Showdown

כשהייתי ילד, שאלתי פעם את אבא שלי מה היה קורה אם מטוס קרב מודרני, נגיד F-16, היה נלחם במטוסים ממלחמת העולם השניה. ציפיתי לקבל מין ״בום טראח״ ותיאורים צבעוניים, אבל אבא שלי חשב קצת, ואמר שלדעתו הפרשי מהירות הטיסה בניהם יהיו כל כך גדולים, שזה כאילו הם בכלל במימדים מקבילים. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל זו התחושה שקיבלתי כשראיתי את הוידאו הזה.

כמישהו שעוסק באומנויות לחימה יצא לי להתקל בהמון ״מאסטרים״, מטעם עצמם. אנשים שחיים בסרט קונג פו שבו הם הגיבור, ולרוב מעמידים גם עדות של מעריצים. והפנטזיה הסודית שלי ושל המון אנשים זה לראות יום אחד מישהו מהמאסטרים האלה הולך מכות מול מישהו אמיתי, שמבין עניין. רובכם לא ישקיעו 40 דקות מחייהם כדי לראות וידאו מכנס של אגודת הליפידים, וחבל. כי זה מה שקורה בסרט הזה.

מצד אחד יש את פרופ׳ רפי ביצור (שבדיוק נפטר שבוע שעבר), ממכון הליפידים בתל השומר. ומצד שני יש את ״ד״ר״ אריה אבני, שהיה פעם רופא, ובשנת אלפיים עבר ל-dark side. אבני הוא ה-poster boy של כל מתנגדי הרפואה למיניהם. הוא מטפל בהומיאופתיה, מאמין שהכל זה תיאוריות קונספירציה של big pharma, וכו׳ וכו׳. ובמהלך גאוני, החליטו בחברה הישראלית לטרשת עורקים, להזמין אותו לכנס החצי שנתי שלהם, כדי להתדיין על יעילות הסטטינים.

יש לי פה נקודה אישית. הדיבור נגד סטטינים הוא דיבור נפוץ מאוד אצל אנשי הפליאו ודומיהם, והוא דוגמה נהדרת ל-gateway drug לאנטי-מדע. זה מאוד משכנע, הסיפור הזה שיש תרופה שדוחפים לכולם כי חברות התרופות ובעצם יש המון דרכים אחרות להתמודד עם זה ומליון תופעות לוואי ולא צריך בכלל. אותי זה שכנע. בהרצאה הזו קודם כל קיבלתי שיקוף יפהיפה לכמה אני לא מבין שום דבר במחקרים מדעיים, וכמה כל ה״ידע״ התזונתי שלי, שהייתי גאה בו פעם, יכול להיות מוטה בקלות מאג׳נדות וטרנדים. כן, גם אני.

אבל הדבר השני שמדהים כאן הוא דו-שיח החירשים שמתנהל כאן. על איך הפאנל הזה הוא פשוט דוגמה מדהימה לאיך הפוסט-אמת מגיעה לכל פינה בחיינו. פרופסור ביצור עושה מעשה מדהים לדעתי: הוא מביא בעשרים דקות כמות עצומה של מחקרים, ומתמודד מראש עם 99% מהטיעונים נגד – החל מהמעורבות של big pharma בדחיפת הסטטינים וכלה בתופעות הלוואי השונות, ועושה את זה בצורה שגם הדיוט כמוני יכול להבין.

ואז עולה אבני. עם מצגת מיקימאוס שנראה כאילו קיבל במייל עם הרבה פורוורדים, ופשוט לא מתייחס לאף אחת מההפרכות שעלו לפניו, ופשוט אומר דברים. בלי לנסות להוכיח אותם. יש לו שקף שפשוט אומר ״סטטינים עושים כאבי פרקים ודיכאון ובלה בלה בלה בלה״. וזהו. הוא כתב את השקף לבד. אחד מראה מחקרים מפורטים, שנעשו על ידי חוקרים עצמאיים ומטה אנליזה וכל האינטרקוננטינליה שמראים איך אין תופעות לוואי כמעט, או שהן זניחות, והשני פשוט לא מרגיש צורך לשחק במשחק ההוכחות, ופשוט אומר מה שבא לו.

זה אנטי קליימאקס מטורף. תחשבו על זה: המאסטר שטען שהוא בלתי מנוצח כרגע got his ass handed to him on a plate, ואז קם, והמשיך לטעון שהוא בלתי מנוצח. This is not how showdowns work!!!

