Common People

לפני כשבועיים כתבתי את הפוסט הזה, שבו אני בגדול מתפייט על איך אני נוטש אט אט את נתיב הפלצנות, לטובת משהו פשוט יותר, או משהו כזה. ואז אלוהים ווז לייק ״פחחחח…״, והנה ככה מצאתי את עצמי בליבו של מלון הכל כלול ברודוס, מהזולים, כי אלוהים ממש אוהב דברים מצחיקים.

המלון הזה נראה, בגדול, כאילו מישהו הכין מראש פרק לאחת מהסדרות האלה שבהם גורדון רמזי או אסף גרניט צועקים על אנשים, אבל הוא כיוון את הרמה ל״הכי קל״. הכל התחיל מזה נשבר לי מלנסות להנדס לנו חופשה משפחתית באוגוסט, ואמרתי לעצמי שפשוט נעשה ככל עם ישראל ונזמין לנו חבילת הכל כלול. לא צריך לדאוג לכלום, נשב בבריכה במלון, נאכל מבשר שור הבר ונעשה קצת אגדודו, מה רע. לא הכל צריך להיות פירסט קלאס ובוטיק, נכון? אז נכון, למלון יש ציון של 8.1 בבוקינג, אבל כבר היית במלונות עם ציון כזה והיו בסדר, וחוץ מזה בבוקינג טוענים ש-8.1 זה very good!

הנקודה הראשונה שבה התחלתי לחשוד שדברים אינם וורי גוד, היתה באוטובוס משדה התעופה למלון, כשאשת הקשר המקומית והרהוטה חילקה לנו את דף הפעילויות המומלצות באי רודוס, שהכילו מסיבה ישראלית כל יום שלישי במועדון האסטרא, וערב בטברנה של מרי, תחת כיפת השמיים, עם להיטים יווניים של שלומי שבת ושלומי סרנגה, ובעדרו הבולט של שלומי שבן. הנ״ל הוקפו בעט והדגשו בתור ה״פעילות המומלצת ביותר״. אשת הקשר המקומית והרהוטה אף ניצלה את הנסיעה למלון ואת המיקרופון באוטובוס, והדגישה שהטברנה של מרי היא האותנטית ביותר, ושהעיר רודוס נחלקת לעיר העתיקה, שבה יש עתיקות, ולעיר החדשה, שבה יש מותגים.

פה-חשדתי---אסי-וגורי-מהמערכון-חייזרים.jpg

כשהגענו למלון, התברר שמישהו לקח שדה בור, אי שם באמצע חדרה, ועשה בו פייסט לאוסף מבנים כעורים, ובניהם פיזר בריכות שחיה. כמו כן, התברר שבמלון לא מאמינים במזגנים. בהתחלה ניסתה אשת הקשר המקומית והרהוטה להסביר שמדובר בחקיקה אקולוגית, ושיש חוק ברודוס שמחלק את זמן המזגנים בין המלונות, ובין התושבים (?). אך מאוחר יותר התברר לנו שמדובר בעניין דתי מונותאיסטי עקרוני. במלון לא מאמינים במזגנים. הם מאמינים במזגן. אחד. ברחבי הלובי וחדר האוכל פזורים מזגנים ניידים, אך רק אחד מהם מופעל. כתוצאה מכך, הארוחות (שתיכף נגיע אל תוכנן), נאכלות בחום של כ-38 מעלות בצל. אפשר לאכול בחוץ, אבל בשעות הבוקר אין צל ובשעות הערב יש צרעות.

memes_general_12139907_1645724269046371_8233933207033893467_o copy.jpg

קיומו של המזגן הבודד אובחן על ידי מספר משפחות במלון, וישנה תחרות סמויה אך מנומסת על מי יתפוס את השולחן וחצי אשר נמצאים בטווח השפעתו המבורכת.

לגבי האוכל, ובכן נאמר זאת כך, יונית: הפתעה. בדרך כלל כוח העל שלי הוא למצוא משהו מהנה גם במטבחים המוסדיים הדוחים ביותר. אך לא כאן. שום דבר כאן לא אכיל. כלום. בסתר ליבי אני חושד שזה מין מקום שהקימו כדי שטבחים בקרייה יבוא לתפוס עליו תחת, או משהו כזה.

