והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.

בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.

ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.

תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.

אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.

ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.

ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.