איפושהו באמצע שנות הארבעים שלי, הבנתי שאני בסדר. יותר מבסדר. שאני סבבה. במשך שנים הסתובבתי עם תחושה כזו של ״כן אבל כל כך חסר לי x״. ופתאום, לא, לא היה חסר לי. הילדים גדלו, הזוגיות שלי ושל ליאת בפריחה נהדרת, אני בריא יחסית, לא בחרדה כלכלית, בקיצור – וי על כל הדברים הבסיסיים של פירמידת הצרכים של מאסלו. יותר מזה, הגעתי למצב בחיים שבו, בגדול, יש לי את המשאבים… להשיג מה שאני רוצה. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מרובה תחביבים ותחומי עניין. חלקם יקרים יותר וחלקם יקרים פחות (בזמן, כסף, תשומת לב), אבל גם היקרים יותר לא נגררים למחוזות משבר אמצע החיים הקלאסיים של ג׳יפים או מכוניות ספורט או גירושים יקרים.

כמובן שכל זה קורה בחיים האישיים. במקביל העולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט יש טירוף ומלחמה והפיכה משטרית וכל הדברים הטובים שכולכם מכירים ביום יום, אבל וואלה – חוץ מזה, בסדר.

וכך מצאתי את עצמי שואל את עצמי מה עכשיו. אם שנות השלושים והארבעים שלי היו במרדף אחרי למלא את הבור של צרכים בסיסיים לא מסופקים כמו שינה או תחושת ביטחון כלכלי, מה עושים עכשיו כש… יש לי את זה. מה חשוב עכשיו.

יש לזה המון תשובות. אבל כרגע התשובה היא אומנות. אמנות היא אחת מהתכונות הנדירות האלה שהופכות אותנו לאנושיים. היא לא הגיונית במהותה, לא מסתדרת עם המודלים היעילים של האבולוציה. היא בזבוז. בעולם שבו יש כל כך הרבה סימולקרה, כל כך הרבה מילים שהם סתם ותמונות שהן סתם, וסדרות וסרטים שהם סתם, וכל כך הרבה מהם, זה כאילו המקום של אמנות נסתם אצלי, התמלא במשקעים של תוכן.

אני חי חיים מאושרים ועשירים בחוויות בלי קשר לאומנות. I always have. אבל בשנה, שנתיים האחרונות, אני מוצא את עצמי, לנוכח מפגש עם יצירה כזו או אחרת, נזרק למקום אחר. למימד אחר. שמזכיר לי מה חשוב באמת, כאדם.

מה שמביא אותי לפנין.

את לוליטה קראתי בגיל 18, ונפעמתי. ומאז לא נגעתי בנבוקוב, כי לא העלתי על דעתי שמשהו אחר שכתב יכול להשתוות. לא רציתי להרוס.

איזו טעות. אני קורא אותו במנות קטנות, כי לקרוא אותו זה כמו לעלות על… רכבת הרים רב מימדית של שפה. אני צוחק, אני מחייך, אני שומט את הלסת. זה… הכתיבה של נבוקוב מחרמנת אותי, אינטלקטואלית,למרות שבאמת אין דמות פחות מחרמנת מפרופסור טימופיי פנין.

נבוקוב איז מיי טייפ. יש לי טייפ, מסתבר. כותבים שמחרמנים אותי. והטייפ הזה, מסתבר, הוא גולים. גולי שפה. גולי ארץ. אנשים שכמו אברהם אבינו הלכו להם, מארצם או משפתם, והלכו לכתוב בשפה אחרת. יוסף ברודצקי, ויקראם סת׳, סאלמן רושדי. כולם נולדו עם שפת אם אחת, נטשו אותה, והלכו לכתוב באנגלית. אנגלית מרהיבה, מסחררת, יצירתית, משחקית.

