למרות שאני כביכול בעסקי החדשנות, יש לי ווידוי: אני שונא סטרט אפים. טוב, שונא זה מילה גדולה, אבל כל פעם שאני פותח producthunt, אני מתכווץ מפחד. יש לי המון רעיונות, אתם מבינים, ואין דבר יותר מתסכל מאשר הרעיון הזה שחשבת עליו, אבל אף פעם לא עשית אותו, ואז לראות שמישהו אחר עשה אותו.

לפני כמה שנים כתבתי על איך, אל מול הידע האנושי שמבוסס על, אתם יודעים, השיטה המדעית, יש מערכת אלטרנטיבית שמבוססת על דת. אז קראתי לזה מיתולוגיה. כבר אז זיהיתי את הצורך שלנו בללהק טובים ורעים, ויותר מזה, את העוצמה שזה נותן לנו, כי ברגע שיש טובים ויש רעים, אפשר לעשות משהו – להצטרף לטובים, לנהוג לפי מנהגיהם, ולהלחם ברעים. כל כך הרבה יותר פשוט מאשר המורכבות האינסופית של החיים הדו, או אולי אפילו רב משמעיים.

אז כתבתי. והנה בשנה האחרונה החלו לצאת להם כמה ספרים בנושא, שלכולם יש את אותה עטיפה: פרוסת לחם אחיד שעושה פרצוף לא ידידותי. הראשון הוא The Gluten Lie, שנכתב על ידי חוקר דתות, ומשתמש במסגרת של ניתוח דת כדי להסתכל על הדימוניזציה של המזון התורן, שהיום זה גלוטן. בשנות השמונים השד הנוראי, שהיה אחראי לכל תופעה מתסמונת המעי הרגיז ועד איידס, היה מונסודיום גלוטומט. הממסד המדעי גם הוא לא חף מהשפעות דתיות, והרבה פעמים מדענים מיישרים קו, או מדענים למחצה עושים שימוש בכל מני שבבי מחקרים או מחקרים לא טובים, כדי לפרסם ספרים ומאמרים עם המון footnotes, שמוכחים באותות ומופתים ששומן/סוכר/מלח/גלוטן/MSG/BPA אחראים לקריסת גשר המכבייה, אבולה וכמובן מגיפת ההשמנה.

הספר השני, הוא Diet Cults. מאט פיצג׳רלד, עושה שני דברים. אחד מעניין מאוד, והשני מעניין, אם כי קצת פחות. הדבר הפחות מעניין זה לעבור על כל דיאטה, מטבעונות ועד שומרי ומשקל ופליאו, ולהפריך אותה. בפרק מספק במיוחד הוא עובר על רשימת ״מזונות העל״ של דיוויד ״אבוקדו״ וולף, ומראה איך מדובר ברשימת שטות מקושקשת. איך נאמר, אם רחל טלשיר היתה קוראת את זה, היתה מתעלפת.

