במובנים רבים, אני אהבל. האהבלות שלי מביעה את עצמה, בחלק ניכר מהמקרים, בכך שאני מכניס את עצמי שוב ושוב למצבים שברור לכל בר דעת שאין שום סיבה שאהיה בהם, ושום סיכוי שאהנה מהם. דברים כמו סדנאות וויפאסנה, או מסעות רוחניים במדבר שבו אתה צריך להקים לעצמך את האוהל, או אומנויות לחימה סיניות שהולכים בהם במעגלים במשך שעה. אי שם ברבע העליון של "רשימת הדברים שט. גוטמן לא צריך לעשות", נמצאת יוגה.

מעלותיה של היוגה ברורות לחלוטין – התעמלות טובה, בריאה, משחררת נפש וגוף. מצד שני, כל הקונספט הזה של פעילות גופנית לשם הפעילות הגופנות, עדיין לא ברור לי לחלוטין. כשאני רוכב על אופניים, אני מגיע למקומות. באומנויות לחימה לומדים להרביץ, ואפילו בטיפוס יש מטרה – להגיע למעלה. נכון שהדרך חשובה יותר מהיעד בכל אחד מהפעילויות הללו, אבל יש בהם יעד. יוגה, אירובי ומעל הכל ספינינג תמיד נראו לי כתרגיל בחוסר תוחלת.

אך מאחר ואני, כאמור, אהבל, ומאחר וגברת רוסו טוענת בתוקף שהגב שלי במצב מזעזע ומה שיעזור לו זה תנוחת הכלב, או הלוחם, או תנוחת בצק העלים, ומאחר ובחדר הכושר שלי יש חוג יוגה ויניאסה, החלטתי לתת לזה סיכוי.

אני חייב להתנצל מראש על כך שרפרטואר הרשמים שלי מתרגול היוגה עצמו יהיה מצומצם. הסיבה לכך, היא שהמוח שלי פשוט נפעם מהמוזיקה שמדריכת היוגה בחרה לשים כפסקול מרגיע למתיחות והתנוחות. הוא הורכב מצירוף בלתי אפשרי של 3 מילים: בייבי פינק פלויד.אבל אני מקדים את המאוחר.

יש משהו מאוד מביך בלהכנס לחוג חדש, לחלוטין, בלי לדעת אפילו מי המדריכה. החלטתי להתביית על הבחורה שנראתה הכי גמישה ושהיה לה את הטרנינג הכי מתקדם, אך לפני שהצלחתי להביך את עצמי, המדריכה האמיתית נכנסה. יש משהו מאוד מבלבל בלהכנס לחוג חדש כשאתה רגיל להיות פזמ"ניק בחוג אחר. זה כאילו מין סידרת ריאליטי כזאת שלוחקים רקדן היפ הופ ומכניסים אותו ללמוד בלט. באמנויות לחימה מתעסקים עם גוף ועם תנועה, אבל זה לא מונע ממך להיות מגושם כשזה מגיע ליוגה. במילים אחרות – הייתי ממש גרוע ורוב הזמן נראה כאילו תרגלתי את תנוחת הפיל במצוקה.
בייבי פינק פלויד. אחרי בייבי מוצארט, בך, בטהובן ובארטוק, החליט, ככל הנראה, תאגיד הרשע הבין-לאומי בייבי בע"מ, שצריך להוציא גרסת מידי-מובייל של להיטי פינק פלויד. וכך את עינויי היוגה השונים שעברתי, העברת לצלילי ווריאציית שיר הערש של  Echos, mother בגרסה לעוללים, ואת The Great Gig in the Sky, רק שבמקום זמרת כושית מצווחת היה מעין קסילופון נעים כזה. זה היה הזוי משמעותית יותר מהנסיון לגרום לי להניף את רגל שמעל למעלה אחורה בזמן שאני נושם לתוך הגב.

עוד לא החלטתי עם יוגה זה בשבילי או לא. מה שברור, זה שהפסקול חייב, אבל חייב להשתנות.

