- התחלנו לקרוא לעילם את ״צ׳ארלי בממלכת השוקולד״, של רואלד דאל. יש שם פרק שלם על איך ווילי וונקה סוגר את המפעל שלו, כי המתחרים היו שולחים לשם מרגלים. סבא ג׳ו מספר בפליאה לצ׳ארלי על איך אחרי שכל העובדים פוטרו, והמפעל נסגר, הוא התחיל לפעול פתאום, למרות שאיש לא נכנס ואיש לא יצא. הפליאה היתה על העובדים – איך יכול
להיות שיש מפעל שעובד למרות שהוא סגור, זאת אומרת, אין עובדים שנכנסים או יוצאים. וחשבתי לעצמי כמה זו שאלה שעדיין מושפעת מהמהפכה התעשייתית. כי כשאני קראתי על מפעל ששעריו סגורים, אותי הטרידו הרשתות – איך מנוהלות רשתות ההפצה, ואיסוף חומרי הגלם, והשיווק. - אחד הדברים שמטרידים אותי באופן קבוע בסרטי סופר גיבורים הוא העדרה של כל צורת לחימה מלבד חיילי חי״ר. ב״נוקמים״ האחרון, יש קרב ענק בוואקנדה, גורל היקום עומד על הפרק וגו׳, אבל זה כאילו אין ארטילריה, אין מטוסים, אין טנקים, יש רק את הגוף הלוחם. והבנתי שזה כי גיבורי על הם ריאקציה נגד המהפכה התעשייתית. זו שהפכה את החיילים לאחידים, לחלקים במכונה. כל גיבור הוא ייחודי, מלא בכוח הספציפי שלו ובמוזרות הספציפית שלו.
- הכתבה הזו של הוושינגטון פוסט על משבר הגברים בסין ובהודו שברה את ליבי. יש כ-34 מיליון יותר גברים בסין מנשים, ומה שיוצא מזה זה שיש המון המון גברים שפשוט חיים… חיי גיהנום. הם עובדים כל היום בעבודות נוראיות, ואז חוזרים לישון בחדר אחד עם עוד עשרה גברים אחרים שנמצאים במצב דומה. עד עכשיו זה נשמע כמו הצבא, אבל הצבא – יש לו סופי שבוע. יש חופשות. ובשלב מסויים הוא נגמר. רק ששם זה לא נגמר. לרבים מהם לא יהיה כסף מעולם לצאת מהמצב הזה, להכיר בחורה, להקים משפחה.
- תמונת הראי שלהם היא ה-incells, אנשים שמתעלים את חוסר היכולת שלהם ליצור קשר עם נשים לאידיאולוגיה של שנאת נשים, שהפכה כבר לאלימה בפועל, ולא רק אלימה באינטרנט. ולמרות שהם אלימים ומסוכנים, זה עצוב לא פחות.
- כילד, ראיתי את חומת ברלין נופלת, ואת ברית המועצות מתפרקת. שנות קלינטון היו הסימון הכי ברור לנער שאני שבסוף, בסוף הטובים מנצחים. שטכנולוגיה ודמוקרטיה יפוררו את שארית הרשע. שגם הדחויים ביותר בסופו של דבר מוצאים את מקומם והם מאושרים. אני מכיר את כל המדדים שביל גייטס אוהב, על תמותת תינוקות ואלימות עולמית וכו׳, אבל אני מסתכל מסביבי, ויש כל כך הרבה גושים של רוע, שמסרבים להתפורר.
- חלק ממנו מגיע מלמעלה, מהפוטינים והארדואנים והטראמפים של העולם. שני הדברים הנוראיים ביותר שטארמפ עשה הוא להיות האנטי-כריסט של הפוסט מודרניזם, ולפורר את מושג האמת, אבל יותר מזה, הוא ההוכחה שגם הרעים מנצחים. כילד, היה מין חוזה שלנו עם עולם הגדולים, חוזה שאפשר לסכם אותו בשיר הזה מ״והילד הזה הוא אני״:על הילד הזה שהרביץ לי בגן
אני חושב כל הזמן
איך בעוד שנים אני אהיה גדול וחכם
והוא ישאר סתם מטומטם.דונאלד טראמפ כנשיא ארצות הברית שבר את החוזה הזה.
- אבל חלק ממנו מגיע מהדוקהה. כן, שוב הדוקהה. האטימולוגיה של המונח הזה, שמשמעותו ״סבל״ בבודהיזם, מעניינת. בגדול, מדובר על חוסר ההתאמה בין הגלגל לציר, שגורם לחיכוך, לנסיעה קופצנית ולא נעימה. וכמו גלגל שיניים שלא מצליח להסתנכרן עם שאר המכונה, חלקים כל כך גדולים מהאנושות לא מצליחים להתאים את עצמם למציאות שמסביבם, של טכנולוגיה וגלובליזציה ואנשים עם מגדרים לא בינאירים. וחוסר ההתאמה הזה יוצר חיכוך, חיכוך שגורם סבל להם ומזין את הרוע מסביבם. והאינטרנט, במקום לפתור את זה, מקבץ את הרוע ביחד, מזין אותו. גורם לו להתפתח. הטרולים הם כוח חזק היום.
- הלוואי והיה לי פתרון. הלוואי והייתי יכול להאמין שזה פשוט "The Empire Stikes Back״, ובסוף יגיע שובו של הג׳דיי. אבל אני לא אופטימי.
הנוכחות של כ-200 איש סופר מוכשרים וגאדג׳טים ואמנות מהבהבת, מאתגרת את הקשב בערך כמו עדר זברות נוצצות שעושות קולות, אז לא ממש הספקתי לדבר עם אף אחד לעומק. ולכן אני כותב את זה כאן, כי זברות מהסוג הנ״ל ידועות בכך שאינן נכנסות לבלוגים.
קורות ממלכת עילם 