סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה  על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים.  מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם),  מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.

ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).

כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.

המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.

כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?

פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.

כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.

נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד.  לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.

לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Maybe we should

אלוהים, כך מוסכם על כמעט כולם, עוזר למי שעוזר לעצמו. השאלה המעניינת, היא למי אנחנו עוזרים, ויותר מזה – על מי אנחנו חומלים, למי נרצה לעזור, ומה קורה לאלה שלא.

כשלמדתי באיטליה היה איתנו בכיתה בחור בשם בריטי בשם טים. טים היה מסכן לאללה. ילד בן 19, מפוחד מהצל של עצמו, קצת קלאמזי, נוירוטי להחריד, ולא נחמד. הוא היה אומלל להפליא, אבל פשוט לא רצה לעזור לעצמו. הוא אפילו נהנה מזה, במידה מסויימת. להיות בחברתו היה לא כיף, למרות שהיה בודד נורא. הוא גם לא עשה דברים כדי להפוך את השהייה בחברתו לכיף במיוחד, ואפילו להיפך. בקיצור, טים לא רצה לעזור לעצמו. ניסינו להיות חברים שלו, אבל הוא לא עשה לנו חיים קלים, בכלל.

בשיטוטי באינטרנט אני נתקל, מדי כמה חודשים, בברנש.  הבחור הוא מקרה עצוב להפליא. הוא חי חיים בודדים ורדופים, מחרחר ריב בסביבתו כל הזמן, נקמן וכחן וטרחן. איש אלים מילולית להפליא, שהבהיר בבמות ציבוריות שהוא ישמח לשלוח את המשפחה של מישהו למחנות השמדה, וכן הלאה.

התגובה הראשונית שהוא יוצר באנשים היא הרצון "לאלף" אותו, לנצח אותו. באם זה להתפלפל איתו ולחנך אותו מדרכיו השגויות, או לשגע אותו, ליישר אותו עם שתי סטירות מצלצלות, אולד סקול שכזה. אבל זה אותו יצר מרושע שקיים בכולנו, במידה זו או אחרת, שרוצה לזרוק מקל על כלב קשור ואכזרי למראה. כשנושמים עמוק, מבינים עד כמה הוא עצוב ומסכן, ויש מקום שמנסה להתמלא בחמלה.

הבעיה היא, שאותו ברנש הוא, במילים עדינות, שמוק. הבעיה המפורטת יותר, היא שזה שהוא שמוק הוא גם סמפטום וגם הבעיה. ואף אחד לא רוצה לחמול או להתידד או להציע אמפתיה לשמוקים.

מה נדרש מאיתנו לעשות עם אנשים שלא מפגינים את ההגינות האנושית הבסיסית שנדרשת, כביכול, על מנת שננסה לעזור להם. מה, הם לא ראויים לעזרה? האם רק אנשים נחמדים ראויים לעזרתנו? ומה אם טים מפירנצה לא שולט בזה? מה אם הבעיה שלהם היא נפשית או נוירולוגית, לא אישיותית גרידא, ובכך היא מתבטאת? ואפילו היתה אישיותית – כל מי שלא נחמד שירקב לבד כמו כלב? לאיזו חמלה ראוי אדם בהיותו אדם, מופרע ומעצבן כשיהיה? ובאיזה מחיר לצד הנותן?