אחד הדברים שאתה שם לב אליהם בשלב מסויים בהורות זה כמה היא בלתי נראית. או יותר נכון, כמה תוצאותיה הם בלתי נראות. הורות היא מין מצב תמידי כזה של הווה, תמיד יש מה לעשות, ואם אין מה לעשות, מנצלים את זה למנוחה קצרה. מבחינתי, עילם היה תמיד כפי שהוא היום – הנקודה הזאת שבה הוא התחיל לעבור ממילים בודדות למשפטים, וממשפטים למשפטים מורכבים וחמודים – אני יודע שהיא היתה קיימת, אבל קשה לי להזכר בה. הדבר נכון גם לגבי הפיכתנו להורים. הפיכתנו להורים, לא במובן הפיזי של ״נולד לי ילד״, אלא ״OMG, אני אבא. אם א׳ גדולה״ היא גם צעידה כזאת, בשביל, צעידה שמתבצעת לפעמים לא במודעות מלאה. ואז מגיע הרגע הזה שבו אנחנו תופסים את עצמנו אומרים משפט שאנחנו יודעים שכילדים היה גורם לנו לפבלבל עיניים. זה בדרך כלל פשוט קורה, עוד שכבה של צבע בציור הרב שכבתי הזה שנקרא אנחנו.

דיברתי עם יעל על החזרה לבלוג. היא לא הולכת כפי שתכננתי, אבל גם לא כפי שחששתי, לפחות עוד לא. חששתי שזו תהיה שירת הברבור שלי, שאחרי השלוש פוסטים הראשונים נסגור את הבסטה. זה עוד יכול לקרות. והיא לא הולכת כפי שתכננתי, כי רציתי שיהיה לי כאן פרקטיס, הרגל של לכתוב כל יום, ומין ההרגל יעלה משהו… אחר, חדש. וגם זה לא קורה. אבל כשדיברתי עם יעל על החזרה לבלוג, ולמה זה חשוב לי, אמרתי לה שאני צריך a room of my own. הדבר הנחמד בבלוג זה שזה באמת המרחב שלי. שבו יש את כל הדברים שכתבתי, ואני יכול לחזור אחורה, להזכר, ולמצוא אותם. גם אם הפוסטים שנכתבו לפני שלוש שנים. לעומת זאת, למצוא משהו שכתבתי בפייסבוק לפני שבועיים זה אתגר, כי פייסבוק לא רוצה עבר, אלא רק הווה.

וזה נחמד שאפשר למצוא פוסטים ישנים. לפני כמה שנים כתבתי על אבק. על איך אבק גם הוא מין דבר קסום שכזה, שלא ברור מאין הוא בא, והוא מציק לנו. ואז, למשך כמה ימים בשבוע שעבר, האבק הפך מדבר מסתורי וסובטילי, לנוכח בצורה גורפת בחיינו. ברור לנו לגמרי מאיפה הוא מגיע. האבק יצא מהארון, הכריז על נוכחותו, סרב להתפנות. וכך כל מי שנכנס לביתנו ולא הוריד נעליים בכניסה, צייר על הרצפה את שביל צעדיו, שביל שהיה בלתי נראה, אלמלא הנסיבות. שביל שנתן קונטקסט קטן של לפני ואחרי.

זו הכתבה הראשונה, או השנייה שלי אי פעם. מ-1992. ולחשוב שהנה, 24 שנה אחר כך, אני מנהל מוצר ומתעסק עם חווית משתמש. 

ורד צחקה עלי היום, שאני חושב שכולם צריכים לעשות ילדים. היא לא בקטע, כך נראה. הסברתי לה שאני נלחם באינסטינקטים המסיונריים הבסיסיים שלי, שאם אני חווה משהו כמעולה, אני רוצה שכולם יחוו אותו גם ככזה, כי אם זה מתאים לי זה בטח מתאים להם. הסברתי לה שאני מודע לאינסטינקטים האלה, ולמרות שהם עובדים אצלי קשה, אני מנסה לרסן אותם. אני גם לא חושב שכולם צריכים לעשות ילדים, כי יש אנשים שיהפכו להיות הורים נוראיים, וחבל לפזר עוד סבל בעולם.