3215537-brucevschuck

בתמונה: איך showdown צריך להראות

וזה לא רק ברפואה, הרי. הבעיה עם עידן הפוסט אמת היא שזו משוואה לא סימטרית להפליא. להוכיח שמשהו הוא אמת יותר קשה מאשר סתם לשקר או להמציא משהו, והרבה פעמים ההוכחה היא מסובכת וקשה להבנה. אבל הדבר המדהים הוא שאני בטוח שיש אנשים שיראו את אבני וירגישו שהוא תפקד מצויין בפאנל הזה, למרות שלא הביא תיקוף אחד או מחקר אחד לגבב שלו.

ככל שעובר הזמן, אני תוהה איך, איך אפשר לנצח את הפוסט-אמת. חלק מזה זה חינוך. זה קשה לאללה. אבל חלק זה זה שיקום האמון במוסדות הידע שלנו. אני חושב הרבה על איך לעשות את זה. אם יש לכם רעיונות – אנא, חלקו עמי.

 

עור

לפני עשר שנים, כתבתי סיפור קצר על איך אני הופך לדוב, בליל קיץ דביק, בערך באזור שנחלת בנימין פוגשת את לוינסקי. כתבתי אותו ב״לכתוב פרא״, סדנת הכתיבה הקסומה של גבי ניצן. זה קצת לספיילר, אבל מתישהו בסדנה, גבי מבקש מהמשתתפים לכתוב חיה. לטייל במדבר שמסביב לאשרם בשיטים, ולכתוב חיה. אני זוכר איך הסתובבתי לי במדבר לבד, לאט לאט מוריד עוד ועוד בגדים עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מסתובב במדבר, ערום לגמרי. אני זוכר את התחושה המוזרה זו, של העירום, ואז איך אספתי את הבגדים שלי אחד אחד, חזרתי למחשב ווכתבתי בשצף-קצף את מה שעד היום הוא אחד הסיפורים החביבים עלי. אני זוכר את הלילה שבו הקראתי אותו, יכול להיות שהיתה מדורה אבל גם אם לא אז בזכרון שלי יש, והקראתי אותו בקול רם ולמרות שהיתה הסכמה שבסדנה של גבי אף אחד, כולל גבי ניצן, לא נותן פידבק על הסיפורים, אני זוכר שבסוף אנשים מחאו כפיים.

ואז הסיפור נח לו. וכמה שנים אחרי שכתבתי אותו, קיבלתי תגובה כאן בבלוג. ״מי אתה, איך אפשר להכיר אותך?״. מישהי שאיכשהו הגיעה לבלוג שלי, קראה את הסיפור שבו אני הופך לדוב בתל אביב, והחליטה להתחיל איתי. וזרמתי. נפגשנו על חוף הים, והיתה שם חוסר כימיה מצד אחד, אבל עניין מצד שני. איכשהו הצלחתי לנחש באמצע השיחה שהיה לה נסיון עם סיינטולוגיה, למרות שהיא טענה שהיא לא מאמינה אדוקה, וזה הפך את השיחה לאפילו יותר מעניינת.

נפגשנו אולי עוד פעם או פעמיים, ובאחת מהפעמים היא הסתכלה עלי ואמרה משהו בסגנון ״אתה עוד לא מרגיש נוח בעור שלך, עם הגוף שלך. אבל מתישהו זה יקרה, וכשזה יקרה, אתה תצטרך לסלק את הנשים עם מטאטא״.

נזכרתי בזה השבוע, כשראיתי את דיוויד צ׳אנג, ב-Ugly Dellicious. אני חושב שמעולם לא ראיתי אדם מרגיש נוח בעורו, מרגיש נוח עם מי שהוא, כמו דיוויד צ׳אנג. צ׳אנג הוא שף, אמריקאי קוריאני, המייסד של רשת המסעדות מומופוקו (אם אכלתם באנס בשנים האחרונות, אז זה בגללו), ושל מגזין האוכל המהמם Lucky Peach הי״ד. צ׳אנג הוא שמנמן, וגדל כילד כאפות קוריאני בתקופה שבה קימצ׳י היה אוכל מצחין ומוזר. ומה שהוא עושה בתוכנית שלו הוא פשוט מופלא לדעתי. בגלל שהוא כל כך בטוח ויציב במי שהוא, הוא מסוגל להתחיל להסתכל ולפרק את הדברים שמסביבו. הוא מסוגל לדבר על גזענות, ותרבות, וקבלה. הוא לא משתכנז שצריך להיות יותר אמריקאי מאמריקאי, אבל גם לא פונדומנטליסט, שמרגיש צורך לחזק את הזהות שלו David-Chang-on-How-Ando-Delivery-Could-Save-Restaurant-Dining-01 (1)באמצעות שאיפה ל״אותנטיות״. כשאתה מספיק בטוח בעצמך, ולא צריך כל מני קביים של הון סימבולי ו״זה נחשב״, אין לך בעיה להודות ש-KFC זה טעים לך, גם אם אתה שף גדול. צריך כמות לא סבירה של בטחון, בטחון אמיתי, כדי להיות מסוגל לפרק דברים כמו מסורת ואותנטיות, ולהגיד דברים חכמים ולפעמים גם מאתגרים, ושזה לא יצא מאולץ או מודבק. והוא עושה את זה, כי הוא מרגיש הכי נוח בעורו. וגם כדי להביא צוות צילום ללוות אותך מבשל ארוחת חג עם אמא שלך.