אה, וכמובן, השמש. רודוס, כך הסתבר לי, הוכתר כ״אי השמש״, ועכשיו אני מבין למה. היא מטגנת. צולה. אני לא מבין איך כל האנשים שמסתובבים בלי בגדים או כובע לא מתפוררים מסביבי. שום איזור כאן לא מוצל ומיותר לציין שבשבוע האחרון שני ילדי הג׳ינג׳ים נראים כאילו יצאו מהקטלוג של אופנת חיג׳אב ג׳וניור, ומתחת שכבה עבה של קרם הגנה מקדם 50. כיף להתארגן בבוקר.

האינסטינקט הראשון היה לברוח. לשלם 400 יורו לטיסות לכולם בחזרה, אבל כושילרבאק, הילדים נהנים כאן. כי בריכה זה באמת דבר משמח, כמעט בכל מצב. לא מהאוכל, אבל. כמה גרוע האוכל? ובכן אפילו בפסטה בלי כלום וצ׳יפס הילדים לא ממש התעניינו. אז הצלחנו להעביר את הזמן, בעיקר בלהיות לא במלון. האי יפה, יש בו פארק מים גדול, חופים יפים, עתיקות.

af0cb0442eff94833e9c533c2c3adcb8

זה שבוע שגרם לי לחשוב על המון דברים. הוא גרם לי להבין באמת איפה החיים והטעמים שלי ממוצבים, וכמה, למרות שאולי אני חושב שאני לא, אני בעצם כן אנין וסנוב או איך שלא תרצו לקרוא לזה. זה גרם לי לחשוב על מוסד ה-reviews, וכמה הוא חסר תועלת, לא בגלל שאנשים מרמים או מזייפים, אלא בגלל שאני לא חושב שלכל האנשים יש את אותו טעם. היייתי שמח, כשאני קורא ביקורת של מישהו על מלון או אתר תיירותי, להבין מי הוא, וכמה טעמינו דומים. כי עכשיו נכנסתי שוב לעמוד ב-booking של המלון שלי, וראיתי שמישהו כתב שהאוכל היה לו טעים, ושהמלון ממוזג.

אבל יותר מהכל, הוא גרם לי לחשוב על בני אדם, על מה הופך אותנו לכאלה, ועל הטרגדיה הגדולה שבהעדרה של הגיאוגרפיה מחיינו. אבל כל זה, בפוסט הבא.

 

*בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

פיגומים

אתמול קרה משהו דרמטי בסלון משפחת גוטמן רוסו. במימדים היסטוריים כמעט. לאחר דחיינות קלילה של כשש-שבע שנים, חזון ה-רואים-סרטים-על-מסך-ושומעים-מה-שרוצים-מהרמקולים-השווים-בלחיצת כפתור התממש לו. זה המאורע ההיסטורי. מה שדרמטי פה, הוא שבהגשמתו, ניתקתי את הרמקולים השווים שלי ממגברי-השפופרות-עבודת-יד-שצריך-להדליק-באופן-ידני-ולחכות-
שיתחממו-וגם-לא-לשכוח-לכבות-כי-שפופרות-וואקום-זה-דבר-מתכלה, ומהקדם מגבר בעל המאפיינים הדומים, וחיברתי אותם, באמצעות כבלים לרמקולים שקניתי בהום סנטר ב-4 שקל למטר, לרסיבר פיוניר ממוצע ובינוני, שאליו מחובר chromecast עם ספוטיפיי.

משכורת ההיטק הראשונה שלי הוקדשה לרכישת מערכת סטריאו ממש שווה. ואז גם כמה משכורות שבאו אחריה. את תחילת שנות האלפיים הקדשתי לטיפוח ה-ocd שנקרא אודיופיליה. היה לי חדר נפרד שהוקדש לציוד סטריאו, הייתי מסתובב בחנויות בעולם ובבתים של אנשים ומאזין עם פרצוף מקומט כזה של ״המממ״ ו״אהההה…״ ומדבר ענוגות על הסאונדסטייג׳ הפתוח והטווח הדינמי הפאנצ׳י. ידעתי להסביר שמגברי שפופרות, טכנולוגיה עתיקה משנות השישים, הם אמנם חלשים יותר ובעלי עיוות הרמוני גדול יותר, אך העיוות הוא זוגי ולא אי-זוגי, ולכן נעים יותר לאוזן.