ובדיוק לפני חמש דקות, עילם התחיל לבכות מתוך שינה. רצתי למיטה שלו, והרגעתי אותו וניחמתי אותו. הוא ביקש שאני אשן איתו, ושאני אשמור עליו. החזקתי לו את היד, והסתכלתי עליו ישן, נרגע. אלוהים, הוא נהיה כל כך גדול. מהצד, בזווית הזאת, אי אפשר היה לראות שהוא בן 3, הוא נראה ענק. וחשבתי על ורד. ואני עדיין חושב שלא כל אחד צריך להיות הורה, אבל אני חושב שאנשים שלא נהיים הורים לא יחוו את החוויה האנושית עד הסוף. החוויה הזאת שמישהו נזקק לך כל כך, שאתה כל עולמו, זה חלק ממה שה״מערכת״ שלנו, החומרה/תוכנה שלנו, יודעת לתת. ומי שלא יהפוך להורים – פשוט לעולם לא ישתמש בפיצ׳ר הזה. האם חשוב לחוות את החוויה האנושית עד הסוף? האם זה רע לא לחוות אותה? לא יודע. בוא נגיד את זה ככה: אנחנו רואים עכשיו את unreal, ואם יש משהו שיכול לשכנע אותך שאולי יש חוויות שעדיף לא לחוות, זו הסידרה הזאת.

למרות שאני כביכול בעסקי החדשנות, יש לי ווידוי: אני שונא סטרט אפים. טוב, שונא זה מילה גדולה, אבל כל פעם שאני פותח producthunt, אני מתכווץ מפחד. יש לי המון רעיונות, אתם מבינים, ואין דבר יותר מתסכל מאשר הרעיון הזה שחשבת עליו, אבל אף פעם לא עשית אותו, ואז לראות שמישהו אחר עשה אותו.

לפני כמה שנים כתבתי על איך, אל מול הידע האנושי שמבוסס על, אתם יודעים, השיטה המדעית, יש מערכת אלטרנטיבית שמבוססת על דת. אז קראתי לזה מיתולוגיה. כבר אז זיהיתי את הצורך שלנו בללהק טובים ורעים, ויותר מזה, את העוצמה שזה נותן לנו, כי ברגע שיש טובים ויש רעים, אפשר לעשות משהו – להצטרף לטובים, לנהוג לפי מנהגיהם, ולהלחם ברעים. כל כך הרבה יותר פשוט מאשר המורכבות האינסופית של החיים הדו, או אולי אפילו רב משמעיים.

אז כתבתי. והנה בשנה האחרונה החלו לצאת להם כמה ספרים בנושא, שלכולם יש את אותה עטיפה: פרוסת לחם אחיד שעושה פרצוף לא ידידותי. הראשון הוא The Gluten Lie, שנכתב על ידי חוקר דתות, ומשתמש במסגרת של ניתוח דת כדי להסתכל על הדימוניזציה של המזון התורן, שהיום זה גלוטן. בשנות השמונים השד הנוראי, שהיה אחראי לכל תופעה מתסמונת המעי הרגיז ועד איידס, היה מונסודיום גלוטומט. הממסד המדעי גם הוא לא חף מהשפעות דתיות, והרבה פעמים מדענים מיישרים קו, או מדענים למחצה עושים שימוש בכל מני שבבי מחקרים או מחקרים לא טובים, כדי לפרסם ספרים ומאמרים עם המון footnotes, שמוכחים באותות ומופתים ששומן/סוכר/מלח/גלוטן/MSG/BPA אחראים לקריסת גשר המכבייה, אבולה וכמובן מגיפת ההשמנה.

