חלק מהאתגרים של לגדול, זה להבין מה אתה עכשיו ומה היית פעם, וזה שהיית פעם משהו ועכשיו אתה לא, זה בסדר. שנות העשרים שלי הוקדשו למוזיקה, ועכשיו זה משהו שקורה ברקע בזמן העבודה. לקח לי המון זמן להבין שאני בעצם לא נהנה בכלל בהופעות חיות, ושזה בסדר. ועכשיו סרטים. יצאתי לפני כמה שבועות מת׳ור, חצי שעה לפני הסוף. כי הבנתי, ומיציתי. ותוך כדי יציאה הבנתי שזה בעצם מה שאני עושה עם סרטים. יוצא מהם באמצע. שמלבד סרט הלגו החמוד שראיתי עם עילם, לא שרדתי סרט בקולנוע כבר המון זמן. חלק מזה זה הפורמט: שעתיים ורבע פלוס טריילרים פלוס פרסומת למקדונלדס בשעות שהריטלין כבר נמוך זה מאתגר קשב וריכוז. אבל חלק מזה, זו הבחירה שלי בסרטים. השורשים הגיקיים שלי עמוקים, ואם כבר ללכת לקולנוע אז בשביל סרטים גדולים ומלאי פיצוצים. או במילים אחרות: אם אין שם רובוטים או חייזרים או את רוברט דאוני ג׳וניור, אז אפשר להוריד למחשב. אתמול התחלתי לראות את The Punisher, הסדרת Marvel החדשה של נטפליקס. ורבע שעה לפני סוף הפרק, סגרתי את הדפדפן. סגרתי את הדפדפן כי זה היה לי אלים מדי, אבל בעיקר כי יכולתי לדעת מה יקרה בכל סצינה מהרגע שהיא התחילה. שום דבר לא הפתיע אותי. אני לא חושב שאני כבר לא אוהב מדע בדיוני או פנטזיה, אבל יש גיל כזה שבו אתה צריך להודות לעצמך שג׳אנק פוד הוא בעצם לא טעים. גם לא בקטע של להתפנק, או Guilty pleasure. שסרטים מטופשים ו״כיפים״ פשוט לא מעניינים אותי יותר. שהם גם צריכים להיות טובים. שהנפש שלי צריכה משהו עם יותר ערכים תזונתיים, ושזה בסדר.