יש נטייה למשפחות מהגרים מסוג מסויים לנסות להיות יותר יפנים מיפנים. לחגוג את ה-4th of July עם הדגלים הכי גדולים של אמריקה, להתמסר הכי חזק לעם ישראל חי כדי למחוק את עברם ולהכריז על הטמעתם, באם לעצמם או לסביבה. אני תוהה האם זה מה שנבוקוב עשה, האם משם זה הגיע. או שאולי ממקום אחר? האם כשרושדי כותב באנגלית זה בעצם מהלך פוסט קולויאנליסטי? חתרני? ״ניסיתם לכפות עלינו את התרבות והשפה שלכם, אנגלים, אבל תראו מה אני יודע לעשות עם זה, אני אהפוך את זה לשלי, אני אראה לכם מאיפה הדג משתין״.. כך או כך, ברור לי שהיצירה שלהם, האומנות שלהם, מונעת, בין השאר, מריאקציה לשפה הקיימת.

מאות מליוני אנשים מנהלים שיחות כל יום עם הצ׳אט. גם אם הוא מדבר בשפתם, הוא מדבר בשפתו, כי המדיום הוא המסר. ואני תוהה, כיצד תיראה האומנות שתיווצר בריאקציה. האם היא תחרמן אותי?

אנחנו על שינקסנן, bullet train, בדרכנו מקאנאזוואה להאקונה. חוצים את יפן לרוחב, אבל באמצע יש הרים כנראה אז צריך לעשות מסלול סיבובי, דרך קיוטו או טוקיו, תלוי מתי תבוא. אנחנו לא מאוד טובים בלתכנן טיולים, או בכלל בלטייל. מוצאים שאנחנו לא מצליחים לגרד את עצמנו מהמלון לפני עשר בבוקר. חבר שלח לי המלצות ליום טיול אחד שהספקנו בשלושה. אבל זה בסדר. נפגשנו באמצע, אנחנו ויפן. הקדשתי זמן ללתכן מסלול ופעילויות בכל יום, ויפן… ובכן, יש מעל 300 רכבות מהירות מטוקיו לקיוטו ביום. ניסינו לברר שוב ושוב האם צריך להזמין מראש, ובכל פעם היפנים שהתייעצנו איתם, לקח להם זמן בכלל להבין למה אנחנו מתכוונים. למה שנזמין כרטיסים מראש. לפעמים הם עלו על החרדתיות שלנו, שאולי יגמר, שאולי לא יהיה, ומתוך רצון לכבד אותנו אמרו לנו ״כן כן, זה רעיון טוב״. 

פעם אחת נשברנו והזמנו מראש. הרכבת מאוסקה לקאנאזוואה – נתיב פחות מרכזי, בפסגת איסטר + פריחת הדובדבן. אמרנו טוב, נזמין מראש. שילמנו אקסטרא לכל האתרים שחיים מחרדות של תיירים מערביים כמונו ביפן, וגילינו באמת לא היה צורך. 

מאחר והגענו לכאן באביב, ומדי פעם יש גשמים, גילינו את הסנטו. מדובר בבית מרחץ ציבורי, הגרסה העירונית ולא מוזנת מעיינות חמים של האונסן. מוסד קהילתי חי וקיים בכל שכונה ביפן, ואולי הדבר הנפלא ביותר שחווינו כאן. הכניסה עולה גרושים. בין חמש לעשרים שקל, פתוח מסביב לשעון או קרוב לכך. הרחצה היא בעירום, בהפרדה. המתקנים נעים בין כמה בריכות ברמות חום ובעבוע שונות וסאונה, ועד היכלות בלתי נגמרים של מרחצאות, חדרי טיפולים, ואיזורי צ׳יל אווט עם כורסאות lazy couch. מתקלחים לפני במקלחות יפניות מגניבות בישיבה עם דלי או דוש, מקבלים מגבות, מקבלים בגדים לשהיה במקום. משאירים את הנעליים בחוץ, ואת הטלפון עמוק עמוק בלוקר, כי עירום. 

לוקח זמן להתרגל לשפע הזה, לתת לו להרפות את החרדה שלא יהיה, שיאזל, שיגמר, שיקחו לי. 

