סולידריות

סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה  על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים.  מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם),  מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.

אבק (2)

לפני שנתיים וחצי כתבתי סיפור בשם "אבק". "אבק", יחד עם "תוכנית מדיצ'י", היו סיפורים על אמונה, על הקיום האנושי, הבחירות של אנשים לנוכח מציאות שמראה להם בצורה שקשה לפרש לשתי פנים שאין להם במה להאמין.

אני לא יכול להגיד בוודאות למה קראתי לסיפור ההוא "אבק". אני חושב שאולי איך שדמיינתי את הסצינה, או את האווירה באותו משרד ברמת גן, דביק ומלא אבק. אבל היום, כשאנחנו בשלבים האחרונים של קיפול הבית, ומעבר לדירה חדשה, נראה לי שאולי אני מבין קצת יותר.

אבק זה מהדברים האלה שילדים לא מבינים. אני לא בטוח מתי המצב הזה של "ילדות" נגמר, אבל לילדים יש חוש ראיה אחר לחלוטין מזה של מבוגרים. הסצינה הבאה היא דוגמה טובה:

(שעת ערב. הורה נכנס לחדר מג'וייף ברמות מבחילות. במרכז הצחנה יושב נער/ילד)

הורה (מחווה סביבו): "אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה. זה לא מפריע לך?"

נער/ילד (מסתכל סביבו. לא מבין.): "מה?"

מסך

הנער/ילד פיזית לא רואה את הג'יפה שמסביבו. זה משהו ששונה באופטיקה או בעצבים, אבל באמת – הוא לא רואה את זה. ולכן הוא לא מבין מה המבוגר רוצה מחייו. ייתכן שאתה הופך להיות מבוגר ברגע שאתה מתחיל לראות את הג'יפה, ויכול להיות שלהיפך, אבל בכל מקרה – בשלב מסויים אחרי שנהיית מבוגר אתה לא רק שלא מסוגל לא לראות את הבלגן, אתה גם לא זוכר שהיתה תקופה כזאת שיכולת.

אבק הוא לא מובן לילדים באותה מידה. מדובר, בסופו של דבר, בסוג של קסם – משהו מסתורי שמופיע משום מקום, וכל התפקיד שהוא ממלא בחיי הילדים הוא של אויב מיסתורי, שצריך לנגב, למרות שלא ברור לאף אחד מה הוא עשה לנו. זה לא כמו כתם שוקו ענק על החולצה הלבנה, או כלים שאם לא רוחצים אותם אז זה מגעיל. האבק הוא המטאפורה הפיזית לאמונה שלנו בסיפור הנקיון של הגדולים, לכלוך שננקה למרות שאנחנו לא באמת רואים אותו.

אבל באבק יש משהו מעבר, משהו לגדולים. אבק הוא גם מטאפורה פיזית לכך שהחיים חזקים מהכל, שהם מה שקורה כשאתה עושה תוכניות אחרות. שלא משנה כמה תנסה להנדס את החיים שלך, לתכנן אותם לפרטי פרטים, האבק תמיד יהיה שם, בכל פינה של כל חדר. אני זוכר פעם אחת, כילד – הזזנו את המחשב (זוכרים? מחשבים נייחים?) ואמא שלי ביקשה שננצל את ההזדמנות שהמחשב זז וננקה שם האבק. אמרתי לה שלא צריך, כי לא יכול להיות שיש שם אבק – הרי יש שם מחשב! היא לקחה סמרטוט, ומילאה אותו באבק שהצטבר לו שם. לאף אחד לא ברור איך הוא מגיע, לא ברור למה, אבל הוא שם, וצריך לנגב אותו. כן, אני יודע שיש כזה דבר שנקרא Clean room. אבל זה לא באמת נקרא להצליח להנדס את החיים – זה פשוט נקרא לא לחיות אותם.

היכולת לראות את האבק היא כנראה סימן שאני מזדקן. זה שאני מבין למה הוא פה כנראה אומר שזה לא כל כך נורא.

השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.

Know Hope

ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).

כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.

המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.

כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?

פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.

כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.

נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד.  לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.

לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Know hope

Maybe we should

למי עוזר אלוהים, ולמי אנחנו

אלוהים, כך מוסכם על כמעט כולם, עוזר למי שעוזר לעצמו. השאלה המעניינת, היא למי אנחנו עוזרים, ויותר מזה – על מי אנחנו חומלים, למי נרצה לעזור, ומה קורה לאלה שלא.

כשלמדתי באיטליה היה איתנו בכיתה בחור בשם בריטי בשם טים. טים היה מסכן לאללה. ילד בן 19, מפוחד מהצל של עצמו, קצת קלאמזי, נוירוטי להחריד, ולא נחמד. הוא היה אומלל להפליא, אבל פשוט לא רצה לעזור לעצמו. הוא אפילו נהנה מזה, במידה מסויימת. להיות בחברתו היה לא כיף, למרות שהיה בודד נורא. הוא גם לא עשה דברים כדי להפוך את השהייה בחברתו לכיף במיוחד, ואפילו להיפך. בקיצור, טים לא רצה לעזור לעצמו. ניסינו להיות חברים שלו, אבל הוא לא עשה לנו חיים קלים, בכלל.

בשיטוטי באינטרנט אני נתקל, מדי כמה חודשים, בברנש.  הבחור הוא מקרה עצוב להפליא. הוא חי חיים בודדים ורדופים, מחרחר ריב בסביבתו כל הזמן, נקמן וכחן וטרחן. איש אלים מילולית להפליא, שהבהיר בבמות ציבוריות שהוא ישמח לשלוח את המשפחה של מישהו למחנות השמדה, וכן הלאה.

התגובה הראשונית שהוא יוצר באנשים היא הרצון "לאלף" אותו, לנצח אותו. באם זה להתפלפל איתו ולחנך אותו מדרכיו השגויות, או לשגע אותו, ליישר אותו עם שתי סטירות מצלצלות, אולד סקול שכזה. אבל זה אותו יצר מרושע שקיים בכולנו, במידה זו או אחרת, שרוצה לזרוק מקל על כלב קשור ואכזרי למראה. כשנושמים עמוק, מבינים עד כמה הוא עצוב ומסכן, ויש מקום שמנסה להתמלא בחמלה.

הבעיה היא, שאותו ברנש הוא, במילים עדינות, שמוק. הבעיה המפורטת יותר, היא שזה שהוא שמוק הוא גם סמפטום וגם הבעיה. ואף אחד לא רוצה לחמול או להתידד או להציע אמפתיה לשמוקים.

מה נדרש מאיתנו לעשות עם אנשים שלא מפגינים את ההגינות האנושית הבסיסית שנדרשת, כביכול, על מנת שננסה לעזור להם. מה, הם לא ראויים לעזרה? האם רק אנשים נחמדים ראויים לעזרתנו? ומה אם טים מפירנצה לא שולט בזה? מה אם הבעיה שלהם היא נפשית או נוירולוגית, לא אישיותית גרידא, ובכך היא מתבטאת? ואפילו היתה אישיותית – כל מי שלא נחמד שירקב לבד כמו כלב? לאיזו חמלה ראוי אדם בהיותו אדם, מופרע ומעצבן כשיהיה? ובאיזה מחיר לצד הנותן?

מישל פוקו .vs אופטימוס פריים

לאחרונה, ניהלתי מספר שיחות, בעיקר בענייני בריאות. השיחות נסובו, בין השאר, על חיסון ילדים ושימוש בריטלין. כך זה נראה על פניו, אך למען האמת, השיחות האלה, בסופו של דבר, נסובו סביב איך אנחנו מתייחסים לידע שלנו.

