יש קונבנציה כזאת, בקרב אמני לחימה, שלא מתעסקים עם השאלה. השאלה היא דבר מביך שמעניין ילדים קטנים. לא אמני לחימה רציניים. כי אי אפשר, הרי, לענות באמת על השאלה "איזו אומנות לחימה הכי חזקה/יעילה/קטלנית.”. אם תשאלו אמן לחימה רציני, לא מתאמן מתחיל ומתלהב, הוא יסביר לכם למה השאלה הזאת לא רלוונטית. “הכי יעילה למה? ללחימה בזירה או ברחוב?” “הכי יעילה למי? לאישה קטנה או ללוחם סומו?”. אנשים יספרו לך את הסיפורים איך למרות שאייקידו או טאי צ'י נחשבת לאמנות רכה, אז איך המאסטר שם כיסח מתאגרף. לא אוהבים לדבר על השאלה מכמה סיבות. קודם כל כי השאלות האלה (למי, למה) הן באמת שאלות טובות ונכונות. סיבה נוספת, שבאמת קשה להבין כשרק מתחילים להתאמן, זה שלרוב זה לא באמת משנה. אבל הסיבה השלישית שאמני לחימה לא אוהבים לדבר על השאלה, היא פוליטיקלי קורקט. כי אם תיקח כמה אמני לחימה, תשים אותם בחדר סגור עם כמה בירות ובלי שום מחוhבות לפוליטיקלי קורקט, כולם בסופו של דבר יסכימו שמישהו שמתאמן עשור ברצינות באגרוף תאילנדי ו-BJJ יקרע את התחת של מישהו שמתאמן ברצינות בטאי צ'י, ברוב הסיטואציות. לא נעים, ולא נכון תמיד, אבל במספיק מקרים.

אז מה לא כולם לומדים איגרוף תאילנדי וב-BJJ? כי כמו שאמרתי, יש יותר לאומנויות לחימה מלהיות הכי חזק וקטלני. אבל השאלה הזאת והפוליטיקלי קורקט שעוטף אותה הדהדו לי בימים האחרונים, פה בהודו.

אני חי כעשור בתל אביב, ולמרות שממש בדקות אלה אני מגולח למשעי, יותר ממחצית החיים שלי אני עם זקן צרפתי ומשקפיים, ולפיכך יש ספקטרום מוגבל למדי של דעות פוליטיות בו אני יכול להחזיק.* זו הסיבה שהמחשבות הממש לא פוליטיקלי קורקט האלה מייסרות אותי עד מאוד. אבל עדיין, אחרי שבועיים (שלמים!) בהודו, יש בי מקום שממש מבין את הבריטים, והיחס שהם פיתחו בזמנו ל"נייטיבז".

אני מודע לכל הסייגים. תרבות היא דבר יחסי. דגו של אדם אחד הוא רעלו של האחר, וברור שהודו נראית מטופשת, מטונפת, מקטינת ראש לי, יציר התרבות המערבית. אבל רבאק: היום סיימנו לאכול ארוחת בוקר במלון שלנו. היו לנו ריבועי נייר כאלה שעליהם נחה הצלחת, כמו במסעדות מזרחיות. כשסיימנו לאכול, המלצר לקח את הצלחות, ניגב את הניירות המטונפים עם סמרטוט, וערך את השולחן מחדש. צריך היה להיות מאוד עיוור כדי לא לראות את הכתמים שנשארו מארוחת הבוקר שלנו. המלצר שלנו לא היה עיוור. זה פשוט לא היה מה שאמרו לו לעשות, ולכן הוא לא עשה את זה. ותבינו – אנחנו במלון שעולה פי שש מהמלון הכי יקר שכנראה אי פעם שהיתם בו בהודו. אני יודע, גם נקיון זה דבר תרבותי, אבל רבאק.
הקטע הזה של לאכול עם הידיים מפליא אותי, לדוגמא. השכנים שלכם, הסינים, המציאו את הדבר הגאוני הזה שנקרא צ'ופסטיקס. זול, היגייני – אל תגידו לי שלא ראיתם. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב יותר?