ראיתי אותה עוד כמה פעמים בעיר, את הבחורה הזו. ואז, בדף פייסבוק של חברה אחרת, קראתי שהיא מתה. בשריפה בדירה שלה ברחוב גאולה. זה לא ממש מתחבר לפוסט, אבל הרגיש לי מוזר לא לספר את החלק הזה. והנה אני, עדיין לא מרגיש לגמרי נוח בעור שלי, לשמחתן של נשות תל אביב, אבל לומד ומודד לי כל מני עורות אחרים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

יין מוזר

לפני שנים רבות מאוד השתחררתי מהצבא בפעם הראשונה והלכתי לעבוד באיזושהי עבודה. חברה בשם Radguard. זו היתה חברת אבטחת מידע כי אז עוד לא המציאו את הסייבר, פשוט. למה שעשיתי היום היו קוראים product marketing. וזה לא היה זה. פשוט לא היה קליק עם החברה, עם המוצר, אפילו לא ממש עם האנשים (למרות ששם פגשתי את דני בכור, שחנך אותי באודיופיליה ואני בתמורה סחבתי אותו הלאה איתי אחר כך להרפתקאות שונות ומשונות).

זו היתה העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, וההוכחה להורים שלי שתוכנית החומש הגאונית שלי עובדת. בתיכון אני והלימודים לא היינו ביחסים טובים. בכלל, כל תקופת הלימוד שלי היתה מסכת ארוכה ומלאת דרמה של סודות, שקרים, ותחושה מאוד חזקה שהילד לא ממצה את הפוטנציאל שלו. היה ברור לכולם שאני חכם, אבל התעודה שלי היתה ככה ככה. ואז יום אחד באתי להורים שלי ואמרתי להם שזהו. שיש מדיניות חדשה. אסטרטגיית השבעים המאושר. שעיקריה הם שיהיה לי שבעים, ואני אהיה מאושר. בפירוט יותר גדול, הסברתי להם שאני הולך לקבל תעודה בינונית-להחריד-אך-בסדר, להשתחרר מהצבא, להמשיך לעבודה בהייטק, לקבל משכורות ממש גבוהות, ואז להתקבל לאוניברסיטה על סמך אותה תעודת-בגרות-בינונית-להחריד-אבל-בסדר, ולהיות היסטוריון. אני זוכר את התערובת של הפתעה והקלה על הפנים שלהם כשקיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שלי, עם משכורת של משהו כמו 15 (בשנת 2000). תוכנית החומש, דרך אגב, התממשה כלשונה, עד השלב של ה״היסטוריון״, כי הפרעות קשב. אבל זה סיפור אחר.

אז היתה לי את העבודה הזו, ככתב טכנו-שיווקי בחברה עם מוצרים די משעממים ומשרדים בקריית עתידים ובא לי למות. ואז אחרי שלושה חודשים החלטתי שדי. ואני זוכר שבאותו לילה 183603_1_detהלכתי לספרייה שלי, ושלפתי משם את העותק הדי בלוי שהיה לי של ״לראות״. ״לראות״ היה השם שעמוס גפן החליט לתת לאסופת הסיפורים הקצרים של הארלן אליסון, Strange Wine. זה היה הדבר הראשון של אליסון שקראתי, וזה פוצץ לי את המוח. ובאותו לילה, לקחתי את העותק המתורגם שלי, והקלדתי, ביד, את כל ההקדמה. ההקדמה, עם הכותרת המפוצצת "Introduction: Revealed at Last! What Killed the Dinosaurs! And You Don't Look So Terrific Yourself" היתה מסה ארוכה, עשרים דפים או יותר כך זכור לי, על דמיון, וקריאה, וטלוויזיה. אני עד היום לא יודע להגיד למה זה היה המניפסט שבחרתי להקליד באותו לילה. הייתי בן 21. אבל ביליתי המון זמן, שעה, שעתיים, בלתקתק מילה במילה, ולנסות לתקן כמה שיותר שגיאות. ואז שלחתי את זה, לשלושה-ארבעה אנשים שעבדתי איתם. והתפטרתי.

