קורות ממלכת עילם, סיכום זמני 2

עילם, ילד אהוב שלי. זו היתה הממלכה שלך, חמש שנים עוד לפני שנולדת. היא חיכתה לך כאן. יום אחד, אולי לא עוד ימים רבים, אולי תכנס ולקרוא בה. תראה את השינוי שעשית בה מהרגע שנולדת. את הדלת שפתחת בחיים שלנו, דלת לעוד ממלכה שלמה של אהבות, ושמחה, ופחדים, ורגשות אשמה, ועוד אהבות. על המעבר משחור-לבן לצבע, שהתחיל לפני חמש שנים, היום.

בדרך כלל אני כותב מפותל. מגיע לנקודה בסוף ועובר דרך כל מני תחנות, אבל היום רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך. שאני אוהב לראות אותך גדל ומטפס ונלחם, ומשחק. אוהב לראות אותך רב עם לביא ומחבק אותו, איך אתה מצחיק ושנון וחכם ורגיש. מספר סיפורים מומצאים, וזוכר כל פרט.

אתה המורה הגדול ביותר שהיה לי לחיים, ואני לומד ממך יום יום. תודה שאתה נותן לי להיות אבא שלך, ותודה שבאת אתה, אלינו. יום הולדת חמש שמח, ילד.

 

IMG_20170821_120637.jpg

עול

לקח לי המון זמן להבין שדיאטות הם בעצם סוג של דתות, משהו שאנשים צריכים להאמין בו כדי לבדל את עצמם מאחרים ולהשתמש בכוח האמונה הזאת כדי להתניע מהלך. אבל לקח לי עוד יותר זמן להבין שדת זה בעצם כמו דיאטה. שדת זה הרבה שחור ולבן, אבל גם הרבה אפור. שבדיוק כמו שכשאני בדיאטת בלי פחממות אז לפעמים אני חוטא וחוטף לי איזה קרואסון, אז גם אנשים דתיים, לפעמים מעקמים את החוקים. מכופפים שבת, אולי לא לגמרי מקפידים על קוצו של יוד עם הכשרות וכו׳. ביהדות, שאותה אני מכיר הכי טוב, יש את זה כחלק ממערכת ההפעלה. היכולת to hack את המצוות ולהתאים אותם, אם רוצים, למציאות החיים. היתרי מכירה, גוי של שבת, טלטול, יש המון יצירתיות בהלכה. אבל גם בתוך החוקים המבוססים, הבחירה אם לקוםבבוקר ולהתפלל או לא, היא בסופו של דבר בחירה שאדם עושה, והוא יכול להיות דתי ולהבריז מתפילה. זה נכון שיש ליבה שכנראה שיכבדו, אבל גם שם לפעמים מחפפים. אני זוכר שהייתי באמצע שיחת טלפון ממש חשובה, אך לא מסכנת חיים, עם חבר שומר שבת, ואז נכנסה 7450השבת ואמרתי לו ״תקשיב, נכנסה שבת״, והוא אמר ״כן, אני יודע״, והמשכנו לדבר. והבנתי, הבנתי שגם אנשים דתיים, למרות שיש להם המון אינרציה כי ככה הם גדלו כל החיים, בוחרים. כי גם אם אתה מאמין באלוהים, ובעקרון של תרי״ג מצוות, היישום בפועל והרזולוציה היא בחירה. שגם בשבת בא לפעמים לאנשים דתיים לשחק באייפון. שזה לא על אוטומט, ההתנהלות הזו, שזו בחירה יום יומית.