האודיופיליה אמנם היתה זן קיצוני ויקר, אבל אנינות היתה אחד מפיגומי נפשי מאז שאני זוכר את עצמי. ולרוב לא הייתי לבד. הוקפתי, ואני עדיין מוקף, באנשים אנינים, עם טעם טוב במוזיקה ותרבות וקפה ואוכל ואלכוהול ואופניים.

וככל שאני מתבגר, כך אני מבין שגם הפיגום הזה, בשלב מסויים, יכול לרדת. עוד ועוד שכבות שפעם חשבתי שהם חלק מהמבנה, מתגלות כברות קילוף. כמו ״אינטיליגנציה גבוהה״, או ״גיקיות״, שהיו רכיבים מהותיים, מולחמים מהזהות שלי, כך גם האנינות מתגלה כעוד נוצה של דמבו, שאולי אני לא צריך. משהו שאפשר לשחק איתו, למולל ולבחון. כששאלתי את עצמי האם באמת חשוב לי איכות הסאונד היוצאת דופן באמת, גיליתי שכבר לא. שנוחות חשובה לי פי אלף, גם אם ההון הסימבולי של המותגים שלי הוא משמעותית יותר נמוך. אז שחררתי.

חלק מהאנשים שמשתחררים ממקום, הופכים להיות מקטרגיו. החוזרים בתשובה. וזו תמיד נראתה לי עמדה של הקשרות לדבר, פשוט בפאזה הפוכה. אני רוצה לחשוב שאני לא אנטי-אנינות. נראה לי שפשוט השתפרתי בלהקשיב למה עושה לי טוב באמת, ומה מיותר. לפעמים זה אפילו דוחף אותי יותר למקומות ה״אנינים״. קיבלנו במתנה מכונת אספרסו, מהשוות. אלה שטוחנות וגם נראות כולן כסופות ורושפות ב-14 בר של קפאין וקרמה. במשך שנים גלגלתי עיניים על אנשי הקפה. כי זה הזכיר לי יותר מדי את עולם האודיו, אנשים שדנים בהתפלפלות תלמודית על ההשפעה הדרמטית של זווית ה-toe in של הרמקול או בכמה לחץ צריך לדחוס את הקפה עם הדוחסן כדי להמנע מ-channeling. וכי הסכמתי עם עצמי שנספרסו זה באמת good enough, ומקינטה אפילו טוב יותר. ואז הנה הגיע הנרייטה, מכונת הקפה שזכתה עכשיו גם לשם, לביתנו, והיא ממלאת חיינו בתענוג. אני קם כל בוקר עם חיוך כי אני יודע שתיכף אשתה קפה מהמם, מעל ומעבר לכל מה שהתרגלתי אליו. IMG_20190716_164715

בחודשים האחרונים אני בבינג׳ של נעמי נוביק, סופרת הפנטזיה המוכשרת ששני רומנים שלה, ״עקורה״ ו״חוט של כסף״, תורגמו לעברית. שניהם ספרים נהדרים, אבל חוט של כסף השאיר בי חותם, לא רק בגלל העלילה שלו, אלא בגלל הסבל היום יומי שכמעט כל הדמויות שבו חוות. הסבל הזה נגרם בעיקרו מכך שהן חיות בעולם הפרה-מודרני. שבו קלוריות לקיום, לחימום או למאכל,  הן במחסור ושכדי שיהיה מים, צריך לשאוב אותם מהבאר. ומאז, אני מביט בפליאה כל פעם שאני פותח את הברז, ויוצאים משם מים, סתם כי רציתי. ושיש לי אותם בחמים, ובקרים. זה קסם יום יומי, שרובנו לא מעריכים מספיק. כי בלי מים, כידוע, קשה להכין קפה.

 

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

שמדתה

עילם עולה לכיתה ב׳, בבית ספר ממלכתי רגיל במערכת החינוך של תל אביב. ושנה הבאה, אלא אם כן יקרה דבר דרמטי, הוא יתחיל ללמוד תורה. הפיד השמאלני שלי מוצף, זה זמן רב, בזעקות שבר על ההדתה של מערכת החינוך, והפיד הימני שלי (כן, יש לי כזה, מסתבר) מפלבל על זה עיניים. אני חושב על פוליטיקה הרבה יותר מאשר אני מדבר או כותב על פוליטיקה, בעיקר בגלל שרוב הדיבור על פוליטיקה מופנה על לנסות לשכנע את הצד השני במשהו, ואני לא בטוח שזה בכלל אפשרי. ועכשיו נראה לי שאני אכתוב משהו לצד שלי. יושבים? אז ככה: צריך להפסיק להלחם בהדתה.

