8 הרהורים על מודרניזם

  1. התחלנו לקרוא לעילם את ״צ׳ארלי בממלכת השוקולדה״, של רואל דאל. יש שם פרק שלם על איך ווילי וונקה סוגר את המפעל שלו, כי המתחרים היו שולחים לשם מרגלים. סבא ג׳ו מספר בפליאה לצ׳ארלי על איך אחרי שכל העובדים פוטרו, והמפעל נסגר, הוא התחיל לפעול פתאום, למרות שאיש לא נכנס ואיש לא יצא. הפליאה היתה על העובדים – איך יכול (Large)להיות שיש מפעל שעובד למרות שהוא סגור, זאת אומרת, אין עובדים שנכנסים או יוצאים. וחשבתי לעצמי כמה זו שאלה שעדיין מושפעת מהמהפכה התעשייתית. כי כשאני קראתי על מפעל ששעריו סגורים, אותי הטרידו הרשתות – איך מנוהלות רשתות ההפצה, ואיסוף חומרי הגלם, והשיווק.
  2. אחד הדברים שמטרידים אותי באופן קבוע בסרטי סופר גיבורים הוא העדרה של כל צורת לחימה מלבד חיילי חי״ר. ב״נוקמים״ האחרון, יש קרב ענק בוואקנדה, גורל היקום עומד על הפרק וגו׳, אבל זה כאילו אין ארטילריה, אין מטוסים, אין טנקים, יש רק את הגוף הלוחם. והבנתי שזה כי גיבורי על הם ריאקציה נגד המהפכה התעשייתית. זו שהפכה את החיילים לאחידים, לחלקים במכונה. כל גיבור הוא ייחודי, מלא בכוח הספציפי שלו ובמוזרות הספציפית שלו.
  3. הכתבה הזו של הוושינגטון פוסט על משבר הגברים בסין ובהודו שברה את ליבי. יש כ-34 מיליון יותר גברים בסין מנשים, ומה שיוצא מזה זה שיש המון המון גברים שפשוט חיים… חיי גיהנום. הם עובדים כל היום בעבודות נוראיות, ואז חוזרים לישון בחדר אחד עם עוד עשרה גברים אחרים שנמצאים במצב דומה. עד עכשיו זה נשמע כמו הצבא, אבל הצבא – יש לו סופי שבוע. יש חופשות. ובשלב מסויים הוא נגמר. רק ששם זה לא נגמר. לרבים מהם לא יהיה כסף מעולם לצאת מהמצב הזה, להכיר בחורה, להקים משפחה.
  4. תמונת הראי שלהם היא ה-incells, אנשים שמתעלים את חוסר היכולת שלהם ליצור קשר עם נשים לאידיאולוגיה של שנאת נשים, שהפכה כבר לאלימה בפועל, ולא רק אלימה באינטרנט. ולמרות שהם אלימים ומסוכנים, זה עצוב לא פחות.
  5. כילד, ראיתי את חומת ברלין נופלת, ואת ברית המועצות מתפרקת. שנות קלינטון היו הסימון הכי ברור לנער שאני שבסוף, בסוף הטובים מנצחים. שטכנולוגיה ודמוקרטיה יפוררו את שארית הרשע. שגם הדחויים ביותר בסופו של דבר מוצאים את מקומם והם מאושרים.  אני מכיר את כל המדדים שביל גייטס אוהב, על תמותת תינוקות ואלימות עולמית וכו׳, אבל אני מסתכל מסביבי, ויש כל כך הרבה גושים של רוע, שמסרבים להתפורר.
  6. חלק ממנו מגיע מלמעלה, מהפוטינים והארדואנים והטראמפים של העולם. שני הדברים הנוראיים ביותר שטארמפ עשה הוא להיות האנטי-כריסט של הפוסט מודרניזם, ולפורר את מושג האמת, אבל יותר מזה, הוא ההוכחה שגם הרעים מנצחים. כילד, היה מין חוזה שלנו עם עולם הגדולים, חוזה שאפשר לסכם אותו בשיר הזה מ״והילד הזה הוא אני״:

    על הילד הזה שהרביץ לי בגן
    אני חושב כל הזמן
    איך בעוד שנים אני אהיה גדול וחכם
    והוא ישאר סתם מטומטם.

    דונאלד טראמפ כנשיא ארצות הברית שבר את החוזה הזה.

  7. אבל חלק ממנו מגיע מהדוקהה. כן, שוב הדוקהה. האטימולוגיה של המונח הזה, שמשמעותו ״סבל״ בבודהיזם, מעניינת. בגדול, מדובר על חוסר ההתאמה בין הגלגל לציר, שגורם לחיכוך, לנסיעה קופצנית ולא נעימה. וכמו גלגל שיניים שלא מצליח להסתנכרן עם שאר המכונה, חלקים כל כך גדולים מהאנושות לא מצליחים להתאים את עצמם למציאות שמסביבם, של טכנולוגיה וגלובליזציה ואנשים עם מגדרים לא בינאירים. וחוסר ההתאמה הזה יוצר חיכוך, חיכוך שגורם סבל להם ומזין את הרוע מסביבם. והאינטרנט, במקום לפתור את זה, מקבץ את הרוע ביחד, מזין אותו. גורם לו להתפתח. הטרולים הם כוח חזק היום.
  8. הלוואי והיה לי פתרון. הלוואי והייתי יכול להאמין שזה פשוט "The Empire Stikes Back״, ובסוף יגיע שובו של הג׳דיי. אבל אני לא אופטימי.