אחד הדברים המעניינים שאני עושה בשנים האחרונות זה לקרוא ספרים שאני מכנה מטה-דיאטה. ספרים על הפסיכולוגיה של אכילה, על הניורולוגיה של רעב. אחד מהם, מהמעניינים, נקרא secrets from the eating lab. זו מעבדה בפסיכולוגיה שבגדול עושה כל מני ניסויים על איך ומתי וכמה ואיך אנשים אוכלים. ואחד הדברים שגילו שם הוא ש(הפתעה גדולה), כוח רצון / שליטה עצמית הם משאבים מוגבלים. אם התאפקתי מלאכול עוגיות מגרות במשך חצי שעה, ואז הגישו Chocolate-Chip-Cookie-Recipe-1-of-1לפני פיתוי חדש, אני כנראה אפול מהר יותר ממישהו שלא בילה חצי שעה לפני זה בלהתאפק. ויותר מזה, הוא לא רק מוגבל, הוא אוניברסלי. כוח הרצון של להתאפק מאוכל הוא אותו כוח הרצון של לעשות פעילות גופנית או להתמיד בעבודה משעממת, וכשהוא נגמר, הוא נגמר. מצד שני, כמו כל דבר בחיים, הוא שריר. שריר שכשמאמנים אותו, הסיבולת שלו גדלה.

כוח רצון זה המשאב הכי בחוסר אצלי. יותר מזמן אפילו. אני ממש מרגיש אותו יורד לאורך היום, כאילו היתי דמות במשחק מחשב ורואים את ה-stat bar שלי צונח. יש כל כך הרבה דברים לעשות, שיטיבו עם עצמי, שיטיבו עם הסביבה, ופשוט נגמר לי הכוח אליהם.

ופתאום אני תוהה בעיני רוחי, האם לאנשים דתיים קל או קשה יותר בדיאטה. מצד אחד, יש להם שריר מאוד מפותח של חובה. של להתנהג בצורה שאולי לא הכי מתאימה לי כרגע, אולי לא הכי בא לי כרגע, אבל עושים. אז כביכול יש שם שריר מפותח. אבל מצד שני, יכול להיות שהשריר הזה עובד הרבה יותר מאשר אצל אנשים שלא לקחו על עצמם עול?

כשהחומה נפלה

לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם 3a51c1abf51cdc6f1e77402e6e34095d307bd44aאיזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום 56-4001989-14470729306dd6cc1440b049b99b1fdc476571ed6dשהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)

כמו בתולה

היה מין רגע, לפני חודש, שבו הבנתי שהפכתי ליזם באמת. זה היה חודש וקצת לתוך סיבוב הגיוס של הסטרט אפ שלנו, ג'ימיני. דיברתי עם זאב, השותף שלי, והתפארתי איך בעצם אף אחד מהמשקיעים עוד לא אמר לנו "לא". ואז עצרתי שניה, והבנתי שכאמור, הפכתי ליזם. כי המון משקיעים בעצם אמרו לנו "לא". הם אמרו את זה בסופר נחמדות, והסבירו שזה לא פרופיל ההשקעה של הקרן שלהם, או שהם רוצים לראות עוד התקדמות, ועוד כל מני דברים סופר נחמדים שבסופו הם לא שלפו את פנקס הצ'קים ונתנו לנו כסף. בעבודות הקודמות שלי היו לא מעט מקרים שבהם הסתכלתי על המציאות, והיזמים של החברה הסתכלו על אותה מציאות, והם ראו אותה פי אלף יותר אופטימיים ממני. מדובר באנשים שאני מעריך מאוד, ופשוט לא הבנתי איך הם לא רואים את מה שאני רואה. ועכשיו אני מבין. היכולת לחיות באמונה אמיתית שמשקיע לא אמר לך לא, למרות שהוא כן היא כנראה אחת מהאיכויות האלה שיזם צריך, כי אחרת הוא היה סוגר את הבסטה ממזמן.

