צמא

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה – הייתי בן 14, 15 אולי, אבל אני זוכר איפה. ב״מthe_best_of_leonard_cohenשביר לצרכן״ ברעננה, במחלקת המוזיקה הדלילה שלהם. דלילה כי אז היו המון חנויות מוזיקה. בחרתי 2 דיסקים, את המיטב של לאונרד כהן, ואת swordfishtrombones, של טום וויטס. המוכרת היתה מבסוטה. אני זוכר איך הגעתי הביתה, והתלבטתי את מי מהם לשמוע קודם. התחלתי בכהן. זה מתחיל, כפי שאתם בוודאי יודעים, ב״סוזאן״, וממשיך. כל הדיסק הזה מלא סיפורים. והסיפורים, גם כשהם כואבים, יש בהם איכות בהירה. straight forward. רובם, לפחות. ואז קילפתי את הניילונים מ-swordfishtrombones, הכנסתי אותו, ולחצתי פליי. זה היה הדיסק הראשון שלי של טום וויטס. והוא נפתח ככה. בנהמות, בפטישים. הסיפור, התמונות שנזרקו אלי – לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותם, בטח לא ממוזיקה.

Rattle big black bones in the Danger zone
There's a rumblin' groan down below
There's a big dark town, it's a place I've found
There's a world going on undergroundThey're alive, they're awake
While the rest of the world is asleep
Below the mine shaft roads, it will all unfold
There's a world going on undergroundAll the roots hang down, swing from town to town
They are marching around down under your boots
All the trucks unload beyond the gopher holes
There's a world going on underground
השיר אחרי זה, Shore Leave, זורק אותך לסצינה לא פחות זוויתית, מעורפלת. אני זוכר שניסיתי להבין אם הם מחוברים. המנעד הסיפורי שיש באלבום הזה, גם כשאין מילים, הוא רחב נורא, אבל סביב רוב הסיפורים יש את אותו ניחוח בסיסי של עובש, או רקב.
tom_waits_praha_2008אני שומע די הרבה פודקאסטים. עכשיו פחות כי אין לי נסיעה קבועה ברכב, אבל משתדל. רובם אמריקאים, ועוסקים בדברים של אמריקה. האחרון של רדיולאב עוסק בסנקה, נברסקה. עיירה אמריקאית קטנה שרוצה לחדול מלהתקיים.
יש שם איזה סכסוך שכנים על משהו, והעיירה קטנה מספיק כדי שהם ישקלו את האפשרות פשוט להפסיק להיות עיירה.
נקודת השבר התחילה כשהרכבת הפסיקה לעצור שם. בדיוק כמו ב-Town with no cheer.
תמיד האמנתי לסיפורים של טום ווויטס. גם באלה שבהם הוא התחזה לרופא, וגם כשהוא סיפר על מיירה עם העין האחת, שניהלה את המטבח ביד רמה ואילפה גמלים ובנות יענה. ולסיפור של העיר, שנסגרת וגוועת מצמא כי הרכבות לא עוברות בה יותר, אני מאמין כבר שנים רבות. זה אחד מהסיפורים שמלווים אותי מאז שאני נער. זה בעצם הסיפור של הבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית. ארצות הברית כל כך גדולה שיש לה שישה אזורי זמן, אבל בעצם יש לה יותר. אם אפשר להאמין לסקרים, חצי מאמריקה פשוט לא חיים ב-2016. ב-2016 הומואים יכולים להתחתן, ולא צריך פועלי ייצור כחולי צווארון. ב-2016 הרכבות כבר לא עוצרות יותר בדרך. וכשאתה גווע מצמא, בסוף שותים גם מי מלח.