הנה תרחיש קלאסי של קרב הדתה שכזה:

מגלים חוברת חשבון עם רפרנס תנכ״י, או שמגיע איזה רב לדבר עם הילדים על חג כלשהו, או מכניסים איזו עמותה חרד״לית לתת קצת יידישקייט ברמת אביב, and all the liberals lose their mind. ואז מהצד השני, נשמעים קולות בסגנון ״אבל פה זה המדינה של היהודים״ ו״מה איכפת לכם מקצת דת״. ובמקום מסויים, הם צודקים. עכשיו, לסייגים: אני אתאיסט עם תבלון ניכר של בודהיזם, ליברל, עם קשרים רופפים בלבד ליהדות הן כדת והן כתרבות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה, ובכן, כמקום לעם היהודי. ולכן לא מן הנמנע שסממנים בתרבות יהודית יתערבבו בחיי היום יום שלנו. הנסיון להלחם בזה אוטומטית יעביר את השיח לפסים אסטרטגיים, למשחק סכום אפס הזה שבו הדמקורטי צריך לנצח את היהודית, או להיפך. כי גם אם יש פה לא מעט אנשים כמוני, שלא ממש חשובה להם היהדות וישראל כמדינה יהודית, אז יש די הרבה אנשים לא כמוני, וברגע שאתה מתחיל לאיים להם על ישראל כמדינה יהודית, אז הם ידחפו בחזרה.

מה שצריך להלחם עליו, חברים, זה לא על הדמוקרטית. זה על היהודית. הבעיה הגדולה בזהות של מדינת ישראל היא לא המתח בין היהודית והדמוקרטית, היא החטיפה של ״יהודית״. שבעים פנים לה לתורה, ואחד הדברים שייחדו את היהדות, להבדיל נגיד מנצרות, הוא העדר סמכות מרכזית. אין אפיפיור אחד שמחליט ודבריו הם אלוהים חיים. המלחמה שלנו, הליברלים, לא צריכה להיות נגד היהדות, ושילובה של יהדות בחיים בארץ ישראל. היא צריכה להיות על איזו יהדות. יש שיגידו שאין פרטנר, שהיהדות היא גזענית ומיזוגנית וכו׳ וכו׳ ביסודה, אבל זה פשוט קשקוש. לא כי המילים לא כתובות בטקסטים המקוריים, אלא בגלל שדת זה דבר שיכול להתפתח ולהשתנות. כל פעם שאנחנו מזדעקים על איך היהדות רומסת את הדמוקרטיה, הרעים מנצחים. כי אנחנו אנחנו מקבעים את ״היהדות״ כדבר שהאנשים שחטפו אותה רוצים שהיא תהיה.

באופן פרדוקסלי, מה שאנחנו, האתאיסטים, הליברלים, החילונים, צריכים לעשות הוא לעשות לנו רב. זה reclaiming ליהדות. למצוא את היהדות הליברלית, המקבלת, ולהביא אותה כאלטרנטיבה. להגיד ״כן, בהחלט תרבות יהודית – הנה תכנים יהודיים על תיקון עולם. הנה פרשנות יהודית חומלת על פליטים.״. זה לשחק את המשחק, לא לשבור את הכלים. במובן הזה, ארגונים כמו ״בינה״ הם אולי הארגונים החשובים ביותר, אסטרטגית, שפועלים במסגרת החברה האזרחית היום.

המהלך הזה, של מציאת רב, צריך להיעשות לא רק כנגד. זה לא רק רבנים רפורמים שמאלניים שאותם אני מחבב. זה למצוא את הלא-מעט נקודות חיבור במיינסטרים של הציונות הדתית, ואולי אפילו החרדית, שמרגישים שגם להם קצת חטפו את היהדות. כשנפתלי בנט כותב למוטי יוגב  ״אתה ואחרים משום מה חרטתם על דגלכם לתקוף יומם ולילה כל מי ששונה מכם.
כאילו שתפארתה וליבתה של הציונות הדתית היא במלחמה נגד להט״בים.״, זה סימן ענק על עומק התחושות, גם שם.