אתמול הארלן אליסון מת. אני כבר די הרבה זמן מחכה שזה יקרה. למען האמת, אני מוכן להמר שהתגובה של חלק לא מבוטל מהאנשים למשמע הידיעה הזו תהיה הפתעה שהוא בכלל עדיין חי. מדובר על מישהו שהלך מכות עם אסימוב והארלן אליסון והיינליין. מישהו שכתב פרקים אגדיים של מסע-בין-כוכבים המקורי. ועדיין, האיש הזה שהשאיר טביעת אצבע, קטנה אך עמוקה ומטרידה על החיים שלי ושל המון אחרים, מת אתמול.

אני ממש מקווה שאין עולם הבא. אבל אם יש, אני ממש מקווה שהארלן הולך לגן עדן, כי אם יש גיהנום, אז אני בטוח שהם ירגישו מאוד תחרותיים כשהוא יגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

NewWorldsWeekly_scifi_harlan_ellison_LEAD

כניעה

כבר כמעט שבוע עילם מכין אותנו למסיבת הסיום. הוא די טוב בלשמור על סודות, אבל זולגים לו דברים מדי פעם.

״אתה יודע מה קורה אחרי שאנחנו שרים את ״עוף גוזל״?״, הוא שואל? ״מה קורה?״, אני מתעניין. ״כל ההורים בוכים״. ואכן, אתמול, במסיבת הסיום של גן חובה, הנבואה התגשמה. זה לא היה הממטרה שציפיתי מעצמי, אבל הדמעות זלגו להן, ובכך הוכרזה באופן רשמי הכניעה שלי.

הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מתמודד עם עוף גוזל היתה בסיום היסודי. ושנאתי אותו. הוא הרגיש לי כבר אז שיר מניפולטיבי, שלוחץ יותר מדי חזק על הכפתורים. וזה פחות או יותר מה שהרגשתי כלפיו עד אתמול, כשנכנעתי. כתבתי את זה כבר עשרות פעמים פה בבלוג הזה, אבל אחת החוויות הכי humbling בלהפוך להורה, עבורי, היא החיבור למיינסטרים של האנושות. כל הדברים האלה שאתה מסתכל עליהם מהצד, שהורים עושים או חווים ואומר ״נו באמת״, אז פתאום כשאתה שם, אז הם נראים אחרת. זה כאילו נתת למישהו הרשאות low level למערכת שלך.

המחשבה של עילם הולך לכיתה א׳ מעלה בי דמעות עוד מלפני שהלך לגן. אני לא יכול לשמוע את ״כל עוד״, של יוני ריכטר ועלי מוהר, על הילד שהולך לבית הספר בפעם הראשונה והאבא מלווה אותו, מבלי לבכות. זה הפך כבר לנושא לבדיחה אצלנו בבית, ועדיין אני לא יכול להפסיק לבכות.

ניסיתי להסביר לעילם למה זה כל כך מרגש אותי, ואולי אפילו עצוב לי. ואני לא לגמרי יודע לשים על זה את האצבע. חשבתי על זה שההתבגרות של הילדים היא בעצם הסמן דרך הכי ברור למעבר של זמן עבורי, להזדקנות שלי. אבל לא כל כך מפריע לי להזדקן. חלק מזה זה המשיך החיכוך של עילם עם מערכת החינוך הציבורית, אבל בינתיים זה לא היה כל כך נורא. יש המון דברים נהדרים בזה שעילם הופך לילד גדול. אני יכול לדבר איתו על דברים מגניבים, בקרוב הוא ילמד לקרוא ואז עולם שלם של תולעות-ספרים יפתח לו. שבוע שעבר היינו ביחד בלאר״פ הראשון שלנו. אבל הוויתור על הילד הקטן, על האפרוח, קשה לי מאוד. דיברתי אתמול עם ליאת על איך לביא הוא כזה אפרוח, עם מילים מצחיקות ושיבושי לשון וקול צפצפני כזה, ושנינו נאנחנו והסכמנו שאין לו עוד המון זמן לאפרוחות. זה מוזר, כי כבודהיסט חובב, אני יודע שאי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת, ומעולם לא מצאתי את עצמי, בסופו של מסע רגלי ארוך, מתגעגע לתחילתו, ועדיין, השינוי הזה קשה לי.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