בכל השיחות הללו, אני הייתי בצד ה"מתגונן", כך אפשר לאמר. באם זה ההורים שלי ששמעו מרופא-הומיאופת ש"בריטלין יש מולקולות שעדיף לא לקחת", ואם זו חברה שמשוכנעת שחיסון ילדים מעלה את אחוז האוטיזם בגיל מאוחר יותר. מאוד כיף לנסות לדמיין עולם של טוב ורע. עולם שבו יש את האוכל ה"טוב" – האורגני, המרעה חופשי, שהוא מן הסתם בריא יותר, ומולו האוכל ה"רע" – זה עם הכימיקלים, עם הרעלים. המיתולוגיה הזאת, של "הרעלת הגוף" היא מושכת, כי אז אפשר לצאת להרפתקאה, לקווסט, ו"לנקות" את הרעלים מהגוף. הצביעה של המציאות בצבעים כל כך בהירים היא משאלת לב פנטסטית. אם העולם הפוליטי, הכלכלי, הבין אישי הוא כל כך מורכב ובעל גוונים של אפור, אז אולי בתחום המזון והבריאות נוכל למצוא את הטובים והרעים שנעלמו לנו כשאופטימוס פריים ירד מהמסך.

הגיבורים בעולם הסיפורים לא צריכים להוכיח את עצמם – הם קודם כל מתוייגים כגיבורים, גם אם ההתנהגות שלהם היא לא הירואית, אנחנו יודעים בלב שהם טובים. ובדיוק באותה מידה, אנחנו יודעים שהרעים רעים. בסרטים מזהים אותם לפי המבטא הבריטי או הזקנקן הצרפתי. בתחום הבריאות זה מאוד קל – יש להם שמות מפחידים והם של המדע ה"קונבנציונלי".

הסיינטולוגים, או ההומיאופטים, או הרופאים הסינים או רופאי אליל אחרים לא צריכים לעמוד בשום סטנדרט כשהם מצהירים הצהרה. "ריטלין מסמם את הילדים שלכם" "דיאודורנטים מכילים אלומוניום מסרטן". Talk is Cheap, כשאתה לא מחויב לסטנדרטים, כשתווית האמת שלך זה הליהוק הנכון במיתולוגיה.כשאתה לא מחויב לגבות טענות בסטטיסטיקות.

Extraordinary claims require extraordinary proof. והיחידים שמרגישים צורך לספק את ההוכחה הזאת, הם מדענים. כדי לטעון טענה מדעית, בתחום מדעי החיים, צריכים לקרות כל מני דברים. צריכים השערה, וצריך מחקר, וצריך מחקרים Double Blind, ולפרסם את התוצאות של המחקר שלך לביקורת עמיתים, צריך שהתוצאות שלך יהיו ברות שכפול, לעבור ניסויים של ה-FDA וכו' וכו'. צריך להתחייחס לטענות אחרות שכבר נטענו, לעמוד על כתפי ענקים. האם התוצאה מושלמת? ממש לא. האם השיטה ניתנת למניפולציה על ידי אנשים רעים? בהחלט. אבל במקביל, האם הכפלנו את תוחלת החיים במאה שנה האחרונות? הו כן. וזה לא נעשה בגלל ליהוק דברים לסיפורים ואגדות.

כמו שצריך ללמד ילדים איך לקרוא תוויות אוכל ("שמנים מוקשים חלקית" זה שומן טראנס, ילדים, ומה שכתוב ראשון זה מה שיש הכי הרבה ממנו במוצר), כך צריך ללמד ילדים איך לצרוך ידע, לסווג אותו. להבין שזה נכון שגם זה וגם זה נמצאים ב"אינטרנט", מופיעים באותו דפדפן, אבל לא דין מסמך שיווקי בעגה פסבדו-מדעית של אג'ל או דומיו, ובין מחקרים מדעיים אמיתיים.