אתמול בלילה, לאחר חודשים רבים של הכנות, דחייה אחת עקב הגעתה של חיפושית בריטית, והרבה התרגשות, אמנים עלו בתיאטרון תמונע ושרו אליוט סמית'. במהלך החודשים האחרונים הייתי מעורב קצת בערב הזה – בעיקר בזירות יחסי ציבור שונות, ובתור קול מאוד ברור כנגד פלצנים שונים ומשונים שהחליטו שאליוט סמית' שייך לאמא שלהם ושאוי ואבוי אם נינט טייב או משתתפי כוכב נולד ישתתפו בו.

הביצועים היו מרגשים ומוצלחים מאוד. היו כאלה שהתחברתי אליהם יותר, והיו כאלה שפחות. מבחינתי את ההצגה גנב גל בארי, ילד בן 20, שהוא בערך איש הגשם של אליוט סמית'. גל ידע כל אקורד וכל פריטה של כל שיר. כשהוא עלה על הבמה הוא הקרין כזאת אי נוחות ומאידך, התחברות מצדו למעמד כה מקודש, שאי אפשר היה שלא להתרגש. נינט, למי שסקרן, נתנה ביצוע מדהים ומיוחד מאוד, למרות שבקושי היה לה קול. וכן, היו כמה "ילדות בנות 12 עם טייטס ופוני", מעריצות של נינט,  ונוכחותן באמת, באמת, לא שינתה את האווירה המרגשת והמיוחדת של הערב הזה. נראה לי שגם הן נהנו.

אנשים מגיבים לאותם שירים בדרכים שונות, והיה מעניין לראות את זה בערב – גם מהצד של היוצרים וגם מהצד של הקהל. כל פעם ששמעתי את אחד מהמבצעים מבצע שיר, זה היה (לרוב) כל כך שונה ממה שאני הייתי עושה, וזה בסדר. מהקהל, וגם מהמבקרים בעיתונות, אפשר למצוא תגובות הפוכות לאותם ביצועים. עינב שיף בוואלה תרבות חשב שיוסי סוויד, חברי לשירה, שחט את השירים שלו, בעוד שנטע אלכסנדר מעכבר העיר חשבה שהוא הכשרון הגדול של הערב. שני הכתבות עדיין לא השכילו לנסות להתנתק מהסיווג המוקדם של "הילדים המקובלים" מול "הילדים הלא מקובלים", מלבד שיף, שעשה הנחה לנינט בגלל שהיתה צרודה וסובלת, ונתן לה כניסה חד פעמית למועדון הנחשק באמת של הילדים הלא מקובלים. ברגע שהצלחת להגיע לקהל רחב, אתם מבינים, נשללת ממך האפשרות להיות סינגר-סונגרייטר עם אמירה עצמאית.

המדידה הזאת של "ביצוע טוב" מול "ביצוע לא טוב", היא מטופשת. מי שהבין את המהות של הערב, הבין שמבחן התוצאה פחות חשוב כאן. קצת כמו עם "עיר לכולנו", גם במקרה הזה היתה תחושה שהעשיה חשובה לא פחות מהתוצאה. אם כבר "ריגש אותי" מול "לא ריגש אותי" צריך להיות המדד האמיתי, ומי שלא התרגש מהשירים של אתמול, עשוי מאסבסט.

ואם כבר התרגשות. המעורבות שלי בערב הזה היתה גם קצת יותר מלכתוב בבלוג או להתראיין לטיים אווט. זו לא היתה הפעם הראשונה שעליתי על במה או שרתי, אבל אני לא זוכר הרבה פעמים שכל כך התרגשתי, שלא ראיתי ככה בעיניים. אני מזמן מאמין שאנשים יכולים לעשות הכל, שהם יותר מגבילים את עצמם מאשר שהיכולות שלהם מגבילות אותם. ובכל זאת, היתה פה Leap of faith ענק באמונה הזאת. זה דבר אחד להאמין שאני יכול לשיר, ודבר אחר לחלוטין לעלות על במה מוקף באנשים כשרוניים שאני מעריך, אנשים שלובשים בנוחות את תואר ה"זמר". אבל בדיוק כפי שנטע, גיבורת הערב ומארגנתו, לא נתנה לפרטים הקטנים להטריד אותה (היא אף פעם לא היתה "מפיקה" כמו שאני אף פעם לא הייתי "זמר"), ומחוזק בכמה מסמרים חלודים וביוסי-המענטש-סוויד , עליתי ותרמתי את תרומתי למאמץ המלחמתי ב-Say Yes. אני מאמין גדול בתודות לאנשים שמגיע להם. תודה נטע, תודה יוסי, על עידוד חלומות והגשמתם. תודה לכל האמנים שריגשו אותי.  תמונות וקליפים בהמשך.