הספר השני, הוא Diet Cults. מאט פיצג׳רלד, עושה שני דברים. אחד מעניין מאוד, והשני מעניין, אם כי קצת פחות. הדבר הפחות מעניין זה לעבור על כל דיאטה, מטבעונות ועד שומרי ומשקל ופליאו, ולהפריך אותה. בפרק מספק במיוחד הוא עובר על רשימת ״מזונות העל״ של דיוויד ״אבוקדו״ וולף, ומראה איך מדובר ברשימת שטות מקושקשת. איך נאמר, אם רחל טלשיר היתה קוראת את זה, היתה מתעלפת.

הדבר המעניין יותר שפיצג׳רלד עושה הוא להגדיר את המנגנון הפסיכולוגי שמניע דיאטות. כשקראתי את זה, הרגשתי כאילו הוא נכנס לי למוח. חוויה דומה היתה לי רק כשקראתי ספר על הפרעות קשב וריכוז לפני האיבחון. בגדול, כך פיצג׳ראלד, אף אחד לא מתלהב מהמלצות התזונה של סתם דיאטניות, למרות שהן התוצר של הצתברות המחקר המדעי על תזונה. כדי לרתום אנרגיה למאמץ הזה שנקרא דיאטה, אנחנו צריכים להרגיש שמצאנו את *ה*תשובה, את *ה*שיטה*. חלק גדול מזה הוא הבידול, ההתנגחות שלנו, הנבחרים, מהשאר, הסתומים שלא יודעים את ה*אמת* ה*אמיתית*, זו ש*באמת* עובדת. מצויידים באמונה היוקדת הזאת, אנחנו מונעים קדימה. זה תיאור כל כך מדוייק של איך שאני, ועוד כמה אנשים שאני מכיר עובדים, שזה מפחיד. כי למרות שאני כביכול אוהב להיות בצד של המדע, ולא בצד של הדת, ברור לי עכשיו שזה גם עובד עלי. דתות אחרות עובדות על אנשים אחרים. ובמקרה שלי, זה התחיל עם מייקל פולן, והסיפור המרתק שלו, על תעשיית המזון, עם רעים וטובים ברורים. הטובים הם גו׳אל סלטין ומגדלי פרות המרעה החופשי, והרעים הם כל האנשים האלה שדוחפים אומגה 6 למזון במקום אומגה 3. ההמשך של הדת שלי היה הפליאו. זה נשמע כל כך הגיוני, עם המון footnotes וכמובן שזה התאים לידע (המאוד מוגבל) שלי על אבולוציה. וגם כל מני אנשים שהם לא פליאו, וכביכול עשו עבודה נורא רצינית, אמרו דברים דומים, אנשים כמו גארי טאובס. קראתי את good calories bad calories פעמיים, במיוחד את הקטע שבו הוא מנסה להסביר את הבסיס ל-lypid hypothesis, השערת השומנים (״שומן זה רע״), ולא הבנתי איך יכול להיות שיש אדם אחד על הפלנטה שעדיין חושב שההשערה הזאת נכונה. כאילו, מה נסגר איתכם, אוניברסיטאות ומחלקות תזונה. איך אתם לא פשוט מתאיידים בבושה? זה היה כל כך מתאים לי. מקדש את הארטיזנליות, חתרני אבל מנומק, ייחודי. כמאמר ההיפסטרים, אני עשיתי פליאו עוד לפני שידעתם מה זה.

יובל הררי מגדיר דת בתור המערכת שמסבירה את כל המציאות. ביום שבו הבנתי שהפליאו זה כת/דת בדיוק כמו מתנגדי החיסונים, היה כשהבנתי שבדיוק כמו שאין מחקר שישכנע מתנגדי חיסונים שהחיסונים בטוחים ומועילים, שגם אם, כמו בתנורו של עכנאי, תרד בת קול מהשמיים ותגיד ״תקשיבו, אני מלמעלה, זה מועיל, בטוח ועובד״, הם לא יאמינו, כך גם בפליאו – אף מחקר לא ישכנע אותם שהם טועים, שבשר אדום מעלה סיכון להתקפי לב, או שפחמימות זה אחלה. רק שתבינו כמה זה עמוק בי, תוך כדי כתיבתה, הקול שמלווה אותי אומר ״ברור שלא ישכנע, כי זה לא נכון!!״. אך, להיות דתי. ואני חשבתי שאני איש חילוני, אתאיסט.