(וכמובן, במאמר מוסגר – כן, אני מודע גם למגבלותיו של המדע, ולכך שגם המדע הוא תלוי תרבות, שיח, כוח, ומישל פוקו.אני יודע שאפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה, אבל מעדיף שקודם יגישו לי אותה, ואני אפסול אותה. השאלה היא איזה סוג מוסכניק אתה רוצה שיטפל באוטו שלך – מישהו שלמד מכניקה, או מישהו שבטוח שיש קרבורטורים רעים שצריך לנקות מרעלים וקרבורטורי מרעה טבעי בריאים וטובים)

במבה, ארגונים חשאיים, פרוות דובים, רומנטיקה.

ייתכן מאוד וקראתי יותר מדי שרלוק הולמס בילדותי. ייתכן וזה ההסבר לכך שאני תמיד מנסה לנחש "מה עומד מאחורי X באמת", ויש מעט מקומות שמאפשרים לך לנסות להציץ אל מאחורי הקלעים של מצג המציאות כמו מודעות המתפרסמות בלוחות עיתונים. אני ממש אוהב לקרוא לוחות – לא את מדורי הרכב או הדירות המשעממים (אם כי כשחיפשתי דירה לקנייה היה מרתק לנסות לאתר את המודעות הכפולות לאותה דירה, שהוכנסו על ידי סוכני נדל"ן מתחרים). אני אוהב לקרוא מודעות דרושים, ומודעות "קח-תן". היה פעם ב"קח-תן" של "העיר" מישהו שכל שבוע ניסה לקנות שטיחי עור דוב ומשקאות חריפים. ראיתי שם פעם מודעה שבה מישהי מציעה כלייה למכירה, פה בישראל. מודעות הדרושים גם הן מרתקות, כאמור. הצלחתי כבר להסיק את קיומו של ארגון בטחוני אחד, שאנשים לא אמורים לדעת על קיומו, על סמך מודעת דרושים שהוא פרסם  – "למוסד ממשלתי דרושים לוחמים…" כאשר עמוד לפני זה מפרסם השב"כ, עם הלוגו שלו, ועמוד אחרי זה מפרסם המוסד, עם הלוגו שלו… מעניין.

בגלל זה אנשים ממעטים לשלוח לי מכתבי שרשרת וספאם בסגנון "ביל גייטס יביא לך מחשב עם תשרוק את המארסייז כמו עפרוני ותשלח לו ביוטיוב". או אפילו "נעלמה ילדה בנעל שלה". יש בי חשדנות טבעית, מה לעשות, לשקרים. אולי כי אני מתעסק בהם באופן מקצועי יותר מדי שנים. המכתב של במבה, שהוריד את מניות אוסם, היה דוגמא למשהו שהפחיד אותי פחד מוות לפני כמה חודשים. לפי כמה חודשים, כשמורגן סטנלי קרסו, אפשר היה להפיל בנק בישראל. מכתב וויראלי מנוסח הייטב עם שמועה זדונית יכול היה להפיל בנק. בדיוק כמו שמכתב וויראלי מנוסח הייטב של הסיינטולוגים  מונע מילדים תרופה שיכולה להציל אותם. אם תרחיש הבלהות של כלכלת זהב הוא שוד רכבות, תרחיש הבלהות של כלכלת המידע הוא מידע רע.

חדוות עיון זו היא מה שהוביל אותי, עם עשרים דקות להרוג ולוח ידיעות בתור הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?

בדרך כלל כמשהו ממש לא מסתדר עם המציאות, פעמוני האזעקה שלי מתחילים לצלצל. כשפונות אלי כל מני בחורות באנגלית עם טקסט גנרי וכתובת yahoo שמספרות שהם "מצאו אותי באינטרנט והתאהבו בי מייד ושאולי נתחיל לדבר ולפגש ועוד…", אני מתפתה לשאול אותן אם יש להן גם דוד בניגריה שבדיוק נתקע עם כמה עשרות מיליוני דולרים. אבל במקרה של מודעות ההכרויות, שום דבר לא צלצל, מלבד המהום סמפטיה עצוב במקצת.