IMG_20180622_162026.jpg

סטירה

לפני שנה ויום, בדיוק 366 יום, ליאת כמעט הכניסה לי סטירת לחי, ומהמוצדקות. הינו בגן קריית ספר, היה יום שבת וחם להפליא, וחגגנו את יום ההולדת השני של לביא. אבל אני לא הייתי שם. הייתי בטלפון. ולא סתם בקטע הרגיל של אבא-שנמצא-בטלפון. היינו בעיצומו של קמפיין פרסום בפייסבוק שהיה סוג של מבחן שוק להאם יש טעם להמשיך עם ג׳ימיני, והתוצאות בשלב זה לא היו מזהירות. אני הייתי עסוק בלרפרש ולקוות שעוד מישהו עשה לייק, למרות שבארצות הברית השעה היתה בכלל לפנות בוקר במקרה הטוב. וליאת לקחה אותי הצידה, ואמרה שהיא לא מאמינה שאחרי כל מה שעברנו, אני לא נוכח ליום ההולדת של לביא. והיא צדקה.

חודשיים לפני זה, ללביא כאבה היד. הוא התלונן על זה כמה פעמים, בעיקר בלילה. אנחנו אני לא מתרגש מדברים כאלה, אבל כשזה המשיך כמה ימים, לקחתי אותו לרופא הילדים המדהים שלנו. הוא הסתכל, שלח אותנו לצילום בקופת חולים. לצלם לילד בן שנה וחצי את היד ברנטגן זה לא תענוג גדול, אבל יצאנו משם, וחזרנו עם הדיסק לרופא. הוא הסתכל, עיקם קצת את האף, ושלח אותנו, אותי ואת אתי המטפלת של לביא שליוותה אותי, למיון.

במיון ילדים באיכילוב האורותפד הסתכל על זה, ואז חיכינו. הייתי בטוח שזה איזשהו מיקרו שבר או משהו כזה, ותיכף ישחררו אותנו. ואז הוא יצא, ואמר שיש "ממצא בעצם". אני זוכר ששאלתי אותו אם זה שם מכובס לגידול והוא אמר שכן. אני זוכר איך העולם קפא מסביבי. התקשרתי לליאת ואמרתי לה שתבוא.

המילה שהדהדה כל הזמן בהתחלה היתה סרקומה. שזה סרטן עצמות די בן זונה. אז עוד לא ידעתי לדמיין בכלל מה זה ילד חולה, או מה זה ילד שמטפלים בו. פתאום ניסיתי לדמיין את לביא בלי השיער הג׳ינג׳י המהמם שלו, מקיא מהכימו.

בשבוע שאחרי זה עברנו מיפוי עצמות, עוד רנטגן, MRI וביופסיה. קיבלנו טיפול מסור מרופאים נהדרים ורגישים, ולא בילינו יותר מלילה אחד במחלקה, כי הבינו שאנחנו גרים קרוב. הבנו כמה נורא זה לדחוף עירוי לילד קטן. לביא עד היום מגיב בפאניקה כל פעם שהוא רואה מישהו עם חלוק לבן.

שמעתי פעם שאומרים שבישראל גרועים ביום יום, אבל בבלתי אפשרי אנחנו נהדרים. והרגשנו את זה. הרגשנו את זה מהמערכת הרפואית שטיפלה בנו מדהים, ובתמיכה המדהימה מהמשפחה ומחברים וממקומות העבודה שלנו. המהממים מ-Windward פינקו אותנו עם משלוחי אוכל הביתה כדי שלפחות לזה לא נצטרך לדאוג.

עשרה ימים אחרי הביופסיה, קיבלנו תשובה. זה לא סרקומה. זה לא משהו סרטני. כאילו, לא בדיוק. גילו ללביא מחלה נדירה בשם LCH – Langerhans cell histiocytosis. יש בערך 2 מקרים על חצי מיליון איש בשנה. זה כל כך נדיר, שעדיין אין ממש קונצנזוס מחקרי אם זה סרטן או לא. אבל המופע שהיה ללביא, במוקד אחד, בגדול עובר מעצמו אחרי שמגרדים אותו קצת בביופסיה. ללביא עדיין יש שם צלקת, ביד הקטנה שלו.