הבנתי שההתהלכות ברחובות תל אביב בעת יום כיפור, היתה בעצם סוג של הצצה למציאות אלטרנטיבית, שבה במדינת ישראל ישמרו שבת. מכוניות לא ינסעו על הכבישים, אנשים לא יפתחו טלוויזיות בקול רם, ילדים יסעו  באופניים. הכל סגור, מלבד שירותי חירום.

אני לא יודע אם הייתי בוחר את זה כמצב תמידי, אבל יש בזה משהו. אוויר נקי. אין רעש. הולכי הרגל מסתובבים על הכבישים, עושים להם ריקליימינג.

למען הסר ספק, ספק שעשוי להתעורר מקריאת פוסטי היידישקייט האחרונים שלי, אין לי שום רגשות או חסכים דתיים. אני לא מתחבר לאבינו שבשמיים או אימנו שבאדמה. אני לא סולד מהם או מפחד מהם, רגשות שבמבט קרוב יותר, בעצם קצת דומים לאהבה (עיין ערך אחוז ההומואים הלטנטיים בקרב ההומופוביים הקיצוניים) – זה פשוט ממש לא הקטע שלי. אבל דווקא בשמירת שבת יש קטע. זה כאילו מישהו חכם בשלב מסויים הבין שחייבים, חייבים יום אחד שבו פשוט לא עובדים. לא משנה מה. ומאחר והוא ידע כמה תחמנים אנחנו, האנשים, הוא עשה הגדרה כל כך רחבה של "עבודה", שאותה אסור לעשות, שפשוט לא תהיה ברירה לאדם אלא לנוח.

מנוחה זה דבר חשוב, אבל לא דחוף, ולכן, כמו כל הדברים החשובים אך הלא דחופים, היא נוטה להשכח ולהדחות. מי שחשב על רעיון השבת, כאילו בא ואמר "תקשיבו: אני יודע שאתם חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילכם, אבל א. אני לא בטוח שאתם צודקים וב. גם אם אתם צודקים, קורה יותר מדי פעמים ששיקול הדעת שלכם לא לעניין. ולכן, ואני יודע שאתם לא תאהבו לשמוע את זה, בתור מישהו שמבין טוב יותר בשבילכם מה טוב לכם, אני מוריד פה הוראות מאוד לא גמישות, כדי שאי אפשר יהיה לעשות להן יותר מדי hacking. שיהיה לפחות מופע אחד של מנוחה שלא ישאר ברביע ה'חשוב לא דחוף', אלא יהיה תמיד ב'חשוב דחוף'. חשוב שתנוחו. אז תנוחו."

דרך אגב, יש את הטענה הנגדית של "כן כן, זה חשוב יום מנוחה, אבל שכל אחד יקח מתי שהוא רוצה, ולמה מכריחים אותי בשבת". זו טענה מעניינת. התשובה אליה מבחינתי היא ברורה מאוד: כשיש תקן אחד להשוות אליו, מאוד ברור מי מיושר ומי לא, ולכן היכולת לאתר פאשלות ולטפל בהן, קלה יותר. כשכולם לוקחים חופש באוגוסט, כל אוגוסט, קורים פחות מקרים של אחד שכל הזמן רוצא לצאת חופש במהלך השנה וכל פעם, איכשהו קופץ בלת"ם והוא נאלץ לבטל את החופשה שלו.
האם אני מתחיל לשמור שבת בזמן הקרוב? לא. אף פעם לא הייתי טוב עם סמכות – אני לא איש של עול. אבל ככל שהלחץ גדל יותר בחיי, בעבודה, ככה אני מבין כמה חשוב לדעת לקדש את החופש, ולהבדיל את הקודש האישי שלי, מהחול.

הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.