הדבר המעניין יותר שפיצג׳רלד עושה הוא להגדיר את המנגנון הפסיכולוגי שמניע דיאטות. כשקראתי את זה, הרגשתי כאילו הוא נכנס לי למוח. חוויה דומה היתה לי רק כשקראתי ספר על הפרעות קשב וריכוז לפני האיבחון. בגדול, כך פיצג׳ראלד, אף אחד לא מתלהב מהמלצות התזונה של סתם דיאטניות, למרות שהן התוצר של הצתברות המחקר המדעי על תזונה. כדי לרתום אנרגיה למאמץ הזה שנקרא דיאטה, אנחנו צריכים להרגיש שמצאנו את *ה*תשובה, את *ה*שיטה*. חלק גדול מזה הוא הבידול, ההתנגחות שלנו, הנבחרים, מהשאר, הסתומים שלא יודעים את ה*אמת* ה*אמיתית*, זו ש*באמת* עובדת. מצויידים באמונה היוקדת הזאת, אנחנו מונעים קדימה. זה תיאור כל כך מדוייק של איך שאני, ועוד כמה אנשים שאני מכיר עובדים, שזה מפחיד. כי למרות שאני כביכול אוהב להיות בצד של המדע, ולא בצד של הדת, ברור לי עכשיו שזה גם עובד עלי. דתות אחרות עובדות על אנשים אחרים. ובמקרה שלי, זה התחיל עם מייקל פולן, והסיפור המרתק שלו, על תעשיית המזון, עם רעים וטובים ברורים. הטובים הם גו׳אל סלטין ומגדלי פרות המרעה החופשי, והרעים הם כל האנשים האלה שדוחפים אומגה 6 למזון במקום אומגה 3. ההמשך של הדת שלי היה הפליאו. זה נשמע כל כך הגיוני, עם המון footnotes וכמובן שזה התאים לידע (המאוד מוגבל) שלי על אבולוציה. וגם כל מני אנשים שהם לא פליאו, וכביכול עשו עבודה נורא רצינית, אמרו דברים דומים, אנשים כמו גארי טאובס. קראתי את good calories bad calories פעמיים, במיוחד את הקטע שבו הוא מנסה להסביר את הבסיס ל-lypid hypothesis, השערת השומנים (״שומן זה רע״), ולא הבנתי איך יכול להיות שיש אדם אחד על הפלנטה שעדיין חושב שההשערה הזאת נכונה. כאילו, מה נסגר איתכם, אוניברסיטאות ומחלקות תזונה. איך אתם לא פשוט מתאיידים בבושה? זה היה כל כך מתאים לי. מקדש את הארטיזנליות, חתרני אבל מנומק, ייחודי. כמאמר ההיפסטרים, אני עשיתי פליאו עוד לפני שידעתם מה זה.

יובל הררי מגדיר דת בתור המערכת שמסבירה את כל המציאות. ביום שבו הבנתי שהפליאו זה כת/דת בדיוק כמו מתנגדי החיסונים, היה כשהבנתי שבדיוק כמו שאין מחקר שישכנע מתנגדי חיסונים שהחיסונים בטוחים ומועילים, שגם אם, כמו בתנורו של עכנאי, תרד בת קול מהשמיים ותגיד ״תקשיבו, אני מלמעלה, זה מועיל, בטוח ועובד״, הם לא יאמינו, כך גם בפליאו – אף מחקר לא ישכנע אותם שהם טועים, שבשר אדום מעלה סיכון להתקפי לב, או שפחמימות זה אחלה. רק שתבינו כמה זה עמוק בי, תוך כדי כתיבתה, הקול שמלווה אותי אומר ״ברור שלא ישכנע, כי זה לא נכון!!״. אך, להיות דתי. ואני חשבתי שאני איש חילוני, אתאיסט.

זה היה הסדק הראשון. אחרי זה באו אחרים. Diet Cults הרחיב את הסדק, ו-Paleofantasy הרחיב אותו עוד יותר. וכך נותרתי, לבדי. ללא כת, ללא אמונה, ועם שלושים וחמש קילו עודפים. וזה נורא. כי המאבק היום יומי הזה… אין לי מילים לתאר כמה הוא קשה לי. המצב הנוראי הזה, שבו אני פותח את היום עם החלטה לאכול בריא, ומאוזן, ומעט. ואז, פתאום, אל מול פיתוי מסויים כל זה נזרק, נעלם. כאילו שד משתלט עלי. זו תחושה כל כך אומללה, אובדן השליטה הזה, כי האתה של הבוקר, זה שהחליט לאכול בריא, ושהשבוע זה מצליח לכם, עדיין שם. רואה, וחסר כוח. וזה נמשך כבר הרבה זמן. בעבר, הייתי מסוגל למצוא איזו נקודה מדרבנת, אבל ככל שעובר הזמן אני לא מצליח להתניע. וכשעומדים מולך כוחות שכאלה, שדים נוראיים שכאלה, אתה נזקק לכל סיוע, לכל עזרה שיש. אני זוכר את אותה גאוות יחידה, אותו סוד כמוס שהחזקתי כשעשיתי את הדיאטה התורנית שלי. אני זוכר איך זה החזיק אותי, חיזק אותי. והנה, בדד נשארתי. להתמודד עם השדים.