לביא בסדר עכשיו. אולי הייתי צריך לפתוח בזה. זה יכול לחזור, ואנחנו במעקב, אבל כרגע הכל בסדר. אחרי הביופסיה, כשהלכנו למחלקה האורתו-אונקולוגית לדבר עם הרופאה שתלווה אותנו, רק אחרי זה הרשתי לעצמי להתפרק. לא תפקדתי כמה ימים. ואז זה עבר לי, והחיים ממשיכים.

יש לי המון מה להגיד על החוויה הזו. חלק מזה מתכתב עם מה שאני אומר כבר הרבה זמן, על איך שאתה לא באמת מדגדג את כל החוויה המלאה של מה זה להיות אדם עד שאין לך ילדים. על כמה תמיכה של כולם בזמן משבר זה דבר נהדר, אבל גם קצת עול כי כולם רוצים לעזור ולדעת מה קורה ואתה נהיה קצת עסוק בלנהל את זה. על איך אני אסיר תודה על איפה שאנחנו חיים והמשאבים העומדים לרשותנו. אבל גם על חוסר האונים שאנחנו מרגישים, על זה שיכול להיות שמתישהו זה יחזור ואין משהו אמיתי שאנחנו יכולים לעשות. ליאת רוצה נורא לרשום את לביא לכל מני מאגרי מידע, שנדבר עם מרפאות בכל העולם, כדי לקדם את המחקר כי הוא כל כך דליל. בינתיים אנחנו עם google alert ומנסים לעקוב אחרי המחקרים, להבין מי השחקנים הכי טובים בעולם בתחום הזה למקרה ש…

היום חגגנו ללביא יום הולדת שלוש. הוא ילד מדהים ומיוחד. חכם ועקשן ואמיץ ומצחיק ויפה ואהוב עד מאוד. הוא אומר לנו שהוא הכי אוהב אותנו בעולם, ואנחנו משוגעים עליו. יש תחושה שזה מאחורינו, אבל מדי פעם אני עוצר ומבין מה בעצם עברנו, וחוטף את הסטירה.

 

 

8 הרהורים על מודרניזם

  1. התחלנו לקרוא לעילם את ״צ׳ארלי בממלכת השוקולד״, של רואלד דאל. יש שם פרק שלם על איך ווילי וונקה סוגר את המפעל שלו, כי המתחרים היו שולחים לשם מרגלים. סבא ג׳ו מספר בפליאה לצ׳ארלי על איך אחרי שכל העובדים פוטרו, והמפעל נסגר, הוא התחיל לפעול פתאום, למרות שאיש לא נכנס ואיש לא יצא. הפליאה היתה על העובדים – איך יכול (Large)להיות שיש מפעל שעובד למרות שהוא סגור, זאת אומרת, אין עובדים שנכנסים או יוצאים. וחשבתי לעצמי כמה זו שאלה שעדיין מושפעת מהמהפכה התעשייתית. כי כשאני קראתי על מפעל ששעריו סגורים, אותי הטרידו הרשתות – איך מנוהלות רשתות ההפצה, ואיסוף חומרי הגלם, והשיווק.
  2. אחד הדברים שמטרידים אותי באופן קבוע בסרטי סופר גיבורים הוא העדרה של כל צורת לחימה מלבד חיילי חי״ר. ב״נוקמים״ האחרון, יש קרב ענק בוואקנדה, גורל היקום עומד על הפרק וגו׳, אבל זה כאילו אין ארטילריה, אין מטוסים, אין טנקים, יש רק את הגוף הלוחם. והבנתי שזה כי גיבורי על הם ריאקציה נגד המהפכה התעשייתית. זו שהפכה את החיילים לאחידים, לחלקים במכונה. כל גיבור הוא ייחודי, מלא בכוח הספציפי שלו ובמוזרות הספציפית שלו.
  3. הכתבה הזו של הוושינגטון פוסט על משבר הגברים בסין ובהודו שברה את ליבי. יש כ-34 מיליון יותר גברים בסין מנשים, ומה שיוצא מזה זה שיש המון המון גברים שפשוט חיים… חיי גיהנום. הם עובדים כל היום בעבודות נוראיות, ואז חוזרים לישון בחדר אחד עם עוד עשרה גברים אחרים שנמצאים במצב דומה. עד עכשיו זה נשמע כמו הצבא, אבל הצבא – יש לו סופי שבוע. יש חופשות. ובשלב מסויים הוא נגמר. רק ששם זה לא נגמר. לרבים מהם לא יהיה כסף מעולם לצאת מהמצב הזה, להכיר בחורה, להקים משפחה.
  4. תמונת הראי שלהם היא ה-incells, אנשים שמתעלים את חוסר היכולת שלהם ליצור קשר עם נשים לאידיאולוגיה של שנאת נשים, שהפכה כבר לאלימה בפועל, ולא רק אלימה באינטרנט. ולמרות שהם אלימים ומסוכנים, זה עצוב לא פחות.
  5. כילד, ראיתי את חומת ברלין נופלת, ואת ברית המועצות מתפרקת. שנות קלינטון היו הסימון הכי ברור לנער שאני שבסוף, בסוף הטובים מנצחים. שטכנולוגיה ודמוקרטיה יפוררו את שארית הרשע. שגם הדחויים ביותר בסופו של דבר מוצאים את מקומם והם מאושרים.  אני מכיר את כל המדדים שביל גייטס אוהב, על תמותת תינוקות ואלימות עולמית וכו׳, אבל אני מסתכל מסביבי, ויש כל כך הרבה גושים של רוע, שמסרבים להתפורר.
  6. חלק ממנו מגיע מלמעלה, מהפוטינים והארדואנים והטראמפים של העולם. שני הדברים הנוראיים ביותר שטארמפ עשה הוא להיות האנטי-כריסט של הפוסט מודרניזם, ולפורר את מושג האמת, אבל יותר מזה, הוא ההוכחה שגם הרעים מנצחים. כילד, היה מין חוזה שלנו עם עולם הגדולים, חוזה שאפשר לסכם אותו בשיר הזה מ״והילד הזה הוא אני״:על הילד הזה שהרביץ לי בגן
    אני חושב כל הזמן
    איך בעוד שנים אני אהיה גדול וחכם
    והוא ישאר סתם מטומטם.