 

שנהב וקרן (מתנת יום הולדת: חלק ב׳)

הייתי בן 14 או 15, ומצאתי את עצמי פותח את The Ivory and The Horn של צ׳ארלס דה לינט. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלי עם פנטזיה אורבנית. זה היה לפני גיימן ולפני WOD, וזה פוצץ לי את המוח. הרעיון של פיות וקוסמים וזאבי אדם שחיים בנינו, בקיום מקביל ונסתר. לקח לי המון שנים להבין שאחד הכוחות 186438שמניעים אותי הוא התקווה שמתחת לפני השטח, יש דברים מופלאים. אני זוכר שכילד כל מני חברים התחילו להתעסק עם magick ודברים של וויקה וההתרגשות שזה עורר בי. היום הדרקונים ברובם מתים, אבל אני עדיין מקווה שמתחת לפני השטח יש דברים מופלאים. וגם מעליו.

וכשפתחתי את הספר, נתקלתי בציטוט של אוסקר ווילד.

We are all in the gutter, but some
of us are looking at the stars.

זו היתה מתנה. הייתי נער מתבגר ועמוס, וההבנה הזו, שכולם, כולם מרגישים בביבים, היתה מתנה מהממת. אני זוכר איך מתישהו, שנים אחרים, תפסתי את שותפתי לדירה, אחת הנשים היפות שהכרתי, עומדת מול המראה ועושה פרצופים וממלמלת לעצמה ״מי ירצה אותי״, או משהו כזה, והבנתי שכן, כולם. גם כאלה שנדמה שלא.

עשרים שנה אחרי, קיבלתי מתנה נוספת. זה היה סביב 2011 או 2012, ואני חזרתי לצבא כיועץ, והתברר לי שאף אחד באגף המודיעין של צה״ל לא יודע מה זה מדיה חברתית או פייסבוק. ממלכת עילם כבר עבדה אז, והיה לי בלוג, והכרתי קצת מדיה חברתית, ודיברתי עם אנשים על זה אבל בעיקר חיפשתי את המומחה של אמ״ן לתחום, זה שממש מבין והתמקצע. ואחרי לא מעט חיפושים, מישהו הפנה אותי לבחור בשם טל גוטמן. אני. אני הייתי המומחה של אמ״ן למדיה חברתית. ונדמה לי ששיתפתי את דור, הקולגה-שותף-אח שלי, בתסכול שלי, והוא הסביר לי ש-There is no great and powerful Oz. אני זוכר את הוואו שהמשפט הזה עשה לי. חלק עצום מהאנשים שאני מכיר חיים בתחושה שהם נעים על הציר שבין שרלטנים לחפיפניקים, ושמעבר לכביש, שם יש את המקצוענים האמיתיים. את אלה שיודעים באמת. היחידה הזו ביזיונית, אבל בסיירת הכל מתוקתק. הסטרטאפ שלנו מכר מוצר שקיים רק במצגות, אבל זה כי אנחנו ישראלים ובעצם לסטרט אפ ההוא יש את הדבר האמיתי.Wizard

יצא לי לא מעט להגיע מעבר לכביש. למקום שבו חשבתי שהקוסם גר. לחברת ההייטק הנחשבת, לגורו של ניהול מוצר, לארגון הבטחוני אפוף ההילה. לסטרט-אפ שכביכול פיתח את כל הדברים שאנחנו רוצים לפתח ומקדים אותנו בעשור. וגם שם גיליתי שזה רק איש מאחורי וילון. שגם הם מאלתרים את זה, ובטוחים שהם פארטצ׳ים, אבל החברה׳ ליד הם הם המקצוענים האמיתיים. 

כן, פגשתי גם פגשתי קוסמים רבי עוצמה. הדבר האמיתי. אבל לא הרבה, ואפיין אותם משהו מאוד ספציפי: כמעט תמיד היה מדובר במיומנות פיזית: אפיית לחם, נגינה, אמנויות לחימה. שם אתה רואה מאסטרים. דברים שיש להם מסורת שאפשר לצעוד בה. אבל בשבילים חדשים, הקוסמים נדירים כמו נמרים במדבר יהודה.