Something I can never have

כשהייתי בן 15, יצא ״רוצחים מלידה״ של טרנטינו*. דידי חנוך, שהיה לי כמו אח גדול או מנטור, מאוד אהב את טרנטינו, ולכן גם אני מאוד אהבתי את טרנטינו. הפסקול שלו היה אחד מהדיסקים הראשונים שקניתי. הראשון היה ״Debut״, של ביורק, והשני היה Alice's Restaurant, של ארלו גאת׳רי. ביליתי את רוב הילדות שלי בלי באמת מוזיקה. ידעתי שאני אוהב את הביטלס, ובמשך כמה שנים אוקוורדיות להפליא גידלתי mullet, תוך התכווננות מלאה לכך שזה בעצם שיער ארוך בסגנון ג׳ון לנון, אבל האהבה הזאת היתה יותר עניין של ״המעמד מחייב״, מאשר ממש להקשיב ולהכיר את המוזיקה שלהם.

הפסקול של רוצחים מלידה הוא מלא וצפוף, עם כל מני קטעים מהסרט והבלחה של רוברט דאוני ג׳וניור, לפני שיצא מהכלא והפך לכוכב השעה. והיה שם שיר של בוב דילן. You belong to me. הכרתי את בוב דילן, כמובן, אבל לא באמת שמעתי אותו עף פעם. אני זוכר את הפעמים הראשונות שהשיר הזה התנגן, ולא ידעתי אם הקול הצפרדעי הזה זה באמת איך שבוב דילן נשמע, או שאולי זה סתם עוד איזה משחק של טרנט רזנור עם הפסקול. התהיה הזאת ליוותה אותי כמה שבועות. והיום חשבתי על איך עילם ולביא לעולם לא יחוו חוויה דומה, את הרגעים הארוכים האלה של חוסר הידיעה.

 

 

*אני יודע שאוליבר סטון ביים את הסרט.

 

 

קסקט

בקסקט השלישי הבנתי שזה לא צירוף מקרים. הנתיב למשרד החדש שלי עובר בדרך מגוונת יחסית. אפשר להגיד שמדובר בגרדיאנט של הארד קור הולך וגדל, שמתחיל בשינקין ונגמר אי שם ביד אליהו. ואיפושהו לקראת הסוף, סביב הביטוח הלאומי, ראיתי את האיש השלישי באותו בוקר עוטה קסקט. הוא לא היה היפסטר, או צרפתי או רוסי במיוחד, אלא סתם איש שהחליט באותו בוקר, או כמה ימים לפני, לקנות קסקט וללכת איתו בקיץ. כבר כתבתי בעבר על האוזן המוזיקלית שיש לי לטרנדים, and there it was, my tingeling spider-sense.

זה היה לפני כמה ימים. והיום, פתאום, חשתי את הטינגלינג הזה שוב. זה היה בחטף, בחצי עין, בכתבה הזאת של איתי שטרן בהארץ. דרור מורה, כך מסתבר, החליט, לאחר שבג״צ אסר עליו להקרין את הסידרה התיעודית שהכין על רצח רוז פיזם, לעקוף את הבעייתיות על ידי כך שישחזר, עם שחקנים, חלק מהסצינות התיעודיות הבעייתיות. כשקראתי את זה, זה נשמע לי מוכר, כאילו כבר פגשתי את הקסקט הזה איפושהו. ואז נזכרתי. לואי תרו. לואי, שהחליט לעשות סרט על לעשות סרט על סיינטולוגיה, ובדרך, כך מסתבר, החליט לשחזר, בסרט התיעודי שלו, סצינות מפתח באמצעות שחקנים. כי האנשים הרגילים מהסיינטולוגיה לא ממש רצו לספק לו חומרים תיעודיים. קנייה ווסט החליט לוותר על השחקנים, ופשוט ללהק את כל העולם ואחותו לאורגייה אחת גדולה, מבובות שעווה, בקליפ החדש שלו.

לפני כמה שנים, ניסיתי לערוך מין סקר כזה, בקרב כ-200 אנשים שמתעסקים עם חדשנות ויזמות, על מה יקרה בעוד 18 שנה. האם עילם יורשה לנהוג ברכב או שהכל יהיה כבר אוטונומי. האם תהיה עוד מלחמה על סמים. האם יהיו שחקנים בהוליווד, או שהכל יהיה דיגיטלי. האם הסרטים יהיו פשוט מלאים בבובנאות דיגיטלית, במקום שחקנים בשר ודם יקרים ויבבנים, שלא אוהבים לקום בארבע בבוקר לצילומים. כמו שאובר מתכננת להחליף את כל הנהגים שלה בתוכנה. אנחנו הולכים לשם.