זה היה הסדק הראשון. אחרי זה באו אחרים. Diet Cults הרחיב את הסדק, ו-Paleofantasy הרחיב אותו עוד יותר. וכך נותרתי, לבדי. ללא כת, ללא אמונה, ועם שלושים וחמש קילו עודפים. וזה נורא. כי המאבק היום יומי הזה… אין לי מילים לתאר כמה הוא קשה לי. המצב הנוראי הזה, שבו אני פותח את היום עם החלטה לאכול בריא, ומאוזן, ומעט. ואז, פתאום, אל מול פיתוי מסויים כל זה נזרק, נעלם. כאילו שד משתלט עלי. זו תחושה כל כך אומללה, אובדן השליטה הזה, כי האתה של הבוקר, זה שהחליט לאכול בריא, ושהשבוע זה מצליח לכם, עדיין שם. רואה, וחסר כוח. וזה נמשך כבר הרבה זמן. בעבר, הייתי מסוגל למצוא איזו נקודה מדרבנת, אבל ככל שעובר הזמן אני לא מצליח להתניע. וכשעומדים מולך כוחות שכאלה, שדים נוראיים שכאלה, אתה נזקק לכל סיוע, לכל עזרה שיש. אני זוכר את אותה גאוות יחידה, אותו סוד כמוס שהחזקתי כשעשיתי את הדיאטה התורנית שלי. אני זוכר איך זה החזיק אותי, חיזק אותי. והנה, בדד נשארתי. להתמודד עם השדים.

יש כמה תמות בכתיבה שלי, כמה דברים שמעניינים אותי וחוזרים שוב ושוב, וכל פעם אני מרגיש רע שאני שוב כותב על הנושא הזה. כנראה כדי לגרום לי להרגיש בסדר, אני מקבל את דה מארקר כל סוף שבוע, יחד עם ״הארץ״, ושם גיא רולניק כותב את אותו מאמר כבר כמה שנים, והוא עיתונאי נחשב וכו׳, אז כנראה שזה לא כל כך נורא.

יש מין קטע כזה שלוקחים תמונות בשחור לבן וצובעים אותם, או מגלים את הפילם הצבעוני המקורי, ופתאום העבר נראה אמיתי. זו מטאפורה מדוייקת למה שקרה לי מאז שהפכתי לאבא. כל אסון, כל תאונת דרכים, כל תמונה מהשואה, מקבלת ליהוק של המשפחה שלי. ובדיוק כמו הצבע שמתווסף לתמונות ופתאום הופך אותם לאמיתיות, כך הליהוק הזה הופך כל תמונה של ילד בן 3 מת לאגרוף בבטן. כמה שהילדים הביאו אושר לחיי, ככה, בעצם, הם גם הביאו שקים של עצב, ושל חרדה אינסופית.

פירות הקיץ מתחילים להראות סימנים שגם להם נגמר. הענבים שקניתי הרגישו מאובקים, האבטיח שברירי. לעומת זאת, אני כבר יכול לשבת על המרפסת ולכתוב, מבלי שהמעבר מהמזגן אל ההבל התל אביבי ירגיש כמו חבטה פיזית בפנים.

עילם, באופן מפתיע, אוהב לראות סרטים ביוטיוב. בהתחלה קצת דאגנו, כי רוב הסרטים שהוא אהב לראות היו, איך נאמר, נון פיקשן. הוא אהב לראות סרטים של רכבות, פשוט רכבות משא ארוכות נוסעות. ואז הוא אהב לראות סרטים שבהם אנשים אחרים משחקים עם צעצועים של טרקטורים. את בוב הבנאי וסמי הכבאי, למרות שהם נוכחים מאוד בדיבור שלו ובמשחקי התפקידים שלו, הוא מסרב לראות בתוקף. ואז גילינו את סרטי דיסני של פעם. בהתחלה התמוגגננו – האנימציה איכותית, יש היצע גדול, ובעיקר – הילד צוחק צחוק מתגלגל, מתמוגג ממש מהסרטים. וכך, כמה שבועות שלא לאמר חודשים של צפייה בסרטים מצויירים של דיסני משנות הארבעים? חמישים? שלושים? מה אומר – נורא ואיום. רמת האלימות שם היא בלתי נתפסת. בהתחלה חשבנו שזה קומי ו-cartoonish. אבל כבר כמעט חודש שעילם יורה עלינו, מאיים עלינו עם מטאטא בתנועות שכולן דונאלד דאק. ההשפעה היא מדהימה, עמוקה. ומכאן עזבתי את פייסבוק.

