אין מצב שהמכשירים היקרים טובים פי 3 מהבינוניים, כך חשבתי.
או.
ובכן.
תראו.
איכשהו, התגלגל לידי מכשיר דגל מעכשיו. Huwawei mate 10 pro, אם מעניין אותכם הדגם הספציפי. חברה סינית הידועה ברוגלותיה המפוארות והמוסתרות טוב יותר מאשר המכשירים הסיניים הזולים. ומלכתחילה התרשמתי מאוד שאכן מדובר בטלפון שגם הוא, כמנהג הטלפונים, גולש באינטרנט ועושה אפליקציות ויש לו גם כן סורק טביעת אצבע עוצמתי. וגרגרתי לעצמי בהנאה, כי הטלפון הזה עולה קרוב ל-3000 ש״ח ואיך ולמה לשלם יותר.
ואז, כמאמר ערן צור, הופיע בטי. וכשאני אומר בטי אני בעצם מתכוון למצלמה. כי הולי פאק, מה זה הדבר הזה. שום מצלמה בשום טלפון שהיה לי לא מתקרבת לדבר הזה. התמונות שיוצאות משם (בתנאי תאורה סבירים עד סבירים מינוס), מסוגלות להסתכל בעיניים לאלה שיוצאות מהצלמה עם החיישן הגדול והאופטיקה המעולה שלי (סוני a6000 עם פריימים נאים וזום אחד של זייס). ואני בסוג של מבוכה. האם ייתכן שכל הזמן הזה מכשירי עלית היו עם מצלמה כזו? האם זה פשוט המכשיר הזה שיוצא דופן? או שאולי זה משהו של השנה האחרונה? עד עכשיו היתה לי דעה מאוד מוצקה לגבי מכשירים ייעודיים ואיכותיים, האם זה פשוט עוד סיפור שסיפרתי לעצמי, כאחרון האנטי-מדיחיסטים?

ומה עוד אני מפספס בגדול? אני די בטוח שאין מצב בייקום שרולקס שעולה 7000 דולר הוא פי 20 יותר טוב מהשעון המהמם שקיבלתי ליום ההולדת, אבל, איך נאמר, אני קצת חשדניסט.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

פוסט פארטום

לפני שעילם נולד, אני וליאת ממש השקענו בחווית הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (עם שרון צ׳רקהאם המעוליסטית), הלכנו לבקר בבתי חולים שונים כדי להתרשם מהמחלקות, אפילו השוותי סטטיסטיקות של שיעורי התערבות בלידה בין בתי חולים. היו מבין חברינו, אלה שכבר ישלהם ילד או שניים, שהסתכלו עלינו בשעשוע קל. ״זה לא שלידה זה לא דבר חשוב״, הם אמרו, ״אבל אתם יודעים, בשלב מסויים זה נגמר ואז יש… תינוק. שם מתחיל האקשן.״. ליאת ואני הנהנו בהבנה, אך לא באמת הבנו על מה הם מדברים. מבחינתנו, האבן הגדולה הבאה היתה הלידה. ברור שזה הדבר החשוב.

לפני שנה התחלתי את המסע הזה, עם ג׳ימיני, הסטראט אפ שלי. הפכתי ליזם, אחרי המון שנים של ישיבה על הגדר. ורוב הזמן הזה חשבתי שאני עושה, ובכן, עושה סטרט אפ. מיזם. עם יותר טעויות, עם פחות טעויות, אבל הייתי בטוח, בשנה הקרובה, שזה העייסק. אם נהיה כנים, עשינו המון דברים בשנה האחרונה, זאב, אורן, ואני, אבל באמת באמת, גייסנו. גייסנו כסף ממשקיעים. וכאמור, הייתי בטוח שזה העייסק. אבל רק כשהצלחנו, הבנתי שזה נחמד מאוד מה שעשינו, אבל בגדול התכוננו בשנה האחרונה ללידה. ואז נולד לנו סטרט אפ. ושללדת סטרט אפ, ואשכרה לגדל אותו, להפוך אותו ליישות אמיתית, זה מרחק של שמיים וארץ בערך כמו ההבדל בין ללדת תינוק ולהפוך אותו לבן אדם.

ההפיכה ליזם שניה רק להורות בתחרות על התואר ״המסע הגדול ביותר שעשיתי כאדם בוגר.״. ואולי אפילו יותר מהורות, היא לימדה אותי להתעמת עם חלק מהסיפורים, והשדים, הכי גדולים שלי. להיות יזם, כמו הורות, זה משהו די בודד. נכון שיש מסביבך עוד אנשים באותו מצב, ויש לך שותף או שותפים, אבל בסופו של דבר, יש אינסוף מקרים שבהם אתה, אתה צריך לקבל את ההחלטה, ואתה פשוט לא יודע מה נכון. ההרגל הזה, של להסתכל שמאלה וימינה ולחפש את המבוגר האחראי ואז להזכר שזה אתה, הוא חוויה יום יומית גם בהורות וגם ביזמות. אבל הצד השני של להיות בראש הפירמידה, היא שאתה נמצא במציאות האופטימלית לעצב את המציאות כרצונך. שכמות האנשים שצריך לשכנע היא הכי קטנה.