ניל גיימן, שפעם הייתי בטוח שהוא קוסם רב עוצמה והיום אני יודע לראות את הצללית שלו מעבר לווילון,  סיפר פעם שהוא דיבר עם בז אולדרין, וגם לו יש סינדרום מתחזה. העדר הקוסמים הוא בעצם הצד המשלים של סנדרום המתחזה, האמונה שיש לא מתחזים. נער הייתי וגם בגרתי, ורציתי לספר לכם, ש(כמעט) כולם מתחזים, אבל חלקנו מסתכלים על הכוכבים.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

מתנת יום הולדת, חלק א׳

אני בן 40 ויומיים, ותכננתי לכתוב משהו אחר לגמרי, אבל מישהו שאל בפייסבוק איך הוא יכול לשפר את מדינת ישראל. אז הנה משהו שהבנתי, עכשיו שאני זקן: אובונטו. לא מערכת ההפעלה הלינוקסית שבה זה לא היה קורה, אלא אובונטו, המושג המקורי, שמשמעותו בגדול היא ״I am because we are״. ההכרה שהאנושות שלי והאנושות של אנשים מסביבי קשורה. ubuntu-1.jpg

אני חושב שהקיום האנושי שלנו, ההצלחה והשגשוג שלנו כמין וכחברה, בנוי על ההכרה הזו, ולצערי היא הולכת ומתמעטת. מה שמחליף אותה, הוא פריים מאוד צר. צר מבחינת זמן, וצר מבחינת חברה. הספוילר, מה שגרם לי להפסיק לעשן בספר של אלן קר, הוא התובנה הקטנה והבסיסית שהסיגריות לא עונות על הצורך בסיגריה, ברגיעה וכו׳, אלא הן יוצרות אותו. זה היה רגע a-ha מטורף, שאחריו פשוט לא נגעתי יותר בסיגריה. בסייבר קוראים לזה חולשה לוגית.

בעליה לגשר רוקח, זה שמדלג מעל נמיר, יש פקק. כמעט תמיד. הפקק הזה נוצר מאנשים שמנסים לעקוף את הפקק, חותכים, מנסים להשתלב לקראת סופו, ואז בעצם יוצרים את הפקק. אני קורא לו הפקק על שם מ.ק. אשר. מה שאנשים לא מבינים הוא שבעצם המעשה הזה שלהם, הם אולי הצליחו להרוויח דקה וחצי בפקק, אבל לא רק שיצרו את אותו פקק ספציפי, אלא חיזקו את התרבות שבעצם תיצור אותו כל יום. זה כל כך נגד האינטואציה שלנו, אבל זה נכון. לאט זה מהר. להיות פראייר זה בעצם לוודא שכולם יסעו חלק יותר, וכולם גם כולל אותך.  כל מי שמזהים את הסביבה או מנצל את סביבתו, בעצם כורה את הבור עמוק יותר, יוצר מעגל קסמים. כי אז יותר אנשים ינסו לעקוף ובעצם יצרו פקק גדול יותר, שידרבן עוד אנשים לעקוף.

בעידן כל כך אינדיבידואלי, זה נשמע מאתגר לבקש מאנשים לחשוב על הסביבה והאחר. אני אפילו לא מנסה לשלוף את הטיעונים המוסריים והרגשיים. אבל אפילו בלעדיהם, פשוט תועלתנית, זה באינטרס שלנו, רק שהאינטרס שלנו נוגד את האינסקטים שלנו. זה כמו לשתות מי מלח, כמו להמשיך לחפור גם כשאתה בבור כי זו הפעולה הכי מתבקשת. אני חושב, אבל אם היה דבר אחד שהייתי מבקש ללמד את העולם, הוא זה. אם יותר אנשים יצליחו לחשוב ככה, ולפעול ככה, העולם ליטרלי יהיה מקום טוב יותר. 

אבל מה זה ״זה״?

זה, הוא היכולת לחשוב מערכתית. מעבר לאתה, ומעבר לעכשיו. זה להבין שיש פעולות שהאפקט שלהם דחוי בזמן, וזה בסדר. זה להסתכל על הסיטואציה מבחוץ, לחשוב עליה מופשט ולא רק בחוויה האישית שלך, לשחק איתה בראש, ללוש אותה, לנסות לנתח ולעצב אותה מחדש. מי שיעשה את זה למערכת הפוליטית, למשל, יבין כמה הרס הדמוקרטיה הוא בעייתי, גם אם אתה ימני, כי מתישהו יכול להיות שהשלטון יתחלף, אבל התשתית הדמוקרטית התפוררה, אז אפשר להפעיל את אותם כלים, רק נגד הצד שלך. ויש עוד מישהו שתוהה למה זה חשוב ללמוד היסטוריה, או פילוסופיה?