זו נדיבות בהתגלמותה. נדיבות לעצמך – זמן ב-third space, מנותק מהעולם החיצון, ונדיבות של המקום אליך. התחושה היא שהמקום נועד… לשרת. את הקהילה, אותך. קח מגבות, קח כפכפים, קח סבון ושמפו ואינסוף מים חמים ומוצרי קוסמטיקה מפנקים וזמן. אחרי הביקור הראשון שלנו בסנטו כזה בטוקיו, שכלל גם מסאז׳ במחיר של ארוחת מקדונלדס בישראל, ליאת הודיע שהיא חייבת להקים כזה בארץ. שזה ציונות. שזה יביא לשלום במזרח התיכון. אני לא בטוח שהיא טועה. 

חזרה לרכבת. בקרון שלנו יש שלושה תאי שירותים – גברים, נשים ומעורב. בנשים יש אסלה, בגברים יש משתנה, במעורב עוד אסלה. הכל מבהיק. האסלות מחוממות, ויש שטיפה במים מקדימה ומאחורה, מתכוונת לזווית ועוצמת הזרם. זה הסטנדרט ביפן. לידם יש דיספנסר לחומר מחטא, ושילוט המעודד אותך להשתמש בו לניקוי האסלה פני ואחרי. בשירותים האלה, יש עוד 2 תוספות. הראשונה היא מקום לשים ילדים קטנים, כמו כיסא אוכל לפעוטות, עבור אלה הנוסעים לבד עם ילדיהם וצריכים בכל זאת לשבת על האסלה. השני, בכניסה לתא, הוא לוח שבו, בכתב ברייל, יש את תיאור החדר, על כל מתקניו. 

ככה זה כל יפן. תשומת הלב לפרטים היא אינסופית, לפרקים מוגזמת, קומית. ופונקציית המטרה היא נוחות. שירות. לעשות את זה יותר מדויק, יותר טוב. זה מופיע בכל כך הרבה אינטראקציות עם כל כך הרבה מערכות, מתחבורה ציבורית וכלה באיך שהאוכל המושלם שאפשר לקחת לרכבת נראה, ארוז, וטעים. שלהם.  

המאמר הכי חשוב בעשרים שנה האחרונות אולי במדע בכלל, זה שעשה את מהפכת ה-AI כפי שאנחנו מכירים אותה נקרא "Attention is all you need". הרעיון המרכזי: להסתכל על הכל (האסימונים, מילים לצורך העניין), ולדעת למה לשים לב. וזו יפן, in a nutshell. תועפות ותועפות של תשומת לב. 

כתייר ישראלי, אתה כל הזמן מחפש איפה דופקים אותך. כישראלי, אתה כל הזמן מרגיש שאתה חייב להלחם כדי לקבל משהו, שהמערכת בשום צורה לא נועדה לשרת אותך, אלא במקרה הטוב את עצמה. לקח לי זמן להתרגל לעובדה שאני במקום הפוך. שכל המערכת לא רק שלא מנסה לדפוק אותך, אלא להיפך. ההרגשה הזו, שלא רק שלא צריך לעמוד על המשמר, אלא שאני… מוחזק… היתה כל כך עוצמתית. זה כמעט העלה בי דמעות. כי תשומת הלב הזו לא הגיע סתם. מאחורי כל זה, ישב אדם, והיה לו איכפת. הוא חשב עלי. 

ישראל היא כיום משתמשת תשומת הלב הגדולה ביותר לנפש, לפי הנתונים שפרסמו לאחרונה אנת׳רופיק. ישראל של ההייטק. ואם היתה לי רק משאלה אחת, אז יותר מאסלות מחוממות ובנטו מהמם בעשרים שקל, יותר אפילו מסנטו זמין בסוף יום, הייתי מבקש שתשומת הלב הזו תתפזר מעבר לקלוד קוד, אל המרחב האנושי.  

(תיעוד: צ׳ילינג אינ דה סנטו).