    דונאלד טראמפ כנשיא ארצות הברית שבר את החוזה הזה.

  7. אבל חלק ממנו מגיע מהדוקהה. כן, שוב הדוקהה. האטימולוגיה של המונח הזה, שמשמעותו ״סבל״ בבודהיזם, מעניינת. בגדול, מדובר על חוסר ההתאמה בין הגלגל לציר, שגורם לחיכוך, לנסיעה קופצנית ולא נעימה. וכמו גלגל שיניים שלא מצליח להסתנכרן עם שאר המכונה, חלקים כל כך גדולים מהאנושות לא מצליחים להתאים את עצמם למציאות שמסביבם, של טכנולוגיה וגלובליזציה ואנשים עם מגדרים לא בינאירים. וחוסר ההתאמה הזה יוצר חיכוך, חיכוך שגורם סבל להם ומזין את הרוע מסביבם. והאינטרנט, במקום לפתור את זה, מקבץ את הרוע ביחד, מזין אותו. גורם לו להתפתח. הטרולים הם כוח חזק היום.
  8. הלוואי והיה לי פתרון. הלוואי והייתי יכול להאמין שזה פשוט "The Empire Stikes Back״, ובסוף יגיע שובו של הג׳דיי. אבל אני לא אופטימי.

 

זברות נוצצות שעושות קולות מפתיעים

את סוף השבוע הקודם ביליתי בכנרנט. כנרנט הוא אי-כנס שמתארגן לו בישראל פעם בשנה, על ידי יוסי ורדי וחבורה מוכשרת להפליא של אנשים. מוזמנים אליו אנשי טכנולוגיה וחזון, אמנים ומייקרים, והמוזמנים, הם הם עושים את הכנס. הרצאות, סדנאות, שיחות, שירה בציבור – בתחילת הכנס יש לוח ריק עם משבצות זמן ומקומות, והוא מתמלא באופן פלאי בתכנים מגניבים.

השנה, תכננתי לדבר על הפרעות קשב וריכוז, ובצעד מטה-להפליא, הצלחתי להבריז מההרצאה של עצמי. זה גרר אינסוף דחקות (מוצדקות) על חשבוני, כי מסתבר שאנשים באו לחפש את ההרצאה, ולא מעט. חלקם גם תפסו אותי אחר כך ושאלו שאלות, אבל מאחר וכנרנט עצמה, 1_dKIsVRYBRrVOYlmQHtphsw.gifהנוכחות של כ-200 איש סופר מוכשרים וגאדג׳טים ואמנות מהבהבת, מאתגרת את הקשב בערך כמו עדר זברות נוצצות שעושות קולות, אז לא ממש הספקתי לדבר עם אף אחד לעומק. ולכן אני כותב את זה כאן, כי זברות מהסוג הנ״ל ידועות בכך שאינן נכנסות לבלוגים.