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

נמאס לי ואני רוצה הביתה (6 מחשבות אחרי שבוע בסן פרנסיסקו)

  1. בכניסה לגן השעשועים במישן, יש שלט קטן. All adults must be acompannied by a child. לקח לי כמה פעמים של קריאה להבין שזה לא ההיפך.
  2. לא כל כך ברור לי איך העיר הזו הפכה להיות המכה של שליחי האופניים. יש פה עליות כל כך תלולות שלפעמים היה נדמה לי שהאוטו הולך להתהפך, או לפחות להוציא מין ״you have got to be kidding me״ שכזה. דמיינתי לעצמי כבר מין רשת של שליחים שממסרת את החבילה בניהם, בהתאם לכמה תלולה העליה, ושככל שהיעד שלך דורש יותר טיפוס כך המחיר למשלוח יקר יותר.
  3. בביקורים הראשונים שלי עפתי על סן פרנסיסקו. שנים פנטזתי בסתר לעבור לכאן, לחוף המערבי. וכל פעם שניסיתי להבין למה, אז היה מין קול כזה, שאמר ״אמזון פריים״. אמזון פריים הוא הסמל עבורי, התגלמות הנסיון האמריקאי לנצח במשחק של הבודהה. הבודהה טוען שיש כל הזמן סבל, ואמריקאים מנסים להפוך את הסבל הזה, את חוסר הנוחות הזו, לביזנס. השבוע, כשאכלתי במזללה אמריקאית ושאלו אותי אם אני רוצה כוס גדולה או קטנה של משקה קל, שאותה אני אוכל למלא אין סוף פעמים. במצב כזה ישראלי ישאל ״אז למה לי לשלם על כוס גדולה יותר״. והבנתי שבעצם מה שאתה משלם עליו זה על לא לקום עוד פעם למלא את הכוס. לקום מהכיסא ולצאת מהאוטו זה מסובך? נמציא את הדרייב-ת׳רו. כסאות בקולנוע לא מספיק נוחים – נחליף אותם לספות. אם יש משהו בעולם שתרצה, נביא לך אותו עד הבית.
  4. במקביל להעמקה שלי בשבילי הדהרמה, יש בי גם מקום שחושב שאולי האמריקאים בעצם הם אלה שצדקו. שעוד טיפ טיפה קטנה של הקלה, וכך, כך אהיה מאושר. הנסיעות האלה לחו״ל הן הזדמנות עבורי להתפלש בגישה הזו. אני לבד, אותו לבד שלפני שבועות מסויימים התפללתי לו. אני יכול לישון כאוות נפשי, וכל טוב הארץ, כל האוכלים הטעימים שאין בתל אביב, כל החוויות שכסף יכול לקנות עומדות לרשותי. וזו מתנה נהדרת, כי זה francis_leper2עוזר לך להבין כמה בסופו של דבר, זה הכל שטויות. שעד כמה שהדים סאם הזה שאכלת בצ׳יינאטאון הוא מרהיב, וכמה שהנוף יפה וכמה שהחפץ הנוצץ, הארטיזנלי, העטוף בכל הסיפורים הנכונים, השימושי…  זה לא הדבר החשוב בחיים. שהסבל יבצבץ תמיד, והדברים שהופכים אותך למאושר נמצאים כמה אלפי קילומטרים ממך.
  5. ברור לחלוטין שכשאחזור הילדים יחרפנו אותי תוך פחות מ-24 שעות.
  6. פרנציסקוס הקדוש, שעל שמו העיר הזו קרויה, היה אחד מהמייסדים של מסדרי הקבצנים בימי הביניים. הוא היה איש חביב, שהסתובב יחף ודיבר עם חיות, בחר לחיות חיי עוני עירוניים ובגדול הטיף לאנשים להצטרף אליו. אני לא יודע איך היה מרגיש עם ההומלסים שמסתובבים פה בעיר, שמוצאים פינות בתים וקופסאות קרטון לישון בהם, שפותחים אוהלים דקים כשקפוא בחוץ, שמתהפכים על ספסלים או סתם מהלכים כמו סהרוריים בארבע בבוקר. אני לא יודע מה פרנציסקוס היה עושה איתם, אבל לי הם קורעים את הלב. כילד, המחשבה על הומלסים היתה בעיקר על השינה בלילה, על זה שאין מיטה. וכמבוגר, אני מסתכל גם על שעות היום. השעות על גבי שעות של שיעמום, של קיום שהוא כלום בהווה, ובלי המון סיכוי לשינוי או שיפור.ֿֿ