 

זברות נוצצות שעושות קולות מפתיעים

את סוף השבוע הקודם ביליתי בכנרנט. כנרנט הוא אי-כנס שמתארגן לו בישראל פעם בשנה, על ידי יוסי ורדי וחבורה מוכשרת להפליא של אנשים. מוזמנים אליו אנשי טכנולוגיה וחזון, אמנים ומייקרים, והמוזמנים, הם הם עושים את הכנס. הרצאות, סדנאות, שיחות, שירה בציבור – בתחילת הכנס יש לוח ריק עם משבצות זמן ומקומות, והוא מתמלא באופן פלאי בתכנים מגניבים.

השנה, תכננתי לדבר על הפרעות קשב וריכוז, ובצעד מטה-להפליא, הצלחתי להבריז מההרצאה של עצמי. זה גרר אינסוף דחקות (מוצדקות) על חשבוני, כי מסתבר שאנשים באו לחפש את ההרצאה, ולא מעט. חלקם גם תפסו אותי אחר כך ושאלו שאלות, אבל מאחר וכנרנט עצמה, 1_dKIsVRYBRrVOYlmQHtphsw.gifהנוכחות של כ-200 איש סופר מוכשרים וגאדג׳טים ואמנות מהבהבת, מאתגרת את הקשב בערך כמו עדר זברות נוצצות שעושות קולות, אז לא ממש הספקתי לדבר עם אף אחד לעומק. ולכן אני כותב את זה כאן, כי זברות מהסוג הנ״ל ידועות בכך שאינן נכנסות לבלוגים.

אובחנתי ב-2008. הייתי אז בן 29, ובעיצומו של משבר נוראי בחיים. למרות שסומנתי כהבטחה נורא גדולה בחוג להיסטוריה (אביעד קליינברג לקח אותי לשיחה בשנה הראשונה לדבר איתי על את מי אני מחליף כשאני חוזר מהדוקטורט), ושרציתי להיות היסטוריון בערך מגיל 16, לא הצלחתי לסיים את התואר שלי. הראשון. זו היתה השנה החמישית או השישית שלי. תחושת הכשלון היתה עצומה, ולוותה בהתנהלות יום-יומית לא פשוטה. בית מבולגן, ערימות של חשבונות לא משולמים ותחושה (מבוססת) שאני כל הזמן מפספס משהו, לא בקטע של FOMO, אלא בקטע של ״הייתי אמור להיות בהרצאה שלי על הפרעות קשב וריכוז שהתחילה לפני חצי שעה אבל אני כאן צופה בזברות מנצנצות״.

אז הלכתי להתאבחן, וקיבלתי 3 מתנות. ואילו מתנות חשובות, שבגללן שווה, לדעתי, ללכת להתאבחן גם בגיל מבוגר. אני מכיר המון אנשים שהם חכמים ומוכשרים מספיק כדי לבנות לעצמם מנגנוני פיצוי, ולמרות שברור להם שיש להם הפרעות קשב וריכוז, לא חושבים שיש להם מה להרוויח מאבחון, כי די אני כבר גדול והחיים שלי איכשהו עובדים לי. אבל המתנות האלה, חברים, הן משמעותיות.

המתנה הראשונה שקיבלתי היתה שם. שם למשהו שליווה אותי כל חיי. מגיל מאוד צעיר, היה ברור לכולם שאני חכם ו… עצלן. כי לא עשיתי שיעורים. כי לא מימשתי את הפוטנצאל שלי. מסכת השקרים וההסתרות שהיוו חלק גדול מהילדות והנעורים שלי, של מבחנים כושלים ומכתבים מהמורה, והסיפור הזה, של טל העצלן, היו יכולים להמנע אם אבחון מוקדם וטיפול. הכל טוב, אני מבסוט מאיך שהחיים שלי התגלגלו, אבל עכשיו, זה שאני יודע שאני לא עצלן, שיש לי תופעה, שמקשה עלי דברים מסויימים, ושזה בסדר גמור לשכור מישהו שיעשה לי את האדמיניטרציה בחברה וזה לא אומר שאני מפונק, כי זו הדרך שלי לקחת אחריות על הבעיות שלי ולפתור אותן, זו מתנה נהדרת.

המתנה השניה שקיבלתי, היא שפה. היכולת לדבר על התופעה שלי. אוצר מילים שכולל בתוכו מושגים כמו ״מוסחות״, ״זכרון עבודה״ ו״executive functions״, מאפשר לי גם להבין את עצמי, אבל גם לתקשר עם הסביבה שלי בצורה אפקטיבית, ולעצב אותה בצורה אופטימלית.

והמתנה השלישית שקיבלתי, היתה הטיפול. קודם כל הטיפול התרופתי, שהוא לא פחות ממדהים. זה כמו איש עם לקות ראייה, שפתאום מגלה שיש משקפיים. בתקופה האחרונה עזבתי את הקונצרטה לטובת ויואנס, שמסתברת כעוד יותר מתאימה לי, והיכולת הזו, פשוט לעשות דברים, ולהיות מרוכז, ולא להתפזר לאלף חתיכות כל פעם שפרפר מפרפר את כנפיו היכנשהו, היא כמו כוח על, רק שבמקרה הזה, כוח על שיש לרוב האכלוסיה. אבל מלבד הטיפול התרופתי, ליוותה אותי בטיפול התנהגותי מטפלת נהדרת, שמתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז, ועזרה לי לבנות ולארגן את החיים שלי מחדש, תוך התחשבות ב-ADD שלי.

אני לא אופתע אם יש המון יזמים עם הפרעות קשב וריכוז. משהו בקצב של העשייה, וחוסר החיבה להשתלבות עם מסגרות עשוי לנתב לשם אנשים כמוני. כשאתה יזם, הכל קשה. וכמו מכונית מרוץ, כל גרם שאתה יכול לגלח יכול לתרום לביצועים, ולתחושתי, כל אחת מהמתנות האלה, יכולה לקדם אותכם קדימה. לכו על זה.