אבל מה יקרה כשבבונאות דיגיטלית תפרוץ להמונים? מה יקרה כשכל אחד מאיתנו יוכל לעשות מודל Malkovich-1תלת מימד משכנע של איש או אישה, ולשים עליה איזה פרצוף שהוא רוצה, ולגרום לה לעשות כרצונו? כשנוכל לשחזר כל סיפור? או יותר נכון, כשנוכל ללהק כל לעשות כל מה שנרצה? כשהסיפורים שאני מספר מהראש לעילם, על איך הוא וצ׳יפ ודייל ויחידת החילוץ הצילו את אבא שנתקע על גזר ענק יהפכו בין רגע לסרט בכיכובו? איך יראה העולם כשציור עירום של איילת שקד לא יזיז לנו את קצה העפעף, כי כל אחד יוכל לגרום לאיילת שקד, חיה ומונפשת להפליא, לעשות פליק פלק לאחור עם חצי בורג לתוך בריכה מלאה בג׳לי בטעם תות, תוך שהיא לובשת את החצי התחתון של תחפושת מיני מאוס, ולא הרבה יותר.

 

מחזור

אני זוכר את הרגע הזה, בקורס בבה״ד 15. אני בן 18 וקצת, עדיין לגמרי בהלם מהצבא, במגדל שמירה מגוכח בכניסה לבסיס. פתאום הבנתי שאני משהו מחלק גדול יותר ממני. לא במובן של ״הצבא״ ו״ערכים״ ו״מדינת ישראל״. פתאום הבנתי שהחוויה הזאת שעברתי בשעות האחרונות, של לעשות עליית משמר, ולשקשק את הנשק, ולעלות למשמרות שמירה, זה קורה כל יום, יקרה כל יום, קרה כל יום, עד קצה האופק של חשיבת הזמן שלי.

עברנו לבית החדש שלנו לפני שנה וחצי. בצעד מפתיע, לא המשכנו את מגמת ההצפנה שלנו (מלשון צפון, כן? לא צופן), בתל אביב, אלא חזרנו, כמעט מגדת הירקון, אל לב העיר. זה מדהים איך הקילומטר וחצי הזה של מרחק משנה משהו. צפוף כאן יותר במדרכה, וטיפה יותר מלוכלך, ואולי זה ה-observation bias שלי, אבל אפילו רואים את זה באנשים. האמהות כאן, בגני השעושים, מגניבות. יותר. עם קעקועים. 18953840384_22be3a021b_k.jpg

אני גר בתל אביב 14 שנה, ומעולם לא הרגשתי כל כך הרבה שכונה, כפי שיש לי עכשיו. אני יורד לרחוב, ואומר שלום לכל כך הרבה אנשים בדרך. השכנים בבניין, וחברים שגרים ברחוב. האיש בבית הקפה יודע לא רק מה אני אוהב לשתות, אלא גם אילו עוגיות עילם אוהב. והבעלים של המכון כושר שלי פוגש אותי ברחוב ושואל אותי מה דעתי על השיעורים החדשים, ואני שואל אותו מה שלום הילד החדש שנולד לו, ואנחנו מחליפים חוויות על איך זה להיות הורים לשניים. כשאנחנו חוזרים מהגן, ועוצרים בכיכר ביאליק, כבר יצא לי להשאיר את עילם עם ההורים של ילד אחר, ולקפוץ לכמה סידורים קטנים.