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

כשהייתי בן 13, שזה הגיל הנכון לדבר, קראתי את ״המשחק של אנדר״. תוך חשיפה מינימלית לספוילרים, אומר רק שבסוף הספר, אנדר, שכל הספר עסוק במלחמה, עובר לעסוק בחיים. מחייל, הוא הופך להיות האיש שמספר את חייו של מי שמת. לא הספד נאה ומשבח, אלא סיפור שמכיל את כל המורכבות, את כל ניואנסים, את כל הסחלה והרוע, אבל גם את כל הטוב. אני זוכר איך הרעיון הקסים אותי בגיל 13, איך אמרתי לעצמי שככה אני רוצה שיהיה כשאמות. שאיך צריך דבר כזה בעולם.

אמא שלי מתה לפני שנה בדיוק. כששואלים אותי ממה היא מתה אני בדרך כלל אומר ״הכל״. ולא ״הכל״ במובן של ״צרות העולם״, אלא במובן הרפואי. היה לה כל כך הרבה דברים, כשהיא מתה, שזה היה כמעט קומי. כשמתים מהכל, אז לפעמים זה בבת אחת ומגלים את זה בדיעבד. ולפעמים זה ארוך נורא. במקרה שלנו זה היה ארוך נורא. התחיל כמו פרק נוראי של האוס אבל שנמשך חודשים, ושבסופו של דבר, כשהתעלומה נפתרת, אז אין הפי אנד. עם שיתוק שפשה מהר יותר משהצלחנו להסתגל, עם חוסר אונים אל מול המורכבות הפיזית היום יומית, בקיצור, עם הכל. זה היה די חרא, למי שתהה.

כשאמא שלי מתה, נזכרתי בטל בן ה-13.

כשאיש חולה, גם כשהוא גוסס, אז יש דברים שמשתנים ויש דברים שלא. הורים יודעים להפעיל את הילדים שלהם, ולעצבן אותם, וזה לא נעלם גם כשאמא שלי בקושי דיברה, בקושי יכלה לזוז. כל כך התביישתי, אני עדיין מתבייש, שלא הצלחתי להתעלות מעל זה. שהיו פעמים שיצאתי במשמרת ממנה בעצבים. לא על המצב, או על המערכת. עליה. על האישה הזו ששוכבת שם חסרת אונים עם חיתול וקטטרר וכל ה-agency שלה בעולם היא היכולת להפעיל אותי ולבקש ממני 150 פעמים במשמרת לסדר לה את הכרית או את השמיכה או כל מני דברים אחרים, שחייבים להודות שזה מחרפן, ועדיין.

לפני שבועיים קיבלתי הצצה לעבר שלי. במסגרת סדנת משחק שאני משתתף בה, התבקשנו לביים אחרים בסיפור אישי ומשמעותי שקרה לנו. וכך ראיתי את עצמי יושב בבית החולים, מול אמא שלי במיטתה. ראיתי את עצמי. ואותה. עם כל המורכבות, עם כל קשת הרגשות. זו חוויה שמעטים עוברים, ואני אסיר תודה עליה.

כשאמא שלי מתה, נזכרתי בטל בן ה-13.

ויומיים אחרי, בהלוויה שלה, ניסיתי לחשוב איך אני מספר את הסיפור שלה.

אם תשאלו את ילדי הם יגידו לכם שיש משהו מתסכל בלהיות ילדי. זה נובע מכך שילדים, בכללי, מתוסכלים מהוריהם, אך גם מכך שילדי הם, במקרה, ילדים של מנהל מוצר, שהוא גם היסטוריון בהשכלתו. כתוצאה משילוב מזוויע זה, שאלות פשוטות כמו ״מי מחפש את האפיקומן אצל סבא יוסי בסדר״ הופכות להיות הרצאה ארוכה על יוסף, אחיו, השתלשלות האירועים שבאה אחריו ולקינוח השוואה בין הגרסה המקראית ובין הגרסה של יוספוס פלביוס ב״קדמוניות היהודים״. ילדי, כך מסתבר, הם אמיצים וסקרנים מעבר לכל מידה הגיונית, כי הם עדיין שואלים אותי שאלות. אך יש ז׳אנר של שאלות שבהם הם כבר נזהרים הרבה יותר. אני לא יודע אם זה הגיל, או כי פשוט שברתי אותם, אבל מדובר בשאלות מסוג ה״הכי טוב״. באופן לא מפתיע, גם ילדים רוצים לדעת מה הכי טוב, על טווח גדול של קטגוריות. מאחר ויש לי בנים מסוג בנים אז הרבה מהשאלות הללו נסובות סביב דברים שמייצרים רעש, הרס, או שניהם. מה האוטו הכי טוב, מה הרובה הכי טוב, מה התותח הכי טוב, מי גיבור העל הטוב ביותר, מה המטוס הכי טוב, וכן הלאה וכן הלאה. וכמעט בכל פעם, מהלך הדיאלוג הוא זהה.