היום עשיתי דיסאייבל לחשבון הפייסבוק שלי. בעבר, בפרוטו-רשת-חברתית לייבג׳ורנאל (שעדיין קיימת, כך נלחש לי, בעיקר בקירילית), האקט הזה של למחוק את חשבון הלייבג׳ורנאל שלך היה מין אייקון של דרמת רשת. אני לא מוחק, אני משעה. כי קשה למחוק, אבל יותר, מזה, כי כולנו יודעים שאחזור מתישהו. פייסבוק כל כך חזק. הבחירה לא להיות בו, אם אתה כותב וגם רוצה שיקראו אותך, היא כמו הבחירה של בעל עסק לוותר על חנות בקניון, קניון מוצלח, לטובת חנות שכונתית, ואולי אפילו לא שכונתית, אלא סתם חנות נידחת איפושהו. בפייסבוק היו לי כ-500 חברים ועוקבים. לא מעט, אבל גם ממש לא בקליבר של כוכבים, אילו כוכבים מקומיים כמו עידוק או עוזי וויל. ועדיין, 500 אנשים, שכל מה שהייתי צריך כדי שהם יהפכו להיות קוראים ומפיצים פוטנציאלים שלי זה לפגוש אותם פעם באיזה כנס.

כשאיילה נלכדת בפנסיו של רכב שנוסע מולה וקופאת, היא נמצאת באינזמן. מצאתי את עצמי, יותר ויותר, באינזמן הזה. מצב קפוא, מזוגג, שבו אני גולל בפיד של פייסבוק, והכל נראה לי אותו דבר. זה לא שאין דברים מעניינים, אלא שגם הדברים המעניינים, אלה שנראו כאילו נוצרו במיוחד בשבילי (״ניל סטיבנסון מראיין את טום וויטס תוך כדי ששניהם חותכים בשר עם קאטנות ואז מכינים מזה BBQ בסו וויד!״) התקבלו באותו מבט מזוגג. כמו האנשים האלה, שיושבים מול הסלוטס בווגאס, ומכניסים עוד ועוד מטבעות לתוך המכונה, וגם כשהם זוכים בג׳קפוט הם ממשיכים בדיוק באותה מכניות. זה אני מול פייסבוק, אני מול הרבה מהאינטרנט. מצאתי את עצמי השבוע קורא כמה מאות ביקורות על זוג אוזניות שרציתי לקנות. בכולם נאמר אותו דבר, כך נדמה לי, אבל זה לא שינה. האינמקום, האינזמן של החוויה הזאת, של להיות לכוד ברגע הזה של הבהייה, ייתכן וזו התמכרות סודית שלי. שזה הביזארו זון שלי, האנטי מדיטציה שלי. ואני מנסה לחשוב – אם חצי שעה ביום של חשיפה לדונאלד דאק הכניסו לילד שלי את הג׳וק המעצבן הזה של לעשות ״טאח טאח טאח״ לכיווננו עם כל דבר שהוא יכול להחזיק ביד, מה עשה לי שעות, עשרות שעות, אלפי שעות של בהייה, של סלוטיפיקציה. עברו רק כמה שעות, ואני חש את זה, the pangs of withdrawl.