יכול להיות שחלק מזה נובע מהשורשים שהכנו. שהפסקנו להסתובב בדירות שכורות, ושברור לנו שאנחנו הולכים לגור כאן לטווח ארוך. וחלק מזה נובע, ללא ספק, מהעובדה שהפסקתי לנסוע לעבודה בגלילות עם אוטו, ואני הולך או מדווש לעבודה ברוטשילד. כי כשהולכים ברגל, פוגשים יותר אנשים. אומרים יותר שלום. והמון מזה זה הגן. הגן הוא בונה קהילות, בונה קהילה פנומנלי. הקשרים בין הילדים הם הדבק הראשון. ואני יודע שזה לא ככה אצל כולם, אבל בגן שלנו מצאנו, באופן מרגש, המון אנשים מגניבים, שנמצאים פחות או יותר במקום שבו אנחנו נמצאים – מבחינת מצב משפחתי, מבחינת תפיסות עולם (לגדל ילדים בתל אביב כבחירה, למשל), והכי חשוב – מבחינה גיאוגרפית. הם קרובים, פה בשכונה.

החזית של הסלון שלנו והמרפסת, פונים למזרח, לרחוב, והקולות נכנסים פנימה לתוך הבית אם מרשים להם, ולפעמים גם לא. גיליתי לאחרונה שאני מאושר יותר כשיש לי שעון על היד, כשיש לי את היכולת למקם את עצמי בכל רגע נתון, לפחות בקואורדינטה אחת. אבל הקולות שמגיעים מהחלון, כל יום, עוזרים לי לעשות את זה גם אם השעון על השידה. כל בוקר משאיות הזבל באות, שתיים כי אנחנו על בית פינתי, בשעות שפעם חשבנו שהן מוקדמות להפליא (לפני שבע), אבל מאז שלביא החליט שחמש זו *ה*שעה לקום בה, מסמנות עבורנו שזה הזמן להתחיל לגרד את עילם לצחצח שיניים. בדרך, בדרך לגן, סביב שמונה וקצת, עובר איש האלטעזאכן, בנחישות מעוררת השתאות. במורד סמטאות הכרם, אנחנו תמיד מצליחים לפגוש את אותה אישה מוליכה את הכלבים שלה, שני כלבי רוח לבנים שלאחד מהם קוראים סילאן. אחרי הפיזור, ובדרך לגן, השמנה מהלחם בשוק הכרמל צועקת ומנסה לפתות עוד לקוח תמים למלכודת הלחמניות שלה. כך מיום ליום, מעונה לעונה.

עברו יותר מ-18 שנה מאז אותו ערב במגדל השמירה, מאותו הרגע שחשבתי שהבנתי מהו הנצח. אני לא בטוח שהוא עוד נמצא שם, אותו מגדל, אבל אני יודע להגיד בבטחה שלא מעט מקומות ששמרתי בהם כבר לא קיימים, לא כאתרים צבאיים בכל מקרה. נצח של גיל 18. שנה הבאה עילם הולך לגן אחר, עם כיוון אחר לצעידה, וילדים אחרים, ועם שעות אחרות. והמחזור משתנה לו, לאט לאט.

19287708060_5e11d61ff5_k

התרחבות

מעולם לא הייתי איש של טבע. ייתכן וזה קשור לחלוקה המוקדמת הזאת שתוויתי לי, שבין הבשר והרוח – הסיפור שאני מספר לעצמי שנים שאני לא טיפוס ספורטיבי, לא ממש טוב בלהיות הנדימן וכו׳ – איכשהו גם טיולים בטבע נכנסו לשם. אבל להבדיל, בעוד שמעולם לא הסתכלתי על חברי ההנדימנים דוחקים דיבלים לתוך קירות גבס בקנאה ואמרתי ״הו, הלוואי וגם אני הייתי עושה את זה יותר״, יש לי, ברשת חבריי האינסופית, גם זן של אנשים שלא סתם אוהבים להיות בטבע, אלא בעלי כשרון מיוחד לזה. בפעמים הספורות שבהם ניסיתי לטייל, תמיד מצאתי את עצמי באחד מהמסלולים המוכרים – היהודייה, בריכת המשושים וכו׳. בעוד שחברי המוכשרים מעלים תמונות של עצמם בכל מני גבים מלאי מים זכים במדבר יהודה, אני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי עושה את מסלול מקורות הירקון, שזה בעצם דרך יפה להגיד מטייל בפתח תקווה.