ילדים: ״אבא, מה האוטו הכי טוב״
אבא נודניק: ״טוב למה?״
ילדים (דופקים את הראש במושב הרך): ״אוף אבא פשוט תענה מה האוטו הכי טוב?!״
אבא נודניק: ״אבל טוב למה? מאיץ הכי מהר? סוחב הכי הרבה משקל? מה ה-KPI שאנחנו מאפטמים עליו?״
ילדים: (קולות גלגול עיניים)

עכשיו, לעיתים אני מצליח לגרור אותם ללחשוב על KPIים שונים ועל מה אנחנו רוצים לעשות אופטימיזציה כי ככה עושים בניהול מוצר ולעיתים הם מצליחים לשגע אותי עד שאני פשוט זורק תשובה החלטית ולפרקים בדויה לגמרי ("F43 הוא המטוס הטוב ביותר! יש לו לייזר מסוג אמפר!״).

באחת מאותן שיחות, הגענו לנושא של שעונים, והילדים נדהמו לגלות שהשעון היקר (יחסית) והנוצץ (בטוב טעם) שלי הוא גרוע, ממש גרוע, ביחס לשעוני היד שלהם.

שעונים היו פעם פסגת הטכנולוגיה העולמית. ההייטק של פעם פעם. המונח Clockwork היה, במשך שנים, מילה שייצגה ״הנדסה מורכבת של דברים שזזים״. היכולת לייצר מכונה מדוייקת, ניידת, שתאפשר כל מני דברים כמו לתאם בין רכבות נוסעות, או לחשב את קו האורך שבו אתה נמצא. ובמשך שנים ייצרני השעונים עבדו על לפצח את זה, למצוא את השעון המדויק ביותר, והעמיד ביותר, עד שבסוף הם, ובכן הצליחו. בשנות השמונים פרץ לעולם מנגנון שעונים שמבוסס על גביש קוורץ, שבגדול הבטיח יכולת לייצר שעונים מדוייקים פי עשר, במחיר כמעט אפסי. שעון מכני, מהסוג שעבד על קפיץ וגלגלי שיניים מורכבים וזה, מאבד או מוסיף סדר גודל של 10 שניות ביום. התקן המחמיר ביותר לשעונים מכניים, כאלה שנבחנו והוגדרו ״כרונומטרים״, מדברים על פלוס מינוס שלוש שניות ביום. בשעון קווארץ הפשוט ביותר, הסייקו בחמישים שקל, אנו מדברים על 5-10 שניות בחודש. לא רק זה, אלא שחברה שוויצרית צעירה וחצופה בשם Swatch פרצה לשוק עם שעונים שהיו גם מעוצבים יפה, וגם זולים, וגם מדוייקים פי עשר-עשרים מכל רולקס פומפוזי. תעשיית השעונים השוויצרים, בגדול, עברה שואה גרעינית. חברות מכובדות עם היסטוריה של מאה שנה נמחקו, או נקנו (בין השאר על ידי SWATCH). ואכן, היום, שעוני קווארץ תופסים כ-70 אחוז משוק השעונים (שמגלגל כ-100 מיליארד דולר בשנה).
רגע.
מה?
למה שאנשים יוציאו שלושים מיליארד דולר ויותר (יד שניה) בשנה על מוצר הנחות פי עשרים? ובכן, הוא לא רק נחות פי עשרים, הוא גם יקר פי זיליון. כן, כן, כל הרולקסים והפטקים והשעונים של הביוקר, שעולים מכמה אלפי שקלים לכמה מאות אלפי שקלים, כולם, ללא יוצא מין הכלל, פחות טובים מהשעון הקווארץ הפשוט ביותר. משמעותית. הם יקרים יותר, עמידים פחות, דורשים טיפול יקר בצורה בלתי רגילה, וכמובן – מדוייקים פחות בסדר גודל. אז למה לעזאזל שמישהו יקנה את השעון הזה, ביוקר, אם הוא לא שעון טוב? ובכן, זה מחזיר אותנו לשאלה – טוב למה?