כשסגרנו את הסיבוב, והבנו שפתאום יהיה כסף לחברה, השיחה הראשונה שזאב ואני עשינו היתה על התרבות של החברה. והחלטנו שבמקום לתת לעובדים תןביס, פשוט נבשל. גם אני וגם זאב ממש אוהבים לבשל, ויש לנו מטבח די טוב במשרד. וכך היה. אנחנו מוציאים כמעט כל יום

ארוחות מדהימות, בריאות, טעימות בטירוף לכ-6-12 אנשים. וזה עולה לנו אותו דבר, אם לא פחות, מאם היינו מנפקים תןביס. כן, גם בזמן. זה מהרעיונות האלה שהם טירוף. שאף אחד לא עושה אותם, ואתה אומר לעצמך זה בטח מסיבה טובה. והיכולת להקשיב לקול הפנימי שלי, ולהגיד ״אז מה אם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה ומקסימום נכשל״, היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה של להיות יזם.

המתנה השניה, היתה היכולת להבין כמה החוזקות שלי חשובות, וכמה החולשות שלי לא. ההבנה הזו שיש דברים שאני עושה ממש ממש טוב, ברמה עולמית, ושזה שאני שוכר מישהו לעזור לי עם הנהלת חשבונות או עם תיוק מסמכים לא הופך אותי לעצלן או מפונק.

זה מצחיק, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במתנות האלה. היו לי בוסים בעבר שידעו לגדל את הרעיונות המטורפים שהתבשלו לי בבטן, ואני זוכר את ה-Aha moments שחוויתי סביב האבחון של ה-ADD, אבל ייתכן וזו הפעם הראשונה שזה מגיע ממני. מבפנים.

 

פאזה

פיזיקאי הסביר לי פעם שהכי הרבה אנרגיה מושקעת במעבר פאזה, ממוצק לנוזל, או מנוזל לגז. ונזכרתי שאנשים ששרים כשהם לא צריכים לוחצים על כפתור סודי שמעלה לי דמעות בעיניים. זה יכול להיות אוהדי ליברפול ששרים את you'll never walk alone בסוף fearless של פינק פלויד, כאדם אחד חורך גרון, וזה יכול להיות גם הסצינה הזו במגנוליה, סרט שהוא בכלל לא מיוזיקל, שבו, ממש בנקודת המשבר של הסרט, כל הדמויות פוצחות בשיר. ועשרים שנה כמעט אחרי שראיתי אותו בקולנוע עמל בכפר סבא, עם גג שרועם מגשם חזק או ברד (אילו רק ידעתי כמה זה הולם בזמן הצפייה), הסצינה הזו עדיין מרגשת אותי.

אנינות

חלק מהאתגרים של לגדול, זה להבין מה אתה עכשיו ומה היית פעם, וזה שהיית פעם משהו ועכשיו אתה לא, זה בסדר. שנות העשרים שלי הוקדשו למוזיקה, ועכשיו זה משהו שקורה ברקע בזמן העבודה. לקח לי המון זמן להבין שאני בעצם לא נהנה בכלל בהופעות חיות, ושזה בסדר. ועכשיו סרטים. יצאתי לפני כמה שבועות מת׳ור, חצי שעה לפני הסוף. כי הבנתי, ומיציתי. ותוך כדי יציאה הבנתי שזה בעצם מה שאני עושה עם סרטים. יוצא מהם באמצע. שמלבד סרט הלגו החמוד שראיתי עם עילם, לא שרדתי סרט בקולנוע כבר המון זמן. חלק מזה זה הפורמט: שעתיים ורבע פלוס טריילרים פלוס פרסומת למקדונלדס בשעות שהריטלין כבר נמוך זה מאתגר קשב 9617853וריכוז. אבל חלק מזה, זו הבחירה שלי בסרטים. השורשים הגיקיים שלי עמוקים, ואם כבר ללכת לקולנוע אז בשביל סרטים גדולים ומלאי פיצוצים. או במילים אחרות: אם אין שם רובוטים או חייזרים או את רוברט דאוני ג׳וניור, אז אפשר להוריד למחשב. אתמול התחלתי לראות את The Punisher, הסדרת Marvel החדשה של נטפליקס. ורבע שעה לפני סוף הפרק, סגרתי את הדפדפן. סגרתי את הדפדפן כי זה היה לי אלים מדי, אבל בעיקר כי יכולתי לדעת מה יקרה בכל סצינה מהרגע שהיא התחילה. שום דבר לא הפתיע אותי. אני לא חושב שאני כבר לא אוהב מדע בדיוני או פנטזיה, אבל יש גיל כזה שבו אתה צריך להודות לעצמך שג׳אנק פוד הוא בעצם לא טעים. גם לא בקטע של להתפנק, או Guilty pleasure. שסרטים מטופשים ו״כיפים״ פשוט לא מעניינים אותי יותר. שהם גם צריכים להיות טובים. שהנפש שלי צריכה משהו עם יותר ערכים תזונתיים, ושזה בסדר.