כחצי שנה אחרי שעילם נולד, ליאת ואני ראינו את הסרט החמוד "Babies". הסרט עוקב אחרי כמה תינוקות שנולדים וגדלים בתרבויות שונות, ממונגוליה ואפריקה, ועד טוקיו וסן פרנסיסקו. כרבע שעה לתוך הסרט, ליאת הסתובבה אלי ואמרה "תגיד, למה לא עשינו ילדים לפני שנתיים?". ה"לפני שנתיים" הזה היה ממקם אותנו בערך בדייט השלישי שלנו, כך שהתשובה ברורה, אבל התחבא שם משהו עמוק יותר.

ליאת ואני עשינו ילדים בגיל מאוחר. וזה פגש אותנו טוב. זה קשה בטירוף, ונהיה קשה יותר במובן מסויים, אבל אני חושב שבשנתיים הראשונות היינו בהיי מטורף. אני חושב שחלק מהסיבה לכך שזה פגש אותנו כל כך טוב, היא *בגלל* שהתחלנו עם ילדים בגיל מאוחר יחסית, כשאנחנו מגובשים על מי אנחנו, ויודעים לעשות כל מני דברים שמבוגרים יודעים. נגיד.

בגיל 38, אחרי 25 שנה בתעשיית ההייטק הישראלית (כן, התחלתי בגיל 13…), החלטתי להיות יזם. אני מסתובב בקהילת היזמות/חדשנות/סטרטאפים המון שנים. ועדיין, רק השנה עשיתי את הצעד הזה עד הסוף. לא לפלרטט, לא לפתח רעיון, אלא לעזוב את העבודה שלי, ולפתוח חברה. ללכת על כל הקופה. ואני נהנה בטירוף. אני לא יודע אם, כמו הילדים, זה כל כך כיף לי ומרגיש לי נכון כי אני עושה את זה בגיל מבוגר יחסית, אבל אני כן חושב שהגיל המבוגר הזה מאפשר לי לראות כמה דברים שאני לא יודע אם הייתי רואה כיזם בן 25.

הדבר הראשון שמהדהד לי במסע הזה, הוא המושג "פריוולגיה". עשיתי פעם הרצאה לקבוצה של "תגלית", ושלושת הילדים שלא נרדמו אחרי החינגה של הלילה הקודם או בהו בטלפון שלהם שמעו איך הצבא בישראל הוא המקבילה למערכת הקולג'ים האמריקאית. הפריוולגיה שקיבלתי מהיותי בוגר 8200 היא בל תאומן. לפני חודש הרגשתי חופשי לחלוטין לשלוח מייל לחבר מהיחידה שלא החלפתי איתו יותר מעשר מילים בחמש שנים האחרונות, מייל שהוביל לארוחת צהריים, ו-4 אינטרואים למשקיעים או אנשים מעניינים אחרים. זה היה כל כך קל, ועבור רוב החברים במועדון הזה, כמו כל הפריווילגיות הכבדות, זה דבר שקוף. רוב החברים במועדון הזה לא מבינים פי כמה יותר קשה צריך לעבוד יזם שלא נתפס במאתר של 8200 או דומותיהן.

הדבר השני, המבדר עד אין קץ, הוא כמה גיוס הון דומה לדייטינג.  במובן מסויים, זה אסון. כי כמו שכל כתבת צבע במוסף סוף השבוע של מאקו יכולה לספר לכם, דייטינג זה שוחק את הנשמה. אבל בסודי סודות, אני מוכן להודות שיש בזה גם משהו מענג. כאמור, אני בן 38. וטל בן ה-38 היה יכול להשיא כל מני עצות לטל בן ה-28 שמסתובב לו בכל מני אתרי הכרויות ודייטים כושלים וכושלים למחצה. על איך לשמור על פאסון, ושזה רק נראה שהמשוואה מוטה לכיוון נשים אבל בעצם הן מחפשות ורוצות בדיוק כמו גברים, ואיך לא להתרגש, ומה להגיד ואיך להגיד ומתי להגיד. ופתאום, קצת כמו בקריקטורה אהובה עלי של גארי לארסון,  כל מאגר הידע הזה, כל ה-moves שמסתבר שיש לי אבל אין לי איפה להוציא אותם, כי אני נשוי באושר וכו', נהיה שימושי. אני מצליח לא להתקשר למשקיע פוטנציאלי למחרת הפגישה ולשאול "נו…". אני יודע להגיד "מגניב, נשמח לשמור על קשר" קליל כשאומרים לי "לא".  אבל הלב שלי עדיין מפרפר בהתרגשות כשמשקיע פונה אלי, מיוזמתו. יש סיכוי שלמרות הכל, אני עדיין קצת בתול.

איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

המובן מאליו

  1. בסוף בולוניה היא זו ששברה אותי. This is not my first rodeo, you see. לא פעם ראשונה וגם לא פעם עשירית באיטליה. הייתי פה בסופי שבוע ברומא, ובחופשות כפריות בטוסקנה. גרתי כמעט חצי שנה בפירנצה בגרסה שלי לטיול אחרי צבא, והמדריך אוכל שכתבתי אז הוא עדיין אחד הדברים הכי נקראים בבלוג הזה. ובערך 36 שעות בבולוניה, שברו אותי. כי בכמעט כל האיטליה שהייתי, היתה, ועדיין יש, תחושה של דיסנילנד. בפירנצה זה הכי קיצוני, התחושה הזאת שאתה במקום שהוא כמעט יפה מדי, שאין בו חיים באמת. שיש שם צוות שמתפעל אותו וחי מאחורי הקלעים. אבל גם בצימר האלפיני שבו אני כותב אDSC05688ת השורות האלה, אין תחושה של ״החיים עצמם״. בבולוניה כמעט שאין תחושה של תיירות. זו פשוט עיר. עיר מגניבה. וככזו, היא מציבה מראה על הפשוט עיר מגניבה שאני חי בה, תל אביב. מה ששבר אותי יותר מכל, היו המדרכות.עקב נסיבות היסטוריות, חלק עצום מהמדרכות במרכז בולוניה מקורות. אוסף של קשתות ארוכות, ומדרכות רחבות, נקיות משיש או טראצו. הקירוי יוצר צל, ואפילו סוג של מסדרון רוח, כך שגם ב-40 מעלות שהיה שם כשביקרנו, היה לגמרי נסבל (זה, והעדר לחות). והאופניים, גם החשמליים, לא מעלים על דעתם לרכב בהם. פשוט הלכנו שם. התחושה הזאת, שהאדריכלות היא בעדך, בעד האדם, ולא נגדך, גרמה לי כמעט להזיל דמעה. כמו הילד הזה שכל החיים שלו התעללו בו אבל נשבר רק כשקיבל חיבוק והבין את האלטרנטיבה. האלטרנטיבה, של חיים עירוניים שפויים. של עיר יפה. הכל פה זול ב-40% לפחות. בגדים, אוכל. לא הצלחנו עדיין לעבור את ה-50 יורו לארוחה, ואנחנו אוכלים. 50 יורו זה ארוחת בוקר לשניים בתל אביב, אולי ל-3. עבור דירת 120 מטר בלב של הלב של העיר של בולוניה תישארו עם עודף מחצי מיליון יורו. הדשא הירוק של בולוניה הוא מדרכה. אדומה. מוצלת.DSC05859