התחושה האשמה שמתבשלת אצלי היא שאולי תרבות זה גם קצת כמו אומנויות לחימה. הכל יחסי וכל תרבות יש לה את החן והיופי שלה, ואת ההתאמה שלה למציאות בה היא נוצרה, אבל רבאק, בחדרי חדרים, אין על התרבות המערבית. יכול להיות שהיה לי קל יותר להשקיט את הקולות האלא אלמלא האנגלופיליות ההודית הסוחפת. ראינו פה סרטון במוזיאון התה המקומי. חצי ממנו היה הערצה לבריטים החכמים/אדירים/מגניבים/גאונים שגילו (כן, כן!) את מונאר וייסדו בה את תעשיית התה. במוזיאון אחר בקוצ'ין הציגו תמונות היסטוריות של שושלת הנסיכים המקומית. הנסיך בצילום הוותיק ביותר עדיין לבש חיתול, אבל מירב תשומת הלב הוקדשה לדורות המאוחרים יותר, עטויי מחצלות אוריינטליות וענודים, כולם, את אות האבירות שקיבלו מהמלכה וויקטוריה או ממשיכיה. מכל מקום הם משדרים "תודה בריטים, שבאתם והראתם לנו את הדרך הנכונה".

האם יכול להיות שההודים הם בבסיסם מטונפים? יכול להיות כזה דבר? ברור לי שזה לא כל ההודים, ושבכלל אין כזה דבר שנקרא "הודו". ברור לי שאני מתעסק עם הכללות.
ליאת טוענת שזה עניין מעמדי. שבמעמדות הגבוהים יותר בהודו זה נראה אחרת. יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל זורק את הזבל שלו לתוך הגנגס ואז שותה ממנו, ככה ישר. ואני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל מתנהג כמו המלצר שלנו היום בארוחת הבוקר.

יש לי הסברים, אל תבינו לא נכון. יכול מאוד להיות שההודים נקיים מאוד, רק בצורות שאני לא שם עליהם את הדגש. כששטנו ב-Backwaters – התעלות שחוצות את כל קראלה, אחד הדברים שראינו יותר מכל זה נשים מכבסות, באובססיביות אלימה. יכול להיות שההודים מזועזעים מהעובדה שאני נכנס עם סנדלים לתוך החדר שלי, שזה מה שנראה להם מטונף. אני עדיין מרגיש ששלי צודק יותר.

אני כמעט מתפתה להעלות השערות לגבי התפקיד של הקאסטות בכל הסיפור הזה, ואולי לשער על היעדר הדחף המערבי של האדם לשפר את גורלו (נו, קתולים טובים הולכים לגן עדן, וובר והפרוטסטנטים) אבל נראה לי שזה יהיה אביסלה שטחי. אז לא. וכן, אני מודע לתרבות הגבוהה המדהימה של הודו, למקדשים והארכיטקטורה והרפואה והשירה, הפילוסופיה והיוגה. שיש כאן חברות מקומיות מייצרות מכוניות ומשאיות וכורים גרעיניים. אני פשוט לא מבין איך. מצד שני, אני כאן רק שבועיים.
או שזה משהו אחר. כי בסופו של דבר, גם אני לא מתאמן באיגרוף תאילנדי ו-BJJ, אלא באמנות לחימה הפילפינית האיזוטרית שלי. אני עושה את זה כי זה מה שמתאים לי. היה משעמם אם כולם היו מתאמנים באותו דבר, יעילות Is highly over rated, והשוואה תמידית בסגנון “מה הכי טוב” היא באמת מטופשת. יכול להיות שהודו Simply Is. ושזה בסדר גמור. אולי פעם גם אני אהיה.

 

*אם כי אם היה לי מבטא בריטי טוב יותר אולי הייתי יכול להיות רשע באיזה סרט.

1. זה הכה בי בכביש שמוביל למונאר. הסיטואציה היתה טעונה גם ככה. חלק ניכר מהיום הוקדש ללנסות להבין האם נוכל לנסוע מדלהי לדהרמסאלה ברכבת, או יותר נכון, בהתמודדות עם האתר של חברת הרכבות ההודית, אנדרטה מונומנטאלית להלך הרוח ההודי, והאתר הגרוע בעולם כולו, . את השעה ורבע האחרונות העברנו בלנסות להזמין מונית למלון שבו בדיוק הזמנו חדר למחר. עובדי המלון, המפונפן ויקר בצורה בל תאומן בסטנדרטי הודו פשוט לא הצליחו להביא לכך שרכב ממונע יקח אותנו את ה-3 ק"מ מהמלון לעיר, או לבית ההארחה שבו התאחסנו, וזאת למרות צי המכוניות שעמד שם בחוץ. כשהצבעתי עלי קיומו, הם פשוט אמרו "Sorry sir, the driver is not here". כששאלתי האם אין אף אחד במלון שיכול לנהוג ברכב הזה, הם בהו בי ונענעו את ראשם מצד לצד. אחרי שעה ורבע שבה הובטח לנו ש"עוד חצי שעה יגיע הנהג", הצלחנו לשכנע נהג שבמקרה הוריד נוסעים לקחת אותנו לא, חס וחלילה למחוז חפצנו, אלא למונאר הקרובה. חשבתי ששם נוכל לתפוס מונית או ריקשה למלון שלנו, אך לא. מסתבר שגם לאחר שנעצרה הריקשה המיוחלת היה איזשהו הליך בירוקרטי מורכב מאין כמותו שדרש אישורים מהבוס שלו, הממונה על הבוס שלו, ולפחות חמישה מיורשיה הישירים של אינדירה גנדי, כדי שבסופו של דבר יוחלט שריקשה אחרת תיקח אותנו. ואז, כאמור, זה היכה בי. הפחד. למדינה הזאת יש נשק גרעיני, ואנחנו מפחדים מאיראן?