לבני האדם, משחר ההיסטוריה, יש צורך בליצר היררכיה, ריבוד חברתי. פייר בורדייה, סוציולוג צרפתי קריא בצורה יחסית, הציע כמה מנגונים שבהם משתמשים כדי לייצר את הריבוד הזה. בורדייה דיבר על הון, ועל הצבירה שלו, אבל הרחיב את המושג מעבר להון של כסף, להון סימבולי – תרבותי וחברתי. חלק מהון תרבותי, מגיע מהשכלה פורמלית, חלקו מגיע מגינונים וידע (לדעת דברים ״נחשבים״ ואיך להתנהג ״נכון״), וחלקו מגיע מחפצים. את ההון הזה אפשר להוריש, ואפשר להמיר, באפקטיביות משתנה לסוגי הון אחרים (הנובו ריש מנסה להמיר הון כספי בהון סימבולי, האינטלקטואל מגילמן שואף, אך לא תמיד מצליח, להמיר הון תרבותי בהון כספי), וכל זה קורה בצורות ובמנגנונים שונים שעליהם כותבים דוקטורטים שמעניקים להם, ניחשתם נכון, הון תרבותי.

הבחירה הזו, בדבר הפחות טוב פונקציונלית, היא דרך חזקה לטעון דברים בהון סימבולי, ומסתבר שהיא לא מוגבלת רק לנו. לפני כמה עשרות שנים, הציע זואולוג הישראלי אמוץ זהבי את ״עקרון ההכבדה״. לפי עקרון ההכבדה, חיות יפגינו התנהגות גרועה – בזבזנית, ראוותנית, שלא משרתת אותם באמת, כדרך לשלוח אותות לקהילה שלהם (ובעיקר למין השני), על כמה הם כשירים ומגניבים – אני כל כך טוב שיש לי את הלוקסוס לעשות דברים לא יעילים. לחוקרים בביולוגיה זה נשמע בהתחלה כה מטופש, שבמשך שנים צחקו על זהבי ועל התיאוריות שלו, עד שמישהו הוכיח מתמטית שזה לא מטופש.

בשנים הקרובות, המון מהדברים שאנחנו מכירים הולכים לסדר את עצמם מחדש. בינה מלאכותית תכתוב יותר טוב מרוב הכותבים, ותצייר יותר טוב מרוב הציירים, תאבחן יותר טוב מרוב הרופאים. השירים שהיא תלחין יהיו קליטים יותר, והביצוע של השחקנים והשחקניות שהבינה המלאכותית תברא בסרטים מז׳אנרים שונים, יהיו משכנעים ומעוליסטים. דור שלם של יוצרות only fans מחשב את קיצו לאחור, והן חלק מרשימה ארוכה ארוכה של מקצועות.

אז איך נראה ריבוד חברתי במציאות כזו? כיצד יצליחו האליטות לבדל את עצמם? המצאת הצילום המציאה, יחד איתה, את האמנות המודרנית, כי אם כל אחד יכול לייצר העתק מושלם של המציאות כפי שהיא בלחיצת כפתור, אז ריאליזם כבר לא נחשב. בתערוכה שבה ביקרתי לאחרונה יכולתי כבר לשמוע את נחירות הבוז שננחרו כלפי עבודה יפהיפיה, שיוצרה באמצעות AI. האם ייתכן שעקרון ההכבדה בעידן ה-AI הוא להתעקש על Human Made? האם ערכי היופי שלנו יעוצבו בלעומתיות ילדותית? האם כל אותם מקצועות שהולכים להיאבד מהעולם ישתמרו בעצם, בבועות של הון תרבותי? שהאליטות יתעקשו על ללכת לרופא בשר ודם למרות ששיעור הטעות שלו גדול פי עשר באבחון, ויספרו לעצמם כל מני סיפורים על למה בעצם זה יותר טוב, כמו שאוהבי הויניל או שעונים המכאניים מספרים?