פה ושם היו לי הבלחות. יש לי כמה פינות סודיות של טבע (או, כפי שאמר פעם אימו פיליפס:
I got a new pair of underware the other day. New to me, anyway) – מגדל צדק, השדה שאף אחד לא מכיר מאחורי רמת אביב. אבל הרגשתי, ראיתי, שיש יותר. חוויות הטיול השנתי, או טיולי תנועת הנוער (ראיתי אותם, את הילדים ואת המדריכים שלהם, שהם גם ילדים וחשבתי לעצמי אל אלוהים, איך הורי שחררו אותי לטיול בהדרכה של ילדים בני 15!) תמיד הרגישו יותר כמו מסע צבאי: מאמץ שנועד להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳, בדרך כלל דרך נקיק או נחל קלסטרופוביים, הדורשים התרכזות בכל צעד כי אחרת תנקע את רגלך. בקיצור, ללכת עם הראש למטה בין שתי קירות. לא היה כמעט שום דגש על פשוט להיות בטבע, להנות מזה. ולזה נפשי כמהה בזמן האחרון.

וכך מצאנו את עצמנו, עילם ואני, בדרכנו לטיול מחנאות. תמונת הנצחון של עילם מהאירוע היתה ברורה מאוד: שיפוד עם מרשמלו, מעל מדורה. אני רציתי קצת יותר. רציתי מין מקום לבד כזה, לא עם כל המוני עם ישראל, מקום יפה ופסטורלי, אבל נוח למדי, שבו אפשר פשוט להיות בטבע. ולמרבה הפלא – מצאתי, בדיוק אותו. סוג של.

אפשר להגיד שקפצתי מעל הפופיק. לבד, עם ילד בן 3 וחצי, לא באתר מוכרז. ואפשר להגיד שלגמרי אתגרתי את איזור הנוחות שלי. יש לי אפס כישורי מחנאות, ואיכשהו הצלחתי להרים אוהל, ולנפח מזרונים, ולבשל לעילם, ולהיות איתו בכיף מאוד גדול באגמים הנחבאים של רמות מנשה. והצלחתי להיות שם גם כשהוא נבהל בלילה מהקולות של החיות מסביבו, והסביר שהמקום הזה לא טוב כי אין בו חדר צעצועים, ואת אמא, ואת לביא, ושהוא לא טוב כי אין פה חתולים.

אחרי שעילם נרדם, נשארתי לבד באוהל. תבינו – היינו במרחק של עשר דקות נסיעה מיישוב, אבל התחושה היתה של לגמרי לבד. ומספיק עשר דקות ניתוק האלה כדי להתחיל ללחוץ על כל הכפתורים שלי. קבוצה של צעירים ערבים באו, לקראת ערב, ועשו שם קריוקי, בפול ווליום. נשמתי עמוק, והרגשתי את כל הפחדים עולים לי. קודם כל את הפחד שאלוהים אדירים, הם ישארו פה כל הלילה. אבל אחרי זה, אני מודה, גם את הפחד הקיומי. הגזעני. של מה יקרה אם הם יחליט לעשות משהו. מספיק צרצרים וחושך ולחות של לילה כדי להפוך את השמאלן התל אביבי הנאור לאבא חרד, שמדמיין איך הוא צריך להגן על החיים שלו ושל הבן שלו. הרגשתי, כמעט פיזית, את הקירות של יכולת ההכלה שלי את הפחדים האלה מתרחבים. ונשמתי. אחד הדברים שהכי איפסו אותי היה פשוט לפתוח פייסבוק. הסמארטפון הוא ללא ספק חפץ המעבר האולטימטיבי, הסמיכי של הגדולים.