2. הכל כל כך מבולגן כאן, שאפילו את הלאומים הם לא הצליחו לעשות כמו שצריך. במסעדה המקומית מגישים appam שהפך למלאווח עם רסק, בעלת ההום-סטיי הפולנייה שלנו היתה לבבית ושופעת חיות, ובעל ההום סטיי הנוכחי שלנו, הודי אסלי מבחוץ, התברר כפולנייה מהגיהנום, כשהגיש לנו את אחת מארוחות הבוקר המגעילות שאכלנו כאן, וריחף סביבנו כעשר דקות שלמות כדי להראות לנו איך לאכול אותה (רמז: מערבבים עם הידיים), ולוודא שאנחנו אוכלים אותה. הצלחנו להוציא אותו מהחדר כשהוא החל לעשות סימנים של לסדר לנו את הבגדים, והבנו שאנחנו בבעיה. לא היתה שום דרך שהיינו מצליחים לאכול אפילו חצי מיציקת הקוקוס ואבקת אורז שלפנינו. אבל מה תגיד הפולנייה? למזלנו, ארוחת הבוקר הוגשה לנו בחדר שלנו, שכלל גם שירותים פרטיים… ליאת חשבה שצריך לזרוק את הכל, ואני טענתי שצריך להשאיר קצת, שיראה טבעי יותר. ליאת צדקה.

הודי פולני לאללה: "מה, לא אכלתם כלום! זה לא טעים לכם?"
טל: "לא, אכלנו, זה פשוט… אני מאוד מלא!" (טופח על הבטן של).
הפ"ל: "לא לא, אני חושב שאתם לא אוהבים את האוכל הזה…".
3. כשאתה מטייל אתה יוצא מה-Comfort Zone שלך. זה נכון כמעט מעצם הגדרת הטיול. אבל מן הסתם, כשאתה מטייל למדינות נידחות, המרחק מה-Comfort Zone גדל. הנוחות הזאת היא לא רק הנוחות הפיזית – המיטה שלך והאסלה שלך. חלק ממנה היא העובדה שאתה זר. אתה לא מכיר את המנות בתפריט, אתה לא יודע איפה קונים נייר טואלט, או במקרה של הודו, אתה לא יודע אם מותר לך לשתות את המים או שהגיע הזמן לשלוף את כדורי היוד. למרות שאני מספר לעצמי שאני די בתול בכל העניין הזה של דרום מזרח אסיה, פתאום קלטתי שאני מבלה פה כמה שבועות טובים מכל שנה מ-2006. הרוב בפיליפינים, אבל לא רק. אומרים שאלימות מגיעה כשאנשים לא יודעים לבטא את עצמם. חלק מהקושי כאן בהודו הוא הפגיעה באוטונומיה. במובנים רבים אתה הופך שוב לילד. ממצב שדברים בסיסיים כמו לאכול, או לישון, או להתנייד ממקום למקום הם לגמרי דברים שאתה יוכל לעשות לבד, אתה עובר למצב שבו בכולם אתה תלוי בחסדיהם של מתווכים, שבחלק מהמקרים התקשורת איתם מרגישה כאילו אתה בתוך דיאלוג של חנוך לוין, כשלפחות אחד מהצדדים מסטול מהתחת.

4. . זה מדהים שבאומה שהמציאה את המושג "קארמה", שמשמעו "סיבה ותוצאה", לא מצליחים להבין שאם תזרקו את הזבל שלכם לתוך מי הנהר או התעלה שאותם אתם שותים ושאת הדגים ששוחים בהם אתם אוכלים, התוצאה תהיה שלילית.

5. ובכל זאת, מילה על מונאר. תמיד יש פער בין הגלויה, בין הצילום בברושור או באתר, ובין מה המציאות.
ומדי פעם מגיעים למקום שבו זה לא ככה. שנה שעברה זו היתה סאפה, בוויאטנם. הפעם זו מונאר, שמרבדי התה המוריקים שלה פורעים לחלוטין את הצ'ק.