לפני יותר מעשור הוזמנתי להשתתף ב״כינרנט״, האי-כנס של יוסי ורדי. למי שלא מכיר את חוקי הפורמט, כל שנה מתלקטים להם אסופה של טכנולוגים, יזמים, אמנים ובאופן כללי אנשים מעניינים, לסוף שבוע שבו אין לו״ז מתוכנן ועושים… דברים. סדנאות, הרצאות, בישולים. כינרנט התחיל כעשור לפני שהוזמנתי, ונורא נורא רציתי להיות מוזמן המון זמן אבל התביישתי ואיכשהו לא יצא. לכן כשהוזמנתי, התרגשתי עד מאוד, והחלטתי שאני אעשה את כל הדברים. התנדבתי לכל הפעילויות והכנתי הרצאה מושקעת עם מצגת שבשלב מסויים נראתה כמו השרטוטים האלה שעושים אנשים פרנואידים עם קשר בין כל מני גופים לא קשורים (היו שם בין השאר מנזר השאולין, פאקטות אינטרנט, ושירות דואר רומי). וניסיתי לעשות תחרות לגבי העתיד.

טוב, תחרות זה אולי קצת גדול – ניסיתי לגרום לכולם לעצור ולחשוב על העתיד. העיסוק בתפיסה שלנו של העתיד הוא תחביב וותיק שלי. היתה תקופה שאפילו השתעשעתי עם הרעיון של לכתוב דוקטורט על ההיסטוריה של העתיד – איך דמיינו את העתיד בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה. לדמיין את העתיד הוא תחום מוזר כזה. היום יש כביכול הפרדה בין הפרקטיקה הספרותית (מד״ב), וה״מדעית״ – עתידנות. אבל שתיהן, במובנים מסויימים, מוגבלות על ידי התרבות שלנו. All history is contemporary history הוא משפט שאני אוהב לצטט, אבל גם All future is contemporary future. בשנות החמישים, כשאנשים דמיינו את העתיד הם דמיינו את ההווה הפרברי האמריקאי, רק שאת תפקיד האישה תמלא רובוטית, עם חצאית. אה, ייתכן ויש גם רובוטית עם חצאית במצגת של ההרצאה שלי.

אבל בכל זאת, ניסיתי לדמיין. יצרתי 4 גלויות, והדפסתי מעטפות שעליהן היה כתוב Que sera, sera. סיפור המסגרת היה כזה: אילו דברים ישארו בעולמנו כשעילם יהיה בן 20, 21. בחרתי בארבעה שבהם היו לי סימני שאלה, חלקם חזקים יותר וחלקם פחות. הכי הייתי בטוח לגבי רשיון נהיגה, או אי קיומו. הרעיון היה שאנשים יבחרו את מה שהם חושבים שישאר או לא, וישלשלו לתיבה הנכונה, וכך נוכל לקבל תמונה דמיון קולקטיבית של העתיד.

מלבד רשיון נהיגה, הדברים שחישבתי את קיצם לאחור היו המלחמה בסמים (תהיה אבל תדעך?), מקלדות (הן פה לנצח), וכוכבי קולנוע. האם בשנת 2033 יהיו עדיין כוכבי קולנוע? אני חייב להודות ששם הרגשתי שאני טיפה מגזים, אבל ברגע שראיתי את Dalle-2 וחבריו, פתאום קלטתי שיכול להיות שדווקא שם יהיה הבינגו. אני לא יודע אם לא יהיו כוכבי קולנוע ב-2032, או שהם יראו אחרת, אבל לפחות נחמד לראות שיש עוד אנשים שחושבים על זה.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. כמו שכתבתי, אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!