אחד העובדים חגג אצלנו יום הולדת היום, או יותר נכון, השבוע. אנחנו עדיין קטנים מספיק כדי שלא כל יום יהיה יום הולדת, אבל בוא נגיד שכאשר יש שבוע שבו לא מופיעה עוגה, אנשים מרימים גבה. יש משהו בשפע הזה, של סטרט אפים, של מטבח מצוייד ושל תקציב לפינוקים שלא מפסיק להדהים אותי. לאנשים במשרד יש אצלנו טעם טוב. לא לכולם, אבל לאלה שקובעים עבור אחרים – טעם טוב באוכל, טעם טוב בדברים שהם קונים. היו שם שתי עוגות – אחת מנומסת, עם גבינה וכל מני דברים אחרים, ואחת… עוגה, אם אפשר לקרוא לפיגוע הזה ככה, היתה משהו עם שוקולד ומשהו משהו משהו. התחושה שאכלתי אותה היתה כאילו מישהו מרקד על כל מרכזי העונג שלי. אני מאוד מאוד מפחד מסמים, במיוחד מהסמים האלה שעושים בדיוק את זה. אני בסוף הריטלין שלי, כי הצלחתי לפספס את הרופא והמרשמים. הריטלין גם מדכא תיאבון, וגם, בעיקר, עוזר לי לווסת את עצמי. אבל היום הייתי בלי. הקריעה הזאת, בין מה שאתה יודע שאתה רוצה ובין מה שאתה רוצה רוצה, היא חלק כל כך יום יומי בחיים שלי, שהיא כמו חבר, חבר עצוב.

אני הרדמתי את עילם היום, וליאת את לביא. כבר במקלחת, החבר הזה הופיע שוב. עילם רצה עוד סוכריית וויטמינים, ואני התעקשתי איתו שהוא כבר אכל את הכל. אני לא יודע אם זה חשוב או לא, ההגבלה הזאת, אבל איכשהו אני וליאת מצאנו את עצמנו מגינים עליה בחירוף נפש. ותוך שאני מגן עליה בחירוף נפש, אני זוכר את אחד מחיבורי העיצות להורים, שכלל את העיצה ״להגיד לא רק כשצריך״. עם כמה שגרגרנות כרונית מביאה את חבר הדילמה לחייך, הורות גורמת לו להשתכן בביתך, לבנות בו אגף חדש. במשך רוב שנותיו עילם לא שחרר אותנו עד שנרדם לגמרי. ההרדמות שלנו דמו פעמים רבות לסצינות מסרט אימה, כאשר אני או ליאת מנסים להתגנב החוצה מחדר השינה שלו, בטוחים שהוא ישן, והוא תופס אותנו בקריאת ״אבא?״, שנשמעה כאילו היתה במקומה ב״מיזרי״. לפני חצי שנה, אולי אפילו יותר, התחלנו להרגיל אותו להרדם לבד, כאשר אנו ״שומרים עליו מהכיסא הירוק״, בהתחלה פיזית מכיסא ירוק מחוץ לחדרו, ואחר כך מכיסא ירוק מטאפורי, מוסכם למחצה. מאז שלביא נולד, הוא רוצה אותנו יותר. הוא מבקש שנעשה לו מסאז׳ כדי להרדם, שנישן איתו. השעה מאוחרת כבר, וככל שעוברות הדקות, אתה מרגיש איך הערב הולך ונוזל לו, כי באמת למי יש כוח לעשות משהו בעשר בלילה, כאשר משאיות הזבל מעירות את כולם בחמש וחצי במקרה הטוב. ופתאום הבקשות האלה, להשאר איתו במיטה נראות יותר מעצבנות ונודניקיות מכל דבר אחר. והנה הוא שוב החבר הזה, הרצון להיות עם הילד שלך, להיענות לצרכים שלך (הוא מספיק גדול כדי להגיד ״אבא, אני צריך אותך״), ובין הרצון שלך להיאחז בשביב חיים משל עצמך.

הלילה, ממש לפני שהוא נרדם, כשהתחבקנו, סיפרתי לעילם שלפניו לא הייתי אבא. זה הרשים אותו מאוד. הוא ממש חשב על זה. ״מה עשית לפני שגדלתי?״ הוא שאל? מה באמת?