אובחנתי ב-2008. הייתי אז בן 29, ובעיצומו של משבר נוראי בחיים. למרות שסומנתי כהבטחה נורא גדולה בחוג להיסטוריה (אביעד קליינברג לקח אותי לשיחה בשנה הראשונה לדבר איתי על את מי אני מחליף כשאני חוזר מהדוקטורט), ושרציתי להיות היסטוריון בערך מגיל 16, לא הצלחתי לסיים את התואר שלי. הראשון. זו היתה השנה החמישית או השישית שלי. תחושת הכשלון היתה עצומה, ולוותה בהתנהלות יום-יומית לא פשוטה. בית מבולגן, ערימות של חשבונות לא משולמים ותחושה (מבוססת) שאני כל הזמן מפספס משהו, לא בקטע של FOMO, אלא בקטע של ״הייתי אמור להיות בהרצאה שלי על הפרעות קשב וריכוז שהתחילה לפני חצי שעה אבל אני כאן צופה בזברות מנצנצות״.

אז הלכתי להתאבחן, וקיבלתי 3 מתנות. ואילו מתנות חשובות, שבגללן שווה, לדעתי, ללכת להתאבחן גם בגיל מבוגר. אני מכיר המון אנשים שהם חכמים ומוכשרים מספיק כדי לבנות לעצמם מנגנוני פיצוי, ולמרות שברור להם שיש להם הפרעות קשב וריכוז, לא חושבים שיש להם מה להרוויח מאבחון, כי די אני כבר גדול והחיים שלי איכשהו עובדים לי. אבל המתנות האלה, חברים, הן משמעותיות.

המתנה הראשונה שקיבלתי היתה שם. שם למשהו שליווה אותי כל חיי. מגיל מאוד צעיר, היה ברור לכולם שאני חכם ו… עצלן. כי לא עשיתי שיעורים. כי לא מימשתי את הפוטנצאל שלי. מסכת השקרים וההסתרות שהיוו חלק גדול מהילדות והנעורים שלי, של מבחנים כושלים ומכתבים מהמורה, והסיפור הזה, של טל העצלן, היו יכולים להמנע אם אבחון מוקדם וטיפול. הכל טוב, אני מבסוט מאיך שהחיים שלי התגלגלו, אבל עכשיו, זה שאני יודע שאני לא עצלן, שיש לי תופעה, שמקשה עלי דברים מסויימים, ושזה בסדר גמור לשכור מישהו שיעשה לי את האדמיניטרציה בחברה וזה לא אומר שאני מפונק, כי זו הדרך שלי לקחת אחריות על הבעיות שלי ולפתור אותן, זו מתנה נהדרת.

המתנה השניה שקיבלתי, היא שפה. היכולת לדבר על התופעה שלי. אוצר מילים שכולל בתוכו מושגים כמו ״מוסחות״, ״זכרון עבודה״ ו״executive functions״, מאפשר לי גם להבין את עצמי, אבל גם לתקשר עם הסביבה שלי בצורה אפקטיבית, ולעצב אותה בצורה אופטימלית.

והמתנה השלישית שקיבלתי, היתה הטיפול. קודם כל הטיפול התרופתי, שהוא לא פחות ממדהים. זה כמו איש עם לקות ראייה, שפתאום מגלה שיש משקפיים. בתקופה האחרונה עזבתי את הקונצרטה לטובת ויואנס, שמסתברת כעוד יותר מתאימה לי, והיכולת הזו, פשוט לעשות דברים, ולהיות מרוכז, ולא להתפזר לאלף חתיכות כל פעם שפרפר מפרפר את כנפיו היכנשהו, היא כמו כוח על, רק שבמקרה הזה, כוח על שיש לרוב האכלוסיה. אבל מלבד הטיפול התרופתי, ליוותה אותי בטיפול התנהגותי מטפלת נהדרת, שמתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז, ועזרה לי לבנות ולארגן את החיים שלי מחדש, תוך התחשבות ב-ADD שלי.

אני לא אופתע אם יש המון יזמים עם הפרעות קשב וריכוז. משהו בקצב של העשייה, וחוסר החיבה להשתלבות עם מסגרות עשוי לנתב לשם אנשים כמוני. כשאתה יזם, הכל קשה. וכמו מכונית מרוץ, כל גרם שאתה יכול לגלח יכול לתרום לביצועים, ולתחושתי, כל אחת מהמתנות האלה, יכולה לקדם אותכם קדימה. לכו על זה.