איפושהו באמצע שנות הארבעים שלי, הבנתי שאני בסדר. יותר מבסדר. שאני סבבה. במשך שנים הסתובבתי עם תחושה כזו של ״כן אבל כל כך חסר לי x״. ופתאום, לא, לא היה חסר לי. הילדים גדלו, הזוגיות שלי ושל ליאת בפריחה נהדרת, אני בריא יחסית, לא בחרדה כלכלית, בקיצור – וי על כל הדברים הבסיסיים של פירמידת הצרכים של מאסלו. יותר מזה, הגעתי למצב בחיים שבו, בגדול, יש לי את המשאבים… להשיג מה שאני רוצה. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מרובה תחביבים ותחומי עניין. חלקם יקרים יותר וחלקם יקרים פחות (בזמן, כסף, תשומת לב), אבל גם היקרים יותר לא נגררים למחוזות משבר אמצע החיים הקלאסיים של ג׳יפים או מכוניות ספורט או גירושים יקרים.
כמובן שכל זה קורה בחיים האישיים. במקביל העולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט יש טירוף ומלחמה והפיכה משטרית וכל הדברים הטובים שכולכם מכירים ביום יום, אבל וואלה – חוץ מזה, בסדר.
וכך מצאתי את עצמי שואל את עצמי מה עכשיו. אם שנות השלושים והארבעים שלי היו במרדף אחרי למלא את הבור של צרכים בסיסיים לא מסופקים כמו שינה או תחושת ביטחון כלכלי, מה עושים עכשיו כש… יש לי את זה. מה חשוב עכשיו.
יש לזה המון תשובות. אבל כרגע התשובה היא אומנות. אמנות היא אחת מהתכונות הנדירות האלה שהופכות אותנו לאנושיים. היא לא הגיונית במהותה, לא מסתדרת עם המודלים היעילים של האבולוציה. היא בזבוז. בעולם שבו יש כל כך הרבה סימולקרה, כל כך הרבה מילים שהם סתם ותמונות שהן סתם, וסדרות וסרטים שהם סתם, וכל כך הרבה מהם, זה כאילו המקום של אמנות נסתם אצלי, התמלא במשקעים של תוכן.
אני חי חיים מאושרים ועשירים בחוויות בלי קשר לאומנות. I always have. אבל בשנה, שנתיים האחרונות, אני מוצא את עצמי, לנוכח מפגש עם יצירה כזו או אחרת, נזרק למקום אחר. למימד אחר. שמזכיר לי מה חשוב באמת, כאדם.
מה שמביא אותי לפנין.
את לוליטה קראתי בגיל 18, ונפעמתי. ומאז לא נגעתי בנבוקוב, כי לא העלתי על דעתי שמשהו אחר שכתב יכול להשתוות. לא רציתי להרוס.
איזו טעות. אני קורא אותו במנות קטנות, כי לקרוא אותו זה כמו לעלות על… רכבת הרים רב מימדית של שפה. אני צוחק, אני מחייך, אני שומט את הלסת. זה… הכתיבה של נבוקוב מחרמנת אותי, אינטלקטואלית,למרות שבאמת אין דמות פחות מחרמנת מפרופסור טימופיי פנין.
נבוקוב איז מיי טייפ. יש לי טייפ, מסתבר. כותבים שמחרמנים אותי. והטייפ הזה, מסתבר, הוא גולים. גולי שפה. גולי ארץ. אנשים שכמו אברהם אבינו הלכו להם, מארצם או משפתם, והלכו לכתוב בשפה אחרת. יוסף ברודצקי, ויקראם סת׳, סאלמן רושדי. כולם נולדו עם שפת אם אחת, נטשו אותה, והלכו לכתוב באנגלית. אנגלית מרהיבה, מסחררת, יצירתית, משחקית.
יש נטייה למשפחות מהגרים מסוג מסויים לנסות להיות יותר יפנים מיפנים. לחגוג את ה-4th of July עם הדגלים הכי גדולים של אמריקה, להתמסר הכי חזק לעם ישראל חי כדי למחוק את עברם ולהכריז על הטמעתם, באם לעצמם או לסביבה. אני תוהה האם זה מה שנבוקוב עשה, האם משם זה הגיע. או שאולי ממקום אחר? האם כשרושדי כותב באנגלית זה בעצם מהלך פוסט קולויאנליסטי? חתרני? ״ניסיתם לכפות עלינו את התרבות והשפה שלכם, אנגלים, אבל תראו מה אני יודע לעשות עם זה, אני אהפוך את זה לשלי, אני אראה לכם מאיפה הדג משתין״.. כך או כך, ברור לי שהיצירה שלהם, האומנות שלהם, מונעת, בין השאר, מריאקציה לשפה הקיימת.
מאות מליוני אנשים מנהלים שיחות כל יום עם הצ׳אט. גם אם הוא מדבר בשפתם, הוא מדבר בשפתו, כי המדיום הוא המסר. ואני תוהה, כיצד תיראה האומנות שתיווצר בריאקציה. האם היא תחרמן אותי?
קורות ממלכת עילם 