יש משהו כל כך מזכך בתחושה הזאת של החום שיורד לך מהגוף כשאתה במקלחת. בקיץ אני מתקלח במים קרים, או לפחות קרים בשאיפה, כי כשחם באמת הם יוצאים סוג של פושרים. התחושה הזאת, כמו גלימה שמוסרת ממך, עול גדול שנשטף ממך אל הריצפה, כמעט שווה את מסת החום שאני סוחב על גופי לפני.

במהלך החופשה ליאת הרכיבה לעילם לו״ז מדהים, מלא בהפעלות, סבא וסבתא, הצגות, חופשה משפחתית בחו״ל, וכמובן אקורד הסיום המרשים – קייטנה של שלושה ימים עם כל הבני דודים. ועדיין, עילם התגעגע. ביוון, בשלב מסוים הוא אמר ״אני לא רוצה ים ולא רוצה בריכה, אני רוצה ללכת הביתה לצעצועים שלי״. השוטטות בפייסבוק היא הדבר הכי קרוב שחוויתי אי פעם לחוויה האנלגטית של שוטטות בקניון. זה המקום הזה שבו, ככל שהוא הוא יותר טוב, הכל רועש והכל גועש, ונראה לי שאני צריך קצת להיות בחדר שלי עם הצעוצעים שלי, גם אם כאן יש פחות אוזניים ועיניים. יכול להיות שאני צריך לחזור קצת לממלכה שלי.

אני מחשיב את קורות ממלכת עילם לאחד הדברים שאני הכי גאה בהם, יצירה שלי לכל דבר ועניין. פעם הייתי כותב כאן יותר. נשבעתי לי לעולם לא לכתוב על הכתיבה בבלוג, בטח בהקשר של ״אוי איך אני כותב כאן פחות״, כי זה תמיד נראה לי הסוף של בלוגים, כשהם מגיעים לארסבלוגטיקה. פעם כתבתי פה יותר כי היה לי יותר פנאי, וכי לא היה פייסבוק. זה מה שאני מספר לעצמי כבר זמן רב. אבל בעצם יש עוד משהו, שרק היום הבנתי. הבנתי את זה במקלחת, כשהחום עזב את הגוף שלי, ברגע של מודעות למה שקורה מסביבי. הרגע הזה היה נפלא, ורציתי לכתוב אותו, לעצמי, שאחרים יקראו אותו גם, אבל לכתוב אותו. הממלכה הזאת, ממלכת עילם, הפכה מהמקום שבו אני כותב דברים שאני רוצה, גם אם אסוצייטיבים נורא כי סיימתי ספר של סלמן רושדי ,למקום שבו אני מרגיש צורך להגיד משהו, לנסח משהו. זה המחלה האוטואימונית של הכותבים, שלא כותבים בגלל שמה שהם חושבים שהם רוצים לכתוב לא מספיק טוב. יש מליון דברים קטנים שעולים לי לראש, ושטוב לכתוב אותם, טוב יהיה לתת להם להדהד במרחב האישי-ציבורי הזה. אבל הם לא מתחברים למשהו מספיק קוהרנטי, מספיק אסתתי, לרמה שאני הייתי רוצה שתהיה משוייכת לכתיבה שלי. אבל היום, כמנהיג ממלכת עילם (מעניין כמה זמן ייקח עד שעילם הילד יבין שקיים עילם הבלוג, ויתחיל לדרוש זכויות בו…), נראה לי שקיבלתי החלטה, לשחרר את הכללים, לשחרר את הפאסון. אני לא יודע מה ההשלכות של ההחלטה הזאת. ייתכן, אולי אפילו סביר, שכלום. שקצב הכתיבה שלי כאן ימשיך להיות אחת לכמה חודשים. וייתכן שלא. ייתכן שבקרוב יהיו פה פוסטים משעממים, אישיים, אסוצייטיבים. הייתי מתנצל, אבל אני לא. בוא נתחיל.