2. אחד הדברים שמדהימים אותי כאן הוא המתח בין עיצוב ובין חווית משתמש. איטליה היא מדינה מעוצבת להפליא. המכונה שמשלמים בה על החניה מעוצבת בקווים עגלגלים, שמזכירים קצת את הטלפון הציבורי האיטלקי של פעם, זה ששבה את ליבי לפני 15 שנה.italian-phone-booth-white-isolated-png-available-telephone-cambina-type-public-works-placing-prepaid-card-47863569 יש בה תא נפרד לעודף בשטרות, אבל חס וחלילה לקבל אשראי. והשער לא יפתח עד אחרי שתיקח את הכרטיס איתך. סתם פעולה מיותרת שאין בה באמת צורך. למנהל המוצר של המחסום היה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל לא עלה על כמה התהליך הוא לא שימושי. אפשר להגיד את זה, באופן כללי, על מנהל המוצר של איטליה. משהו באופי האיטלקי מזמין בירוקרטיה: עוד תהליך, ועוד תהליך, ועוד שדה בטופס ועוד טופס בשדה. וזה מהאנשים שהביאו לכם, כאמור, את המדרכות המוצלות הנהדרות של בולוניה.

 

 

3. לפני ארבע שנים ניסיתי לשכנע את כולכם כמה חשוב ללמוד ספרות, כי זה מה שמאמן אותנו בחשיבה מערכתית. השבוע ומשהו האחרון באיטליה, רק מגביר את האמונה שלי שספרות, ומדעי הרוח בכלל, הם אבן יסוד חשובה בהכשרה של מנהל מוצר. הרי כל הדברים האלה, כל השדות המיותרים האלה בטפסים, ואפליקציות מסובכות ונוראיות, מאחרי כולן עמד אדם. אדם שחשב שיכול להיות שבשבילו, בתהליך שלו, זה לגמרי לגיטימי לעשות תהליך רישום שכולל את state כשדה חובה, כי הרי כולם, כלומר הוא, חיים במדינה עם states, נכון?

בעקבות הרפתקאת הסטרט-אפ החדשה שלי, עשיתי שיחה ארוכה ועמוקה להפתיע עם יזם ישראלי שעבד שנים, ובהצלחה לא קטנה, על אפליקציה בתחום החינוך. יצאו לי משם כל מני תובנות, אבל החזקה בהם, היתה המשפט הבא: ״חשבנו שמה שילדים צריכים זה אפליקציה שתעודד את האינטואיציה המתמטית שלהם, אבל הקטע בפריווילגיה היא שהיא שקופה. לא ראינו את שלנו. אינטאיציה מתמטית זה מה שהילדים שלנו אולי היו צריכים. חלק גדול ממה שהתלמידים (האמריקאים – ט.ג.) שנתקלנו בהם היו צריכים זה בטחון תזונתי, סביבה ביתית בריאה ומשקפיים״. רק על עצמי לספר ידעתי, זה טבעו של אדם. אבל זה המקום שבו סיפורים עוזרים לנו. כי סיפורים מספרים על אנשים אחרים. הם מכריחים אותנו לראות את המציאות דרך העיניים שלהם. וכך פתאום יכול, לזמן קצר, גבר לבן להכנס לעורה של אישה שחורה, או להיפך. ככל שנבלה יותר זמן בלקרוא סיפורים, בלנתח אותם, בלחשוב עליהם, כך יהיה לנו קל יותר לאמץ את השריר הזה, שחושב על המציאות כאיש אחר, גם כשאנחנו באים לעצב את המוצר שלנו.

DSC05846

מדרכות: חווית משתמש במיטבה

 

The Sleepless Ones

What if all the people
who could not sleep
at two or three or four
in the morning
left their houses
and went to the parks
what if hundreds, thousands,
millions
went in their solitude
like a stream
and each told their story
what if there were
old women
fearful if they slept
they would die
and young women
unable to conceive
and husbands
having affairs
and children
fearful of failing
and fathers
worried about paying bills
and men
having business troubles
and women unlucky in love
and those that were in physical
pain
and those who were guilty
what if they all left their houses
like a stream
and the moon
illuminated their way and
they came, each one
to tell their stories
would these be the more troubled
of humanity
or would these be
the more passionate of this world
or those who need to create to live
or would these be
the lonely
ones
and I ask you
if they all came to the parks
at night
and told their stories
would the sun on rising
be more radiant and
again I ask you
would they embrace

~ Lawrence Tirnauer