מאז שעילם נולד, אני חושב ללא הרף על השואה. על הפליטים הסורים. התמונה הזאת, שאתה צריך לפנות את הילד שלך, לקחת אותו על הידיים, להרגיע אותו שלמרות שיש כאוס מסביבו בעצם הכל בסדר,  נוגעת לי במקומות שממש לא ידעתי שקיימים לפני שנהייתי אב. ברור שלברוח עם ילד ממלחמה זה לא דומה בשום צורה, אבל חשבתי על זה, כשלקחתי את עילם על הידיים בחצות הליל, אחרי שפירקתי את האוהל כי היה קר נורא ותחזית לגשם. הוא חיבק אותי חזק, ושמח שחוזרים לאמא ולחתולים. ״לא אהבתי את הצרצרים והצפרדעים ששרים״, הוא אמר, לפני שחזר לישון בפעם השנייה, באוטו. רגע אימה קטן שבו חשבתי שאיבדתי את המפתחות, באמצע שום מקום, והביתה. מעל הכל, אני מרגיש גיבור.

ויפאסנה, סיבוב שלישי

 

  1. אין דור הוא מקום עם אין-סוף פריימים. כל פעם שנדמה לי איך הכל מתחבר, אני מגלה עוד פיסת יער שבעצם מקרוב מסתבר שהיא רק כמה עצים והייתי בטוח שהיא מאוד רחוקה אבל בעצם היא בדיוק מאחורי המגורים שלי. כל כך יפה שם עכשיו.
  2. בפעם הקודמת שהייתי בעין דור הבאתי איתי פנס רב עוצמה, והשתמשתי בו להאיר את הלילה. יחד עם הלילה קיבלתי מאות ניצנוצים של מחזירי אור קטנים שהתבררו, למרבה הבעתה, כעינייהם של עכבישים. הפעם, הפנס נשאר בבית, ונשארתי לחסדי התאורה הסביבתית בשוטטות הלילה שלי. הירח היה פס דקיק של חיוך, ואת רוב האור סיפק פרוג׳קטור מבהיק, שכוון כמעט בניצב אלי לגמרי. כך שיוצא שאני מהלך בשביל, בגבי אליו וממני נשפך צל, צל של ענק, לפחות חמישה מטר אורכו. בדרך חזרה הוא מעט מסנוור אותי, הפנס. ופתאום אני מבין שהענק מאחורי.
  3. סוף שבוע ויפאסנה, ריטריט קצר, זה כמו סוף שבוע ספורט. מעט מדי. מה שמקבלים בעיקר זה שרירים תפוסים ומאמץ. המינימום הוא באמת שבוע, כדי להרגיש את זה. או לפחות כך חשבתי עד שחזרתי הביתה וליאת שאלה אותי מה זה החיוך הזה שמרוח לי על הפנים.
  4. בוויפאסנה הראשונה שעשיתי, אצל החברה׳ הקשוחים של גוואנקה, היה רגע ביום השני שבו חשבתי על כל החרא שעברתי עד כה, ניסיתי לדמיין עוד שמונה ימים של זה, והבנתי שהגיע הזמן לחתוך. זה קורה לי, לפעמים, עם הילדים. מין הסתכלות על כל מה שעברנו עד עכשיו, אבל בעיקר מין הצצה כזאת לכל מה שעוד לפנינו, גיל בית הספר, וגיל ההתבגרות, ועוד ועוד – כל כך הרבה עוד לפנינו, ואני מרגיש גדוש, חנוק, overwhelmed מעוד כמה חיים ועוד כמה עושר נמצא לפני, עוד כמה חוויות יש לי לחוות, והמוח והלב מתקשה להכיל.
  5. אם תהיתם, אז הדבר שאתם לא רוצים הוא לעשות סוף שבוע ויפאסנה כשבראש שלכם תקוע So call me, maybe.
  6. זה עדיין החופש הטוב ביותר שאדם יכול לתת לעצמו.

פסאז׳

בפסאז׳ שמחבר את רחוב אלנבי
לכרם התימנים
ריח השתן הקבוע נשטף על ידי הגשם
וקצת לפניו הומלס מתכרבל
ואנחנו עוברים שם
ועילם נוסע על הקורקינט, ואני מקווה שהוא לא רואה
את האיש בלי הבית כדי שלא ישאל שאלות
ויונה, יונה מתה על צד הדרך, ועליה אני מסתכל קצת יותר
ואז נותן לו יד 20160125_090407.jpg