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

Origin

יש לי יחס מורכב עם סרטי גיבורי על. כביכול אני אוהב את הז׳אנר, אבל הוא בעצם, בתכל׳ס, משעמם אותי בטירוף. לא, זה לא מדויק. הסוף של הסרטים האלה משעמם אותי. הסוף של New_York_Battle.pngכמעט כל סרט גיבורי על שראיתי כולל סצינת קרב ענקיסטית שבה חלקים גדולים מהעיר מושמדים, ולכן לא הבנתי איך עדיין לא שיכנעו את דיסני לצלם סצינה כזו בכיכר אתרים. ובסופו של דבר, עם כל הרעש והצלצולים, הכל נראה אותו דבר. משעמם.

מה שמעניין אותי בסרטים האלה, זו ההתחלה. נקודת המעבר המעבר מאפס לאחד. הרגע הזה שבו הגיבור מגלה שיש לו כוחות. לפני שניה הוא היה אדם רגיל, ועכשיו הוא אדם רגיל עם כוחות על. חלק מהסרטים מזרזים את המעבר הזה מהר, ומגיעים למצב שבו הגיבור הוא כבר גיבור, וחלקם מתענגים עליו.

בשנת 2000, אחרי שהשתחררתי, הלכתי לעבוד בסטרט אפ ששכן לו באיזה לול במושב בשרון. אורי לוין היה הבוס הראשון שלי. ושם לראשונה פגשתי בנוסעים הקשוחים. אורי היה אחד כזה, אבל היו גם אחרים. אנשים שמגיעים ביום ראשון לשדה התעופה עם טרולי, נכנסים ללאונג׳, וחוזרים בחמישי בערב הביתה. האנשים שטוחנים מיילים, מאפטמים נקודות, משדרגים בשקל תשעים לביזנס. ואז במשך שנה ומשהו כאילו הייתי כמוהם, אבל לא. טסתי המון, אבל איכשהו אף פעם לא הצלחתי לעשות את כל עניין המועדון נוסע מתמיד. United-Global-Services-Card

באון ובאוף של ההייטק האזרחי שלי, פגשתי אותם שוב, את לוחמי ולוחמות הדרכים. אלה עם הוואוצ׳רים לשידרוג, עם ה-1k וה-global services. שהדיילות כבר מכירות אותם, שעושים כיף עם הקפטן כשעולים למטוס. אבל כמעט תמיד פגשתי אותם כבר גיבורים. מוכנים, מהוקצעים, נועזים. בחרתי לא לחיות ככה, וויתרתי מראש על עבודות שבהם הייתי נאלץ לטוס כל כך הרבה. לא הבנתי איך הם יכולים לחיות ככה. רחוק מהבית. רחוק מהילדים.

והנה, ג׳ימיני גדלה. והנה אני מקבל הזדמנות לראות איך נוצר כזה, לוחם דרכים מסוקס, על בשרי. פתאום אני מתחיל להכנס ל-seatguru כדי לראות איזה מושב הכי כדאי להזמין בטיסה של טורקיש לסן פרנסיסקו, וסופר את המיילים עד למעמד הבא. פתאום אני מבלה שבוע בלי הילדים, בלי ליאת, בלי הבית. לפני שנה ארבעה ימים בלי הילדים היו קשים מנשוא. והנה גם כאן, מסתבר, אנחנו מפתחים סיבולת.

ליאת חגגה יום הולדת השבוע, ולי תוכננה נסיעה לברצלונה, אז נסענו לסופ״ש קצר. זה היה מדהים לראות איך בלעדיה כל העיר היתה ריקה. איך אחרי שהיא עזבה ואני נשארתי ברצלונה הפכה לרקע לפגישות העסקיות שלי, בעוד שקודם יכולתי להנות ממנה כעיר. יכול להיות שהשלב הבא בכישורים שגיבור נסיעות צריך ללמוד, זה היכולת גם להנות מהנסיעות האלה. דברו איתי עוד חצי שנה. יכול להיות שיהיו לי וואוצ׳רים לשדרוג שאני לא אצטרך.